זוהר חלק ב
בראשית תנינא (המשך)
עריכה[דף לו ע"א] "ותרא האשה כי טוב", חמאת ולא חמאת, כי טוב, חמאת כי טוב, ולא אתישבת ביה, מה כתיב לבתר, ותקח מפריו, ולא כתיב ותקח ממנו, והיא אתדבקת באתר דמותא, וגרימת לכל עלמא מותא, ואפרישת חיי מן מותא, ובחובא דא גרים פרישותא, לאפרשא אתתא מבעלה, דהא קול מדבור לא מתפרשן לעלמין, ומאן דמפריש קול מדבור, אתאלם ולא יכיל למללא, וכיון דאשתקל מניה מלולא אתייהיב לעפרא.
א"ר שמעון, כתיב (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, נאלמתי דומיה, האי קרא כנסת ישראל אמרו בגלותא, מאי טעמא בגין דקול מדבר ליה לדבור, כיון דאיהי בגלותא, קול אתפרש מינה, ומלה לא אשתמע, ועל דא נאלמתי דומיה וגו', מאי טעמא בגין דהחשיתי מטוב, דלא אזיל קול בהדה, וישראל אמרי (שם סה ב) לך דומיה תהלה, מאי דומיה, דא תהלה לדוד, דאיהי דומיה בגלותא ושתיקא בלא קול, א"ר יצחק, מאי לך, בגינך איהי דומיה ושתיקא, דאסתלקא מנה קול:
"ותקח מפריו", הא תנינן סחטה ענבים ויהבת ליה, וגרימו מותא לכל עלמא, דהא אילנא דא ביה שריא מותא, והוא אילנא דשלטא בליליא,
[דף לו ע"ב] וכד איהי שלטא, כל בני עלמא טעמי טעמא דמותא, אלא אינון בני מהימנותא מקדמי ויהבי ליה נפשייהו בפקדונא, ובגין דאיהו בפקדונא אתהדרו נפשאן לאתרייהו, ועל דא (תהלים צב ג) ואמונתך בלילות כתיב:
"ותפקחנה עיני שניהם", רבי חייא אמר, דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא, מה דלא ידעו עד השתא, כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש, כדין ידעו כי ערומים הם, דאבדו זהרא עלאה דהוה חפי עלייהו, ואסתלק מנייהו ואשתארו ערומים מניה.
ויתפרו עלה תאנה, אתדבקו לאתחפאה באינון צולמין דההוא אילנא דאכלו מניה דאקרון טרפי דאילנא, ויעשו להם חגורות, רבי יוסי אמר, כיון דידעו מהאי עלמא ואתדבקו ביה, חמו דהאי עלמא מתדבר על ידא דאינון טרפין דאילנא, ועבדו להון תוקפא לאתתקפא בהו בהאי עלמא, וכדין ידעו כל זייני חרשין דעלמא, ובעו למחגר זיינין באינון טרפי אילנא, בגין לאגנא עלייהו.
רבי יהודה אמר, כדין תלת עאלו בדינא ואתדנו, ועלמא תתאה אתלטייא, ולא קיימא בקיומיה בגין זוהמא דנחש, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, לבתר אלביש לון קב"ה בלבושין דמשכא אתהני מנייהו הה"ד כתנות עור, בקדמיתא הוו כתנות אור דהוו משתמשין בהו כעלאין דלעילא בגין דמלאכי עלאין הוו אתיין לאתהנא מההוא נהורא, הה"ד (שם ח ו) ותחסרהו מעט מאלהי"ם וכבוד והדר תעטרהו, והשתא דחבו כתנות עור, דעור אתהני מנייהו ולא נפשא.
לבתר אולידו, ברא קדמאה ברא דזוהמא הוה, תרין אתו עלה דחוה ואתעברת מנייהו ואולידת תרין, דא נפק לזיניה, ודא נפק לזיניה, ורוח דילהון אתפרשו, דא לסטרא דא ודא לסטרא דא, דא דמי לסטרוי, ודא דמי לסטרוי, מסטרא דקין כל מדורין דסטרא דזיינין בישין ורוחין ושדין וחרשין אתיין, מסטרא דהבל סטרא דרחמי יתיר ולא בשלימו, חמר טב בחמר ביש ולא אתתקן בהדיה, עד דאתא שת ואתייחסו מניה כל אינון דרין דזכאי עלמא, וביה אשתיל עלמא, ומקין אתיין כל אינון חציפין ורשעים וחייבי עלמא.
א"ר אלעזר, בשעתא דחב קין, הוה מסתפי, בגין דחמא קמיה זיני משריין מזיינין ואתיין לקטלא ליה, וכד אהדר בתשובה מאי קאמר, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר, מאי מפניך אסתר, אלא אהא סתיר מבניינא דילי, רבי אבא אמר, כמה דאת אמר (תהלים כב כה) ולא הסתיר פניו ממנו, (שמות ג') ויסתר משה פניו, ועל דא ומפניך אסתר, מאינון פנים דילך אהא נסתר דלא ישגחון בי, ועל דא והיה כל מוצאי יהרגני:
"וישם יהו"ה לקין אות לבלתי וגו'", מאי אות, אות אחד מעשרין ותרין אתוון דאורייתא יהב עליה לאגנא עליה, אמר רבי יהודה, מאי דכתיב ויהי בהיותם בשדה, מאי בשדה, דא אתתא, ועל דא קם וקטיל ליה, דהא מסטרא דא ירית לקטלא, מסטרא דסמא"ל דגרים מותא לכל עלמא, וקני קין להבל על נוקביה, רבי חייא אמר, הא חזינן דכתיב ויחר לקין מאד ויפלו פניו, על דלא אתקביל קרבניה, א"ל הכי הוא, וכלא הוה לקבליה.
ואמר רבי יהודה, מאי דכתיב הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, אלא הכי קאמר, הלא אם תיטיב עובדך שאת, מאי שאת, כדכתיב (בראשית מט ג) יתר שאת, דהא בוכרא שבחא אית ליה בכלא תדיר, ותלייא בעובדוהי, ועל דא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, מאי לפתח, דא פתחא [דף לז ע"א] דלעילא, דמניה נפקין דינין על עובדין בישין דעלמא, פתח, כמה דאת אמר (תהלים קיח יט) פתחו לי שערי צדק, לההוא פתח, חטאת רובץ, דא מלאך המות, והוא זמין לאתפרעא מינך.
תא חזי בראש השנה אתיליד אדם, בראש השנה ודאי, רזא לעילא ותתא ר"ה לעילא, ר"ה לתתא, בראש השנה עקרות נפקדות, מנלן דבראש השנה הוה, דכתיב (בראשית כא א) ויהו"ה פקד את שרה, ויהו"ה דייקא, דא ר"ה, ובגין דנפיק אדם מר"ה, (ד"א ונפיק) נפיק בדינא, ועלמא קיימא בדינא, ובגיני כך לפתח ודאי, חטאת רובץ, בגין לאתפרעא מינך, ואליך תשוקתו, עד דתשתצי.
ואתה תמשל בו, רזא הוא דכתיב (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כלם, מכאן אמרו לא שליט קב"ה אלא בזמנא דישתצון חייבי עלמא, ועל דא כיון דמלאך המות ישצי לון, כדין קב"ה שליט עלוי, דלא יפוק לאבאשא עלמא, דכתיב ואתה תמשל בו (בתיובתא), ואתה דייקא. אמר רבי יצחק, בקוטרא דפלגא קפסירא (קסטירא) שכיח. רבי יהודה אמר, ואתה תמשל בו בתיובתא.
- [תוספתא: אמרו רבותינו ז"ל, בשעתא דברא קב"ה לאדם, ברא ליה בגינתא דעדן, וצוהו על שבע מצות, חב ואתגרש מגינתא דעדן, ותרי מלאכי שמיא עזא ועזאל, אמרו קמי קב"ה אלו הוינא אנן בארעא הוינא זכאין, א"ל קב"ה וכי אתון יכלין על יצרא בישא, אמרו קמיה יכלין, מיד אפיל לון קב"ה, כמה דאת אמר (בראשית ו ד) הנפילים היו בארץ, וכתיב הגבורים וגו', ובשעתא דנחתו לארעא עאל בהו יצרא בישא, שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, חבו ואתעקרו מקדושתייהו (עד כאן התוספתא)]
רבי יוסי אמר, כד הוו אינון דרין דקין אזלין בעלמא, הוו מטרטשי ארעא, והוו דמיין לעלאי ותתאי, א"ר יצחק, עז"א ועזא"ל כד נפלו מאתר קדושתייהו מלעילא, חמו בנת בני נשא וחטאו, ואולידו בנין, ואלין הוו נפילים, דכתיב הנפילים היו בארץ, רבי חייא אמר, בנוי דקין הוו בני אלהי"ם, דהא כד אתא סמאל על חוה אטיל בה זוהמא, ואתעברת ואולידת לקין, וחיזו דיליה לא הוה דמי לשאר בני נשא, וכל אינון דאתיין מסטרא דיליה לא הוו אקרון אלא בני האלהי"ם, רבי יהודה אמר, ואפילו אינון (בני) נפילים הכי אקרון, המה הגבורים, שתין הוו בארעא כחושבן דלעילא, כתיב הכא המה הגבורים אשר מעולם וכתיב התם (שיר ג ז) ששים גבורים סביב לה, רבי יוסי אומר, המה הגבורים אשר מעולם ממש, מעולם דייקא, אנשי השם, מאי שם דא הוא עולם דקאמרן, אנשי השם דייקא, כתיב הכא אנשי השם, וכתיב התם (ויקרא כד טז) בנקבו שם, וכתיב (שם יא) ויקוב בן האשה הישראלית את השם.
רבי חייא אמר, מעולם ממש הוו, ומעולם דלתתא נטל לון קב"ה, כדבר אחר (מעולם דא הוו, וגוברין גברן דסטרא בישא הוו, דכתיב אנשי שם, אנשי השם לא כתיב, אלא אנשי שם, כגוונא דא כתיב) (תהלים כה ו) זכר רחמיך יהו"ה וחסדיך כי מעולם המה, מעולם ודאי, ומעולם דלתתא נטיל לון קב"ה, ואינון אבהן קדמאי, למהוי רתיכא קדישא לעילא, אוף הכא המה הגבורים אשר מעולם, מעולם ודאי נטיל לון קב"ה, רבי יצחק אמר, מעולם (ומאי הוא) דא מטתו שלשלמה, דכתיב (שיר ג ז) ששים גבורים סביב לה, רבי אחא אמר, כלהו בני האלהי"ם אקרון, (ד"א ל"ג דהא עד לא אתבסמת).
תא חזי כלהון נטיען, הוו סתימין רשימין דקיקין באתרא חד, לבתר עקרן קב"ה ואשתיל לון באתר אחרא, ואתקיימו.
רבי ייסא שאל, מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם, ביום ברא אלהי"ם אדם בדמות אלהי"ם עשה אותו, זכר ונקבה בראם ויברך אותם, א"ל רבי אבא, רזא עלאה הוא, תנינן תלת ספרין פתיחן בר"ה, חד דצדיקים גמורים
[דף לז ע"ב] וכו', ספר עלאה דהא מניה נפק כלא נפיק מניה כתיבה ספר אמצעיתא כללא דעילא ותתא (ס"א ספר דאיהו כללא דלעילא ותתא, ואחיד לכל סטרין, רזא וכו'), (כפי זה התקון נמצא בשני ספרי היד), (ואחיד לכל סטרין, רזא דאדם קדמאה, ספר תליתאה דאקרי (נ"א ואקרי) תורה) דתורה שבכתב, אדם קדמאה, ספר (ס"א תליתאה) דאקרי תולדות אדם ודא איהו דצדיקים גמורים, הה"ד זה ספר תולדות אדם, דא צדיק ודאי דעביד תולדות, ביום ברא אלהי"ם אדם בדמות אלהי"ם, דהא ודאי כדין אתתקן כלא לעילא ותתא ואתקיימו בדוגמא חדא, זכר ונקבה בראם סתם, חד אתכליל בחד.
מתניתין (ד"א וכו') כתיב (משלי יח י) מגדל עוז שם יהו"ה בו ירוץ צדיק ונשגב, דא הוא ספר תולדות אדם, דרהיט בההוא מגדל, האי מגדל מאי עבידתיה, אלא דא הוא מגדל דוד, ודא הוא מגדל עז שם יהו"ה, וכלא חד, הכא ידיעא לבני מהימנותא, דא הוא ודאי ספר תולדות. (אית דלא גרסי), (אדם לבני מהימנותא, סודו מגדל עז שם יהו"ה בו ירוץ צדיק ונשגב, יהו"ה צדיק), (אדם לבני מהימנותא).
- [דע כי יש צירוף היוצא מפסוק זה המתחלק לי"ב צירופים, וכל צירוף הוא משלש אותיות, ומספר האותיות הם עם אותיות הוי"ה צדיק הנוסף בו כאשר תראה בציור, והם שמותיו של הקב"ה כאשר קבלוהו הראשונים והיה ידוע להם ענינו ושמושו.
- מבש עוי מיץ
- גרג ווה יצד
- דצב זדו היי
- לקה שוה ונק
- מבש עוי מיץ
- [דע כי יש צירוף היוצא מפסוק זה המתחלק לי"ב צירופים, וכל צירוף הוא משלש אותיות, ומספר האותיות הם עם אותיות הוי"ה צדיק הנוסף בו כאשר תראה בציור, והם שמותיו של הקב"ה כאשר קבלוהו הראשונים והיה ידוע להם ענינו ושמושו.
]
ואמר רבי אבא, ספר ודאי נחתו ליה לאדם הראשון, וביה הוה ידע חכמתא עלאה, וספרא דא מטא לבני אלהין חכימי דרא, ומאן דזכי לאשגחא ביה, ידע ביה חכמה עלאה, ומשגיחין ביה וידעין ביה, וספרא דא נחית ליה מארי דרזין, ותלת שליחן ממנן קמיה, ובשעתא דנפק אדם מגנתא דעדן, אחיד בההוא ספרא, כד נפיק (מניה) טאס מניה (לתרעא), צלי ובכי קמי מאריה ואתיבו ליה כמלקדמין, בגין דלא תתנשי חכמתא מבני נשא, וישתדלון למנדע למאריהון.
וכן תנינן ספר הוה ליה לחנוך, ודא ספר מאתר דספרא דתולדות אדם הוה, ודא הוא רזא דחכמתא, דהא מארעא אתנטיל, הה"ד (בראשית ה כד) ואיננו כי לקח אותו אלהי"ם, והוא הנער, כדכתיב (משלי כב ו) חנוך לנער על פי דרכו, וכל גנזי עלאי אתמסרן בידיה, ודא מסיר ויהיב ועביד שליחותא, ואלף מפתחן אתמסרן בידיה, ומאה ברכאן נטיל בכל יומא, וקשיר קשירין למאריה.
מעלמא נטיל ליה קב"ה לשמושיה, הה"ד כי לקח אותו אלהי"ם, ומן דא אתמסר ספרא דאקרי ספרא דחנוך, בשעתא דאחיד ליה קב"ה, אחמי ליה כל גנזי עלאי, אחמי ליה אילנא דחיי בגו מציעות גנתא וטרפוי וענפוי, וכלא חמינן בספריה, זכאין אינון חסידי עלאין, דחכמתא עלאה אתגלי להו, ולא אתנשי מנייהו לעלמין, כמה דאת אמר (תהלים כה יד) סוד יהו"ה ליראיו ובריתו להודיעם:
ויאמר יהו"ה לא ידון רוחי באדם לעולם, בשגם הוא בשר וגו', (חסר) רבי אחא אמר, בההוא זמנא, הוה ההוא נהרא דנגיד ונפיק אפיק רוחא עלאה מאילנא דחיי, ואריק באילנא (דשרייא ביה מותא, (מאילנא דמותא), ואתמשכן רוחין בגווייהו דבני נשא יומין (זמנין) סגיאין, עד דסלקו בישין ואתעתדו לפתח, כדין אסתלק רוחא עלאה מההוא אילנא, בשעתא דפרח נשמתין בבני (מבני) נשא, הה"ד לא ידון רוחי באדם לעולם, למיהב לעולם, בשעתא דפרחו נשמתין בבני נשא.
בשגם הוא בשר, רבי אלעזר אמר, (דבי רבי אלעזר אמרי), בשגם דא משה, דאיהו נהיר לסיהרא, ומחילא דא קיימין בני נשא בעלמא יומין (זמנין) סגיאין, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, רמז למשה דעל ידיה תורה אתיהיבת, וכדין יריק (ס"א זריק) חיין לבני נשא מההוא אילנא דחיין, וכך הוה, אלמלא דחבו ישראל, הה"ד (שמות לב טז) חרות על הלחות, חרות ממלאך המות, דהא אילנא דחיי הוה משיך לתתא, ועל דא בשג"ם דאיהו בשר קיימא מלה, לארקא (לאתרחקא) רוחא דחיי, בשגם אחיד לתתא אחיד לעילא, ועל דא תנינן משה לא מית אלא אתכניש
[דף לח ע"א] מעלמא, והוה נהיר לסיהרא, דהא שמשא אע"ג דאתכנש מעלמא לא מית, אלא עאל ואנהיר לסיהרא, כך משה.
דבר אחר בשגם הוא בשר, במשיכו דרוחא בבני נשא זמנא רבה, אתהדר למהוי בשר לאתמשכא בתר גופא, ולאשתדלא בעובדין דהאי עלמא, אמר רבי יצחק, כל דרין דאשתכללו משת, כלהו צדיקי וחסידי, לבתר אתפשטו ואולידו, ואוליפו אומנותא (וחכמתא) דעלמא, לשצאה ברומחין וסייפין, עד דאתא נח ואתקין לון תקונא דעלמא, למפלח ולאתקנא ארעא, דהא בקדמיתא לא הוו זרעין וחצדין, לבתר אצטריכו להאי, דכתיב עוד כל ימי הארץ וגו'.
רבי אלעזר אמר, זמין קב"ה לתקנא עלמא, ולאתקנא רוחא בבני נשא בגין דיורכון יומין לעלמין, הה"ד (ישעיה סה כב) כי כימי העץ ימי עמי וגו', וכתיב (שם כה ח) בלע המות לנצח ומחה יהו"ה אלהי"ם דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי יהו"ה דבר:
ע"כ אשתכללו מילין, מכאן ולהלאה תקונא דפרשתא:
בראשית תליתאה
עריכה"בראשית" - אמר רבי שמעון, הא תנינן, דכד ברא קב"ה עלמא גליף בגילופי דרזא דמהימנותא גו טהירין ברזין עלאין, וגליף לעילא וגליף לתתא וכלא ברזא חדא, ועביד עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, ודא קאים לקביל דא, למהוי כלא חד ביחודא חדא, ובגין כך קב"ה גליף גליפו דאתוון עילא ותתא, ובהו ברא עלמין.
ותא חזי כגוונא דעבד קב"ה עלמא, הכי נמי ברא ליה לאדם קדמאה, פתח ואמר, (הושע ו ז) והמה כאדם עברו ברית וגו', דהא קב"ה אעטר ליה בעטרין עלאין, וברא ליה בשית סטרין דעלמא למהוי שלים בכלא, וכלא זעאן ודחלן מקמיה. דהא כד אתברי אדם אתברי בדיוקנא עלאה, והוו מסתכלן בההוא דיוקנא וזעאן ודחלין מקמיה, ולבתר אעיל ליה קב"ה בגנתא דעדן, לאתעדנא תמן בעדונין עלאין, והוו מלאכין עלאין סחרין ליה ומשמשין קמיה, ורזין דמריהון הוו אודעין ליה, תא חזי בשעתא דאעיל ליה קב"ה לגנתא דעדן, הוה חמי ואסתכל מתמן כל רזין עלאין וכל חכמתא, בגין למנדע ולאסתכלא ביקרא דמריה.
שבעה היכלין מדורין אינון לעילא דאינון רזא דמהימנותא עלאה, ושבעה היכלין אינון לתתא, (כגוונא דלהון חד לקביל חד, שבעה מדורין דהיכלין אינון לתתא), כגוונא דלעילא, ואינון שית כגוונא עלאה, וחד טמיר וגניז איהו לעילא, וכל אלין אינון ברזא עלאה, בגין דכל הני היכלין אית בהו כגוונא דלעילא, ואית בהו כגוונא דלתתא, למהוי כליל בדיוקנא דרזא דלעילא, ובדיוקנא דרזא דלתתא, ובהו הוה דיוריה דאדם, ולבתר דאתתרך מגנתא דעדן, אתקין לון קב"ה לנשמתהון דצדיקיא, לאשתעשעא בהו כדקא חזי, מזיוא דיקרא עלאה, וכל חד וחד אתתקן כגוונא דלעילא, וכגוונא דלתתא, כמה דאוקימנא:
היכלא קדמאה אתר דאיהו מתתקן לתתא, למהוי כגוונא דלעילא, והא אתערו חברייא נמוסי דגנתא דעדן, כמה דאיהו ברזא עלאה, (דאיהו מתקן לגו, גו טמירא דרזא דלתתא גניז וסתים מכלא), (נ"א ואיהו מתתקן לגו וסתים מכולא), ולא שלטא ביה עינא, בר נשמתהון דצדיקייא, למהוי [דף לח ע"ב] גליפן לעילא ותתא, ולאסתכלא מתמן ברזא דמריהון, ובענוגא דלעילא.
- ואלין אינון צדיקיא דלא אחלפו יקרא דמריהון בגין דחלא אחרא, כתיב (משלי יב ד) אשת חיל עטרת בעלה, רזא דמהימנותא לאתדבקא בר נש במריה, ולדחלא מניה תדיר, ולא יסטי לימינא ושמאלא, והא אוקימנא, דלא יהך בר נש בתר דחלא אחרא דאקרי אש"ת זנוני"ם, ובגין כך כתיב (שם ז ה) לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה.
- היכלא דא קאים בדיוקנא דרזא עלאה, בגין דכד נשמתין דצדיקיא נפקי מהאי עלמא, עאלין גו אלין היכלין די בגנתא דעדן דלתתא, ותמן (עאלין) יתבין כל חד וחד, כל ההוא זמנא דאצטריכא נשמתא למיתב תמן, ובכל היכלא והיכלא אית דיוקנין כגוונא (עלאה) דלעילא, ודיוקנין כגוונא (תתאה) דלתתא, ותמן אתלבשת נשמתא בלבושין כגוונא דהאי עלמא, ואתעדנת תמן כל ההוא זמנא דאצטריכת, עד דמטי זמנא לסלקא לאתר עלאה כמה דאצטריך, ומגו ההוא מאנא דאתלבשת ביה, חמאת דיוקנין עלאין לאסתכלא ביקרא דמריה.
- בהאי היכלא אית נהורין עלאין לאסתכלא, ונשמתהון דאינון גיורין דאתגיירו קיימין תמן, ועאלין תמן לאסתכלא ביקרא עלאה, ומתלבשן תמן בלבושא חדא דנהורא דנהיר ולא נהיר, וההוא היכלא מקפא מאבן טבא ודהבא, ותמן איהו פתחא חדא דנחית לקבל פתחא דגיהנם, מתמן מסתכלן בכל אינון חייבי (דישראל) (נ"א דעובדי ע"ז) דלא עאלו בברית קיימא קדישא, ואתתרכו באינון מלאכי חבלה, דטרדי לון בנורא דדליק, ואינון חמאן וחדאן על דאתגיירו, ותלת זמנין ביומא נהרין מגו נהירו עלאה, ומשתעשען תמן, ועילא מנהון עובדיה, ואונקלוס גיורא, ושאר גיורין דאתגיירו, כגוונא דא לעילא, כד זכאן לסלקא נשמתהון לאתעטרא תמן:
היכלא תניינא היכלא דא קיימא לגו מהאי היכלא קדמאה, והאי (פתחא איהו סמיך לגו מערתא) (נ"א היכלא סמיך למערתא) דאבהן, והאי היכלא נהיר מקדמאה, הכא אית כל אבנין יקירין דמקפן ליה, בגו דהאי היכלא אית נהירו חד כליל מכל גוונין, ואיהו נהיר מעילא לתתא, בהאי היכלא קיימין אינון דסבלו יסורין ומרעין בהאי עלמא בגין לאתתקנא, והוו מודן ומשבחן למריהון כל יומא, ולא הוו מבטלין צלותייהו לעלמין, לגו מהאי היכלא קיימין כל אינון דהוו מקדשין בכל חילא שמא דמריהון, ואתיבו אמן יהא שמיה רבא מברך בכל חילא, ואלין אינון קיימין לגו בגו האי היכלא, וההוא נהורא דכליל כל גוונין נהיר לון, מההוא נהירו קיימין וחמאן נהורין אחרנין, דאתאחדן ולא אתאחדן בגוייהו, ועילא מנהון משיח דאיהו עאל וקאים בינייהו ונחית לון.
- איהו נטיל מהאי היכלא, ועאל בהיכלא תליתאה ותמן כל אינון בני מרעין וכאבין יתיר, וכל אינון דרדקי דבי רבן דלא אשלימו יומין, וכל אינון דעצבין על חרוב בי מקדשא, (ואושידו) והוו אושדין דמעין, כלהון קיימין בההוא היכלא, ואיהו מנחם לון.
- ונטיל מהאי היכלא, ועאל בהיכלא רביעאה ותמן כל אינון אבלי ציון וירושלם, וכל אינון קטולי דשאר עמין עעכו"ם, ואיהו שרי ובכי
[דף לט ע"א] וכדין כל אינון נשיאין דזרעא דדוד כלהו אחידן ביה ומנחמין ליה, שארי תניינות ובכי, עד דקלא נפיק ומתאחד בההוא קלא, וסליק לעילא, ואשתהי תמן עד ריש ירחא, וכד נחית נחתין עמיה כמה נהורין וזיוין, מנהרין לכל אינון היכלין, ואסוותא ונהורא לכל אינון קטולין, ובני מרעין ומכאובין דסבילו עמיה דמשיח.
- וכדין פורפירא לביש, ותמן חקיקין ורשימין כל אינון קטולי דשאר עמין עעכו"ם בההוא פורפירא, וסליק ההוא פורפירא לעילא, ואתחקק תמן גו פורפירא עלאה דמלכא, וקב"ה זמין לאלבשא ההוא פורפירא ולמידן עמין, דכתיב (תהלים קי ו) ידין בגוים מלא גויות, עד די אתא ונחים לון, ונחתין עמיה נהורין ועדונין לאתעדנא, וכמה מלאכין ורתיכין עמיה, כל חד וחד במלבושא (נ"א ובידא דכל חד וחד מלבושא), לאתלבשא בהו כל אינון נשמתין דקטולין, ותמן מתעדנין כל ההוא זמנא דאיהו סליק ונחית.
- לגו מהאי היכלא, קיימי גו דרגא עלאה אינון עשרה רברבין ממנן, (כגון) רבי עקיבא וחברוי, וכלהו סלקי בסליקו גו אספקלריאה דלעילא, ונהרין בזיו יקרא עילאה, עלייהו כתיב (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו:
בהיכלא חמישאה קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא שלימתא, דתבו מחטאיהון ואתנחמו בהו, ונפקת נשמתייהו בדכיו, (וכל אינון מאריהון דתיובתא), וכל אינון דקדישו שמא דמריהון וקבילו עלייהו מותא, ובתרעא דהאי היכלא (פתחא) קאים מנשה מלך יהודה, דקביל ליה קב"ה בתיובתא שלימתא, וחתר ליה חתירא לקבלא ליה, ולגו מהאי היכלא קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא תקיפא, דנשמתהון נפקא בשעתא דאתמרמרו על עובדיהון, ואלין מתעדנין בעדונא עלאה בכל יומא ויומא, ותלת זמנין ביומא נהירו עאל בההוא היכלא, דמתעדנין ביה כל חד וחד כדקא חזי ליה, וכל חד נכוה מנהורא דחופה דחבריה, בין לתתא בין לעילא, האי היכלא קיימא על אינון היכלי תתאי, ואפילו צדיקים גמורין לא יכלין לאעלאה בגו (ההוא) האי היכלא ולמיקם ביה, והאי איהו דרגא עלאה על כלא, (ביה) בר דרגא דחסידי, דאיהו דרגא עלאה על כלא:
היכלא שתיתאה היכלא דא היכלא דחסידי, היכלא דא היכלא עלאה על כלא, והאי הוא היכלא דקיימא על כלא, היכלא דימינא, לית מאן דיקים ביה, אלא אינון חסידים קדישין, וכל אינון דמרחמי למריהון ברחימו סגי, ולפתחא דהאי היכלא קיימאן כל אינון דמיחדי יחודא דמריהון בכל יומא, ואלין עאלין בהאי היכלא, וזמינין לסלקא בקדמיתא.
- ועילא מהאי פתחא אברהם ימינא דקב"ה, ולפתחא אחרא קיימא יצחק דאתעקד על גבי מדבחא, והוה קרבנא שלים קמיה דקב"ה, ולפתחא אחרא לגו קיימא יעקב שלימא ותריסר שבטין סחרניה, ושכינתא על רישייהו, וכד ישראל בעקו, מתערי תלת אבהן, ומתערי לה לשכינתא לאגנא עלייהו, וכדין איהי סלקא ואתעטרא לעילא, ואגנא עלייהו דישראל.
וכמה דאית היכלין לתתא בגנתא דעדן, הכי נמי לעילא אית היכלין מתקנן, דאינון רזא דמהימנותא, וכל (אינון) הני היכלין כלהו מתקשרן ומתעטרן בחד היכלא דאיהו היכלא שביעאה והאי היכלא איהו גניז וסתים מכל שאר היכלין, באמצעיתא דהאי היכלא קאים חד עמודא
[דף לט ע"ב] דאיהו בגוונין סגיאין, ירוק חוור סומק אוכם, וכד נשמתין סלקין, אינון עאלין גו האי היכלא, מאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה, ומאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה, כל חד וחד כדקא חזי ליה, ואלין שית היכלין אינון למדורא כדאמרן, ושביעאה לאו איהו למדורא, ושית כלא ברזא דשית ועל דא כתיב ברא שית, שית דרגין לעילא שית דרגין לתתא וכלא רזא חדא.
תא חזי בראשית, רבי יהודה אמר תרין בתין הוו, בית ראשון ובית שני, דא עלאה ודא תתאה תרין ההי"ן אינון דא עלאה ודא תתאה, וכלהו חד, ב' עלאה פתחא תרעין לכל סטרא, דהכי הוא דכליל דא בדא ראשית כדין הוא ראשית לאעלא בחושבנא דבנינא.
רבי יצחק אמר רבי אלעזר, בראשית דא כללא דיוקנא (ד"א דדיוקנא) דכל דיוקנין כלילן ביה, דא רזא דכתיב (יחזקאל א כח) הוא מראה דמות כבוד יהו"ה, חיזו דאתחזון ביה שית אחרנין, ודא הוא בראשית ברא שית, תא חזי, כד עאלין בהאי חיזו שית גוונין, היא אתקינת גרמה לאחזאה לון, ולמפעל בהו אומנותא דעלמא, ואי תימא דהאי אומנותא דעלמא מדרגא דא הוא, כתיב ברא שית, שבחא דשית איהו דעבדי אומנותא בהאי.
רבי יוסי פתח, (שיר ב יב) הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, הנצנים (נראו בארץ) דא הוא רזא דשית דרגין (עלה, ואיהי שביעאה, ואלין אינון שית דרגין, דרגא דאברהם, ודרגא דיצחק, ודרגא דיעקב, ויכי"ן ובוע"ז, ויוס"ף, כלהו אתחזו בארעא, דכתיב נראו בארץ, בארץ דא היא קרתא קדישא דארץ ישראל), נראו בארץ, בגין דאינון דיוקנין לאתחזאה בהאי דרגא, עת הזמיר הגיע, דהא כדין משבח ומהדר כמה דאת אמר (תהלים ל יב) למען יזמרך כבוד ולא ידום, ובגין כך אקרי מזמור כמה דתנינן, דכתיב מזמור לדוד, דשארת עליה שכינתא ברישא, ודא הוא עת הזמיר הגיע, רבי חייא אמר, דהא כדין מטא זמנא לשבחא.
רבי אבא אמר, עלמא עלאה סתים, וכל מלוי סתימין, בגין דקיימא ברזא עלאה, יומא דכל יומין, (רומא דכל רומין), וכד ברא ואפיק, אפיק אלין שית, ובגין דאיהו סתים דכל מלוי סתימין, אמר בראשית ברא, שית יומין עלאין, ולא אמר מאן ברא להון, בגין דאיהו עלמא עלאה סתימא, ולבתר גלי ואמר לון עבידתא תתאה, ואמר מאן ברא ליה, בגין דאיהו עלמא דקיימא באתגלייא, ואמר ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ, ולא כתיב ברא סתים (ד"א בארח סתים) ברא את השמים, בגין דאיהו עלמא באתגליא, ואמר ברא אלהי"ם, אלהי"ם ודאי שמא באתגליא, קדמאה בסתימא דאיהו עלאה, תתאה באתגליא, למהוי תדיר עובדא דקודשא בריך הוא סתים וגליא, ורזא דשמא קדישא הכי הוא סתים וגליא, את השמים, לאסגאה שמים תתאי לתתא, ואת הארץ, לאכללא ארץ דלתתא, ולאסגאה (לה) כל עובדהא כגוונא דלעילא:
"והארץ היתה תהו ובהו" - כדקאמרן, והארץ דא ארץ עלאה, דלית לה נהורא מגרמה, היתה, בקדמיתא כבר הות כדקא יאות, והשתא תהו ובוהו וחשך, היתה דייקא, לבתר אזעירת גרמה ואזעירת נהורא, תהו ובהו וחשך ורוח, ארבע יסודי עלמא דאשתכללו בה.
דבר אחר ואת הארץ כדקאמרן, לאסגאה ארעא דלתתא, דאיהו אתעבידת בכמה מדורין (נהורין), כלא כגוונא עלאה, ודא הוא והארץ היתה תהו ובהו וחשך ורוח, אלין אינון מדורי ארעא, ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא, תבל, וגדול שבכולם תבל, דכתיב (תהלים ט ט) והוא [דף מ ע"א] ישפוט תבל בצדק, אמר רבי יוסי מאן הוא ציה, א"ל דא הוא אתר דגיהנם, כמה דאת אמר ציה וצלמות, ורזא דא כתיב (ד"א דכתיב) (במלת) וחשך על פני תהום, דא רזא אתר דגיהנם, דא הוא ציה אתר דמלאך המות, כדקאמרן דאיהו מחשיך אנפייהו דברייתא, ודא הוא אתר דחשך עלאה, תה"ו דא נשי"ה, דלא אתחזייא בה חיזו כלל, עד דאתנשי מכלא, ועל דא אתקרי נשיה, ובהו דא ארקא, אתר דלא אתנשי, רבי חייא אמר דא גיא, ורוח אלהי"ם מרחפת, דא לקבל תבל, דאתזן מרוח אלהי"ם, וכלא כחד הוא, כגוונא דא אית לארץ עלאה.
שבעה מדורין אינון לעילא דרגא על דרגא, ובכלהו מדורין מלאכי עלאי אלין על אלין, הכי נמי לתתא, וכלא אחיד דא בדא, למהוי כלא חד, שבעה מדורין אינון לעילא, והאי ארץ עלאה אחידת לון, וכלהו קיימין בה, ובכלהון קיימא תושבחתא דקב"ה, דרגין פרישן דא מן דא, ואתרין פרישן דא מן דא:
- מדורא קדמאה לתתא, הוא אתר בי חשוך דלא נהיר, והוא מתתקן למדורי רוחי וקסטירי ועלעולי תקיפין, דלא אתחזיין, ולא אית ביה נהורא ולא חשוכא, ולא דיוקנא כלל, ותמן לא ידעין ביה ידיעא כלל, דלאו ביה צורה גו כלל כורסייא (סורטא), ועל ההוא אתר ממנא חד מלאכא טהריאל שמיה, ועמיה שבעין ממנן מעופפין, ואתמחון מזיקי שביבין (דעלייהו), ולא קיימין ולא אתחזון ולא משתכחי, וכד אתי צפרא כלהו מתחדשן ולא קיימי, כד מטאן לגבי ההוא (דהאי) אתר אבדין ולא משתכחין, ועאלין בחד נוקבא דתהומא ולא אתחזון, כד אתרמיש ליליא אתמחון מאינון שביבין, עד דמטי צפרא:
- מדורא תניינא, הוא אתר דנהיר יתיר, ואיהו חשוך אבל לא חשוך כההוא קדמאה, והוא מתתקן למדורי מלאכין עלאין, די ממנן על עובדיהון דבני נשא ולמסטי (ד"א למסטי) להון בההוא ארח בישא דאינון אזלין וההוא אתר אתחזי יתיר מן קדמאה, ואלין מלאכין אית להון קרבא (קורבא) עם בני נשא, ומתזנן (ומתהנן) מריחא ובוסמא דלתתא לסלקא בתועלתא, ולאנהרא יתיר, ועלייהו חד ממנא קדומיאל שמיה, ואלין פתחין שירתא ומשתככי ואזלין לון, ולא אתחזון עד דישראל לתתא פתחי ואמרי שירתא, כדין קיימן בדוכתייהו ואתחזן נהירין יתיר, תלת זמנין ביומא מקדשי קדושתא, וכד ישראל עסקי באורייתא, כלהון טאסין וסהדי (אינון) סהדותא לעילא, וקב"ה חייס עלייהו:
- מדורא תליתאה, הוא אתר דשביבין וקטורין, ותמן נגידו דנהר דינור דנגיד ונפיק, דאיהו בי מוקדא דנפשייהו דרשיעייא, דמתמן נחית אשא על רישייהו דרשיעייא, ותמן מלאכי חבלה דטרדי להו, ותמן אשתכח דלטורייא עלייהו דישראל לזמנין, ולאסטאה לון, בר בזמנא דנסבי אסוותא לדחייא ליה, וחד ממנא עלייהו מסטרא דשמאלא, כלהו מסטרא דחשך, כמה דאת אמר וחשך על פני תהום, וסמא"ל חייבא אשתכח תמן:
- מדורא רביעאה, הוא אתר דנהיר, ותמן הוא נהירו למלאכי עלאי די בסטר ימינא, ופתחי שירתא וסיימי, ולא אזלין לאעברא כהני קדמאי
[דף מ ע"ב] דפתחין שירתא ומתוקדן ומתעברן בנור דליק, ותבין ומתחדשין כמלקדמין, והני קיימיין בדוכתייהו ולא מתעברן, והני מלאכי דרחמי דלא משניין לעלמין, ועלייהו כתיב (תהלים קד ד) עושה מלאכיו רוחות וגו', ואלין עבדין שליחותייהו בעלמא, ולא אתחזון לבני נשא, בר בחזווא, או בסטרא אחרא בסכלתנו סגי, וחד מלאכא ממנא עלייהו פדאל שמיה, וביה פתיחין מפתחן דרחמי לאינון דתייבין לגביה דמאריהון, ופתחין תרעין לאעברא צלותהון ובעותהון:
- מדורא חמישאה, הוא מדורא דנהיר בנהירו יתיר מכלהו קדמאי, ואית ביה מלאכין מנהון אשא ומנהון מיא לזמנין אשתכחו ברחמי ולזמנין אשתכחו בדינא, אלין בסטרא דא ואלין בסטרא דא, לזמנין נהרין אלין וחשכין אלין, ואלין ממנן לזמרא למאריהון, אלין בפלגות ליליא, ואלין כד סליק נהורא, וחד ממנא עלייהו קדשיאל שמיה, כד אתפלג ליליא ואתער רוח צפון, וקב"ה אתי (ס' ע"ב) לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן, כדין רוח צפון אקיש, ומטא לאינון דממנן בפלגות ליליא לזמרא, וכלהו מזמרין ופתחין שירתא, וכד אתי צפרא ומתחבר קדרותא דצפרא בנהורא, כדין כלהו אחרנין אמרין שירתא, וכל ככבי רקיעא וכל שאר מלאכין (דלתתא) מסייעין לון, כמה דכתיב (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי"ם, עד דישראל נטלי שירתא ותושבחתא אבתרייהו:
- מדורא שתיתאה, הוא מדורא עלאה קריב למלכו שמיא וביה ארבין ונהרין ונחלין, דמתפלגין מן ימא, וכמה נונין אינון דמרחשן לארבע סטרי עלמא, ועילא מנהון סרכין ממנן, וחד ממנא עלייהו ואוריאל שמיה, והוא ממנא על כל אלין תתאין, וכלהו נטלי בשעתי ורגעי כד נטלי ארבי לסטרא דא ולסטרא דא, כד נטלי ארבי לסטר (דרום) מזרח, ממנא דקיימא עלייהו לההוא סטרא הוא מיכאל דאתא מימינא, וכד נטלי ארבי לסטר צפון, ממנא דקיימא עלייהו לההוא סטרא הוא גבריאל דאתי מסטרא דשמאלא, וכד נטלי ארבי לסטר (מזרח) דרום, הא תמן איהו ממנא דקיימא עלייהו לההוא סטרא רפאל (נ"א אוריאל) שמיה, והוא לימינא, וכד נטלי ארבי לסטר מערב, ממנא דקיימא עלייהו לההוא סטרא הוא אוריאל (נ"א רפאל), ואיהו לבתראה:
- מדורא שביעאה, הוא מדורא עלאה על כלא, ותמן לא אשתכחו בר נשמתהון דצדיקייא דתמן מתעדנין בההוא זיהרא עלאה, ומתעדנין בעדונין ותפנוקין (עלאה) עילאין, ותמן לא אשתכחו בר אינון זכאין, וגנזי שלום ברכה ונדבה, כלא הוא כגוונא עלאה. והא אמרו חברייא, כדין הוא בארץ דלתתא בשבעה מדורין, וכלהו כגוונא דלעילא.
ובכלהו אית זינין כחיזו בני נשא, וכלהו מודן ומשבחן לקב"ה, ולית מאן דידע יקריה כאלין דאינון במדורא עלאה, ואלין חזאן יקריה כדקא יאות, למפלח ליה ולשבחא ליה ולאשתמודע יקריה, ועלמא דא עלאה דאיהו תבל, לא קיימא בקיומיה אלא בגיניהון דצדיקייא, דאינון גופין קדישין,
[דף מא ע"א] כגוונא דלעילא, לא קיימא ההוא מדורא שביעאה אלא לנשמתהון דצדיקיא, הכי נמי האי מדורא שביעאה לתתא לא קיימא אלא לגופיהון דצדיקיא, למהוי כלא חד דא כגוונא דדא.
תא חזי א"ר שמעון, שבעה מדורין אינון דקאמרן, ובגו אינון אית ז' היכלין מאינון רזי מהימנותא, לקבל ז' רקיעין עלאין, ובכל היכלא והיכלא אית רוחין עלאין:
היכלא קדמאה, הכא אית רוחא דאתמנא על נשמתהון דגרין דאתגיירו ורחמיאל שמיה, ואיהו נטיל לון, ואתהנון מזיו יקרא דלעילא:
היכלא תניינא, אית רוחא חדא אהינאל שמיה, ודא קיימא על כל אינון נשמתין דרביי דלא זכו בהאי עלמא למלעי באורייתא, ואיהו קיימא עלייהו ואוליף לון:
היכלא תליתאה, בהאי אית רוחא חדא אדרהינאל שמיה, ואיהו קיימא על נשמתהון דאינון דאהדרו בתיובתא, ולא אהדרו, כגון דחשיבו, ועד לא אהדרו בהו מיתו, אלין טרדין לון בגיהנם, ולבתר עאלין לון להאי רוחא ממנא, ונטיל לון, וחמדן לאתהנאה מזיו יקרא דמאריהון, ולא אתהנון, ואלין אקרון בני בשר, ועלייהו כתיב (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר יהו"ה:
היכלא רביעאה, הכא קיימא חד רוחא גדריהאל (נ"א גהדהא"ל) שמיה, דא קיימא על כל אינון נשמתין דקטולי דשאר עמין לאעלא לון גו פורפרא דמלכא, ואתרשימו תמן, עד יומא דינקום לון קב"ה, דכתיב (תהלים קי ו) ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה:
היכלא חמישאה, הכא קיימא חד רוחא דאקרי אדיריאל, ודא קיימא על כל אלין נשמתין (חסר כאן היכל ו' ז') (נ"א דחסידי), (דאחידן בתיובתא) דאתקיימו בההוא סטרא, ואלין אינון לעילא מכלהו די במדורא דא עלאה על כלא, ומיכאל (שמיה) רב ממנא (עלייהו) על כולהו קיימא (דקיימין) ביה, וכמה אלף ורבבן כלהו קיימין תחותיה בההוא סטרא, ותמן מתעדנין אינון נשמתין דחסידי, בההוא נהורא עלאה דנגדא מעלמא דאתי.
(חסר כאן):
תא חזי א"ר שמעון, מאן הוא דידע לסדרא צלותא דמריה כמשה, בשעתא דאצטריך ליה לסדרא צלותיה באריכות סדר, ובשעתא דאצטריך ליה לקצרא הכי נמי.
א"ר שמעון, הא אשכחנא בספרי קדמאי, סדורא דרזי דרזין בקשורא חדא, זמנין דאצטריך לסדרא צלותיה כדקא יאות, ולקשרא קשרין לבסומי למאריה כדקא יאות, ולמנדע ליחדא יחודא שלימתא, למקרע רקיעין, ולאפתחא תרעין ופתחין, דלא יהא מאן דימחי בידיה, זכאין אינון צדיקיא דאינון ידעי למפתי למאריהון, ולבטולי גזרין, ולאשראה שכינתא בעלמא, ולנחתא ברכאן, ולמעדי מאריהון דדינין דלא ישלטון בעלמא.
קם רבי שמעון ואמר (תהלים קו ב) מי ימלל גבורות יהו"ה וגו', מאן יגלי עפרא מעינך אברהם חסידא ימינא דקב"ה, דגלי לך רזא דרזין, ושריאת צלותין בעלמא, ואתגליין לך היכלי דמלכא עלאה. שבעה היכלין קדישין אינון, ואינון קיימין בתרעין בקיומא, ובכל חד וחד עאל [דף מא ע"ב] צלותא דיחודא (ד"א ל"ג דמריה), דמאן דידע לבסומי למאריה וליחדא יחודא בשלימו, דידע לאעלא בכלהו, ולקשרא קשרין אלין באלין, רוחא ברוחא, רוחא תתאה ברוחא עלאה, כתיב (ישעיה כו טז) יהו"ה בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו:
היכלא קדמאה כתיב (שמות כד י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, רזא דרזין, (ד"א אית) רוח דאקרי ספירא, כספירו דאבן טבא, נציץ לתרין סטרין נהורא חד סליק ונחית, וההוא נהורא חוור נציץ לכל סטר עילא ותתא ולארבע סטרי עלמא, נהוריה תלייא סתים וגלייא, מנהורא דא מתפרשין ד' נהורין לד' סטרין, וכלהו נהורין חד נהורא.
כבוצינא דשרגא דדליק ונציץ נהורין לחיזו דעיינין דבני נשא, ואינון נהורין דשרגא סלקין ונחתין אזלין ותייבין, מגו ההוא אשא דנהורא דשרגא דדליק, וכלהו חד נהורא, הכי נמי אלין, ונציצין כלהו נהורין כחיזו דנחשא בטישא בסומקא כמה דאתמר (יחזקאל א ז) ונוצצים כעין נחשת קלל, דא הוא לימינא.
לשמאלא אית רוחא דאקרי לבנה ודא אתכליל ברוחא קדמאה ועאל דא בדא נהוריה סומק וחוור כחדא, בגין דנפקא מאינון נהורין קדמאין כד אתו נהורין דדא מטו בנהורין קדמאין ואתכלילו ביה ואינון חד, ואתחזון נהורי קדמאי בלחודייהו, ולא אתגליין אינון אחרנין, ולא אתידעו דעאלו בגווייהו ואתטמרו ביה, כמה דאת אמר (בראשית מא כא) ולא נודע כי באו אל קרבנה וגו', ודא הוא רוחא ברוחא דאינון חד, נהורין בנהורין דאינון חד.
והכא אינון תרין תרעין (רקיעין) תתאין, מאינון רקיעין דאקרון (ס"א שמים) שמי השמים (רקיע), מתרין רוחין אלין מנצצן, אתבריאו אינון אופנין דאינון קדישין, דדינייהו כדינא דחיות, כדכתיב (יחזקאל א טז) מראה האופנים ומעשיהם וגו', ודא הוא דכתיב ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים, היא מתהלכת בין החיות, מאן היא, דא רוחא קדישא אתר דנפקו מניה, ואיהי נהיר לון, דכתיב ונוגה לאש.
ומן האש יוצא ברק, כד אתכליל רוחא ברוחא נפיק מנייהו נהירו דחד חיוותא, רמיז (נ"א רמיא) על ד' אופנין, והאי דיוקנא דיליה כאריה, שליט על אלף ותלת מאה רבוא דאופנין אחרנין, גדפהא דנשרא, האי אתמנא על אינון אופנים, בד' גלגלים נטלין כל חד וחד מאינון ארבע, בכל גלגלא וגלגלא תלת סמכין, ואינון תריסר סמכין בד' גלגלין, רוחא דא שלטא על כלא, מהכא נפקו, ודא רוחא קיימא לכלהו, (ד"א והא) מינה אתזנו.
אלין ד' (ד"א ל"ג אופנים), ד' אנפין לכל חד וחד, וכל אינון אנפין אסתכיין לארבע סטרין דההוא חיותא דקיימא עלייהו, כד נטלין אלין ארבע תחות ההוא חיותא, עאלו דא בדא ומשלבן דא בדא, כמה דאת אמר (שמות כז ה) מקבילות הלולאות אשה אל אחותה, לאתכללא חדא בחדא ולאעלא דא בדא, כד נטלין אינון גלגלין אשתמע קל נעימותא בכל אינון חילין דלתתא לזינייהו.
תחות היכלא דא מתפרשין חילין לבר לכמה סטרין דרקיעין דלתתא, עד דמטו לככבא דשבתאי, כלהו אסתכיין להיכלא דא, מתמן אתזנו, כל אלין די בהיכלא דא כלהו אסתכו לההוא רוחא, דכתיב (יחזקאל א כ) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, ודא הוא היכלא דאקרי לבנת הספיר, רוחא דא דכליל רוחא אחרא תניינא, סלקא ונחתא נהוריה דלא שכיך (שבק) לעלמין.
כנהורא דשמשא גו מיא, לית מאן דקאים עליה, בר רעותא דבר נש זכאה בההוא צלותא דעאלת בההוא היכלא, וסלקא לקשרא קשרין בשלימו, בשרותא [דף מב ע"א] דרוח (נ"א דנהורא) דא כדקא חזי, כדין נהורא אתעטף ביה וחדי בה, וסלקא עמה לאתקשרא בקשורא דהיכלא תניינא, לאתכללא רוחא דכליל ברוחא אחרא עלאה דעליה, ורוחא דא דכליל כליל ביה ההיא חיוותא וכל אינון אופנין וגלגלין.
ואתאחדן ביה כגוונא דאתאחדא אשא במיא, ומיא באשא, דרום בצפון, צפון בדרום, מזרח במערב, ומערב במזרח, הכי אתאחדן כלהו דא בדא ואתקשרן דא בדא, ההוא רוחא סלקא לאתקשרא, וההיא חיותא אסתכייא לעילא לגבי היכלא תניינא, ואסתכיין דא בדא, באמצעיתא דהיכלא דא נעיץ חד עמודא דסלקא עד אמצעיתא דהיכלא אחרא, ואיהו נקיב ונעיץ (נ"א נתיב נעיץ) מתתא לעילא, לאתדבקא רוחא ברוחא, וכן עד לעילא מכלהו, למהוי כלהו רוחא חדא, כמה דאת אמר (קהלת ג יט) ורוח אחד לכל:
היכלא תניינא כתיב (שמות כ"ד) וכעצם השמים לטוהר, הכא איהו ההוא רוחא דאקרי זהר, וקיימא בחוורתא תדיר דלא אתערבו גוונוי באחרא, ואיהו עצם דלא אשתני לעלמין, דא לאו איהו באתגליא הכי לאתנצצא כאחרא, דא קשי לאתגליא כסתימו דעינא דכד מתגלגלא אזדהר ונציץ בגלגולא, ודא אוף הכי, בגין דכד ההוא רוחא קדמאה סלקא, מגלגל בגלגולא וגלי ליה, ואתקשר בהדיה בקשורא דחוורתא דעינא. גו גוון אחרא דאיהו דקיק מיניה דשארי עלוי, מתגלגלא רוחא דא מגו רוחא דלתתא, נהורא דלתתא אסחר לגלגלא (נ"א וגלגל) נהורא דא ואתנהיר, ולא יכיל לאתנהרא עד דאחיד תתאה ביה ואתקשר בהדיה, וכדין אנהיר ואחיד בנהורא דלתתא (ד"א ל"ג דהוה נהיר), דהוא כליל ולא אשתני כלל, אלא אתגליא בגיניה בגלגולא דיליה, וכד נהורא דא מתגלגלא, נטיל נהורא אחרא לסטר שמאלא ואתגלגלא בהדיה ואסתחר עמיה, ורזא דא כתיב (שיר ז ב) חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, זכאה איהו מאן דידע לגלאה (נ"א לגלגלא) נהורין. רוחא אחרא אתכליל בהדיה ואסתחר, (ואנהיר) ונהיר סחרניה בגוון תכלא וחוור, ההוא חוור אתקשר בחוור דא, וההוא תכלא אתקשר בסומקא דנהורא תתאה דלסטר שמאלא, ואתכלילו דא בדא והוו חד ואקרון עצם השמים, וכל מה דלתתא וההוא היכלא דלתתא כלא אתכליל הכא, ובגין דכלא אתכליל הכא אתקרי עצם השמים. מכללא דנהורין אלין אתבריאו אינון שרפים דשית גדפין, כמה דאת אמר (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, כלהו בשש, בגין דכלהו מעצם השמים, אלין אינון דמוקדין לאינון דלא חיישי על יקרא דמאריהון, ורזא דאשתמש בתגא חלף, מאן דקארי ותני שית סדרי משנה, דא הוא מאן דידע לסדרא ולקשרא קשורא ויחודא דמאריה כדקא יאות, אלין אינון דמקדשין שמא קדישא דמאריהון בכל יומא תדיר. כד מתגלגלן נהורין, נפק מנייהו נהירו דחד חיוותא דאיהי קיימא ורמיא על ד' חיוון, שליטין על קמאי דכלילו לון בגווייהו, ובאלין כד נטלין אתכפיין שרפים תתאי, נחשים דנפקי מגו ההוא נחש שרף דגרים מותא לכל עלמא, אלין חיוון אנפי נשר, מסתכלן לגבי ההוא חיותא נשרא עלאה דעלייהו, כמה דאת אמר (משלי ל יט) דרך הנשר בשמים, רוחא דא שלטא על כלא. ההיא חיותא דרמיז (נ"א דרמיא) על כלהו אסתכייא לעילא, וכלהו לגביה (ד"א לגבה), כלהו כד נטלין מזדעזעין, כמה חיילין מנהון נהירין, מנהון מתתברי (נ"א מסתכרי מקמיהון) מקיומיהון (מימיהון), ואוקידון לון בנור ואתיין ומתחדשן כמלקדמין, כלהו עאלין תחות ההיא חיותא, מסתתרין תחות גדפהא לאכללא לון לעילא. אינון ד' חיוון [דף מב ע"ב] סלקין, כד רוחא אזדהר בגו ההוא חיוותא, ארבע גלגלין לכל חד וחד, גלגלא חדא אסתכי לסטר מזרח, תלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא, וגלגלא חדא אסתכי לסטר מערב, ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא, וגלגלא חדא אסתכי לסטר דרום, ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא, וגלגלא אחרא אסתכי לסטר צפון, ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא, וכלהו סמכין תריסר נטלין מגו אמצעיתא, וההוא אמצעיתא סגיר ופתח, וכל גלגלא וגלגלא כד נטלא, קלא אשתמע בכלהו רקיעין. אלין ארבע חיוון (ד"א דלעילא) כלהו (מתלבשן) (ס"א אשתלבן) דא בדא, ועאלין אינון אופנים דלתתא בגו אלין חיוון דלעילא, כלילן אלין באלין, רוחא דא דאתכליל באינון רוחין, מלהטא וסלקא לאתאחדא לעילא (וקיימא לאתאחדא), ולאתקשרא ברעותא דבר נש זכאה בההיא צלותא דצלי. דכד סלקא ועאלת בההוא היכלא, נטיל כלא, וכלהו נטלין בהדה, ואתכלילו דא בדא, עד דאתכלילו בההוא רוחא, וההוא רוחא נטלא ברעותא דקשורא דיחודא דצלותא דמיחדא כלא, עד דמטו כלהו להיכלא תליתאה, כלילן דא בדא כדקדמאי, אשא במיא, ומיא באשא, רוחא בעפרא, ועפרא ברוחא, מזרח במערב, מערב במזרח, צפון בדרום, דרום בצפון, והכי הני כלהו מתקשרן דא בדא ומתאחדן דא בדא ומשלבן דא עם דא, וכן כמה חיילין ומשריין דאתאחדו (נ"א דנחתי) לתתא, ואתערבו באינון תתאי, עד דמטו לככבא דצדק, ותמן כמה ממנן על עלמא. וכד רוחא דא דאתכליל (ד"א אתכליל) מכלהו וכלהו כלילן ביה, סליק ואתאחד ועאל בגו היכלא תליתאה, עד דאתאחד ברוחא דתמן, בגו ההוא עמודא דקאים באמצעיתא, וכדין כלא אשתלים עד הכא כדקא יאות, וכלהו רוחא חדא, כליל מכלא ושלים מכלא, כמה דאת אמר ורוח אחד להנה (אולי צ"ל ורוח אחד לכל, הוא פסוק בקהלת ג יט, וכן מובא לעיל בסוף היכל א'), הכא הכרעה לאתדבקא במאריה:
היכלא תליתאה היכלא דא איהו היכלא דההוא רוחא דאקרי נגה, רוחא דא איהו דכייא בריר מכלהו, לית גוון דאתחזי ביה, לאו חוור ולאו ירוק ולאו אוכם ולא סומק, ובגין כך אקרי טוהר, דכייא ברירא מכל אלין תתאין, ואע"ג דאיהו דכייא מכלא לא אתחזי, עד דאלין תתאי מתגלגלן ואחידן (נ"א וכראן) ביה, ועאלין בגויה (נ"א ביה), כיון דעאלין בגויה כדין אחזי נהוריה, ולא גוון חד מכלהו, כד אשתלים האי רוחא מכלהו תתאי, אפיק מניה נהורא דכליל בתלת נהורין. אינון תרין נהורין סלקין ונחתין ונצצין, בההוא נצוצא אתחזון עשרין ותרין נהורין משניין דא מן דא, וכלהו חד נהורא, ועאלין בגו ההוא חד נהורא, וההוא נהורא כליל לון, ולא נהיר בר בזמנא דאלין נהורין דלתתא סלקין, וההוא רעותא דצלותא נטיל לכלהו, כדין ההוא נהורא נפיק מגו ההוא רוחא, ואתנהיר ההוא נהורא ואפיק אלין תרין נהורין נצצין, ואתחזון כחושבן כ"ב אתוון דאורייתא. לבתר מתהדרין וכלילן בההוא נהורא כל אינון נהורין תתאי (באינון נהורין), כלהון כלילן בהני נהורין (תתאין), וכלהו בנהורא דא, האי נהורא איה כליל בגו ההוא רוחא, וההוא רוחא קיימא בהיכלא תליתאה דא, ולא קאים לאתישבא, אלא בגו היכלא רביעאה דתיאובתיה לסלקא לגויה, אלין נהורין דנפקו מגו ההוא רוחא, כד מנצצין, מתחברן כלהו נהורין דנצצן. בשעתא דנפקי מגו ההוא נהורא חדא, ודחקין (נ"א ודחיין) לאתנצצא, נפקא מנייהו חד חיותא קדישא רברבא, דיוקנהא כחיזו דכל אינון [דף מג ע"א] שאר חיותא, דיוקנא דאריה ודיוקנא דנשר כלילן כחדא, ואתעבידו בה חד דיוקנא מנייהו. תחות האי חיותא אית ד' אופנין עלאין כחיזו דתרשיש, מרקמן בכלילו דכל גוונין, ושית מאה אלף רבוא (רברבן) כלהו בגווייהו, ואלין ד' אופנים בתמניא גדפין כלהו, וכלהו נפקין מגו נהירו דההוא חיותא דשלטא עלייהו, בשעתא דנציץ ההוא נהורא, מפקא חיילין חיילין אלין. ואלין ד' דתחותה קיימין בד' סטרין דעלמא, בד' אנפין כל חד וחד, תרין אנפין מסתכלן לגבי ההוא חיותא, ותרין אנפין מחפיין בגדפייהו, מאינון נהורין דנצצן דלא יכלין לאסתכלא, בכל זמנא דנטלי אלין בד' גלגלין, (ד"א ותריסר) (ותרין) סמכין כקדמאי, אתעביד מההוא זיעא דלהון כמה חיילין ומשריין, דכלהו משבחין ומזמרי דלא משתככי לעלמין, ולאלין לית לון שעורא. ארבע פתחין אית להיכלא דא לארבע סטרין דעלמא, עשר ממנן בכל פתחא ופתחא, ובזמנא דכלהו די בגו היכלין דלתתא, ואינון היכלין, סלקין ברעו דצלותא דכייא, כלהו פתחין פתחין, עד דכלילן כלהו אלין באלין, ומשלבין אלין באלין, ועאלין כלהו ממנן גו ממנן, משריין גו משריין, אופנים בחיות, וחיות באופנים, באלין אופנים, נהורין בנהורין רוחא ברוחא, עד דעאלו ברוחא דא. בהיכלא דא אית דוכתא חדא כחיזו דדהבא דנציץ, ותמן גניזין כמה חיילין ומשריין, דלא סלקין ולא מתעטרין לעילא, אלא בשעתא דכל אלין קשרין קשירן, והיכל נטיל לאתעטרא כלהון נפקין מליין בדינא, ואקרון מארי תריסין שליחן בעלמא מגו מארי דינין די בהיכלא רביעאה, בהאי דוכתא תליין בארבע סטרין, שית מאה אלף רבוון מגינים דדהבא לכל סטר וסטר, וכן לתתא מנייהו שורין מקפן, ואינון שתין. וכל הני מגינים כלהו מגיחין קרבין, בסייפין ורומחין לבר, בכל אינון שליחי דינין דעלמא, עד דמטו דרגין בדרגין לככבא דמאדים, וכדין היכלא סלקא ואתעטרת בההוא רוחא, בכל אינון חיילין, ואשתאר ההוא דוכתא באתריה, וההוא דוכתא אקרי תא הרצים, אינון שליחין מרהטי לאשלמא דינין ופורענין בכל סטרי עלמא כד סלקא צלותא נטיל כל הני נהורין ומשריין וקשר קשרין, ואתכלילו כלהו כחדא, עד דאתקשר רוחא ברוחא ואינון חד, ועאלו גו ההוא עמודא לאתכללא ברוחא דהיכלא רביעאה, זכאה חולקיה מאן דידע רזא דמאריה, וארים דגליה באתר דאצטריך. ותא חזי כלא אצטריך דא לדא ודא לדא, לאשתלמא דא עם דא, ולאתנהרא דא בדא, עד דסליק כלא לאתר דאצטריך, שלימו מתתא בקדמיתא ומלעילא לבתר, וכדין איהו שלימו בכל סטרין, ואשתלים כלא כדקא יאות, מאן דידע רזין אלין ועביד שלימו, דא איהו מתדבק במאריה, ובטיל כל גזרין קשין, ואיהו אעטר למאריה, ומשיך ברכאן על עלמא, ודא איהו בר נש דאקרי צדיקא עמודא דעלמא, וצלותיה לא אהדר ריקנייא, וחולקיה בעלמא דאתי, ואיהו בחושבן בני מהימנותא. תא חזי כל הני היכלין, וכל הני חיותא, וכל הני חילין, וכל הני נהורין, וכל הני רוחין, כלהו אצטריכו דא לדא, בגין לאשתלמא מתתא, ולאשתלמא לבתר מלעילא, אלין היכלין אינון מתדבקין דא בדא. וכלהו כגוונין דלעילא (נ"א דעינא), מתדבקין דא עם דא, כל מה די בגוייהו אינון כההוא חיזו דמתחזיא בסתימו כד מתגלגלא עינא, ואתחזי ההוא זהרא נציץ, וההוא מה דלא אתחזי (ביה) בההוא גלגולא, איהו ההוא רוחא דשלטא על כלא, ובגין כך קיימא דא בדא דרגין על דרגין (ודרגין על דרגין), עד דאתעטר כלא [דף מג ע"ב] כדקא יאות. ותא חזי אלמלא כל אינון גוונין דעינא, דאתחזיין כד אסתים עינא ואתגלגלא בגלגלא, לא אתחזון אינון גוונין דזהרן, ואלמלא אינון גוונין, לא אתדבק ההוא דסתים דשלטא עלייהו, אשתכח דכלא תליא דא בדא ואתקשר דא בדא, כד אתכליל כלא כחדא בהיכלא תליתאה, ורעותא דצלותא סלקא לאתעטרא בהיכלא רביעאה, כדין כלא חד ורעותא חדא וקישורא חדא, הכא השתחואה לאתרצאה במאריה:
היכלא רביעאה היכלא דא איהו משניא מכלהו, ארבע היכלין לדא, דא לגו מן דא, וכלהו חד היכלא, הכא איהו רוחא דאקרי זכות, באתר דא מתהפך זכות דכל בני עלמא, רוחא דא נטיל כלא. מניה נפקו שבעין נהורין כלהו מנצצן, וכלהו בעגולא, דלא מתפשטי כאלין אחרנין, מתדבקן דא בדא ונהירין דא בדא אחידן דא בדא, כל זכיין דעלמא קמי אלין נהורין קיימין, מכלהו נפקי תרין נהורין שקולין כחדא, דקיימי קמייהו תדירא. לקבל אלין אינון שבעין רברבן ממנן לבר, דסחרין כל (הני) (ד"א אינון) ארבע היכלין שבעין נהורין אלין, ותרי נהורין דקיימין קמייהו, כלהו פנימאין גו לגו, ורזא דא דכתיב (שיר ז ג) בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים. לקמי נהורין אלין עאלין כל זכו, וכל עובדין דעלמא לאתדנא, תרין נהורין אלין אינון סהדי סהדותא, בגין (דאינון) דאית שבעה עיני יהו"ה דמשטטי בכל ארעא, (ס"א כן כל) כל מה דאתעביד בעלמא אתרשים בההוא עובדא ממש וההוא זכותא ממש, וקיימי בקיומייהו, ואלין תרין נהורין חמאן בהו ומסתכלן, וסהדי קמי אלין ע' נהורין, אלין ע' גזרי גזרין ודייני דינין הן לטב הן לביש, והכא איהו אתר דזכותא. רוחא דא ביה אתרשימו אתוון תלת, דאינון יה"ו דכד אלין אתוון מתדבקן בהאי אתר באתדבקותא דדכורא ונוקבא כדין אתרשימו ביה ולא אתעדון מתמן, לבתר נפק חד נהורא נהיר לארבע סטרין, האי נהורא אפיק תלת אחרנין, דאינון תלת בתי דינין דדיינין דינין אחרנין במלין דעלמא, בעותרא במסכנו במרעין בשלימו, בכל אינון שאר מלין דעלמא אתדן בהו, חד היכלא לאינון ע' קדמאי לגו, תלתא לאלין תלתא אחרנין. סלקא האי רוחא וכליל כל אינון דלתתא, ואפיק חד חיוותא קדישא מתלהטא, ועיינין לה כעיני אינשא, לאשגחא באלף אלפין ורבוא רבוון חיילין מאריהון דדינא, כלהו נטלין פתקין, ופתחין וסגרין בעלמא ואשלימו דינא. תחות האי חיותא ד' שרפים מלהטן, כלהו כחזור ושושן, ושביבי דאשא סלקין ע"ב גלגלין לכל חד מלהטן באשא, כד נטלין אתעביד נהר חד די נורא, אלף אלפין משמשין לההוא נורא, מתמן נפקי כמה חיילין, כד גלגלין נטלין, כמה אינון רבוא רבוון דיקומון מנייהו בגו ההוא נורא, תחות היכלא תניינא נפקי חיילין דמזמרין, ואתיין לקרבא הכא ואתוקדון כלהו. כל אינון ממנן דעלמא דאתמנון לשלטאה, מהכא נפיק דינהון לשלטאה, מגו ההוא רוחא דאתרשים בתלת אתוון, ומהכא מעברין קיומייהו מעלמא, ואתדנו בהאי נורא דנגיד ונפיק, כלא אתמסר בהאי היכלא, בגין דאתרשימו בתלת (ד"א תלת) אתוון הכא, האי רוחא אתכליל בהו, ההיא חיוותא אפיק חיילין ומשריין דלית להון חושבנא. כל דינין דעלמא מהאי היכלא נפקי הן לטב הן לביש, בר תלת, בני חיי ומזוני דלא אתייהב רשו באתר דא, דהא בההוא נהר עלאה דכל נהורין נגדין מניה קיימא מלה, באמצעיתא [דף מד ע"א] דהיכלא דא, הוא אתר מתקנא לקבלא רוחא דלעילא, בגו רוחא דא, ודא סלקא בהו. תרין עשר פתחין אינון להיכלא דא, בכל פתחא ופתחא כל אינון סרכין וממנן, דאינון מכרזי לאודעא לתתא כל אינון דינין דזמינין לנחתא לתתא, כמה דאת אמר (דניאל ד יא) קרא בחיל, וכן אמר גדו אילנא וגו', ומגו כרוזי אלין נטלי מלה כל מריהון דגדפין עד דאודעי מלה לרקיע דחמה, ומתמן כד נפיק שמשא נפיק מלה ושטייא בעלמא, עד דמטי לההוא חיויא דרקיעא, דכל ככבי דרקיעא גלידו ביה, דאיהו באמצעיתא דרקיעא, ושמעין מלה ונקטין לה אינון סרכין דתחות (שמיא) (ד"א שמשא), ואינון דממנן על ההוא חיויא, ומתמן אתפשט לעלמא, ואפילו רוחין ושדין ואפילו עופי שמיא מודעי ליה בעלמא כרוזין, תבין וסתמין פתחין. לא סלקא (לאסתלקא) רוחא ברוחא, עד דכלהו רוחין תתאי כלהו חד בהדי (רוחא באתר) האי רוחא, וכלהו אתכלילן ועאלין דא בדא עד דאתעביד כלא חד בר נש כד איהו בבי מרעיה הכא אתדן הן לחיים הן למות, חיין תלייא לעילא, אי אתדן הכא לחיים יהבי חיין מלעילא, ואי לא יהבין, זכאה חולקיה מאן דאתדבק במאריה ועאל ונפיק, הכא קידה באנפין בארעא לאתגברא על דינא, על האי היכלא אתמר (דברים לב ד) אל אמונה ואין עול וגו':
היכלא חמישאה היכלא דא היכלא דברקא זהיר, דאיהו רוחא דמזהיר, נהיר לאינון תתאי, רוחא דא איהו כליל ופתח וסגיר, נהיר ונציץ לכל סטרין, מנציצו דא נהיר חד נהורא כעין ארגוונא נהורא דא כליל כל (ד"א כלל) גוונין דנהרין, נהורא חוור ואוכם סומק וירוק, אתכלילן אלין באלין, אתרקים חוור בסומק, אוכם בירוק, לבתר חוור באוכם, ואתעביד חד חיוותא מרקמא, ואתכליל בה ירוק וסומק, דיוקנהא כדיוקנא דבר נש דכליל כל דיוקנין. מינה נפקו ד' סמכין דאינון חיוון רברבן על אלין דלתתא, חד אקרי אופן דאיהו תרין, בגין דכד אתחזי האי אתנהיר אחרא בגויה, דביק דא בדא, עאל דא בדא, לבתר עאל אחרא דא בדא, ואתחזון ד' רישין לד' סטרין דעלמא, וכלהו חד גופא, ואלין אינון דכתיב בהו (יחזקאל א טז) כאשר יהיה האופן בתוך האופן, וכלהו אלין קשירין דא בדא, כחיזו (נ"א דחיזון) דחיוון עלאין דלא מתפרשן לעלמין האי חיותא דארבע גוונין מרקמן, אחידן אלין באלין לד' סטרין, מהכא כד נטלא חיותא דא נטלא לתרין סטרין האי רוחא דברקא אתכליל בתרין רוחין, רוחא דא דברקא אפיק חד חיותא, וכל אינון נהורין, רוחא אחרא אתנהיר מניה דאקרי רוחא מלהטא, נהרין מניה תרין נהורין, דאינון ארבע, ואלין נהורין מתהפכין בגוונין, והכא איהו (בראשית ג כד) להט החרב המתהפכת, אלין אינון נהורין דמתהפכן שננא דחרבא, (ואלין גליף) ואלין קיימי על היכלא דלתתא, בגין דהאי להט החרב קיימא על אינון ע' נהורין דבי דינא, מהכא כל אינון דיינין דדייני דינא חרבא תלייא על רישייהו מלעילא, האי להט החרב. דאלין אינון נהורין דלסטר שמאלא, אפיקו חד חיותא אחרא דקיימא על ד', דלא קיימי בקיומייהו, תרי מימינא ותרי משמאלא, כד רוחא דחיותא האי עאל באלין, נציץ מנייהו תרי ניצוצין מלהטן, ונפקי מהאי היכלא לבר ומתהפכי תדיר, אלין ניצוצין מלהטן, לזמנין נוקבי לזמנין גוברי לזמנין רוחין לזמנין עירין קדישין. מאי טעמא בגין דכד אתכליל האי חיוותא בחיוותא קדמאה, מגו תקיפו דאתכלילן דא בדא, נפקא חד נצוצא מלהטא תדיר דלא אתדעך לעלמין, ושאטא ואזלא אבתרייהו דאינון תרין ניצוצין, והשתא אינון גוברין ועבדין שליחותא בעלמא, ועד לא מסיימי מתדעכי, (כדין) וההוא ניצוצא בטש בהו [דף מד ע"ב] ונהיר לון ואתחדשון כמלקדמין, ואינון נוקבי, ואזלי ושאטן, ועד לא מסיימי מתדעכי, והאי ניצוצא בטש בהו, ונהיר לון ואתהדרן כמלקדמין, בגין דההוא ניצוצא כליל מכלא, כליל מד' גוונין, ובגין דא אינון מתהפכין לכל הני גווני. רוחא דא אתכליל ברוחא אחרא כדקאמרן, ואתחזון תרין כחדא, ולא כאחרנין קדמאין, דכד אתכליל דא בדא לא אתחזי בר חד, והכא אתחזון תרין, וקיימי בחביבותא, כלילן מכלהו תתאי, ואע"ג דאינון תרין אינון חד, כד אתפשט (נ"א בר דאתפשטא) רוחא ברוחא ואתחזון בחביבותא, כלילן מכלהו תתאי, ודא (ד"א דא) הוא רזא דכתיב (שיר ד ה) שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים, וכד תרין רוחין מתפשטן דא בדא בחביבותא, כדין אתהדר האי היכלא ואקרי היכל אהבה, היכלא דרחימותא, היכלא דא קאים תדיר בקיומיה, אתגניז ברזא דרזין למאן דאצטריך לאתדבקא ביה, והכא כתיב (שם ז יג) שם אתן את דודי לך. לבתר כד נהרין תרין רוחין דאינון חד, נפקי כמה חיילין לכמה סטרין, אלפין ורבוון דלית לון שיעורא, מנהון אקרון דודאים, מנהון גפנים, מנהון רמונים, עד דמטו כמה חיילין לבר, עד ההוא ככבא דאקרי נגה, וכלהו בחביבו דלא מתפרשין לעלמין, והכא כתיב (שם ח ז) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, הכא (ד"א כתיב) השתחואה ופרישו דידין לאתדבקא ברחימו דמאריה:
היכלא שתיתאה הכא הוא רוחא דאקרי חו"ט השני, רזא דכתיב (שם ד ג) כחוט השני שפתותיך, האי היכלא (היכלא דאקרי) אקרי היכל הרצון, הכא רוחא דאיהו רעוא, דכל הני רוחין תתאין רהטין אבתריה, לאתדבקא ביה בנשיקה ברחימותא, האי רוחא אתכליל בשית וקיימא בשית אתכליל בשית דלתתא בהדיה, וקיימא בשית עלאין, ובגין כך האי רוחא אפיק תריסר נהורין כלילן כלהו מתתא ומלעילא, הני תריסר נהורין אינון חדאן לסלקא לעילא, ולקבלא כל אינון דלתתא. היכלא דא דאיהו רצון, רעוא דכלא, מאן דקשר קשרין וסליק לון הכא, דא הוא דאפיק רצון מיהו"ה בחביבותא, בגו היכלא דא אתכניש משה ברחימו, דנשיק נשיקי רחימותא, האי הוא היכלא דמשה. רוחא דא רוחא דרחימותא, רוחא דיחודא, דאמשיך רחימו לכל סטרין, ואינון (ד"א אינון) תריסר נהורין סלקין ולהטין, מנציצו דלהון נפקי ארבע חיוון קדישין, רחימי דאהבה אלין אקרון חיות גדולות, לאתחברא אינון זוטי לאתכללא בהו, דכתיב (תהלים קד כה) חיות קטנות עם גדולות, אלין אחידן דא בדא לד' סטרין, כאגוזא דמתחברא לד' סטרין, ובגין כך אקרי היכלא דא גנת אגוז, דכתיב (שיר ו יא) אל גנת אגוז ירדתי, מאי אל גנת אגוז, בגיניה דגנת אגוז ירדתי דאיהו היכלא דרחימו לאתדבקא דכורא בנוקבא. אלין ארבע מתפרשן לתריסר, תלת תלת לכל סטר, כל אינון תתאי כלילן בהו, ובהו קיימין רוחין ברוחין, נהורין בנהורין, כלהו אלין באלין, עד דאתעבידו חד, וכדין האי רוחא דכליל מכלהו, סלקא לאתעטרא (נ"א לאתערא) ברוחא דלעילא, ההוא דאקרי שמי"ם וזמין ליה לאתחברא בהדיה, כיון דאתקשרו כלהו דלתתא בהדיה, אמר (שם א') ישקני מנשיקות פיהו, וכדין איהו חדוה לאתקשרא רוחא ברוחא, ולאשתלמא דא בדא, כדין איהו שלימו בחבורא חדא, כיון דהאי רוחא אתחבר בהדיה, ואשתלים דא בדא, ואתנהירו דא בדא בכל שלימו כדקא חזי, בהאי רעותא דצלי בר נש זכאה, דסליק כולא כדקא חזי [דף מה ע"א] עד ההוא אתר, לחברא רחימו דא בדא, כדין (ד"א שמיא אתחבר ברוחא דא, ברחימו בשלימו באנהרותא מתדבקן דא בדא, כדין) כל אינון היכלין, וכל אינון רוחין דאתכלילו בהאי, כל חד וחד מאינון רוחין והיכלין דאינון בכללא דשמים, כל חד וחד נטיל ההוא היכלא וההוא רוחא דאתחזי ליה, לאתחברא בהדיה ולאשתלמא בהדיה כדקא יאות, (ד"א, בגין דהאי רוחא שתיתאה דאקרי שמים, דאיהו רוחא קדישא לעילא, נטיל היכלא דא רוחא דא דאקרי רצו"ן, סליק לון לגביהו בההוא יחודא אתחברן רצון, לאתנשקא) (נ"א בגין דההוא רוחא שתיתאה דאקרי רצון, סליק לון לגבייהו ב יחודא, והכי אתחברן, שמים דאיהי רוחא קדישא לעילא, נטיל היכלא דא רוחא דא דאקרי רצו לאתנשקא) דא בדא, לאתחברא דא בדא, לאשתלמא דא בדא, ורזא דא (בראשית כט יא) וישק יעקב לרחל וגו'. אברהם דאיהו ימינא לעילא נטיל (ד"א ל"ג היכלא דקאמרן), (היכל אהבה) רוחא דאקרי אהב"ה לאתקשרא דא בדא לאתחברא דא בדא למהוי חד, וסימניך (שם יב יא) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ושפירו דאתתא באינון שדים יצחק דאיהו שמאלא נטיל ההוא היכלא דבי דינא, דכל דינין מתערין מתמן, רוחא דאקרי זכותא לאתחברא דא בדא ולאשתלמא דא בדא למהוי כלא חד כדקא יאות. שאר נביאים נטלין תרין היכלין (ד"א דלתתא) תרין רוחין, נוג"ה וזה"ר ברזא דכתיב (שיר ז ב) חמוקי ירכיך וגו', לאתקשרא אלין באלין למהוי חד, יוסף הצדיק עמודא דעלמא נטיל היכלא דספיר, רוחא דאקרי לבנת הספיר, ואע"ג דכתיב (שמות כד י) ותחת רגליו, בגין יקרא דמלכא, והכי הוא ודאי, ולבתר עמודא דא נטיל יתיר דאיהו רזא דרזין, באתר דהיכלא שביעאה עד הכא מתחברן דרגין, ומתחברן דא בדא לאשתלמא דא עם דא למהוי כלהו חד, כלא כדקא חזי, וכדין (מ"א יח לט) יהו"ה הוא האלהי"ם וגו', זכאה חולקיה בעלמא דין ובעלמא דאתי, מאן דידע לקשרא לון ולאתדבקא במאריה. הכא הכרעה (ד"א ל"ג בהכרעה הכא ומוסיף הווי"ן) והשתחואה וקידה ופרישו דכפין, ונפילה דאפין, לאמשכא רעותא דרוחא עלאה, נשמתא דכל נשמתין, דאיהו תליא לעילא עד אין סוף, (ד"א ל"ג סוף) דמניה נפקי נהירו וברכאן לאשלמא כלא מלעילא כדקא יאות, ולמהוי כלא בשלימו מתתא ומלעילא, וכל אנפין נהירין בכל סטרין כדקא יאות, כדין כל גזרי דינין מתבטלין, וכל רעותא אתעביד לעילא ותתא, ועל דא כתיב (ישעיה מט ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, וכתיב (תהלים קמד טו) אשרי העם שככה לו אשרי העם שיהו"ה אלהיו:
היכלא שביעאה, היכלא דא לאו ביה דיוקנא ממש, כלא איהו בסתימו וגו, (ד"א גו) רזא דרזין, פרוכתא דפריסא (ד"א פריסא), קיימין כלהו היכלין, דלא לאתחזאה תרין כרובים, (ד"א ל"ג דא מן דא קיימין) לגו מן דא קיימא כפורתא, דיוקנא דקדש קודשין, בגין כך היכלא דא אקרי קדש הקדשים, האי קדש הקדשים אתר מתתקנא לההוא נשמתא עלאה, כללא דכלא, עלמא דאתי לגבי האי (נ"א עלמא) עלאי דהא כד מתחברן כלהו רוחי דא בדא, ואשתלימו דא עם דא כדקא חזי, כדין אתער רוחא עלאה נשמתא דכלא לגבי עילא, סתימא דכל סתימין, לאתערא על כלא, לאנהרא לון מעילא לתתא, ולאשלמא לון, לאדלקא בוצינין, וכד כלא (נ"א איהו) בשלימו בנהירו דכלא, ונחית נהירו עלאה, כדין האי היכלא שביעאה איהו היכלא סתימאה בסתימו דכלא, לקבלא ההוא קדש הקדשים, נהירו דנחית, ולאתמליא מתמן, כנוקבא דמתעברא מן דכורא ואתמלייא, ולא אתמלייא אלא מהאי היכלא, דמתתקנא לקבלא ההוא נהירו עלאה, ורזא דא היכלא שביעאה, איהו אתר דחבורא דזווגא, לאתחברא שביעאה בשביעאה, למהוי [דף מה ע"ב] כלא חד שלימו (ד"א חד) כדקא חזי. ומאן דידע לקשרא יחודא דא זכאה חולקיה, רחים לעילא רחים לתתא, קב"ה (איהו) גזיר ואיהו מבטל, סלקא דעתין דאיהו מקטרגא במאריה, לאו הכי, אלא בגין דכד איהו קשיר קשירין, וידע ליחדא יחודא, וכל אנפין נהירין, וכל שלימו אשתכח, וכלא אתברכא כדקא יאות, כל דינין מתעברין ומתבטלין, ולא אשתכח דינא בעלמא, זכאה חולקיה בעלמא דין ובעלמא דאתי, דא הוא לתתא, דכתיב ביה (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם, דא הוא קיומא דעלמא, בכל יומא קארי עלוי כרוזא (ישעיה מא טז) ואתה תגיל ביהו"ה בקדוש ישראל תתהלל. כגוונא דא קרבנא (ד"א ל"ג דא), סלקא תננא, ומסתפקין (ד"א ביה) כל חד וחד כדקחזי ליה, וכהני ברעותא, ולואי בבסימו דשירתא, דא אתכליל בדא, ועיילי היכלא בהיכלא, רוחא ברוחא, עד דמתחברן בדוכתייהו כדקא חזי ליה, שייפא בשייפא, ואשתלימו דא בדא, ואתייחדו דא בדא, עד דאינון חד, (ד"א ל"ג) (ואתנהרין) ונהרין דא בדא. כדין נשמתא עלאה דכלא אתיא מלעילא ונהיר לון, והוו נהירין כלהו בוצינין בשלימו כדקא חזי, עד דההוא נהורא עלאה אתער, וכלא אעיל לגבי קדש הקדשים ואתברכא ואתמלייא, כבירא דמיין נבעין ולא פסקין, וכלהו מתברכאן לעילא ותתא. הכא רזא דרזין, ההוא דלא אתיידע ולא אעיל בחושבנא, רעותא דלא אתפס לעלמין, בסים לגו לגו בגווייהו, ולא אתיידע ההוא רעותא, ולא אתפס למנדע (ד"א ל"ג) (לן), וכדין כלא רעותא חדא עד א"ס, וכלא איהו בשלימו מתתא ומלעילא, ומגו לגו, עד דאתעביד כלא חד, האי רעותא לא אעיל לגו, אע"ג דלא אתידע, עד דכלא אשתלים ואתנהיר בקדמיתא בכלהו סטרין, כדין בסים ההוא רעותא (ד"א ל"ג) (לכלא), ולא (ד"א דלא) אתפס לגו בגו בסתימו, וכדין זכאה חולקיה מאן דיתדבק במאריה בההיא שעתא, זכאה איהו לעילא זכאה איהו לתתא, עליה כתיב (משלי כג כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. תא חזי, כיון דכלהו אשתלימו דא בדא, ואתקשרו דא בדא בקשורא חדא, ונשמתא עלאה נהיר לון מסטרא דלעילא, וכלהו נהורין אינון בוצינא חדא בשלימו, כדין רעוא חדא דמחשבה (ד"א במחשבה), אתפס (ד"א לגו לגו דנהירו דסליק על כלא, ובגו לגו בההוא רעותא דמחשבה אתפס נהירו דלא אתפס ולא אתיידע, בר ההוא רעו דמחשבה, תפיס ולא ידע מה תפיס, אלא דאתנהיר ואתבסם ההוא רעו דמחשבה, ואתמליא כלא ואשתלים כלא, ואתנהיר ואתבסם כלא כדקא יאות, ועל דא כתיב (תהלים קמד טו) אשרי העם שככה לו וגו'. מאן דזכי לאתדבקא במאריה כהאי גוונא, ירית עלמין כלהו, רחימא לעילא רחימא לתתא, צלותיה לא אהדרא ריקניא, דא אתחטי קמי מאריה כברא קמי אבוי ועביד ליה רעותיה בכל מה דאצטריך, ואימתיה שליט על כל בריין, איהו גזיר וקב"ה עביד, עליה כתיב (איוב כב כח) ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור:
יהי אור
עריכה"ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור וגו'", א"ר יצחק, מכאן דעקרן קב"ה להני נטיען, (ד"א, ושתיל לון, משמע דכתיב יהי, רבי יהודה אומר אור שכבר היה תנן, משמע דכתיב ויהי אור, והיה לא כתיב, אלא ויהי, וכד אס באינון דרין דרשיעיא, גניז ליה לצדיקיא, הה"ד (תהלים צז יא) אור זרוע לצדיק ולישרי אתמר, ויאמר אלהי"ם יהי אור, הה"ד (ישעיה מא ב) מי העיר ממזרח וגו', וירא אלהי"ם את טוב, מאי ראה, א"ר חייא כדקאמרן, חמא בעובדייהו דרשיעייא וגניז ליה, רבי אבא אמר, ו את האור כי טוב, לגנוז אותו, וירא אלהי"ם את האור), (נ"א, ושתיל לון, דכתיב ויהי או מאי משמע, אור, שכבר היה אור, רבי יהודה אמר, והיה אור לא נאמר, אלא ויהי, לומר שכבר היה, וכתיב אור זרוע לצדיק וגו', והאי הוא דכתיב מי העיר ממזרח וגו'. וירא אלהי"ם את האור ויבדל, א"ר יצחק כדאמרן, דחמא בעובדיהון דרשיעייא, וגניז ליה, רבי אבא אמר, חמא) דסליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, וכי טוב הוא [דף מו ע"א] לאגנזא ליה, דלא יהנון מניה חייבי עלמא אמר רבי שמעון, וירא אלהי"ם את האור כי טוב, דלא ישתכח ביה רתחא כתיב הכא כי טוב, וכתיב התם (במדבר כד א) כי טוב בעיני יהו"ה לברך את ישראל, וסופא דקרא (ד"א אוכח), ויבדל אלהי"ם בין האור ובין החשך, ובגין כך לא אשתכח ביה רתחא ואע"ג דשיתף לון קב"ה כחדא, תא חזי נהירו עלאה למהוי נהיר האי אור ומההוא נהירו חידו לכלא ביה, והוא ימינא לאתעטרא גולפוי (נ"א גליפי) גליפין בהדיה, והא אתמר, כתיב (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, מה רב טובך, דא אור קדמאה דגניז קב"ה, ליראיך, לצדיקים לאינון דחלי חטאה כדקאמרן:
"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" -- ויהי ערב מסטרא דחשך ויהי בקר מסטרא דאור ומגו דאינון משתתפי כחדא כתיב יום אחד רבי יהודה אמר, מאי טעמא בכל יומא ויומא כתיב ויהי ערב ויהי בקר, למנדע דהא לית יום בלא לילה, ולית לילה בלא יום, ולא אבעון לאתפרשא, אמר רבי יוסי, ההוא יום דנפק אור קדמאה, אתפשט בכלהו יומי, דכתיב בכלהו יום, א"ר אלעזר, משמע דכתיב בכלהו בקר, ולאו בקר אלא מסטרא דאור קדמאה. רבי שמעון אמר, יומא קדמאה אזיל עם כלהו, וכלהו ביה, בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא וכלא חד. ויאמר אלהי"ם יהי אור, יהי (ד"א ל"ג אור) אתפשטותא דהאי אור לתתא, ואלין אינון מלאכין דאתבריאו ביומא קדמאה, אית לון קיומא לאתקיימא לסטר ימינא, וירא אלהי"ם את האור כי טוב, את לאכללא אספקלריאה דלא נהרא עם אספקלריאה דנהרא, דאתמר (ד"א ביה) כי טוב, א"ר אלעזר את לאתכללא (ד"א לאכללא) ולאסגאה כלהו מלאכין דאתיין מסטרא דאור דא, וכלהון נהרין כקדמיתא בקיומא שלים:
"יהי רקיע בתוך המים" -- א"ר יהודה בהאי אתפרשו מיין עלאין ממיין תתאין רקיע פשיטותא דמיין והא אתמר, ויהי מבדיל בין מיין עלאין לתתאין:
"ויעש אלהי"ם את הרקיע" -- דעביד ביה עבידתא בסגיאו עלאה, ויהי רקיע לא כתיב אלא ויעש, דאסגי ליה ברבו סגיא. א"ר יצחק, בשני אתברי גיהנם לחייבי עלמא, בשני אתברי מחלוקת, בשני לא אשתלים ביה עבידתא, ובגין כך לא כתיב ביה כי טוב, עד דאתא יום תליתאה ואשתלים ביה עבידתא, בגין כך כי טוב תרי זמני, חד על אשלמות עבידתא דיום שני, וחד לגרמיה, ביום תליתאי אתתקן יום שני, ואתפרש ביה מחלוקת, וביה אשתלימו רחמי על חייבי גיהנם, ביומא תליתאה משתככין שביבין דגיהנם, בגיני כך אתכליל ביה יום שני ואשתלים ביה. רבי חייא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, א"ל האי אור ביום ראשון וחשך ביום שני, ואתפרשו מיא, ומחלוקת הוה ביה, אמאי לא אשתלים ביום ראשון, דהאי ימינא כליל לשמאלא, א"ל על דא הוה מחלוקת, ותליתאה בעי למיעל בינייהו, לאכרעא ולאסגאה בהו שלם:
"תדשא הארץ דשא" -- אתחברותא דמיין עלאין בתתאין למעבד פרין, מיין עלאין (ד"א פרין ורבין) ועבדי איבין, ותתאי קראן לון לעלאין כנוקבא לגבי דכורא, בגין דמיין עלאין דכורין ותתאי נוקבין, רבי שמעון אמר, כל דא הוא לעילא והוא לתתא, א"ר יוסי, אי הכי אלהי"ם דקא אמרן (ד"א אמר), מאן אלהי"ם, (ד"א ל"ג אלא אלהי"ם סתם), אלהי"ם חיים לעילא, ואי תימא לתתא אלהי"ם סתם, אלא לתתא איהו תולדות
[דף מו ע"ב] כמה דאת אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ואמרינן בה' בראם וההוא (ס"א דלעילא) לעילא אבהן דכלא הוא, איהי עבידתא ועל דא ארעא עבדת תולדות, דהא היא מתעברא כנוקבא מן דכורא. רבי אלעזר אמר, כל חילין הוו בארעא ולא אפיקת חילהא ואינון תולדותיה עד יום (חמישי) הששי, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, ואי תימא והא כתיב ותוצא הארץ דשא, אלא אפיקת תקון חילהא לאתיישבא כדקא יאות, וכלא הוה גניז בה עד דאצטריך, דהא בקדמיתא כתיב צדייא וריקניא כתרגומו, ולבתר אתתקנת ואתיישבת, וקבילת זרעא ודשאין ועשבין ואילנין כדקא יאות, ואפיקת לון לבתר, ומאורות הכי נמי לא שמשו נהורא דלהון עד דאצטריך:
יהי מארת
עריכה"יהי מארת ברקיע השמים" -- (ד"א מארת כתיב חסר), לאכללא חויא בישא, דאטיל זוהמא, ועבד פרודא דלא ישמש שמשא בסיהרא מארת לווטין, ועל דא גרים דאתלטייא ארעא, דכתיב ארורה האדמה, ובגין כך מארת כתיב חד. יהי מארת דא סיהרא, רקיע השמים דא שמשא, ותרווייהו בכללא חדא, לאזדווגא לאנהרא עלמין לעילא ותתא, משמע דכתיב על הארץ, ולא כתיב בארץ, דמשמע לעילא ותתא. חושבן דכלא בסיהרא הוא, רבי שמעון אמר, גימטריאות וחשבון תקופות ועבורין, כלא הוא בסיהרא, דהא לעילא לאו איהו, א"ל רבי אלעזר ולא, והא כמה חושבנין ושיעורין קעבדי חברייא, א"ל לאו הכי אלא חושבנא קיימא בסיהרא, ומתמן יעול בר נש למנדע לעילא, א"ל והא כתיב והיו לאותות ולמועדים, א"ל לאתת כתיב חסר, א"ל הא כתיב והיו, א"ל הויין כלהון דיהוון ביה, כאספוקא דא דאתמליא מכלא, אבל חושבנא דכלא בסיהרא הוא. תא חזי נקודה חד אית, ומתמן שירותא לממני, דהא מה דלגו דההיא נקודה לא אתידע ולא אתייהב לממני, ואית נקודה לעילא סתים דלא אתגליא כלל ולא אתידע, ומתמן שרותא לממני כל סתים ועומקא, הכי נמי אית נקודה לתתא דאתגליא, ומתמן הוא שרותא לכל חושבנא ולכל מנין, ועל דא הכא הוא אתר לכל תקופות וגימטריאות ועבורין וזמנין וחגי ושבתי, וישראל דדבקי בקב"ה עבדי חושבן לסיהרא, ואינון דבקין ביה וסלקין ליה לעילא, דכתיב (דברים ד י) ואתם הדבקים ביהו"ה אלהיכ"ם וגו':
"ישרצו המים שרץ נפש חיה" -- אמר רבי אלעזר הא אוקמוה דאינון מיין רחישו ואולידו כגוונא דלעילא והא אתמר, ועוף יעופף על הארץ, יעוף מבעי ליה מהו יעופף, א"ר שמעון רזא הוא, ועוף דא מיכא"ל דכתיב (ישעיה ו ו) ויעף אלי אחד מן השרפים, יעופף (ד"א ל"ג יעוף מבעי ליה אלא) דא גבריא"ל דכתיב (דניאל ט כא) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף, (ד"א ל"ג ודא הוא יעופף). על הארץ (נ"א דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא, ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח, דאיהו (ס"א ואיהו טאס עלמא) בד' טאסין, דכתיב (מ"א יח יב) ורוח יהו"ה ישאך ע אשר לא אדע, ורוח יהו"ה חד, ישאך תרין, על אשר תלת, לא אדע ארבע, על פני דא מלאך המות) דהוא (אית דלא גרסי) (חשיך ארעא, על פני) (נ"א אחשיך פני עלמא וכתיב ביה וחשך על פני תהום), רקיע השמים, כדאמרן עולה ומסטין וכו'. אמר רבי אבא, והא מלאך המות בשני אתברי, אלא על הארץ דא רפא"ל, דאיהו ממנא לאסוותא דארעא, דבגיניה אתרפיאת ארעא, וקיים בר נש עלה, ורפי לכל חיליה, על פני רקיע השמים דא אוריא"ל, וכלא הוא בקרא, ובגין כך כתיב בתריה ויברא אלהי"ם את התנינים הגדולים. אמר רבי אלעזר (ד"א הא אוקימנא אלין לויתן ובת זוגו), דבר אחר) אלין אינון שבעין ממנן רברבן על שבעין עמין, ובגין כך אתבריאו כלהו למהוי שליטאן על ארעא, ואת כל נפש החיה הרומשת, אלין אינון ישראל, דאינון
[דף מז ע"א] נפש ודאי דההוא חיה ואקרון גוי אחד בארץ, אשר שרצו המים למיניהם, דאינון משתדלין באורייתא, ואת כל עוף כנף למינהו, אלין צדיקייא דבהון, ובגין כך אינון נפש חיה, דבר אחר ואת כל עוף כנף, כדקא אתמר אלין אינון שלוחי עלמא. אמר רבי אבא נפש חיה דאינון (ד"א אינון) ישראל, בגין דאינון בני דקב"ה (ד"א בנין לקב"ה), ונשמתהון קדישין מניה אתיין, נפשאן דשאר עמים עעכו"ם מאן אתר הוא, אמר רבי אלעזר מאינון סטרי שמאלא דמסאבי לון אית לון נשמתין, ובגין כך כלהו מסאבין, ומסאבין למאן דקרב בהדייהו:
יום הששי
עריכה"ויאמר אלהי"ם תוצא הארץ נפש חיה וגו'" -- כלהון שאר חיוון אחרנין כל חד וחד כפום זיניה, וא"ר אלעזר, האי מסייע למה דאמרן, נפש חיה אלין ישראל, דאינון נפש חיה קדישא עלאה, בהמה ורמש וחיתו ארץ, אלין שאר עמין עעכו"ם, דלאו אינון נפש חיה, אלא (ד"א ערלה) כדקאמרן:
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" -- דאתכליל בשית סטרין כליל מכלא כגוונא דלעילא בשייפי מתקנן, ברזא דחכמתא כדקא יאות, כלא תקונא עלאה, נעשה אדם רזא דכר ונוקבא כלא בחכמתא קדישא עלאה, בצלמנו כדמותנו לאשתכללא דא בדא, למהוי (ד"א ל"ג חד) הוא יחידאי בעלמא, שליט על כלא:
"וירא אלהי"ם את כל אשר עשה (ד"א כלל) והנה טוב מאד" -- הכא אתתקן מה דלא אתמר כי טוב בשני, בגין דאתברי ביה מותא, והכא אתמר והנה טוב מאד, ואזלא כמה דאמרי חבריא, והנה טוב מאד זה מות, וירא אלהי"ם את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וכי לא חמא ליה קודם, אלא כלא חמא ליה קב"ה, ומאן דאמר את כל, לאסגאה כל דרין דייתון לבתר כן, וכן כל מה דיתחדש בעלמא בכל דרא ודרא עד לא ייתון לעלמא, אשר עשה, דא כל עובדין דבראשית, דתמן אתברי יסודא ועקרא לכל מה דייתי ויתחדש בעלמא לבתר כן, ובגין כך חמא ליה קב"ה עד לא הוה, ושוי כלא בעובדא דבראשית. יום הששי, מאי שנא בכלהו יומי דלא אתמר בהו ה"א, אלא הכא כד אשתכלל עלמא, אתחברת נוקבא בדכורא בחבורא חד, ה' בששי (דבר אחר דאיהו ס"א יסוד), למהוי כלא חד, ויכלו, אשתכללו כלא חד (ד"א בחד), אשתכללו מכלא, ואשתלימו בכלא:
"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" -- רבי אלעזר פתח, (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, תא חזי, קב"ה ברא לבר נש בעלמא, ואתקין ליה למהוי שלים בפולחניה ולאתתקנא ארחוי, בגין דיזכי לנהורא עלאה דגניז קב"ה לצדיקייא, כמה דאת אמר (ישעיה סד ד) עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו. ובמה (ס"א זכי ב"נ) יזכי ליה לבר נש לההוא נהורא, באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא, יזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי, ויתחשב ליה כאלו באני עלמין, דהא באורייתא אתבני עלמא ואשתכלל, הה"ד (משלי ג יט) יהו"ה בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב (שם ח ל) ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, וכל דאשתדל בה שכליל עלמין וקיים ליה. ותא חזי ברוחא עביד קב"ה עלמא, וברוחא מתקיימא, רוחא דאינון דלעאן באורייתא, וכל שכן רוחא דהבל דרביי דבי רב, מה רב טובך, דא טובא דאתגניז, ליראיך, לאינון דחלי חטאה, פעלת לחוסים בך, מאי פעלת דא עובדא דבראשית, רבי אבא אמר דא ג"ע, דהא באומנותא עביד ליה קב"ה בארעא כגוונא דלעילא, לאתתקפא ביה צדיקייא,
[דף מז ע"ב] הה"ד (תהלים לא כ) פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהא הוא נגד (בני) אדם, ואחרא נגד עלאין קדישין, א"ר שמעון, גן עדן לעילא נגד בני אדם הוי, (ואפי' אחרא נגד בני אדם הוי), לאתכנשא ביה צדיקייא דעבדי רעותא דמאריהון. ויכלו, דכלו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא, השמים והארץ, לעילא ותתא, רבי שמעון אמר, עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב ועובדא ואומנותא דתורה שבעל פה וכל צבאם, אלין פרטי דאורייתא, אפין דאורייתא, שבעים פנים לתורה, ויכלו, דאתקיימו ואשתכללו דא בדא, שמים וארץ פרט וכלל, וכל צבאם, רזי דאורייתא, דכיין דאורייתא מסאבן דאורייתא:
"ויכל אלהי"ם ביום השביעי" -- דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי וביה אשתכלל עלמא דאיהו קיומא דכלא מלאכתו אשר עשה, ולא כל מלאכתו, דהא תורה שבכתב אפיק כלא בתוקפא דכתב דנפיק מחכמתא. תלת זמנין הכא ביום השביעי, ויכל אלהי"ם ביום השביעי, וישבות ביום השביעי, ויברך אלהי"ם את יום השביעי, הא תלת, ויכל אלהי"ם ביום השביעי דא תורה שבעל פה, דעם יום השביעי דא אשתכלל עלמא כדקא אמרן, וישבות ביום השביעי דא יסודא דעלמא, בספרא דרב ייבא סבא, דא יובלא, ועל דא כתיב הכא מכל מלאכתו, דכלא נפיק מניה, ואנן דא יסודא כדקאמרן, דהא נייחא ביה הוה יתיר מכלא, ויברך אלהי"ם את יום השביעי, דא כהן גדול דמברך לכלא, והוא נטיל ברישא, דתנן כהן נוטל בראש, וברכאן ביה שריין לברכא, ואקרי שביעי.
רבי ייסא סבא אמר, הני תרי, חד ביסודא דעלמא איהו, וחד בעמודא דאמצעיתא, (ד"א ל"ג), (אבל הני תלת חד במעלי שבתא דליליא, וחד דיומא, וחד דעלמא דאת דאיהו שבת הגדול), וכן (ד"א ל"ג ויקדש) אותו, למאן, לההוא אתר דאת קיימא ביה שריא, כמה דאת אמר (שמואל ב טו כה) והראני אותו ואת נוהו, ובהאי אתר שריין כל קדושין לעילא, (ד"א דלעילא) ונפקי מניה לכנסת ישראל, למיהב לה תפנוקא לחם פנג.
ואזלא הא כמה דכתיב (בראשית מט כ) מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך, מאשר דא קיים שלים, שמנה לחמו, (ד"א מאן) דהוה (ד"א ל"ג), (ליה) לחם עוני, אתהדר למהוי לחם פנג, והוא יתן מעדני מלך, מאן מלך דא כנסת ישראל, הוא יהיב (ד"א לה) כל תפנוקין דעלמין, וכל קדושין דנפקין מלעילא, מהאי אתר נפקין, ועל דא ויקדש אותו, ההוא את קיימא, כי בו שבת, ביה נייחא דכלא (ד"א ביה נייחא) דעלאין ותתאין, ביה שבתא (ד"א אתייא) לנייחא, אשר ברא אלהי"ם, מכללא דזכור נפקא שמור, לאתקנא עבידתא דעלמא, לעשות דא אומנא דעלמא, למעבד עבידתא דכלא, (ס"א אשר ברא, אומנא אצטריך לעלמא, וכל עבידתא דכלא).
תו פריש רבי שמעון מלה, ואמר כתיב (דברים ז ט) שומר הברית והחסד, שומר דא כנסת ישראל, הברית דא יסודא דעלמא, והחסד דא אברהם, דכנסת ישראל היא שומר הברית והחסד, ואקרי שומר ישראל, דדא הוא נטיר פתחא דכלא, וביה תליין כל עבידן דעלמא, ודאי אשר ברא אלהי"ם לעשות, לשכללא ולאתקנא כלא כל יומא ויומא, ולאפקא רוחין ונשמתין, ואפילו רוחין ושדין, ואי תימא דלאו אינון תקונא דעלמא, לאו הכי, דהא אינון לתקונא דעלמא הוו, ולאלקאה בהו לחייבי עלמא, דאינון אזלין לקבלייהו לאוכחא להו, ומאן דאזיל לשמאלא אתאחיד בסטרא שמאלא לקבלייהו (ס"א לקי בהו), בגיני כך לתקונא הוו.
תא חזי מה כתיב בשלמה, (שמואל ב ז יד) והוכחתי בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, מאן נגעי בני אדם, אלין אינון מזיקין, תא חזי בשעתא דאתבריאו, אתקדש יומא ואשתארו רוחא בלא גופא, ואלין אינון בריין דלא [דף מח ע"א] אשתכללו (ד"א ל"ג), (ולא אתייסדו) ומסטר שמאלא אינון, זוהמא דדהבא, ועל דא בגין דלא אשתכללו ואינון פגימין, שמא קדישא לא שריא בהו ולא אתדבקו ביה, ודחילו דלהון משמא קדישא איהו, וזעין ודחלין מניה, ושמא קדישא לא שריא באתר פגים. ותא חזי האי בר נש דאתפגים, דלא שבק בר בהאי עלמא, כד נפק מניה לא אתדבק בשמא קדישא, ולא עאלין ליה בפרגודא, בגין דאיהו פגים ולא אשתלים, ואילנא דאתעקר בעיא נטיעה זמנא אחרא, בגין דשמא קדישא אשתלים בכל סטרין ופגימו לא אתדבק ביה לעלמין.
ותא חזי הני בריין פגימין אינון מעילא ומתתא, ובגיני כך לא מתדבקן לעילא ולא מתדבקן לתתא, ואלין דכתיב בהו אשר ברא אלהי"ם לעשות, דלא אשתלימו עילא ותתא, ואי תימא הא רוחין אינון אמאי לאו (ד"א אשתלימו) לעילא, אלא כיון דלא אשתלימו לתתא בארעא, לא אשתלימו לעילא, וכלהו מסטר שמאלא קא אתיין, ומתכסיין מעינא דבני נשא, וקיימי לקבלייהו לאבאשא לון, תלת לון כמלאכי השרת, ותלת לון כבני נשא, והא אוקמוה. בתר דאתבריאו רוחין, (ד"א ל"ג אטמרו) אשתארו אינון רוחין בתר רחייא דנוקבא דתהומא רבא ליליא דשבתא ויומא דשבתא, כיון דנפק קדושתא דיומא, ולא אשתלימו, נפקו לעלמא ושטאן לכל סטרין, ובעיא עלמא לאתנטרא מנייהו, דהא כדין כל סטר שמאלא אתער, ואשא דגיהנם מלהטא, וכל אינון דבסטר שמאלא אזלין ושטאן בעלמא, ובעאן לאתלבשא בגופא ולא יכלין, כדין בעינא לאסתמרא מנייהו, ואתקינו שיר דפגעים בכל שעתא דדחילו דלהון שריא בעלמא.
תא חזי כד אתקדש יומא במעלי שבתא, סוכת שלום שריא ואתפריסת בעלמא, מאן סוכת שלום, דא שבתא, וכל רוחין ועלעולין ושדין וכל סטרא דמסאבא, כלהו טמירין ועאלין בעינא דריחייא דנוקבא דתהומא רבא דהא כיון דאתער קדושתא על עלמא, רוח מסאבא לא אתער בהדיה, ודא עריק מקמיה דדא, וכדין עלמא בנטירו עלאה, ולא בעינן לצלאה על נטירו, כגון שומר את עמו ישראל לעד אמן, דהא דא ביומא דחול אתתקן, דעלמא בעיא נטירו, אבל בשבת סוכת שלום אתפריסא על עלמא, ואתנטיר בכל סטרין, ואפילו חייבי גיהנם נטירין אינון, וכלא בשלמא אשתכחו עלאין ותתאין, ובגין כך בקדושא דיומא מברכינן הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם, אמאי על ירושלם, אלא דא היא מדורא דההיא סכה ובעינא לזמנא לההיא סכה דאתפרסת עלנא ולמשרי עמנא, ולמהוי (ד"א מגינא) עלנא כאמא דשרייא על בנין, ובג"ד לא דחלין מכל סטרין, ועל דא הפורס סוכת שלום עלינו.
תא חזי בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סכת שלום, אושפיזא קדישא, ואמרי הפורס סכת שלום, כדין קדושתא עלאה נחתא ופריסת גדפהא עלייהו דישראל, ומכסיא לון כאמא על בנין, וכל זינין בישין אתכנישו מעלמא, ויתבי ישראל תחות קדושתא דמאריהון, וכדין דא סכת שלום יהיב נשמתין חדתין לבנהא, מאי טעמא, בגין דביה נשמתין שריין, (ס"א דכדין זמן זווגא ונטלת נשמתין ובה שריין), ומניה נפקין, וכיון דשריא ופריסת גדפהא על בנהא, אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד.
תו אמר רבי שמעון, על דא תנינן שבת דוגמא דעלמא דאתי איהו, והכי הוא ודאי, ועל דא שמיטה ויובל דוגמא דא בדא, ושבת ועלמא דאתי הכי הוא, וההוא תוספת דנשמתא מרזא דזכור קא אתיא על האי סכת שלום, דנטיל
[דף מח ע"ב] מעלמא דאתי ודא תוספת יהבת לעמא קדישא, ובההוא תוספת חדאן ויתנשי מנייהו כל מלין דחול, וכל צערין וכל עקין, כמה דאת אמר (ישעיה יד ג) ביום הניח יהו"ה לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה וגו'.
ובליליא דשבתא בעי בר נש לאטעמא מכלא, בגין לאחזאה דהאי סכת שלום מכלא אתכלילת, ובלבד דלא יפגים מיכלא חדא ליומא, ואית דאמרי תרין לתרין סעודתי אחרנין דיומא ושפיר, וכל שכן אי סליק יתיר ליומא, ויכיל למטעם ממיכלין אחרנין, ולזעירי בתרי תבשילין סגיא, ואוקמוה חבריא.
נר של שבת לנשי עמא קדישא אתייהיבת לאדלקא, וחברייא הא אמרו, דאיהי כבתה בוצינא דעלמא ואחשיכת ליה כו' ושפיר, אבל רזא דמלה, האי סכת שלום מטרוניתא דעלמא היא, ונשמתין דאינון בוצינא עלאה בה שריין, ועל דא מטרוניתא בעיא לאדלקא, דהא בדוכתהא אתאחדת, ועבדת עובדהא, ואתתא בעיא בחדוה דלבא ורעותא לאדלקא בוצינא דשבת, דהא יקרא עלאה היא לה, וזכו רב לגרמה למזכי לבנין קדישין, דיהון בוציני דעלמא באורייתא ובדחלתא, ויסגון שלמא בארעא, ויהיבת לבעלה אורכא דחיין, בגין כך בעיא לאזדהרא בה.
תא חזי, שבת ליליא ויומא זכור ושמור איהו כחדא, ועל דא כתיב זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב שמור את יום השבת, זכור לדכורא, שמור לנוקבא, וכלא חד, זכאין אינון ישראל חולקיה דקב"ה עדביה ואחסנתיה, עלייהו כתיב (תהלים קמד טו) אשרי העם שככה לו אשרי העם שיהו"ה אלהיו:
ויבן ה' אלקים את הצלע
עריכה"ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע אשר לקח מן האדם וגו'" --
- א"ר שמעון כתיב (איוב כח כב) "אלהי"ם הבין דרכה והוא ידע את מקומה" -- האי קרא גוונין סגיאין אית ביה, אלא מהו אלהי"ם הבין דרכה, כמה דאת אמר ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע, דא תורה שבעל פה דאית בה דרך כמא דאת אמרת (ישעיה מג טז) הנותן בים דרך, בגיני כך אלהי"ם הבין דרכה והוא ידע את מקומה, מאן מקומה, דא תורה שבכתב דאית בה דעת, (דעת ותבונה כחד אזלו), יהו"ה אלהי"ם שם מלא, לאתקנא לה בכלא, ועל דא אתקריאת חכמה ואתקריאת בינה, בגין דהוה בשם מלא, יהו"ה אלהי"ם בכלא בשלימו בתרי שמהן.
- "את הצלע" -- דא אספקלריאה דלא נהרא, כמה דאת אמר (תהלים לה טו) ובצלעי שמחו ונאספו. "אשר לקח מן האדם" -- בגין דהא מתורה שבכתב נפקת. "לאשה" -- לאתקשרא בשלהובא דסטר שמאלא, דהא אורייתא מסטרא דגבורה אתייהיבת. "לאשה" -- למהוי אש ה' קטיר כחדא.
- "ויביאה אל האדם" -- בגין דלא בעיא לאשתכחא בלחודהא, אלא לאתכללא ולאתחברא בתורה שבכתב, כיון דאתחברת בהדיה, הוא יזון לה ויתקן לה ויתן לה מה דאצטריך, היינו דכתיב ואת הארץ, והא אוקימנא. מכאן אוליפנא, מאן דאנסיב ברתיה, עד לא תיעול לבעלה אבוה ואמה מתקנין לה ויהבין לה כל מה דאצטריך, כיון דאתחברת בבעלה, הוא יזון לה והוא יתן לה מה דבעיא, תא חזי בקדמיתא כתיב, ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע, דאבא ואמא אתקינו לה, (בכ"ד קשוטין, ויבאה בגימ' כ"ד) ולבתר ויביאה אל האדם, (ואעלא ליה בחמש קלין (ירמיה כה י) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים) לאתקשרא כלא כחדא, ולאתחברא חד בחד, והוא יהיב לה מה דאצטריך.
- דבר אחר: אלהי"ם הבין דרכה -- כד ברתא בבי אמא היא אסתכלא בכל יומא בכל מה דבעיא ברתה, דכתיב (איוב כח כג) אלהי"ם הבין דרכה, כיון דחברת לה בבעלה, הוא יהיב לה כל מה דבעיא, ויתקן עובדהא, הדא הוא דכתיב והוא ידע את מקומה, (והאי קרא ברזין עלאין אתקשר),
[דף מט ע"א] (ד"א, האי קרא על חכמתא עילאה אתמר, ואתקשר ברזין עלאין, דהא נקודה קדמאה לית מאן דידע בה כלל, אבל אלהי"ם הבין דרכה, דא עלמא דאתי, והו"א, דא טמירא דכל טמירין, סתי דכל סתימין, דאקרי הו"א, ולא ידיע בשמא):
כתיב "וייצר יהו"ה אלהי"ם את האדם" - הכא אשתכלל בכלא בימינא ובשמאלא, והא אוקימנא, דאתכליל ביצר הטוב, אבל וייצר יהו"ה אלהי"ם, ביצר טוב וביצר רע, אמאי, אלא יצר טוב ליה לגרמיה, יצר הרע לאתערא לגבי נוקבי, (ס"א ומסטר שמאלא אתער תדיר לגבי נוקבא). רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא ואתקשר בהדה, ובגין כך אתקריאת אשה ותא חזי יצר טוב ויצר הרע בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו, (נ"א דנוקבא אתכלילת בהו), ואתקשרא בהדייהו, ולא מתקשרא עד דיצר הרע אתער לגבה, ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא. כדין אתער יצר טוב דאיהו חדוה, ואייתי לה לגביה, (וכדין אתייהבת בינייהו לאתקנא, ועל דא וייצר יהו"ה אלהי"ם שם מלא, לגביה יצר טוב ויצר רע), (ד"א ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדוה בלא זוהמא דיצר הרע אחיד בה בקדמי דכתיב (שיר ב') שמאלו תחת לראשי ולבתר וימינו תחבקני, ואתיהבת בין ימינא ושמאלא לאת דא וייצר יהו"ה אלהי"ם שם מלא, לגבי תרין סטרין אלין).
"את האדם" -- הא אוקימנא, אבל דכר ונוקבא כחדא (ד"א ולא הוו) מתפרשן למהוי אפין באפין, מה כתיב עפר מן האדמה השתא קיימא לאתקנא, תא חזי אתתא כד אתחברת בבעלה אתקריאת על שם בעלה, איש אשה, צדי"ק צד"ק, איהו עופר ואיהי עפר, (ד"א ל"ג), (וכדין), איהו צבי ואיהו צביה, (ד"א כמה דאת אמר) (יחזקאל כ ו) צבי היא לכל הארצות. כתיב (דברים טז כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהו"ה אלהי"ך אשר תעשה לך, אצל מזבח, וכי לעילא מניה או באתר אחרא מאן שרייה, אלא הא אוקימנא, אשר דא בעלה דאתתא, (ד"א ה"א) אתקריאת על שום בעלה אשרה, (נ"א הרי הם אשר ה"א), ועל דא כתיב (מלכים ב כג ד) לבעל ולאשרה, בגין כך כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהו"ה אלהי"ך, לקבל (נ"א אשרה) אתר דההוא מזבח יהו"ה, דהא מזבח יהו"ה איהו קיימא על דא, ועל דא לקבלה לא תטע לך אשרה אחרא. תא חזי בכל אתר כל אינון פלחי שמשא אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא איקרון עובדי אשרה, ועל דא לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה אש"ר. אי הכי אמאי אתעבר שמא דא, אלא אשרה על שום דכתיב (בראשית ל יג) באשרי כי אשרוני בנות, והוא (ד"א הא) דלא אשרוה שאר עמין, וקיימא אחרא תחותה, ולא עוד אלא דכתיב (איכה א ח) כל מכבדיה הזילוה, ובגין כך (נ"א אתעביד) אתעבר שמא דא בגין דלא יתתקפון אינון דעבדי שאר עמין עעכו"ם, וקרינן מזבח דאיהו מאדמה, דכתיב (שמות כ כב) ואם מזבח אדמה וגו', בגיני כך עפר מן האדמה.
"ויפח באפיו נשמת חיים" -- (מלה אתכליל, אבל ויפח באפיו) אתכליל נשמת חיים בההוא עפר, כנוקבא דמתעברא מן דכורא, דהא מתחברן ואתמליא האי עפר מכלא, ומאי איהו רוחין ונשמתין, ויהי האדם לנפש חיה, השתא אתתקן ואתקיים אדם לאתקנא, ולמיזן לנפש חיה:
"ויבן יהו"ה אלהי"ם" -- אוף הכי נמי בשם מלא, דהא אבא ואמא אתקינו לה עד לא אתת לבעלה, את הצלע, כמה דאת אמר (שיר א ה) שחורה אני ונאוה בנות ירושלם, אספקלריאה דלא נהרא, אבל אבא ואמא אתקינו לה לאתפייסא בעלה בהדה.
"ויביאה אל האדם" -- מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה לאעלה ברשותיה דחתן, כמה דאת אמר (דברים כב טז) את בתי נתתי לאיש הזה וגו', מכאן ואילך בעלה ייתי לגבה, דהא ביתא דילה הוא, דכתיב (בראשית כט ל) ויבא אליה, ויבא גם אל רחל. בקדמיתא ויביאה אל האדם, דעד הכא אית לאבא ולאמא למעבד, לבתר איהו ייתי לגבה, וכל ביתא דילה הוא, ויטול רשות מינה, ועל דא אתערנא דכתיב (שם כח י) ויפגע במקום וילן שם, דנטיל רשו בקדמיתא, מכאן אוליפנא דמאן דמתחבר [דף מט ע"ב] באנתתיה בעי למפגע לה ולבסמא לה במלין, ואי לאו לא יבית לגבה, בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו. וילן שם כי בא השמש, לאחזאה דאסיר ליה לבר נש לשמשא ערסיה ביממא, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, הכא אוליפנא דאפילו יהון למלכא ערסי דדהבא ולבושי יקר למיבת בהו, ומטרוניתא תתקין ליה ערסא מתתקן באבנין ישבוק דיליה ויבית במה דאיהי תתקין, דכתיב וישכב במקום ההוא.
תא חזי מה כתיב הכא "ויאמר האדם זאת הפעם וגו'" -- הא בסימו דמלין לאמשכא עמה חביבותא, ולאמשכא לה (עמה) לרעותיה, לאתערא עמה רחימותא, חמי כמה בסימין אינון מלין, כמה מלי דרחימותא אינון, עצם מעצמי ובשר מבשרי, בגין לאחזאה לה דאינון חד ולא אית פרודא בינייהו בכלא. השתא שרי לשבחא לה, לזאת יקרא אשה, דא היא דלא ישתכח כוותה, דא היא יקרא דביתא, כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לזאת יקרא אשה, שלימו דכלא, לזאת ולא לאחרא, כלא הוא מלי רחימותא, כמה דאת אמר (משלי לא כט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה:
על כן יעזב איש
עריכה"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" -- כלא לאמשכא לה ברחימו, ולאתדבקא בהדה, כיון דאתער לגבה כל מלין אלין, מה כתיב והנחש היה ערום וגו', הא אתער יצר הרע לאחדא בה, בגין לקשרא לה בתיאובתא דגופא, ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו, עד לבתר מה כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ותקח מפריו ותאכל, קבילת ליה ברעותא, ותתן גם לאישה עמה, הא כדין היא אתערא לגביה בתיאובתא (נ"א בתאובתא), לאתערא (נ"א למיהב) ליה רעותא ורחימו דא מלה לאחזאה עובדא לבני נשא כגוונא דלעילא.
אמר רבי אלעזר, אי הכי במאי נוקים ליה לעילא יצר הרע דאחיד בה בנוקבא, אמר ליה הא אתערנא אלין לעילא ואלין לתתא יצר טוב ויצר רע, יצר טוב מימינא ויצר רע משמאלא, ושמאלא לעילא אחיד בנוקבא לקשרא לה כחדא (נ"א לאתקשרא ביה) בגופא, כמה דאת אמר (שיר ב ז) שמאלו תחת לראשי וגו', ועל דא מלין אתפרשן לעילא ותתא עד הכא, מכאן ולהלאה מלין בזוטרא (נ"א בזוטא) דזיפתא, לזעירין דטינקין לפרשא מלה, והא אתערו ביה חברייא.
רבי שמעון הוה אזיל לטבריה, והוו עמיה רבי יוסי ורבי יהודה ורבי חייא, אדהכי חמו ליה לרבי פנחס דהוה אתי, כיון דאתחברו כחדא, נחתו ויתבו תחות אילנא חד מאילני טורא, אמר רבי פנחס הא יתיבנא, מאלין מלי מעלייתא דאת אמר בכל יומא בעינא למשמע, פתח רבי שמעון ואמר, (בראשית יג ג) וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי, וילך למסעיו, למסעו מבעי ליה, מאי למסעיו, אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא, בגין לאתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין.
ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא שכינתא אתפרשא מניה, תא חזי האי מאן דנפיק לארחא, יסדר צלותיה קמי קב"ה, בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה, עד לא יפוק לארחא בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא, כיון דסדר צלותיה ושבחיה ושכינתא שרייא עליה יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה, בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא, דכר ונוקבא בחקלא, הה"ד (תהלים פה יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.
תא חזי כל [דף נ ע"א] זמנא דבר נש אתעכב באורחא, בעי לנטרא עובדוי בגין דזווגא עלאה לא יתפרש מניה, וישתכח פגים בלא דכר ונוקבא, במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, כ"ש הכא דזווגא עלאה אתקשרת ביה, ולא עוד אלא דהא זווגא עלאה נטיר ליה בארחא, ולא מתפרשא מניה עד דיתוב לביתיה. בשעתא דעאל לביתיה בעא לחדתא דביתהו (ביתיה), בגין דדביתהו גרמא ליה ההוא זווגא עלאה, כיון דאתא לגבה, בעי לחדתא לה בגין תרין גווני, חד בגין חדוותא דההוא זווגא חדוותא דמצוה היא, וחדוותא דמצוה חדוותא דשכינתא איהו, ולא עוד אלא דאסגי שלום סתם (לתתא) (נ"א לאתתא), הה"ד (איוב ה כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, וכי אי לא פקיד לאתתיה חטא איהו, הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה דאזדווגת ביה, ודביתהו גרמא ליה, וחד דאי מתעברא אתתיה, זווגא עלאה אריקת בה נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקב"ה, ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא, כמה דבעי בחדוותא דשבת (דאינון חכימין) דאיהו זווגא דחכימין, ועל דא וידעת כי שלום אהלך, דהא שכינתא אתיא עמך ושריא בביתך, ועל דא (שם) ופקדת נוך ולא תחטא, מאי ולא תחטא, לשמשא קמי שכינתא חדוותא דמצוה.
כגוונא דא תלמידי חכמים דמתפרשן מנשייהו כל אינון יומי דשבתא בגין לאתעסקא באורייתא, זווגא עלאה אזדווג בהו ולא מתפרשא מנייהו, בגין דישתכח דכר ונוקבא, כיון דעאל שבת בעיין תלמידי חכמים לחדתא לדביתהו, בגין יקר זווגא עלאה, ולכוונא לבייהו ברעותא דמאריהון כמה דאתמר.
כגוונא דא האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה, ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עלאה אזדווג בהדיה דישתכח דכר ונוקבא, כיון דאתדכיאת אתתיה, בעי לחדתא לה חדוה דמצוה חדוה עלאה, וכלהו טעמי דקא אמרן בחד דרגא סלקין, סתמא דמלה, כל אינון בני מהימנותא בעיין לכוונא לבא ורעותא בהאי.
ואי תימא אי הכי שבחא הוא דבר נש כד נפיק לארחא יתיר מן ביתיה, בגין זווגא עלאה דאזדווגת בהדיה, תא חזי, בזמנא דבר נש הוא בביתיה, עקרא דביתא דביתהו, בגין דשכינתא לא אתעדי מן ביתא בגין דביתהו, כמה דתנינן דכתיב (בראשית כד סז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, דשרגא אתדלקת, מאי טעמא בגין דשכינתא אתת לביתא.
רזא דמלה, אמא עלאה לא אשתכחת גבי דכורא אלא בזמנא דאתתקנת ביתא ואתחברו דכר ונוקבא כדין אמא עלאה אריקת ברכאן לברוכי לון, כגוונא דא אמא תתאה לא אשתכחת לגבי דכורא אלא בזמנא דאתתקנת ביתא ואתי דכר לגבה דנוקביה ואתחברו כחדא, כדין אמא תתאה אריקת ברכאן לברכא לון, ועל דא בתרי נוקבין אתעטר דכורא בביתיה כגוונא דלעילא והיינו רזא דכתיב (שם מט כז) עד תאות גבעות עולם, האי ע"ד, תיאובתא דגבעות עולם ביה, נוקבא עלאה לאתקנא ליה, ולאעטרא ליה ולברכא ליה, נוקבא תתאה לאתחברא ביה ולאתזנא מניה.
וכגוונא דא לתתא, כד דכורא אנסיב תאות גבעות עולם לגביה, ואתעטר בתרי נוקבי, חד עלאה וחד תתאה, עלאה לארקא עליה ברכאן, תתאה לאתזנא מניה ולאתחברא בהדיה, ובר נש בביתיה תאות גבעות עולם לגביה ואתעטר בהו, כד נפיק לארחא לאו הכי, אימא עלאה אתחברת בהדיה ותתאה אשתארת, כד תב לביתיה בעי לאתעטרא בתרי נוקבי כדקאמרן, אמר רבי פנחס, אפילו בקליפי סנפירי קטרא, לא פתחי [דף נ ע"ב] פטרא קמך.
א"ר שמעון, כגוונא דא אורייתא קאים בין תרי בתים כמה דכתיב (ישעיה ח יד) לשני בתי ישראל וגו', חד סתימא עלאה, וחד אתגליא יתיר (סתימא) עלאה (דא) קול גדול, דכתיב (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף, והאי קול פנימאה איהו דלא אשתמע ולא אתגליא, ודא הוא כד נביע בי גרון אפיק (ביה) ה' בחשאי, ונביע תדיר ולא פסיק ואיהו דקה פנימאה דלא אשתמע לעלמין, ומהכא נפקא אורייתא דאיהו קול יעקב, והאי אשתמע (ד"א דאשתמע) דנפקא (ד"א נפקא) מההיא דלא אשתמע, ולבתר אתאחיד דבור בהדיה, ונפק לבר מחיליה ומתקפיה, וקול דיעקב דאיהו אורייתא, אחיד בין תרי נוקבי, אחיד בההיא פנימאה דלא אשתמע, ואחיד בהאי דלבר דאשתמע.
תרין אינון דלא אשתמעו, ותרין אינון דאשתמעו, תרין דלא אשתמעו, דא הוא חכמה עלאה סתימאה דקיימא במחשבה דלא אתגליא ולא אשתמע, לבתר נפקא ואתגליא זעיר בחשאי דלא אשתמע, ההוא דאקרי קול גדול, דהוא דק ונפיק בחשאי, תרין אינון דאשתמעו, אינון דנפקי מהכא קול דיעקב, ודבור דאתאחיד בהדיה, האי קול גדול דאיהו בחשאי ולא אשתמע, איהי בי"ת לחכמה עלאה, וכל נוקבא בי"ת אקרי, והאי דבור בתראה, איהו בית לקול דיעקב דאיהו אורייתא, ועל דא אורייתא שריא בבי"ת, בי"ת ראשית.
פתח ואמר בראשית ברא אלהי"ם, היינו דכתיב ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע, את השמים היינו דכתיב ויביאה אל האדם, ואת הארץ, כמה דאת אמר עצם מעצמי, ודאי האי איהי ארץ החיים.
תו פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים קי א) נאם יהו"ה לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, נאם יהו"ה לאדוני, דרגא עלאה לדרגא תתאה קאמר שב לימיני לאתקשרא מערבית בדרומית, שמאלא בימינא, בגין לתברא חיליהון דשאר עמין עעכו"ם, נאם יהו"ה לאדוני, נאם יהו"ה, דא יעקב, לאדוני דא (יהושע ג יא) ארון הברית אדון כל הארץ, דבר אחר נאם יהו"ה דא יובלא, לאדוני דא שמיטה, דכתיב בה (שמות כא ה) אהבתי את אדוני, שב לימיני, דהא ימינא ביובלא שריא, ושמיטה בעי לאתקשרא בימינא.
תא חזי שמיטה דא לא אתקשר בקיומא שלים בימינא ובשמאלא, מיומא דאשתכחת, וכד בעיא לאתקשרא אושיט דרועא שמאלא לקבלה וברא עלמא דין, ובגין דהוה מסטרא דשמאלא לית ביה קיומא, עד זמנא דאלף שביעאה, דבההוא יומא לחוד אתקשר כדין בימינא, וכדין תהוי בין ימינא ושמאלא בקיומא שלים, וישתכחון שמים חדשים וארץ חדשה, וכדין לא תעדי מתמן לעלמין, אי הכי במאי נוקים שב לימיני, אלא עד זמנא ידיעא, דכתיב עד אשית אויביך הדום לרגליך, ולא תדיר, אבל בההוא זמנא לא תעדי מתמן לעלמין, דכתיב (ישעיה נד ג) כי ימין ושמאל תפרוצי למהוי כלא חד. תא חזי את השמים, דא שכינתא עלאה, ואת הארץ, דא שכינתא תתאה, באתחברותא דדכר ונוקבא כחדא, והא אתמר כמה דאתערו ביה חברייא עד כען.
בעו (ד"א בעא) למיזל, קמו, אמר רבי שמעון מלה הכא גבן, פתח רבי שמעון ואמר, תרי קראי כתיבי, (דברים ד כד) כי יהו"ה אלהי"ך אש אוכלה הוא, וכתיב התם (שם ד) ואתם הדבקים ביהו"ה אלהיכ"ם חיים כלכם היום, הני קראי אוקימנא להו בכמה אתר, ואתערו בהו חברייא, תא חזי כי יהו"ה אלהי"ך אש אוכלה הוא, הא אתמר מלה דא בגו חברייא, דאית אשא אכלא אשא, (ואית אשא) ואכיל לה ושצי לה, בגין דאית אשא תקיפא מאשא ואוקמוה.
אבל תא חזי, מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא, יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק, דהא שלהובא לא סלקא אלא [דף נא ע"א] כד אתאחד במלה גסה (נ"א אחרא), תא חזי בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין, חד נהורא חוורא דנהיר, וחד נהורא דאתאחיד בה אוכמא או תכלא ההוא נהורא חוורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור, ותחותיה ההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כרסיא לההוא חוורא, וההוא נהורא חוורא שארי עלויה, ואתאחידו דא בדא למהוי כלא חד, וההוא נהורא אוכמא או גוון תכלא דאיהו לתתא, הוא כרסיא דיקר לההוא חוורא, ועל דא רזא דתכלתא.
והאי כרסיא תכלא אוכמא אתאחד במלה אחרא לאתדלקא דהוא מתתא, וההוא אתער ליה לאתאחדא בנהורא חוורא (ס"א עלאה), ודא תכלא אוכמא לזמנין אתהדר סומקא, וההוא נהורא חוורא דעליה לא אשתני לעלמין, דהא חוורא הוא תדיר, אבל האי תכלא אשתני לגוונין אלין, לזמנין תכלא או אוכמא, ולזמנין סומקא, והאי אתאחיד לתרין סטרין, אתאחיד לעילא בההוא נהורא (ס"א עילאה) חוורא, אתאחיד לתתא בההוא מלה דתחותוי דמתקנא ביה לאנהרא, (מלין דשווין ליה לאדלקא), ולאתאחדא ביה.
ודא אכלא תדיר ושצי לההוא מלה דשויין ליה דהא בכל מה דאתדבק ביה לתתא ושריא עלוי ההוא נהורא תכלא שצי ליה ואכיל ליה, בגין דאורחוי הוא לשיצאה ולמהוי אכיל, דהא ביה תליא שצו דכלא מותא דכלא, ובגיני כך איהו אכיל כל מה דאתדבק ביה לתתא, וההוא נהורא חוורא דשריא עלוי, לא אכיל ולא שצי לעלמין, ולא אשתני נהוריה, ועל דא אמר משה כי יהו"ה אלהי"ך אש אוכלה הוא, אוכלה ודאי, אכיל ושצי כל מה דשרי תחותוי, ועל דא אמר יהו"ה אלהי"ך ולא אלהינ"ו, בגין דמשה בההוא נהורא חוורא דלעילא הוה, דלא שצי ולא אכיל.
תא חזי לית ליה אתערותא לאתדלקא האי נהורא תכלא, לאתאחדא בנהורא חוורא, אלא על ידי ישראל דאינון מתדבקן ביה תחותוי, ותא חזי אע"ג דאורחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ישראל מתדבקן ביה תחותוי וקיימן בקיומא, הה"ד (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו"ה אלהיכ"ם חיים, ביהו"ה אלהיכ"ם ולא אלהינ"ו (אלא ביהו"ה אלהיכ"ם), בההוא נהורא תכלא אוכמא דאכיל ושצי כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ואתון מתדבקן ביה וקיימי, דכתיב חיים כלכם היום, ועל נהורא חוורא שרייא לעילא נהורא סתימא דאקיף ליה ורזא עלאה הכא, וכלא תשכח בשלהובא דסליק, וחכמתין דעליונין ביה, אתא רבי פנחס ונשקיה, אמר בריך רחמנא דאיערענא הכא, אזלו עמיה דרבי פנחס תלת מילין, אהדרו רבי שמעון וחברייא.
אמר רבי שמעון, הא דאמרן רזא דחכמתא איהו ביחודא קדישא, דבגין כך ה"א בתראה דשמא קדישא איהו נהורא תכלא אוכמא, דאתאחיד ביה"ו דהוא נהורא חוורא דנהיר, תא חזי לזמנין האי נהורא תכלא ד' ולזמנין ה', אלא בזמנא דלא מתדבקן ביה ישראל לתתא לאדלקא ליה לאתאחדא בנהורא חוורא, איהו ד', ולזמנא דמתערי ליה לאתחברא עם נהורא חוורא, כדין אקרי ה', מנלן דכתיב (דברים כב כג) כי יהיה נערה בתולה, נער כתיב בלא ה', מאי טעמא בגין דלא אתחברת בדכורא, ובכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא, ה"א לא אשתכח וסלקא מתמן, ואשתאר ד', דהא איהי כל זמנא דאתחבר בנהורא חוורא דנהיר אקרי ה', דהא כדין כלא אתחבר כחדא, איהי אתדבקת בנהורא חוורא, וישראל מתדבקן בה (ד"א ל"ג לתתא), וקיימא תחותה לאדלקא לה, וכדין כלא חד.
ודא הוא רזא דקרבנא, דתננא דסליק אתער ליה להאי נהורא תכלא לאדלקא, וכד אתדלק אתחבר [דף נא ע"ב] בנהורא חוורא, ושרגא דליק ביחודא חד, ובגין דארחיה דהאי נהורא תכלא לשיצאה, ולמהוי אכיל כל מה דאתדבק ביה תחותיה, כד רעוא אשתכח ושרגא דליק בחבורא חד, כדין כתיב (מלכים א יח לח) ותפול אש יהו"ה ותאכל את העולה וגו', וכדין אתיידע דההיא שרגא דליק בחבורא חד וקשורא חד, נהורא תכלא אתדבק בנהורא חוורא ואיהו חד, אכיל תחותיה תרבין ועלוון, דמשמע דהא לא אכיל (נ"א ואיהו ועלוון דהא לא אכיל) תחותיה, אלא בזמנא דאיהו סליק (נ"א דליק) וכלא אתקשר ואתחבר בנהורא חוורא, וכדין שלמא דעלמין כלהו, וכולא אתקשר ביחודא חד. ולבתר דסיים לשיצאה תחותיה האי נהורא תכלא, מתדבקן ביה תחותיה כהני וליואי וישראל, אלין בחדוה דשיר, ואלין ברעותא דלבא, ואלין בצלותא, ושרגא דליק עלייהו, ואתדבקו נהורין כחד, ונהירין עלמין ומתברכין עלאין ותתאין, וכדין ואתם הדבקים ביהו"ה אלהיכ"ם חיים כלכם היום, ואתם, אתם מבעי ליה, אלא ו' לאוספא על תרבין ועלוון דאינון מתדבקין ביה ואכלין ושצאן, ואתון מתדבקן ביה בההוא נהורא תכלא אוכמא דאכלא, ואתון קיימין, הה"ד חיים כלכם היום.
(ס"א ותכלת וארגמן), כל גוונין טבין לחלמא בר מתכלא, דאיהו אכיל ושצי תדיר, ואיהו אילנא דביה מותא, ושריא על עלמא תתאה, ובגין דכלא שריא תחותיה איהו אכיל ושצי, ואי תימא הכי נמי שריא בשמיא לעילא, וכמה חילין אינון לעילא וכלהו (שצי ואכיל) קיימי, תא חזי כל אינון דלעילא בההוא נהורא תכלא אתכללן, אבל תתאי לאו הכי, דאינון מלה גסה עלמא (נ"א אחרא לתתא על מה) דקיימא ושריא עליה, ובגין כך אכיל ושצי לון, ולית לה מלה אחרא לתתא בעלמא דלא אשתצי, בגין דנהורא תכלא שצי לכל מה דקיימא עליה.
בארבעין וחמש גווני זיני נהורין אתפליג עלמא שבעה מתפלגין לשבעה תהומין כל חד בטש בתהומא דיליה, ואבנין מתגלגלין בגו תהומא ועייל ההוא נהורא באינון אבנין ונקב לון, ומיא נפקו בהו ושקעין כל חד וחד על תהומא, וחפייא לתרין סטרין.
נפקו מיא באינון נוקבין, ועאל נהורא ובטש לארבע סטרי תהומא, ומתגלגלא נהורא בחבירתה ואערעו בחד, ופלגין מיין, ואחידן כל אינון שבעה בשבעה תהומי, וכראן (ס"א שראן) בחשוכי תהומא, וחשוכי אינון מתערבי בהון, וסלקין מיא ונחתין, ומתגלגלין באינון נהורין, ואתערבו כחדא נהורין וחשוכין ומיין ואתעבידו מנייהו נהורין דלא אתחזאן חשוכאן, בטש כל חד בחבריה, ומתפלגין לשבעין וחמש צנורי תהומי, ובהו נגדן מיא.
כל צנורא וצנורא סליק בקליה, (ואתזעזען) ואזדעזען תהומין, וכד ההוא קלא אשתמע, כל תהומא קרי לחבריה ואמר פליג מימך ואעול בך, הה"ד (תהלים מב ח) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. תחות אלין תלת מאה (נ"א ושתין) (וחמשה) גידין, מנהון חוורין מנהון אוכמין מנהון סומקין, אתכלילו דא בדא ואתעבידו גוון חד, אינון גידין אתרקימו בשבע עשרה רשתות, וכל חד רשת גידין אקרי, (אתקיימו) אתרקימו דא בדא ונחתין בשפולי תהומי.
תחות אלין תרין רשתין קיימין כחיזו דפרזלא, ותרין רשתין אחרנין כחיזו דנחשא, תרין כרסוון קיימי עלייהו, חד מימינא וחד משמאלא, כל אינון רשתין מתחברן כחדא, ומיין נחתין מאינון צנורין ועאלין באלין רשתין.
אינון תרי כרסוון, חד כרסייא דרקיעא אוכמא, וחד כרסייא דרקיעא ססגונא, אלין תרין כרסוון כד אינון סלקין, סלקין (בחד) בההוא כרסייא דרקיעא אוכמא, וכד נחתין נחתין בההוא כרסייא דרקיעא ססגונא, אלין תרין כרסוון חד מימינא וחד משמאלא, וההוא כרסייא דרקיעא אוכמא מימינא, וההוא כרסייא דרקיעא ססגונא משמאלא, [דף נב ע"א] כד סלקין בכרסייא דרקיעא אוכמא, מאיך כרסיא דרקיעא שמאלא ונחתין ביה, ומתגלגלין כרסוון חד בחד, (ס"א נחתי ונקטין) נקטין כל אינון רשתין בגוייהו, ועאלין לון בשפולא דתהומא תתאה וקאים חד כרסייא וסליק לעילא מכל אינון תהומי, וקאים כרסייא אחרא לתתא דכל תהומי, בין תרין כרסוון אלין מתגלגלין כל אינון תהומי, וכל אינון צנורין אתנעצו בין תרין כרסוון אלין.
שבעין וחמש (ד"א ל"ג נהורין) צנורין אינון, שבעה אינון עלאי דכלא וכל אינון אחרנין אחידן בהו, וכלהו נעיצי בגלגלוי דהאי כרסייא בסטרא דא, ונעיצין בגלגלוי דהאי כרסייא בסטרא דא, בהון מיין (נ"א בתהומיא) סלקין ונחתין, אינון דנחתין כראן בתהומי ובקעי לון, אינון דסלקין עאלין באינון נוקבי אבנין, וסלקין ומליין לשבע ימין, עד כאן שבעה גווני נהורין ברזא עלאה.
שבעה נהורין אחרנין, מתפלגין לשבעה ימים, וימא חד כליל לון, ההוא ימא חד איהו ימא עלאה דכלהו שבע ימין כלילן ביה, שבעה נהורין אלין עאלין לגו ההוא ימא, ומחאן ליה לימא (לשבעין) לשבעה סטרין, וכל סטרא וסטרא אתפלג לשבעה נחלין, כדכתיב (ישעיה יא טו) והכהו לשבעה נחלים וגו', וכל נחלא ונחלא אתפלג לשבעה נהרין, וכל נהרא ונהרא אתפלג לשבעה ארחין, וכל אורחא ואורחא אתפלג לשבעה שבילין, וכל מימוי דימא כלהון עאלין לגוייהו, שבעה נהורין סלקין ונחתין לשבעה סטרין שבעה נהורין עלאין עלין לגו ימא, שיתא אינון, ומחד עלאה נפקי, כמה דנטיל ימא, הכי פליג מימוי לכל אינון ימין, ולכל אינון נהרין.
חד תנינא לתתא בסטר שמאלא, שאט בכל אינון נהרין, אתי בסטר קשקשוי, כלהון תקיפין כפרזלא, ומטי לשאבא, ושאיב אתרה וכל אינון נהורין אתחשכן קמיה, פומיה ולישניה מלהטא אשא, (חדוד דלישניה) חדוד לישניה כחרבא תקיפא, עד דמטי למיעל למקדשא גו ימא, וכדין סאיב מקדשא, ואתחשכן נהורין, ונהורין עלאין סלקין מן ימא, כדין ימא מתפלגין מימוי בסטר שמאלא, וימא קאפי ולא נגדין מימוי ועל דא רזא דמלה, כמה דכתיב והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהו"ה אלהי"ם.
רזא דחויא בישא נחית מתתא לעילא (ס"י מעילא לתתא), והוא שאט על אפי מיין מרירן, ונחית לאפתי לתתא, עד דיפלון גו רשתוי, האי חויא הוא מותא דעלמא, והוא עאל במעוי דסתים דבר נש, והוא לסטר שמאלא, ואית חויא אחרא דחיי בסטר ימינא, תרוייהו אזלי עמיה דבר נש כמה דאוקמוה.
"מכל חית השדה" -- דהא כל שאר חיון דחקלא לית בהו חכים לאבאשא כהאי, בגין דאיהו זוהמא דדהבא, ווי למאן דאתמשיך אבתריה, דאיהו גרים ליה מותא ולכל דאתיין אבתריה, והא אוקמוה, אדם אתמשיך אבתריה לתתא, ונחית למנדע בכל מה דלתתא כמה דנחית הכי אתמשיך רעותיה וארחוי אבתרייהו, עד דמטון להאי חויא, וחמו תיאובתיה דעלמא, ושטו אורחוי באתר דא, כדין קם ואתמשיך איהו אבתרייהו דאדם ואתתיה, ואתדבק בהו, וגרים להו מותא ולכל דרי דאתו אבתריה, עד דמטו ישראל לטורא דסיני לא פסק זוהמא דיליה מעלמא, והא אתמר.
וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך
עריכהכיון דחטו, ואתדבקו באילנא דשריא ביה מותא לתתא מה כתיב? "וישמעו את קול יהו"ה אלהי"ם מתהלך בגן"-- מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך, תא חזי עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי, כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא, אתמשך אבתרייהו, עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב, ועל דא כתיב (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך [דף נב ע"ב] רע, מאן דאתמשך בתר רע, לית ליה דירה עם אילנא דחיי, ועד לא חטאו הוו שמעין קלא מלעילא והוו ידעי חכמתא עלאה, וקיימי בקיומא דזיהרא עלאה ולא דחלי, כיון דחטאו אפילו קלא דלתתא לא הוו יכלין למיקם ביה.
כגוונא דא עד לא חבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חיויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו, וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסלקו לעילא ולא נחתו לתתא כדין הוו ידעין וחמאן אספקלריאן עלאין ואתנהרין עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קב"ה חגורין דאתוון דשמיה קדישא, דלא ייכול לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כקדמיתא, כיון דחטאו בעגל, אתעבר מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעברו מנייהו אינון חגירו מזיינין, דאתעטרו משמא עלאה קדישא, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרמו מותא לכל עלמא.
ולבתר מה כתיב (שמות לד ל) וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, תא חזי מה כתיב בקדמיתא, (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה, וכלהו חמאן זהרין עלאין ומתנהרין באספקלריא דנהרא, דכתיב (שם כ טו) וכל העם רואים את הקולות, ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין, דכתיב (שם טו ב) זה אלי ואנוהו, לבתר דחטו פני הסרסור לא הוו יכלין למחמי, דכתיב (שם לד ל) וייראו מגשת אליו.
תא חזי מה כתיב בהו, (שם לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, דאתעבר מנייהו אינון מזיינן (דאתחברו בהו ד"א דאתחגרו בהון) בטורא דסיני, בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו, מה כתיב (שם ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, אמר רבי אלעזר מאי האי קרא לגבי האי, אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב, מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא מה דלא הוה מקדמת דנא.
וקרא לו אהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד, אלא בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד, מאי מועד, רבי אלעזר אמר לטב, ורבי אבא אמר לביש, רבי אלעזר אמר לטב, מה מועד דאיהו יום חדוה דסיהרא, דאתוספא ביה קדושה, (מה מועד) לא שלטא ביה פגימותא, אוף הכא קרא לה בשמא דא, לאחזאה דהא אתרחיק (חויא) אהל מבינייהו ולא אתפגים, ועל דא וקרא לו אהל מועד כתיב. ורבי אבא אמר לביש, דהא בקדמיתא הוה אהל סתם, כמה דאת אמר (ישעיה לג כ) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח, והשתא אהל מועד, בקדמיתא למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא, מכאן ולהלאה אהל מועד, כמה דאת אמר (איוב ל כג) ובית מועד לכל חי, השתא אתייהיב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא, בקדמיתא לא אתפגים והשתא אתפגים, בקדמיתא חברותא וזווגא דסיהרא בשמשא דלא יעדון, השתא אהל מועד, זווגא דלהון מזמן לזמן, ובגיני כך וקרא לו אהל מועד, מה דלא הוה קודם.
רבי שמעון הוה יתיב ליליא חד ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ורבי יוסי, אמר רבי יהודה, הא כתיב (שמות לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא, דאעדו ליה מנייהו בקדמיתא, ישראל תינח, יהושע דלא חטא אעדי (ד"א אתעדי) מניה ההוא זיינא עלאה דקבל עמהון בטורא דסיני או לא,
[דף נג ע"א] אי תימא דלא אעדי (ד"א אתעדי) מניה, אי הכי אמאי מית כשאר בני נשא, אי תימא דאתעדי מניה, אמאי, והא לא חטא, דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל, ואי תימא (ד"א ל"ג דהא) דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל, אמאי.
פתח ואמר, (תהלים יא ז) כי צדיק יהו"ה צדקות אהב ישר יחזו פנימו, האי קרא אמרו ביה חברייא מאי דקאמרו, אבל כי צדיק יהו"ה, צדיק הוא ושמיה צדיק, ובגיני כך צדקות אהב, ישר, איהו ישר, כמה דאת אמר (דברים לב ד) צדיק וישר ועל דא יחזו פנימו כל בני עלמא, ויתקנו ארחייהו למיהך בארח מישר כדקא יאות.
תא חזי כד דאין קב"ה עלמא לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא ותא חזי כד חב אדם באילנא דאכל מניה, גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא, וגרים פגימו לאפרשא אתתא מבעלה וקאים חובא דפגימו דא בסיהרא, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר, כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה ומשיך לה לגביה.
וכד ידע משה דחבו ישראל, ואתעבר מנייהו אינון זיינין קדישין עלאין, ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא, לאמשכא לה לגביה ואתפגימת, כדין אפיק לה לבר, וכיון דקיימא לאתפגמא, אע"ג דיהושע קאים בעטרא דזיינין דיליה, כיון דפגימו שריא בה ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל בר נש לאתקיימא, בר משה דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטרא אחרא עלאה ועל דא לא הוה רשו בה לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא, ועל כך אהל מועד קרי ליה, אהל דהא שריא ביה זמן קציב לכל עלמא.
ועל דא רזא דמלה, אית ימינא לעילא, ואית ימינא לתתא, אית שמאלא לעילא, ואית שמאלא לתתא, אית ימינא לעילא בקדושה עלאה, ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא, אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה, לאתערא רחימותא לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא, ואית שמאלא לתתא דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה, ודא הוא סטרא דחויא בישא דכד שמאלא דא דלתתא אתערת, כדין משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהורהא ואתדבקת בחויא בישא, וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא, ואתדבקת בחויא, ואתרחקת מאילנא דחיי, ועל דא גרים מותא לכל עלמא.
ודא הוא דכדין אסתאבת מקדשא עד זמן קציב, דאתתקנת סיהרא ותבת לאנהרא, ודא הוא אהל מועד, ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא של נחש דא, דקריב ופגים משכנא כדקדמיתא, ודא הוא רזא דכתיב, (שמות לג יא) ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל דאע"ג דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא, לא ימיש מתוך האהל, וכמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא, אע"ג דזיינא קדישא הוה ליה, כיון דאתפגים סיהרא, הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה מההוא גוונא ממש.
תא חזי כגוונא דא, כיון דחב אדם, נטל קב"ה מניה אינון זייני אתוון נהירין קדישין דאעטר ליה קב"ה, וכדין דחלו וידעו דהא אתפשטו מנייהו, הה"ד וידעו כי ערומים הם, בקדמיתא הוו מתלבשן באינון כתרי יקר מזיינין, דאינון חירו מכלא, כיון דחבו, אתפשטו מנייהו, וכדין ידעו דהא מותא קרי לון, וידעו דאתפשיטו מחירו דכלא, וגרמו מותא לון ולכל עלמא:
[דף נג ע"ב] "ויתפרו עלה תאנה" -- הא אוקימנא, דאוליפו כל זייני חרשין וקוסמין, ואחידו בהאי דלתתא כמה דאתמר, בההיא שעתא אתגרע זקיפו וקומה דאדם מאה אמין וכדין אתעביד פרודא וקאים אדם בדינא ואתלטיא ארעא והא אוקימנא:
"ויגרש את האדם" -- א"ר אלעזר, לא ידענא מאן עביד תרוכין למאן, אי קב"ה עבד תרוכין לאדם, אי לא, אבל מלה אתהפיך, ויגרש את א"ת דייקא, ומאן גרש את, האדם האדם ודאי גרש את, ובגין דא כתיב וישלחהו יהו"ה אלהי"ם מג"ע, אמאי וישלחהו, בגין דגרש אדם את כדקאמרן.
"וישכן" -- איהו אשרי לון באתר דא דאיהו גרים וסתים אורחין ושבילין, ואשרי דינין על עלמא, ואמשיך לווטין מההוא יומא ולעילא.
"ואת להט החרב המתהפכת" -- כל אינון דשריין בקוזפי דינין על עלמא, דמתהפכין לגוונין סגיאין, בגין לאתפרעא מעלמא, לזמנין גוברין, לזמנין נשין, לזמנין אשא מלהטא, ולזמנין רוחין, דלית מאן דקאים בהו, וכל דא לשמור את דרך עץ החיים, דלא יוסיפון לאבאשא כקדמיתא.
"להט החרב" -- אלין דמלהטאן אשא וקוסטירי על ראשיהון דרשיעיא וחייביא, ומתהפכין גוונין לכמה זיינין, לפום ארחייהו דבני נשא, ועל דא להט, כמה דאת אמר (מלאכי ג יט) ולהט אותם היום הבא וגו' והא אתמר, החרב, דא חרב ליהו"ה, כמה דאת אמר (ישעיה לד ו) חרב ליהו"ה מלאה דם וגו', א"ר יהודה, להט החרב, (אפילו) כל אינון קסטרין דלתתא דמתהפכין מדיוקנא לדיוקנא, כלהון ממנן על עלמא, לאבאשא ולאסטאה לון לחייבי עלמא דעברין על פקודי דמאריהון.
תא חזי כיון דחב אדם, אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכמה גרדיני נמוסין, ודחיל מכלהו, ולא יכיל לקיימא עלייהו, שלמה ידע חכמתא עלאה, ושוי ליה קב"ה עטרא דמלכותא, והוו דחלו מניה כל עלמא, כיון דחב, אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכמה גרדיני נמוסין, ודחיל מכלהו, וכדין יכילו לאבאשא ליה, ומה דהוה בידיה נטלו מניה.
ועל דא במה דאזיל בר נש, ובההוא ארחא דאתדבק ביה, הכי משיך עליה חילא ממנא דאזיל לקבליה, כך אדם הוה משיך עליה חילא אחרא מסאב, דסאיב ליה ולכל בני עלמא, תא חזי כד חב אדם משיך עליה חילא מסאבא, וסאיב ליה ולכל בני עלמא, והאי הוא חויא בישא, דאיהו מסאב וסאיב עלמא, דתנינן כד אפיק נשמתין מבני נשא, אשתאר מניה גופא מסאב, וסאיב ביתא, וסאיב לכל אינון דמקרבין ביה, הה"ד (במדבר יט יא) הנוגע במת וגו', ועל דא כיון דאיהו נטיל נשמתא וסאיב גופא, כדין אתייהיב רשו לכל אינון סטרי מסאבן לשריא עלוי, דהא ההוא גופא אסתאב מסטרא דההוא חויא בישא דשריא עלוי, ועל דא בכל אתר דההוא חויא בישא שארי, מסאב ליה ואסתאב.
ותא חזי, כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפהא על כל בני עלמא, טעמי טעמא דמותא, ומגו דטעמי טעמא דמותא, האי רוחא מסאבא שטיא על עלמא, וסאיב (על) עלמא (ד"א ל"ג בגו קפטירא דיליה), ושריא על ידוי דבר נש ואסתאב, וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי כולהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא, ועל דא לא יסב בר נש מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא ואסתאב, ואית ליה רשו להאי רוח מסאבא לשריא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה, ועל דא לא יטול ידוי בר נש ממאן דלא נטיל ידוי, בגין דאמשיך עליה ההוא רוח מסאבא וקביל ליה האי דנטל מיא מניה, ואית ליה רשו לשריא עלוי [דף נד ע"א] דבר נש, בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי מסטרא דהאי חויא בישא דלא ישלוט עלוי, וזמין קב"ה לעלמא דאתי לאעברא ליה מעלמא, הדא הוא דכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכדין כתיב (ישעיה כה) בלע המות לנצח וגו':
והאדם ידע את חוה אשתו
עריכה"והאדם ידע את חוה אשתו וגו'" -- רבי אבא פתח (ואמר), (קהלת ג כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, האי קרא כמה גוונין אית ביה, והכי הוא כל מלוי דאורייתא, כמה גוונין בכל חד וחד, וכלהו יאות והכי אינון, וכל אורייתא מתפרשא בשבעין אנפין לקביל שבעין סטרין ושבעין אנפין והכי הוא בכל מלה ומלה דאורייתא, וכל מאי דנפיק מכל מלה ומלה כמה גוונין אתפרשן מניה לכל סטרין.
תא חזי, כד בר נש אזיל בארח קשוט, הוא אזיל לימינא, ואמשיך עליה רוחא קדישא עלאה מעילא, והאי רוח סליק ברעותא קדישא לאתאחדא לעילא, ולאתדבקא בקדושה עלאה דלא אתעדי מניה, וכד בר נש אזיל באורח ביש וסטי אורחוי, הוא אמשיך עליה רוח מסאבא דלסטר שמאלא, וסאיב ליה ואסתאב ביה, כמה דאת אמר (ויקרא יא מג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אתא לאסתאבא מסאבין ליה.
ותא חזי בשעתא דבר נש אזיל בארח קשוט, ואמשיך עליה רוחא קדישא עלאה ואתדבק ביה, ברא דיוליד ויפוק מניה לעלמא, הוא משיך עליה קדושה עלאה, ויהא קדיש בקדושה דמאריה, כמה דכתיב (שם כ ז) והתקדשתם והייתם קדושים וגו', וכד איהו אזיל בסטר שמאלא, ואמשיך עליה רוח מסאבא ואתדבק ביה, ברא דיפוק מניה לעלמא, הוא אמשיך עליה רוח מסאבו, ויסתאב במסאבו דההוא סטרא, ועל דא כתיב מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, כד איהו באתדבקות ימינא סלקא היא לעילא, וכד איהו באתדבקות שמאלא, ההוא סטר שמאלא דאיהו רוח מסאבו, נחית מעילא לתתא, ושוי דיוריה בבר נש, ולא אעדי מניה, וברא (ומה) דאוליד בההוא (רוח) מסאבו, איהו הוי בריה מההוא רוח מסאב איהו ההוא ברא.
אדם אתדבק בההוא רוח מסאב, ואתתיה אתדבקא ביה בקדמיתא, ונטלת וקבילת ההוא זוהמא, ומניה אוליד בר, האי ברא, ברא דרוח מסאבא איהו, ועל דא תרין בנין הוו, חד מההוא רוח מסאב, וחד כד תב אדם בתיובתא, ובגיני כך האי מסטרא מסאבא, (ודא דבר אחר והאי) מסטרא דכייא.
רבי אלעזר אמר, בשעתא דאטיל נחש ההוא זוהמא בה בחוה, קבילת ליה, וכד אשתמש עמה אדם, אולידת תרין בנין, חד מההוא סטרא מסאבא, וחד מסטרא דאדם, והוה דמי הבל בדיוקנא דלעילא, וקין בדיוקנא דלתתא, ובגין כך אתפרשו ארחייהו דא מן דא, ודאי קין ברא דרוח מסאבא הוה, דאיהו חויא בישא, (והבל ברא דאדם) הוה, ובגין דקין אתא מסטרא דמלאך המות, קטיל ליה לאחוי, דהוא בסטרא דיליה, ומניה כל מדורין בישין ומזיקין ושדין ורוחין אתיין לעלמא. אמר רבי יוסי, קין, קינא דמדורין בישין דאתו מסטרא דמסאבא לעלמא. ולבתר אייתיאו קרבנא, דא אקריב מסטרא דיליה, ודא אקריב מסטרא דיליה, הה"ד ויהי מקץ ימים, ויבא קין מפרי האדמה וגו', רבי שמעון אמר, ויהי מקץ ימים, מאי מקץ ימים דא הוא קץ כל בשר, ומאן איהו דא מלאך המות, וקין מההוא קץ ימים אייתי קרבנא, דייקא דקאמר מקץ ימים, ולא אמר מקץ ימין ובגין כך כתיב בדניאל, (דניאל יב יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך, א"ל לקץ הימים או לקץ הימין, א"ל לקץ הימין,
[דף נד ע"ב] וקין מקץ הימים אייתי:
"ויבא קין מפרי האדמה" -- כמה דאת אמר ומפרי העץ, אמר רבי אלעזר, מפרי האדמה, כמה דאת אמר (ישעיה ג יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו וגו', (כי פרי מעלליהם יאכלו, פרי מעלליהם יאכלו, דא מלאך המות, יאכלו), (נ"א גמול ידיו דא מלאך המות, יעשה לו), דאתמשך עלייהו ויתדבק בהו לקטלא לון ולסאבא לון, ועל דא קין אקריב מסטרא דיליה,
"והבל הביא גם הוא מבכורות" -- לאסגאה סטרא עלאה, דאתיא מסטר קדושתא (ד"א מסטרא קדישא), ובגיני כך וישע יהו"ה אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, לא קביל (לון) (ד"א ליה) קב"ה, ועל דא ויחר לקין מאד ויפלו פניו, דהא לא אתקבילו אנפוי, אינון אנפין דסטרוי, וקביל ליה להבל, ובגיני כך כתיב, ויהי בהיותם בשדה, בשדה דא אתתא, כמה דאת אמר (דברים כב כז) כי בשדה מצאה, וקין קני על נוקבא יתירה דאתילידת עם הבל, דכתיב ותוסף ללדת והא אתמר:
"הלא אם תיטיב שאת" -- כמה דאתמר, אבל שאת כדאמר רבי אבא, שאת תסתלק לעילא ולא תיחות לתתא, אמר רבי יוסי, האי מלה השתא אתמר ויאות הוא, אבל הכי שמענא, שאת יסלק מינך וישבוק לך אתדבקותא דא דרוח מסאבא, ואי לא לפתח חטאת רובץ, מאי לפתח, דא דינא עלאה, דאיהו פתחא דכלא, כמה דאת אמר (תהלים קיח יט) פתחו לי שערי צדק, חטאת רובץ, ההוא סטרא דאתדבקת ביה ואתמשכת עלך, יהא נטיר לך לאתפרעא מנך כתרגומו.
אמר רבי יצחק, תא חזי בשעתא דקטיל קין להבל, לא הוה ידע היך (נפיק) (ד"א יפיק) נשמתיה מניה, והוה נשיך ליה בשיניה כחויא, והא אוקמוה חבריא, ביה שעתא לייט ליה קב"ה, והוה אזיל לכל סטרי עלמא, ולא הוה אתר דמקבל ליה, עד דאטפח על רישיה ותב קמי מאריה, וקבילת ליה ארעא במדורא לתתא, רבי יוסי אמר, ארעא קבילת ליה למיהך בה, דכתיב וישם יהו"ה לקין אות, רבי יצחק אמר, לאו הכי, אלא לתתא קבילת ליה ארעא במדורא חדא דתחותה, דכתיב הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה, מעל פני האדמה גורש, אבל לתתא לא גורש, ובאן אתר קבילת ליה ארעא, בארק"א, וכל אינון דדיירי תמן, עליהון כתיב (ירמיה י יא) יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה, ותמן שוי מדוריה, והיינו דכתיב וישב בארץ נוד קדמת עדן.
- [תוספתא: כיון דאמר קין גדול עוני מנשא, מחל ליה קב"ה פלגו מעונשיה, בגין דגזר עליה בקדמיתא ואמר ליה נע ונד תהיה בארץ, והשתא אשתאר בנוד בלחודוי, הה"ד ויצא קין מלפני יהו"ה וגו', כלומר דכד נפק מן קדם יהו"ה, הוה בגין למהוי נד בארעא, ולא נע, ועוד אמרו, כד נפיק קין מן קדם יהו"ה, אמר לו אדם, ברי, מה אתעביד על דינך, אמר לו קין אבא כבר אתבשרית דמחל לי קב"ה בנוד בלחודוי, אמר לו היאך הוא, אמר לו בגין דתבית ואודית קמיה, אמר אדם, וכי כדין הוא רב ותקיף חילא דתשובה, ואנא לא ידעית, שרא לשבחא למריה ולאודאה ליה, פתח ואמר (תהלים צב א) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות ליהו"ה, כלומר טוב לשבחא ולאתבא ולאודאה קמיה קב"ה, ע"כ תוספתא]
ואמר רבי יצחק, מההיא שעתא דקטיל קין להבל דאתפרש (ד"א אתפרש) אדם מאתתיה, תרין רוחין נוקבין הוו אתיין ומזדווגן עמיה, ואוליד רוחין ושדין דשאטן בעלמא, ולא תקשי לך האי, דהא בר נש כד איהו בחלמיה, אתיין רוחין נוקבין וחייכן עמיה, ומתחממן מניה, ואולידין לבתר, ואלין אקרון נגעי בני אדם, ולא מתהפכן אלא לדיוקני בני נשא, ולית לון שערין ברישא, ועל דא כתיב בשלמה, (שמואל ב ז יד) והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, ואפילו כהאי גוונא, רוחין דכורין אתיין לנשי עלמא, ומתעברן מנייהו, ואולידן רוחין, וכלהון נגעי בני אדם אקרון.
בתר מאה ותלתין שנין, אתלבש אדם [דף נה ע"א] בקינויא, ואתחבר באתתיה ואוליד בר, וקרא שמיה ש"ת, רזא דסופא דאתוון בקיטרי גליפן, רבי יהודה אמר, רזא דרוחא דאתאביד דאתלבש בגופא (דארעא) אחרא בעלמא, הה"ד כי שת לי אלהי"ם זרע אחר תחת הבל, וא"ר יהודה, כתיב ויולד בדמותו כצלמו, משמע דבנין אחרנין לא הוו (בדמותו כצלמו, ומלה דא הוא) בדיוקנא דיליה, ודא בדמותו כצלמו, בתיקונא דגופא, ובתיקונא דנפשא בארח מישר, (נ"א ומלה דא הוא כמה דאתמר, ואמר רבי אבא משמיה דרבי ייסא) כמה דאמר רבי שמעון משמיה דרב ייבא סבא, בנין אחרנין באתדבקותא דזוהמא דנחש, וההוא דרכיב ביה דאיהו סמא"ל הוו, ובגיני כך לא הוו בדיוקנא דאדם, ואי תימא הא אמרת דהבל מסטרא אחרא הוה הכי הוא אבל תרוייהו לא הוו בדיוקנא דלתתא.
אמר (ד"א ליה) רבי יוסי, והא כתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, ולא (ד"א א"ל הכי הוא אבל תרווייהו לא הוו בדיוקניה דלא) כתיב ויולד את קין, ואפילו בהבל לא כתיב ויולד, אלא ותוסף ללדת את אחיו את הבל, ודא הוא רזא דמלה, אבל בהאי מה כתיב ויולד בדמותו כצלמו רבי שמעון אמר, מאה ותלתין שנין אתפרש אדם מאתתיה, וכל אינון מאה ותלתין שנין, הוה אוליד רוחין ושדין בעלמא, בגין ההוא חילא דזוהמא דהוה שאיב ביה, כיון דחסיל מניה ההוא זוהמא, תב וקני (ואעדי) לאנתתיה, ואוליד בר, כדין כתיב ויולד בדמותו כצלמו. תא חזי כל בר נש דאזיל לסטר שמאלא וסאיב ארחוי, כל רוחי מסאבי משיך על גרמיה, ורוח מסאב אתדבק ביה, ולא אעדי מניה, ואתדבקותא (דיליה) דההוא רוחא מסאב הוי בהאי בר נש, ולא באחרא, ובגיני כך אתדבקותא דלהון לאו איהו אלא באינון דמתדבקין בהו, זכאין אינון צדיקיא דאזלי בארח מישר, ואינון זכאי קשוט, ובניהון זכאין בעלמא, ועלייהו כתיב (משלי ב') כי ישרים ישכנו ארץ.
אמר רבי חייא, מאי דכתיב ואחות תובל קין נעמה, מאי איריא הכא דקאמר קרא דשמה נעמה, אלא בגין דטעיין בני נשא אבתרה, ואפילו רוחין ושדין, רבי יצחק אמר אינון בני האלהי"ם עזא ועזאל טעו בתרה, רבי שמעון אמר, אמן של שדים הות, ומסטרא דקין נפקת, והיא אתמנת על ליליא (עם לילית) באסכרה דרביי. אמר ליה רבי אבא, והא אמר מר דהיא אתמנת לחייכא בבני נשא, א"ל הכי הוא ודאי, דהא איהי אתיית וחייכת בהו בבני נשא, ולזמינין דאולידת רוחין בעלמא מנייהו, ועד כען איהי קיימת לחייכא בהו בבני נשא א"ל רבי אבא, והא אינון מתין כבני נשא, מאי טעמא איהי קיימת עד השתא, א"ל הכי הוא, אבל לילית ונעמה ואגרת בת מחלת דנפקן מסטרא דלהון, כלהו קיימות עד דיבער קב"ה רוח מסאבא מעלמא, דכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
אמר רבי שמעון, ווי לון לבני נשא אינון דלא ידעין ולא משגיחין ולא מסתכלין, וכלהו אטימין, דלא ידעין כמה מלייא עלמא מבריין משניין דלא אתחזון, וממלין סתימין, דאלמלא (יהיב) אתייהב רשו לעינא למחזי, יתמהון בני נשא היך יכלין לאתקיימא בעלמא, תא חזי האי נעמה אימא דשדין הות, ומסטרה אתיין כל אינון שדין דמתחממן מבני נשא, ונטלי רוח תיאובתא מנייהו וחייכת בהון דעבדי לון בעלי קריין, ובגין דבעל קרי אתי מסטרא דרוח מסאבא, בעי לאסחאה גרמיה לאתדכאה מניה, והא אוקמוה חבריא:
זה ספר תולדות אדם
עריכה"זה ספר תולדות אדם" -- לדיוקני, א"ר יצחק, אחמי קב"ה לאדם דיוקני דכל אינון דרין דייתון לעלמא, וכל חכימי עלמא ומלכי עלמא, דזמינין לקיימא עלייהו דישראל, כד מטא למחמי דוד מלכא דישראל, דאתייליד ומית, א"ל (ד"א ל"ג אמר וכו') משנין דילי (אוסיף) אוזיף ליה ע' שנין, וגרעו מאדם ע' שנין, וסליק לון קב"ה לדוד, ועל דא שבח דוד ואמר (תהלים צב ה) כי שמחתני [דף נה ע"ב] יהו"ה בפעלך במעשי ידיך ארנן, מאן גרם לי חדוה (בהאי) בעלמא, פעלך, דא הוא אדם קדמאה דאיהו פעלו דקב"ה ולא פעלו דבשר ודם, מעשה ידיו דקב"ה ולא מבני נשא, ועל דא גרעי אינון שבעין שנין מאדם מאלף שנין דהוה ליה לאתקיימא בהו. ואחמי ליה קב"ה כל חכימי דרא ודרא, עד דמטא לדריה דרבי עקיבא, וחמי אורייתא דידיה וחדי, חמא מיתתיה ועציב, פתח ואמר (תהלים קלט יז) ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם.
"זה ספר" -- ספר ודאי, והא אוקימנא דכד הוה אדם בגנתא דעדן, נחית ליה קב"ה ספרא על ידא דרזיא"ל מלאכא קדישא, ממנא על רזי עלאין קדישין, וביה גליפין גלופי עלאין וחכמה קדישא, ושבעין ותרין זיני דחכמתא הוו, מתפרשן מניה לשית מאה ושבעין גליפין דרזי עלאי, באמצעיתא דספרא גליפא דחכמתא, למנדע אלף וחמש מאה מפתחן דלא אתמסרן לעלאי קדישי, וכלהו אסתימו ביה בספרא. עד דמטא (ד"א ליה לאדם כיון דמטא), לגבי דאדם, (מניה) הוו מתכנשי מלאכי עלאי למנדע ולמשמע, והוו אמרי (שם נז ו) רומה על השמים אלהי"ם על כל הארץ כבודך, בה שעתא אתרמיז לגביה הדרניא"ל מלאכא קדישא, ואמר ליה אדם אדם הוי גניז יקרא דמארך, דלא אתייהיב רשותא לעלאי למנדע ביקרא דמרך בר אנת, והוה עמיה טמיר וגניז ההוא ספרא, עד דנפק אדם מגנתא דעדן, דהא בקדמיתא הוה מעיין ביה, ומשתמש כל יומא בגינזיא דמריה, ואתגליין ליה רזין עלאין מה דלא ידעו שמשי עלאין.
כיון דחטא ועבר על פקודא דמאריה, פרח ההוא ספרא מניה, והוה אדם טפח על רישוי ובכי, ועאל במי גיחון עד קדליה, ומיא עבדין גופיה חלדין חלדין ואשתני זיויה, בשעתא ההיא רמז קב"ה לרפאל, ואתיב ליה ההוא ספרא, וביה הוה משתדל אדם, ואנח ליה לשת בריה, וכן לכל אינון תולדות, עד דמטא לאברהם, וביה הוה ידע לאסתכלא ביקרא דמאריה, והא אתמר. וכן לחנוך אתייהב ליה ספרא, ואסתכל מניה ביקרא עלאה:
"זכר ונקבה בראם" -- רבי שמעון אמר, רזין עלאין אתגליין בהני תרי קראי, זכר ונקבה בראם, למנדע יקרא עלאה רזא דמהימנותא, דמגו רזא דנא אתברי אדם, תא חזי ברזא דאתבריאו שמים וארץ אתברי אדם, בהו כתיב אלה תולדות השמים והארץ (בהבראם), באדם כתיב זה ספר תולדות אדם, בהו כתיב בהבראם, באדם כתיב ביום הבראם, זכר ונקבה בראם, מהכא כל דיוקנא דלא אשתכח ביה דכר ונוקבא לאו איהו דיוקנא עלאה כדקא חזי, וברזא דמתניתין אוקימנא.
תא חזי, בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא, קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר, וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא, דכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, ולא כתיב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם, דאפילו אדם לא אקרי אלא דכר ונוקבא כחדא.
רבי יהודה אמר, מיומא דאתחרב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו בעלמא, ואתאבידו בכל יומא, דכתיב (ישעיה נז א) הצדיק אבד, מאי אבד, אבד ברכאן דהוו שריין ביה, כמה דכתיב (משלי י ו) ברכות לראש צדיק, וכתיב (ירמיה ז כח) אבדה האמונה, כגוונא דא כתיב ויברך אותם, וכתיב ויברך אותם אלהי"ם.
מש"ת אתייחסו כל דרי עלמא, וכל אינון צדיקי קשוט דהוו בעלמא. אמר רבי יוסי, אלין אתוון בתראין דהוו באורייתא, (לאשתכחא) אשתכחו בתר דעבר אדם על אתוון דאורייתא כלהו, (בסדר תשר"ק, ובגין כך קרא לההוא ברא דאיהו בדמותו
[דף נו ע"א] כצלמו ש"ת, דאינון קיומא דאתוון), ובתיובתיה (ס"א ובתיאובתיה) לקמי מאריה, אחיד באלין תרין, ומכדין אתהדרו אתוון למפרע בסדר תשר"ק, ובג"ד קרא לההוא ברא דאתיליד ליה דאיהו בדמותו כצלמו ש"ת, דאינון סיומא דאתוון, ולא אתתקנו אתוון עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, וכדין אהדרו אתוון על תקונייהו כיומא דאתבריאו שמים וארץ, ואתבסם עלמא וקיימא על קיומיה.
רבי אבא אמר, יומא דעבר אדם על פקודא דמאריה, בעיין שמים וארץ (לאתגפא) לאתעקרא מאתרייהו, מאי טעמא, בגין דאינון לא קיימו אלא על ברית, דכתיב (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ואדם עבר ברית, שנאמר (הושע ו ז) והמה כאדם עברו ברית, ואלמלא דגלי קמי קב"ה דזמינין ישראל לקיימא על טורא דסיני, לקיימא האי ברית, לא אתקיים עלמא (דין).
רבי חזקיה אמר, כל מאן דאודי על חטאיה, קב"ה שביק ליה ומחיל על חוביה, תא חזי כד ברא קב"ה עלמא, עבד האי ברית וקיים עליה עלמא, מנלן דכתיב בראשית ברא שית דא ברית דעלמא קיימא עליה, שית, דמניה נגדין ונפקי ברכאן לעלמא, ועליה אתברי עלמא, ואדם עבר על האי ברית, ואעבר ליה מאתריה (ס"א מעמיה), האי ברית אתרמיזת באת יו"ד את זעירא עקרא ויסודא דעלמא. כד אוליד בר, אודי על חטאו וקרא שמיה ש"ת, ולא אדכר ביה יו"ד למהוי שית, בגין דעבר עליה, ובגין כך קב"ה (מהכא) מיניה אשתיל עלמא, ואתייחסו כל דרי זכאי דעלמא (משת).
ותא חזי, כד קיימו ישראל על טורא דסיני, עאל בין תרין אתוון אלין רזא דברית, ומאן איהו בי"ת, ועאל בין תרין אתוון דאשתארו, ויהיב ליה לישראל, וכד עאל בי"ת רזא דברית בין תרין אתוון אלין דאינון שי"ן תי"ו, (עאלו) ואתעבידו שב"ת כמה דאת אמר (שמות לא טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. כמה דהוה שירותא דעלמא לאתייחסא בהו כל דרי עלמא מאלין תרין אתוון ש"ת, הוו תליין עד דאשתכלל עלמא כדקא יאות, ועאל בינייהו ברית קדישא, ואשתכלל בשלימו ואתעביד שב"ת, א"ר יוסי, אלין תרין אתוון אשתכללו באת בי"ת, וכד אתהדרו אתוון למפרע מן יומא דאתייליד שת, אהדרו אתוון בכל דרא ודרא, עד דמטו ישראל לטורא דסיני ואתתקנו, א"ר יהודה, לתתא אתהדרו ובכל דרא ודרא הוה גפיף עלמא באתוון ולא מתיישבין בדוכתייהו, כד אתייהבת אורייתא לישראל אתתקן כלא (נ"א אתוון כלהו אתתקנו).
רבי אלעזר אומר, ביומי אנוש הוו חכימין בני נשא בחכמה דחרשין וקוסמין ובחכמתא למעצר לחילי דשמיא, ולא הוה בר נש מיומא דנפק אדם מגנתא דעדן, ואפיק עמיה חכמתא דטרפי אילנא דאשתדל בה, דהא אדם ואתתיה ואינון דנפקו מניה עד דאתא אנוש שביקו לה, כד אתא אנוש חמא לון, וחמא חכמתהון משניין (ס"א משטין) עלאין, ואשתדלו בהון, ועבדין (בה) עבידתין וחרשין וקוסמין, ואוליפו מנהון, עד דאתפשטת ההיא חכמתא בדרא דמבול, וכלהו הוו עבדי עבידתייהו לאבאשא, והוו מתתקפי לגבי נח באינון חכמתן, ואמרי דלא יכיל דינא דעלמא לאשראה עלייהו, דהא אינון עבדי חכמתא לדחייא לכל אינון מארי דדינא, ומאנוש שריאו כלהו לאשתדלא באלין חכמתן, הה"ד אז הוחל לקרא בשם יהו"ה.
רבי יצחק אמר, כל אינון זכאין דהוו בהו לבתר בההוא דרא, כלהו הוו משתדלי למחאה בהו, (נ"א בגין דלא יתענשו עלייהו), כמו ירד מתושלח וחנוך, ולא יכילו, עד דאתפשטו חייבין מרדי במאריהון, ואמרי (איוב כא טו) מה שדי כי נעבדנו, וכי האי טפשותא הוו קא אמרי, אלא בגין דהוו ידעי כל אינון חכמתן, וכלהו ממנן דעלמא דאתפקדן עלייהו, והוו מרחצן בהו, עד דאתיב קב"ה עלמא כדקא הוה, דהא [דף נו ע"ב] בקדמיתא הוה מים במים, ולבתר אתיב ליה לעלמא כדקדמיתא, ולא אתחריב מכלא, דהא ברחמין אשגח עלייהו, דכתיב (תהלים כט י) יהו"ה למבול ישב, ולא כתיב אלהי"ם.
ביומוי דאנוש אפילו ינוקי דההוא (יומא) דרא, כלהו הוו משגחן בחכמתן עלאין, והוו מסתכלן בהו, א"ר ייסא, אי הכי טפשין הוו, דלא הוו ידעין דזמין קב"ה לאייתאה עלייהו מי טופנא וימותון בהו, א"ר יצחק, מנדע ידעי, אבל אחידו טפשותא בלבייהו, דאינון הוו ידעי ההוא מלאכא דממנא על אשא, וההוא דממנא על מיא, והוו ידעין למעצר לון, דלא יכלין למעבד דינא עלייהו, ואינון לא הוו ידעי דקב"ה שליט על ארעא, ומניה ייתי דינא על עלמא, אלא הוו חמאן דעלמא אתפקד בידא דאינון ממנן, ובהו כל מלי דעלמא, ובגיני כך לא הוו מסתכלן ביה בקב"ה, ולא משגיחין בעבידתיה, עד דארעא אתחבלת, ורוח קודשא אכריז בכל יומא ואמר, (שם קד לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ואוריך קב"ה לון כל ההוא זמנא דאינון זכאין ירד ומתושלח וחנוך קיימין בעלמא, כיון דאסתלקו מעלמא, כדין אנחית קב"ה דינא עלייהו ואתאבידו, כמה דאת אמר (בראשית ז כג) וימחו מן הארץ:
"ויתהלך חנוך את האלהי"ם ואיננו כי לקח אותו אלהי"ם" -- רבי יוסי פתח, (שיר א יב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, האי קרא אתמר, אבל תא חזי כך ארחוי דקב"ה, בשעתא דבר נש אתדבק ביה, והוא אשרי דיוריה עליה, וידע דלבתר יומין יסרח, אקדים ולקיט ריחיה טב מניה, וסליק ליה מעלמא, הה"ד עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, עד שהמלך דא קב"ה, במסבו, דא ההוא בר נש דאתדבק ביה ואזיל בארחוי, נרדי נתן ריחו, אינון עובדין טבין דביה, דבגינהון יסתלק מעלמא עד דלא מטא זמניה. ועל דא הוה שלמה מלכא אמר, (קהלת ח יד) יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים וגו', יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, כמה דאוקימנא דבגין דעובדיהון טבין קב"ה סליק לון מעלמא, (בגין דלא יסרחו (יחיו), ומגו רחימותיה בהו מסלק לון) עד לא מטא זמנייהו, ועביד בהון דינין, ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים, דקב"ה אוריך לון יומין, ואוריך רוגזיה בהו, וכל דא כמה דאתמר, אלין בגין דלא יסרחון, ואלין בגין דלהדרו לגביה, או בגין דיפוק מנייהו בנין דמעלי.
תא חזי חנוך זכאה הוה, וקב"ה חמא ליה דיסרח לבתר, ולקיט ליה עד לא יסרח, הה"ד (שיר ו ב) וללקוט שושנים, בגין דיהבי ריחא טב לקיט לון קב"ה עד לא יסרחו, ואיננו כי לקח אותו אלהי"ם, ואיננו לארכא יומין כשאר בני נשא דהוו אורכי יומין, מאי טעמא, בגין דלקח ליה קב"ה עד לא מטי זמניה. רבי אלעזר אמר, חנוך נטיל ליה קב"ה מארעא, ואסקיה לשמי מרומים, ואמסר בידיה כל גנזי עלאין, ומ"ה מפתחן סתרי גליפין דבהו משתמשי מלאכי עלאי, וכלהו אתמסרו בידיה, והא אוקימנא:
"וירא יהו"ה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו" -- רבי יהודה פתח, (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, האי קרא אתמר ואוקמוה, אבל תא חזי, מאן דאתדבק ביצר הרע ואתמשיך אבתריה, יסתאב הוא ויסאבון ליה כמה דאתמר, כי רבה רעת האדם, כל בישין הוו עבדי, ולא אשתלים חובייהו עד דהוו אושדין דמין למגנא על ארעא, ומאן אינון, דהוו מחבלין ארחייהו על ארעא, הה"ד רק רע כל היום, כתיב הכא רק רע
[דף נז ע"א] וכתיב התם (לא יגורך רע, וכתיב) (בראשית לח ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהו"ה. אמר רבי יוסי וכי רע לאו איהו רשע, א"ל לא, רשע אפילו ארים ידיה לגבי חבריה אע"ג דלא עביד ליה מידי אקרי רשע, כמה דכתיב (שמות ב') ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא כתיב אלא תכה, אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל ארחיה וסאיב גרמיה וסאיב ארעא, ויהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא דאקרי רע, דכתיב רק רע כל היום, ולא עאל בפלטרין, ולא חמי אפי שכינתא, בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא. מנלן מיעקב, דכד אסתלק שכינתא מניה חשיב דבבנוהי הוה פיסול, דבגינייהו אתתקף בעלמא רוחא מסאבא, וגרע נהורא מן סיהרא ופגים לה, ואי תימא אמאי., בגין דדא סאיב מקדשא, ואסתלקת שכינתא מעלוי דיעקב, כל שכן ההוא דמסאב ארחיה וסאיב גרמיה, דהוא אתקיף ליה לרוחא מסאבא, ובגין כך כד אסתאב אקרי רע. תא חזי כד בר נש אסתאב, לא יתפקד מעם קב"ה לטב, ובכל זמנא אתפקיד מההוא דאתקרי רע לביש, הה"ד (משלי יט כג) ושבע ילין בל יפקד רע, כד אזיל בארח מישר כדין בל יפקד רע, ועל דא כתיב רק רע כל היום, וכתיב לא יגורך רע, ודא אקרי רע ולא אקרי רשע, וכתיב (תהלים כג ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי:
וינחם ה' כי עשה את האדם
עריכה"וינחם יהו"ה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" -- רבי יוסי פתח, (ישעיה ה יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, הוי מושכי העון, אלין בני נשא דחטאן קמי מאריהון בכל יומא, ואתדמן בעינייהו אינון חובין דאינון כחבלי השוא, וחשבין דההוא עובדא דעבדין וההוא חובא דעבדין דלאו איהו כלום, ולא אשגח בהו קב"ה, עד דעבדין לההוא חובא תקיף ורבי כעבות העגלה, דאיהו תקיף דלא יכיל לאשתצאה.
ותא חזי, כד עביד קב"ה דינא בחייבי עלמא, אע"ג דאינון חטאן קמי קב"ה וארגזין ליה כל יומא, לא בעי לאובדא להו מעלמא, וכד אשגח בעובדיהון אתנחם עלייהו על דאינון עובדי ידוי, ואוריך לון בעלמא, ובגין דאינון עובדי ידוי נטיל נחמה ואתנחם עלייהו, וחייס עלייהו, וכד בעי למעבד בהו דינא כביכול עציב, (ד"א ל"ג חדוון לא אנעיל קדמוהי) דכיון דעובדי ידוי אינון עציב עלייהו, כמה דאת אמר (דניאל ו יח) ודחוון לא הנעל קדמוהי. כתיב (ס"א והא כתיב) (ד"ה א טז כז) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, אמר רבי יוסי, תא חזי ויתעצב אל לבו כתיב, אל לבו עציב ולא לאתר אחרא לבו כמה דאת אמר (שמואל א ב לה) כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, רבי יצחק אמר, וינחם יהו"ה, כמה דאת אמר (שמות לב יד) וינחם יהו"ה על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. רבי ייסא אמר לטב, רבי חזקיה אמר לביש, רבי ייסא אמר לטב כמה דאתמר, דקב"ה נחים על דאינון עובדי ידוי וחייס עלייהו, ויתעצב בגין דאינון חטאן קמיה, ורבי חזקיה אמר לביש, דכד קב"ה בעי לאובדא לחייבי עלמא נטיל נחומין עלייהו וקביל ניחומין, כביכול כמאן דמקבל ניחומין על מה דאביד, וכיון דקביל ניחומין ודאי דינא אתעבד, ולא תליא מלתא בתשובה, אימתי תליא בתשובה, עד לא קביל תנחומין עלייהו, הא קביל תנחומין עלייהו לא תלייא מלתא בתשובה כלל, ודינא אתעביד, וכדין אוסיף דינא על דינא, ואתקיף לההוא אתר דדינא למעבד דינא, ואוביד לון לחייביא מן עלמא, וכלא בקרא, דכתיב וינחם יהו"ה קיבל תנחומין, ולבתר ויתעצב אל לבו, יהב תוקפא לדינא למעבד דינא.
רבי חייא אמר, וינחם יהו"ה כי עשה את האדם בארץ, נטל תנחומין וחדוה כד עבד קב"ה לאדם בארעא, דאיהו כגוונא עלאה, וכל מלאכי עלאי שבחו ליה לקב"ה כד חמו ליה בדיקונא עלאה, ואמרו
[דף נז ע"ב] (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלהי"ם וכבוד והדר תעטרהו, לבתר כד חטא אדם, אתעצב קב"ה על דחטא, דיהב פתחון פה למלאכי השרת, דאמרו קמיה בקדמיתא כד בעא למברי ליה מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו.
אמר רבי יהודה ויתעצב אל לבו, בגין דבעי למעבד בהו דינא, שנאמר (ד"ה ב כ כא) בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו ליהו"ה כי לעולם חסדו, ואמר רבי יצחק, אמאי לא כתיב הכא כי טוב, אלא בגין דאוביד עובדי ידוי קמייהו דישראל, כגוונא דא כד הוו ישראל עברין ימא, אתו מלאכי עלאי למימר שירה קמי קב"ה בההוא ליליא, א"ל קב"ה ומה עובדי ידי טבעין בימא ואתון אמרין שירה, כדין (שמות יד כ) ולא קרב זה אל זה כל הלילה, אוף הכא בכל זמנין דאיבוד רשיעיא איהו מעלמא, כדין עציבו אשתכח עלייהו. רבי אבא אמר, בשעתא דחב קמי קב"ה אדם ועבר על פקודוי, כדין אשתכח עציבו קמיה, אמר ליה קב"ה, אדם, ווי דחלשת חילא עלאה, בהאי שעתא אתחשכת נהורא חד ומיד תריך ליה מגנתא דעדן, אמר ליה אנא אעלית לך לגנתא דעדן לקרבא קרבנא ואת פגימת מדבחא דלא אתקרב קרבנא, מכאן ולהלאה לעבוד את האדמה, וגזר עליה מיתה, וחס עליה קב"ה וגניז ליה בשעתא דמית סמיך לגנתא, מה עבד אדם, עבד מערתא חדא ואתטמר בה הוא ואתתיה, מנא ידע, אלא חמא חד נהורא דקיק עייל בההוא אתר, דנפיק מגנתא דעדן, ותאב תיאובתיה לקבריה, ותמן הוא אתר סמוך לתרע דגנתא דעדן. תא חזי, לא אסתלק בר נש מעלמא עד דחמי ליה לאדם הראשון, ושאיל ליה על מה אזיל מעלמא והיך נפיק, הוא אמר ליה ווי דבגינך נפקנא מעלמא, והוא אתיב ליה, ברי, אנא עברית על פקודא חדא ואתענשית בגינה, חמי את כמה חובין וכמה פקודין דמארך עברת, אמר רבי חייא, עד כדו יומא קאים אדם הראשון, וחזי באבהן תרין זמנין ביומא, ואודי על חובוי, ואחמי לון ההוא אתר דהוה ביה ביקרא עלאה, ואזיל וחמי כל אינון צדיקי וחסידי דנפקו מניה, וירתו לההוא יקרא עלאה דבגנתא דעדן, ואבהן כלהון אודן ואמרין, (תהלים לו ח) מה יקר חסדך אלהי"ם ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. רבי ייסא אמר, כלהו בני עלמא חמאן ליה לאדם הראשון בשעתא דמסתלקי מן עלמא, לאחזאה סהדותא דבגין חובוי דבר נש איהו אסתלק מעלמא, ולא בגיניה דאדם, כמה דתנינן אין מיתה בלא חטא, בר אינון תלתא דאסתלקו בגין ההוא עיטא דנחש הקדמוני, ואלין אינון, עמרם לוי ובנימין, ואית דאמרי אוף נמי ישי, דלא חבו ולא אשתכח עלייהו חובא דימותון ביה, בר דאדכר עלייהו ההוא עיטא דנחש כדאמרן. תא חזי כלהון דרין דהוו ביומוי דנח, כלהו אפשיטו חובין על עלמא באתגליא לעיניהון דכלא, רבי שמעון הוה אזיל יומא חד בפילי דטבריה, חמא בני נשא דהוו מקטרי בקיטרא דקשתא בקולפא דקנסיר, אמר ומה חובא דא באתגליא, לארגזא למריהון, יהיב עינוי בהו ואתרמיו לגו ימא ומיתו, תא חזי כל חובא דאתעביד באתגליא דחי לה לשכינתא מארעא, וסליקת דיורה מעלמא, ואלין הוו אזלין ברישא זקיף, ועבדי חובייהו באתגליא, ודחו לה לשכינתא מעלמא, עד דקב"ה דחא לון ואעביר לון מניה, ועל דא כתיב (משלי כה ה) הגו רשע לפני מלך וגו', הגו סגים מכסף וגו':
"ויאמר יהו"ה לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר וגו'" -- אמר רבי אלעזר, תא חזי כד ברא קב"ה עלמא, עבד להאי עלמא לאשתמשא [דף נח ע"א] כגוונא דלעילא וכד בני עלמא אינון זכאין דאזלי בארח מישר, קב"ה אתער רוחא דחיי דלעילא, עד דמטו אינון חיין לאתר דיעקב שריא ביה, ומתמן נגדי אינון חיין, עד דאתמשיך ההוא רוחא להאי עולם דדוד מלכא שריא ביה, ומתמן נגדי ברכאן לכלהו אינון תתאי וההוא רוחא עלאה אתנגיד ואתמשיך לתתא, ויכלין לאתקיימא בעלמא, ובגיני כך לעולם חסדו, דא הוא עולם דדוד מלכא, ובגין כך כתיב לעלם בלא וא"ו, דהא כד (איהו) ההוא רוחא אתנגיד לההוא עולם, מתמן נפקי ברכאן וחיין לכלא לאתקיימא. השתא דחבו בני נשא אסתלק כלא, בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם לאתהנאה מניה תתאי ולאתקיימא ביה, בשגם הוא בשר, בגין דלא יתרק האי רוחא להאי עולם מאי טעמא, דלא לאסגאה נחש תתאה דדרגין דיתתקף ביה, (ד"א ל"ג ובעינן) רוחא דקודשא דלא יתערב ברוחא מסאבא, בשגם הוא בשר, דא נחש קדמאה דיתברך, בגין כך הוא בשר, כמה דאת אמר (בראשית ו יג) קץ כל בשר בא לפני, ואמר רבי שמעון דא מלאך המות, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אוריכו דקוסטירא דקיטרא:
"הנפילים היו בארץ" -- תני רבי יוסי, אלין עז"א ועזא"ל, כמה דאתמר דאפיק (ד"א דאפיל) לון קב"ה מקדושתא דלעילא, ואי תימא והיך יכלו לאתקיימא בהאי עלמא, אמר רבי חייא, אלין הוו מאינון דכתיב ועוף יעופף על הארץ, והא אתמר דאלין אתחזו לבני נשא כחיזו דלהון, ואי תימא היך יכלין לאתהפכא, הא אתמר דאתהפכן לכמה גוונין, ובשעתא דנחתי אגלימו באוירא דעלמא, ואתחזון כבני נשא, והני עז"א ועזא"ל דמרדו לעילא, ואפיל לון קב"ה ואגלימו בארעא ואתקיימו ביה, ולא יכילו לאתפשטא מניה, ולבתר טעו בתר נשי עלמא, ועד כען יומא דא אינון קיימי ואולפי חרשין לבני נשא, ואולידו בנין וקרו להו ענקים גברין, ואינון נפילים אקרון בני אלהי"ם והא אתמר (חסר):
"ויאמר יהו"ה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" -- רבי יוסי פתח, (ישעיה נה ח) כי לא מחשבותי מחשבותיכם, תא חזי כד בר נש בעי לנקמא מאחרא, שתיק ולא אמר מידי, דאילו אודעיה יסתמר ולא יכיל ליה, אבל קב"ה לאו הכי עביד, לא עביד דינא בעלמא עד דאכריז ואודע להו זמנא תרין ותלתא, בגין דלא איתאי דימחי בידיה, דיימא ליה מה עבדת, ולא יסתמר מניה, ולא יכיל לקיימא קמיה, תא חזי ויאמר יהו"ה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, אודע לון על ידא דנח, ואתרי בהון כמה זמנין ולא שמעו, בתר דלא שמעו, אייתי עליהון דינא ואוביד לון מעל אפי ארעא.
תא חזי מה כתיב ביה בנח? "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו"
- [1](ס"א אמאי הכא לאמר, ואמאי זה, אלא לאמר דא אתתא, זה דא צדיק, רמז דקב"ה קרא ליה לנח נייחא דארעא, לאמר, מאי לאמר, אלא אתר דא קרי ליה נח, ומאן איהו ארעא קדישא, לאמר זה ינחמנו, עבד ליה קב"ה לתתא כגוונא עילאה, כתיב הכא זה ינחמנו, וכתיב התם (ישעיה כה ט) זה יהו"ה קוינו לו, זכאין אינון צדיקייא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא עילאה, למהוי בשמיה רשימין, ואיהו שוי שמהן בארעא כדקא יאות. כתיב ויקרא את שמו נח, וכתיב (בראשית כה כו) ויקרא שמו יעקב, אמאי לא כתיב את, אלא התם דרגא (חדא), והכא דרגא אחרא, כמה דאת אמר (ישעיה ו א) ואראה את יהו"ה, ואראה יהו"ה לא כתיב, אלא את יהו"ה, אוף הכא ויקרא שמו יעקב, דרגא דיליה קב"ה ממש קרי ליה יעקב, אבל הכא א"ת, לאכללא שכינתא)
מנא הוה ידע, אלא בשעתא דלייט קב"ה עלמא, דכתיב ארורה האדמה בעבורך, אמר אדם קמי [דף נח ע"ב] קב"ה רבונו של עולם, עד מתי יהא עלמא בלטיותא, א"ל עד דיתיליד לך בן מהול כגוונא דילך, והוו מחכאן עד שעתא דאתיליד נח, וכיון דאתייליד חמא ליה גזיר רשים באת קדישא, וחמא שכינתא מתדבקא בהדיה, כדין קרא שמיה על מה דעביד לבתר.
בקדמיתא לא הוו ידעי למזרע ולמחצד ולמחרש, והוו עבדי פולחנא דארעא בידייהו, כיון דאתא נח אתקין אומנותא להו, וכל מאנין דצריכין לתקנא ארעא למעבד פירין, הה"ד זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה, דאיהו אפיק ארעא ממה דאתלטייא, דהוו זרעין חטין וקצרין גובין ודרדרין, ובגיני כך כתיב איש האדמה רבי יהודה אמר איש האדמה, כמה דאת אמר (רות א ג) איש נעמי, בגין דאקרי צדיק, ואפיק לה לארעא בקרבנא דעבד ממה דאתלטייא, דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, ובג"ד אקרי איש האדמה, ועל דא קרא ליה שמא על מה דייתי.
רבי יהודה פתח, (תהלים מו ט) לכו חזו מפעלות אלהי"ם אשר שם שמות בארץ, האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל לכו חזו וגו', (מאי חזו כמה דאת אמר (ישעיה כא ב) חזות קשה הוגד לי, בעובדוי דקב"ה אתגלי נבואה עלאה לבני נשא, אשר שם שמות בארץ, שמות ודאי, דהא שמא גרים לכלא), (והוא לשון שממון), דאלו הוו מפעלות יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שם קיום בארץ, אבל בגין דהוו מפעלות שמא דאלהי"ם, שם שמות בארץ. א"ל רבי חייא השתא אתערת להאי, לאו אנא הכי אמינא ליה, בגין דבין שמא דא ובין שמא דא, כלא הוא שבחא, אבל אנא אמינא ליה, כמה דאתערו חבריא, דשוי שמהן, שמות בארץ, שמות ממש (שם בארץ, ואמאי בגין לאשתמשא בהו עלמא, ולמהוי קיומא בעלמא).
רבי יצחק אמר, כלא הוא, ואפילו מה דא"ר יהודה שפיר קאמר, דאלו יהא עלמא בשמא דרחמי, יתקיים עלמא, אבל בגין דאתברי עלמא על דינא, וקיימא על דינא, שם שמות בארץ, ושפיר הוא, דאלמלא כך לא יכיל עלמא לאתקיימא מקמי חוביהון דבני נשא. תא חזי נח כד אתייליד, קרון ליה על שמא דנחמה, (נח נייחא ליה נייחא לעלמא, נייחא לאבהן נייחא לבנין, נייחא לעלאין נייחא לתתאין, נייחא לעלמא דין נייחא לעלמא דאתי), ולהוי (ד"א ולמהוי) שמא גרים, אבל (נ"א לגבי) קב"ה לאו הכי נח בהפוך אתוון חן, כמה דאת אמר ונח מצא חן, א"ר יוסי, חן היינו נח, בצדיקייא שמיהון גרים לטב, בחייביא שמיהון גרים לביש, בנח כתיב ונח מצא חן בעיני יהו"ה, בער בכור יהודה אתהפכו אתווי לביש, ע"ר ר"ע, רע בעיני יהו"ה. תא חזי כיון דאתייליד נח, חמא עובדיהון דבני נשא דאינון חטאן קמי קב"ה, והוה גניז גרמיה ואשתדל בפולחנא דמאריה, בגין דלא למהך באורחייהו, וכי תימא במה אשתדל, בההוא ספרא דאדם וספרא דחנוך, והוה אשתדל בהו למפלח למריה, תא חזי דהכי הוא, דהא נח מנא הוה ידע לקרבא קרבנא למריה, אלא בגין דאשכח חכמתא על מה מתקיים עלמא, וידע דעל קרבנא מתקיים, ואלמלא קרבנא לא הוו קיימי עלאי ותתאי.
רבי שמעון הוה אזיל בארחא, והוו עמיה רבי אלעזר בריה ורבי יוסי ורבי חייא, עד דהוו אזלי א"ר אלעזר לאבוהי, ארחא מתקנא קמן, בעינן למשמע מלי דאורייתא, פתח רבי שמעון ואמר, (קהלת י ג) וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר וגו', כד בר נש בעי לאתקנא ארחיה קמי קב"ה, עד לא יפוק לארחא בעי לאמלכא ביה, ולצלי קמיה על ארחיה, כמה דתנינן דכתיב (תהלים פה יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו דהא שכינתא לא אתפרשא מניה, ומאן דאיהו לא מהימנא במריה מה כתיב
[דף נט ע"א] ביה, וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר, מאן לבו, דא קב"ה דלא יהך עמיה בארחא, וגרע מן סיעתיה בארחיה, בגין דההוא בר נש דלא מהימן ביה במאריה, עד לא יפוק בארחא לא בעי סיעתא דמאריה, ואפילו בארחא כד איהו אזיל לא אשתדל במלי דאורייתא, ובגיני כך לבו חסר, דלא אזיל בהדיה דמריה, ולא אשתכח בארחיה. ואמר לכל סכל הוא, אפילו כד שמע מלה דמהימנותא דמאריה, הוא אמר דטפשותא הוא לאשתדלא ביה, כהאי דשאילו לבר נש על את קיימא דרשימא בבשריה דבר נש, ואמר לאו איהו מהימנותא, שמע רב ייבא סבא, ואסתכל ביה ואתעביד תלא דגרמי, ואנן בהאי אורחא בסייעתא דקב"ה בעינן למימר מילי דאורייתא.
פתח ואמר, (תהלים פו יא) הורני יהו"ה דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך, האי קרא קשיא, דהא תנינן כלא הוא בידא דקב"ה בר למהוי זכאה או חייבא, ודוד היך תבע דא מעם קב"ה, אלא דוד הכי קאמר, הורני יהו"ה דרכך, ההוא ארח מישר ומתקנא, לגלאה עיני ולמנדע ליה, ולבתר אהלך באמתך, איהך באורח קשוט, ולא אסטי לימינא ולשמאלא, יחד לבבי מאן לבבי, כמה דאת אמר (שם עג כו) צור לבבי וחלקי, וכל דא אנא תבע, ליראה את שמך, לאתדבקא בדחלתך לאסתמרא אורחי כדקא יאות, ליראה שמך, אתר חולקי דביה שריא דחלתא למדחל. תא חזי כל בר נש דדחיל ליה לקב"ה, שריא עמיה מהימנותא כדקא יאות, דהא ההוא בר נש שלים בפולחנא דמריה, ומאן דלא שריא ביה דחלא דמריה, לא שרייא עמיה מהימנותא, ולאו איהו כדאי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי.
תו פתח ואמר, (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב"ה בעי ביקריהון, תא חזי מה כתיב וארח צדיקים כאור נוגה, מאי כאור נוגה, כההוא נהורא דנהיר דברא קב"ה בעובדא דבראשית, דא הוא דגניז לון לצדיקיא לעלמא דאתי, הולך ואור, דאיהו סליק בנהוריה תדיר ולא גרע מניה, אבל בחייביא מה כתיב, (שם יט) דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, לא ידעו, וכי לא ידעין, אלא חייביא אזלי בעקימו דארחא בהאי עלמא, ולא בעאן לאסתכלא דזמין (ד"א ל"ג לון) קב"ה למידן להו בההוא עלמא, ולאעלאה לון בדינא דגיהנם, ואינון צווחין ואמרין ווי לן דלא אוריכננא אודנין ולא אציתנא בההוא עלמא, ובכל יומא אמרי ווי דא. תא חזי זמין קב"ה לאנהרא לון לצדיקיא לעלמא דאתי ולמיהב לון אגר חולקהון, אתר דעינא לא שלטא למיקם עליה, כמה דאת אמר (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו, וכתיב (שם סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, וכתיב (מלאכי ג כא) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב (ישעיה ס כא) צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכתיב (תהלים קמ יד) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך:
ברוך יהו"ה לעולם אמן ואמן:
(חסר)
- ^ האריז"ל בספר דרך אמת מוחק כל מה שמובא בסוגריים - מתוק מדבש