ר' במהדורה המעומדת

הקדמת הזהר עריכה

פתיחת רבי חזקיה עריכה

רבי חזקיה [1] פתח, כתיב (שיר השירים, ב) כשושנה בין החוחים, מאן שושנה? דא כנסת ישראל, (בגין דאית שושנה ואית שושנה). מה שושנה דאיהי בין החוחים אית בה סומק וחוור, אוף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי. מה שושנה אית בה תליסר עלין, אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא.

אוף "אלהים" דהכא - משעתא דאדכר אפיק תליסר תיבין לסחרא לכנסת ישראל ולנטרא לה.

ולבתר אדכר זמנא אחרא. אמאי אדכר זמנא אחרא? בגין לאפקא חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה ואינון חמש אקרון ישועות, ואינון חמש תרעין. ועל רזא דא כתיב (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא" - דא כוס של ברכה. כוס של ברכה אצטריך למהוי על חמש אצבען ולא יתיר, כגוונא דשושנה דיתבא על חמש עלין תקיפין, דוגמא דחמש אצבען. ושושנה דא איהו כוס של ברכה.

מ"אלהים" תניינא עד "אלהים" תליתאה - חמש תיבין. מכאן ולהלאה - אור דאתברי ואתגניז ואתכליל בברית. ההוא דעאל בשושנה (ס"א דא) ואפיק בה זרעא, ודא אקרי "עץ עושה פרי אשר זרעו בו", וההוא זרע קיימא באות ברית ממש.

וכמה דדיוקנא דברית אזדרע בארבעין ותרין זווגין דההוא זרעא - כך אזדרע שמא גליפא מפרש במ"ב אתוון דעובדא דבראשית:

פתיחת רבי שמעון עריכה

"בראשית" -- רבי שמעון פתח, (שיר ב יב) הנצנים נראו בארץ, הנצנים דא עובדא דבראשית נראו בארץ, אימתי ביום השלישי, דכתיב ותוצא הארץ, כדין נראו בארץ. עת הזמיר הגיע דא יום רביעי, דהוה ביה זמיר עריצים, מארת חסר, וקול התור דא יום חמישי, דכתיב ישרצו המים וגו' למעבד תולדות. נשמע דא יום ששי, דכתיב נעשה אדם, דהוה עתיד למקדם עשיה לשמיעה, דכתיב   [דף א ע"ב]   הכא נעשה אדם, וכתיב התם נעשה ונשמע, בארצנו דא יום שבת דאיהו דוגמת ארץ החיים (שהוא עולם הבא, עולם הנשמות עולם הנחמות).

[נ"א דבר אחר] הנצנים אלין אינון אבהן דעאלו במחשבה ועאלו בעלמא דאתי, ואתגניזו תמן ומתמן נפקו בגניזו, ואטמירו גו (נ"א בהו) נביאי קשוט אתיליד יוסף ואטמרו ביה, עאל יוסף בארעא קדישא ונציב לון תמן, וכדין נראו בארץ ואתגלו תמן, ואימתי אתחזון, בשעתא דאתגלי קשת בעלמא דהא בשעתא דקשת אתחזי כדין אתגליין אינון. ובההיא שעתא עת הזמיר הגיע, עידן לקצץ חייבין מעלמא, אמאי אשתזיבו, בגין דהנצנים נראו בארץ ואלמלא דנראו לא אשתארון בעלמא, ועלמא לא אתקיים, ומאן מקיים עלמא וגרים לאבהן דאתגליין, קל ינוקי דלעאן באורייתא, ובגין אינון רביין דעלמא, עלמא אשתזיב, לקבליהון (שיר א יא) תורי זהב נעשה לך, אלין אינון ינוקי רביין עולמין, דכתיב (שמות כד ז) ועשית שנים כרובים זהב:

פתיחת רבי אלעזר עריכה

"בראשית" -- רבי אלעזר פתח, (ישעיה מ כו) שאו מרום עיניכם, וראו מי ברא אלה, שאו מרום עיניכם לאן אתר, לאתר דכל עיינין תליאן ליה, ומאן איהו פתח עינים. ותמן תנדעון, דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה, ברא אלה, ומאן איהו, מ"י, ההוא דאקרי מקצה השמים לעילא, דכלא קיימא ברשותיה, ועל דקיימא לשאלה, ואיהו בארח סתים ולא אתגליא, אקרי מ"י, דהא לעילא לית תמן שאלה, והאי קצה השמים אקרי מ"י.

ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה, מה בין האי להאי, אלא קדמאה סתימאה דאקרי מ"י קיימא לשאלה, כיון דשאל בר נש, ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא, עד סוף כל דרגין, כיון דמטי תמן, מ"ה, מה ידעת, מה אסתכלתא, מה פשפשתא, הא כלא סתים כדקדמיתא. ועל רזא דנא כתיב (איכה ב יג) מה אעידך מה אדמה לך, כד אתחריב בי מקדשא נפיק קלא ואמר מה אעידך, (נ"א, ומה אדמה לך בההוא מ"ה אעידך), בכל יומא ויומא אסהידת בך מיומין קדמאין, דכתיב (דברים ל יט) העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

ומה אדמה לך, בההוא גוונא ממש עטרית לך בעטרין קדישין, עבדית לך שלטנו על [כל] עלמא, דכתיב (איכה ב טו) הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי וגו', קרינא לך (תהלים קכב ב) ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה, (איכה ב יג) מה אשוה לך, כגוונא דאנת יתבה, הכי הוא כביכול לעילא, כגוונא דלא עאלין השתא בך עמא קדישא בסדרין קדישין, הכי אומינא לך דלא איעול אנא לעילא, עד דיעלון בך אוכלוסך לתתא, ודא איהו נחמה דילך, הואיל דדרגא דא אשוה לך בכלא. והשתא דאנת הכא גדול כים שברך, ואי תימא דלית לך קיימא ואסוותא, מ"י ירפא לך, ודאי ההוא דרגא סתימאה עלאה, דכלא קיימא ביה, ירפא לך ויוקים לך.

מ"י קצה השמים לעילא , מ"ה ועד קצה השמים לתתא, (קצה השמים לתתא) ודא ירית יעקב, דאיהו מבריח מן הקצה אל הקצה, מן הקצה קדמאה דאיהו מ"י, אל הקצה בתראה דאיהו מ"ה, בגין דקאים באמצעיתא, ועל דא מי ברא אלה.

אמר רבי שמעון, אלעזר בני פסוק מילך, ויתגלי סתימא דרזא עלאה דבני עלמא לא ידעין, שתיק רבי אלעזר, בכה רבי שמעון וקאים רגעא (נ"א, שעתא) חדא, א"ר שמעון, אלעזר מאי אלה, אי תימא כוכביא ומזלי הא אתחזאן תמן תדיר, ובמ"ה אתבריאו, כמא דאת אמר (תהלים לג ז) בדבר יהו"ה שמים נעשו, אי על מלין סתימין, לא לכתוב אלה דהא אתגליא איהו, אלא רזא דא לא אתגליא, בר יומא חד דהוינא על כיף ימא, ואתא אליהו ואמר לי רבי ידעת מה הוא מי ברא אלה, אמינא ליה אלין שמיא וחיליהון עובדא דקב"ה, דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו ולברכא ליה, דכתיב (שם ח ד) כי אראה שמיך מעשה   [דף ב ע"א]   אצבעותיך וגו', יהו"ה אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.

אמר לי, רבי מלה סתימא הוה קמי קב"ה, וגלי במתיבתא עלאה, ודא הוא, בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגלייא, עבד ברישא נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה, צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא, גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין, בניינא עמיקא דנפק מגו מחשבה, ואקרי מ"י, שירותא (נ"א, ראשיתא) לבנינא, קיימא ולא קיימא, עמיק וסתים, בשמא לא אקרי, אלא מ"י. בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא (דא), ואתלבש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה וסליק אל"ה בשמא, אתחברון אתוון אלין באלין, ואשתלים בשמא אלהים, ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא אלהים.

ואינון דחבו (נ"א, בעלמא) בעגלא על רזא דנא אמרו (שמות לב ח) אלה אלהיך ישראל, וכמה דאשתתף מ"י באל"ה, הכי הוא שמא דאשתתף תדיר, וברזא דא אתקיים עלמא, ופרח אליהו ולא חמינא ליה, ומניה ידענא מלה, דאוקימנא על רזא וסתרא דילה, אתא רבי אלעזר וכלהו חברייא ואשתטחו קמיה, בכו ואמרו אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די.

אמר רבי שמעון, על דא, שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו, דכתיב (תהלים ח ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', וכתיב (שם י) מ"ה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים, על השמים איהו לסלקא בשמא, בגין דברא נהורא לנהוריה, ואתלבש דא בדא, וסליק בשמא עלאה. ועל דא בראשית ברא אלהים, דא אלהים עלאה, דהא מ"ה לא הוי הכי, ולא אתבני, אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אלין (מאילין) אל"ה מלעילא לתתא, ואימא אוזיפת לברתא מאנהא, וקשיטא לה בקישוטהא. ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי, בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא, דכתיב (שמות כג יז) אל פני האדון יהו"ה, ודא אקרי אדון, כמה דאת אמר (יהושע ג יא) הנה ארון הברית אדון כל הארץ, כדין נפקת ה', ואעילת י', ואתקשיטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל, ואתוון אחרנין משכן לון ישראל מעילא לגבי אתר דא.

אלה אזכרה (תהלים מב ה), אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי (ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אלין), וכדין אדדם מעילא עד בית אלהים, למהוי אלהים כגוונא דיליה, ובמאי, (שם) בקול רנה ותודה המון חוגג. א"ר אלעזר שתיקה דילי בנא מקדשא לעילא ובנא מקדשא לתתא ובודאי מלה בסלע משתוקא בתרין, מלה בסלע מה דאמרנא ואתערנא ביה, משתוקא בשתים מה דשתיקנא, דאברו ואיבנו תרין עלמין כחדא.

אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה שלימו דקרא, דכתיב (ישעיה מ כו) המוציא במספר צבאם, תרין דרגין אינון דאצטריך למהוי רשים כל חד מנייהו, חד דא דאתמר מ"ה, וחד מ"י, דא עלאה ודא תתאה, דא עלאה רשים ואמר, המוציא במספר צבאם, המוציא ההוא דאשתמודע ולית כוותיה, כגוונא דא המוציא לחם מן הארץ, המוציא ההוא דאשתמודעא דא דרגא תתאה, וכלא חד. במספר שתין רבוא אינון דקיימין כחדא, ואפיקו חילין לזינייהו דלית לון חושבנא (נ"א, כגוונא דא) לכלם, בין אינון שתין, בין כל חילין דילהון, בשם יקרא, מאי בשם יקרא, אי תימא דקרא לון בשמהתהון, לאו הכי הוא, דאם כן בשמו מבעי ליה, אלא בזמנא דדרגא דא לא סליק בשמא (לעילא) ואקרי מ"י, לא אוליד ולא אפיק טמירין לזיניה, אע"ג דכלהו הוו טמירין ביה, כיון דברא אלה ואסתלק בשמיה ואקרי אלהים, כדין בחילא דשמא דא אפיק לון בשלימו, ודא הוא בשם יקרא, בההוא שם דיליה קרא ואפיק כל זינא וזינא לאתקיימא בשלימותיה, כגוונא דא (שמות לא ב) ראה קראתי בשם, אדכרנא שמי לאתקיימא בצלאל על קיום אשלמותיה. מרוב אונים (ישעיה מ כו), מאי מרוב אונים, דא ריש דרגין, דסליקו ביה כל רעותין, ואסתלקו ביה   [דף ב ע"ב]   בארח סתים, ואמיץ כ"ח דא רזא דעלמא עלאה דאסתלק בשם אלהים כדקאמרן. איש לא נעדר מאינון שתין רבוא דאפיק בחילא דשמא, ובגין דאיש לא נעדר, בכל אתר דמיתו ישראל ואתענשו בחובייהו, אתמנון, ולא אעדר מאינון שתין רבוא אפילו חד, בגין למהוי כלא דיוקנא חדא, כמה דאיש לא נעדר לעילא, אוף הכי לא נעדר לתתא:

פתיחת רב המנונא סבא עריכה

"בראשית" -- רב המנונא סבא אמר,

אשכחן אתוון בהפוכא!
בי"ת בקדמיתא ולבתר! ב' בקדמיתא היינו "בראשית"; "ברא" לבתר!
אל"ף בקדמיתא ולבתר! אל"ף בקדמיתא היינו "אלהים"; "את" לבתר!

אלא כד בעא קב"ה למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין, ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא, הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו כד בעא למברי עלמא אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו.

שריאת את ת למיעל ברישא, אמרה רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא חותמא דגושפנקא דילך אמ"ת, ואנת אתקריאת אמ"ת, יאות למלכא למשרי באת אמ"ת, ולמברי בי עלמא. אמר לה קב"ה, יאות אנת, וזכאה אנת, אלא לית אנת כדאי למברי בך עלמא, הואיל ואנת זמינא למהוי רשים על מצחין דגוברין מהימנין, דקיימו אורייתא מאל"ף ועד תי"ו, וברשימו דילך ימותון, ועוד דאנת חותמא דמות, שטו ואנת כך לית אנת כדאי למברי בך עלמא, מיד נפקת.

עאלת את ש קמיה, אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקרי שמך שד"י, ויאות למברי עלמא בשמא קדישא, אמר לה יאות אנת, וטב אנת, וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון, לא בעינא למברי בך עלמא, דבגין דלא אתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק ר. מכאן מאן דבעי למימר שקרא, יטול יסודא דקשוט בקדמיתא, ולבתר יוקים ליה שקרא, דהא את ש' את קשוט איהו, את קשוט דאבהתן דאתייחדו בה.

ק ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, ובגין לאתקיימא נטלי את ש' בגווייהו, הוי קשר, כיון דחמאת הכי נפקת מקמיה.

עאלת את צ אמרה קמיה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא (ס"א, דבי) בי חתימין צדיקים, ואנת דאתקריאת צדיק בי רשים, דכתיב (תהלים יא ז) כי צדיק יהו"ה צדקות אהב, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה צדי, צדי אנת, וצדיק אנת, אבל אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגלייא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא. מאי טעמא צ איהי, אתיא י' דשמא דברית קדישא, ורכיב עלה ואתאחד בהדה, ורזא דא, כד ברא קב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו, ובגין כך אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כגוונא דא צ, ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא צ, אסתכל לעילא כגוונא דא צ, אסתכלת לתתא כגוונא דא צ, אמר לה קב"ה תו, דאנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין, אבל באתרא אחרא תסתלק, נפקת מקמיה ואזלת.

עאלת את פ, אמרה קמיה רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא בי רשים, ודא הוא פדות, ובי יאות למברי עלמא, אמר לה יאות אנת, אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחיויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה, הכי מאן דחב כפיף רישיה ואפיק ידוי.

וכן ע עון, אע"ג דאמרה דאית בי ענוה, אמר לה קב"ה לא אברי בך עלמא, נפקת מקמיה.

עאלת את ס, אמרה קמיה רבון   [דף ג ע"א]   עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאית בי סמיכא לנפלין, דכתיב (תהלים קמה יד) סומך יהו"ה לכל הנופלים, אמר לה, על דא אנת צריך לאתרך, ולא תזוז מניה, אי אנת נפיק מאתרך, מה תהא עלייהו דאינון נפלין, הואיל ואינון סמיכין עלך, מיד נפקת מקמיה.

עאלת את נ, אמרה קמיה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי כתיב (שמות טו יא) נורא תהלות ותהלה דצדיקים נאוה תהלה, אמר לה נו"ן, תוב לאתרך, דהא בגינך תבת סמ"ך לאתרה, והוי סמיך עלה, מיד תבת לאתרה ונפקת מקמיה.

עאלת את מ אמרה קמיה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקריאת מלך, אמר לה הכי הוא ודאי, אבל לא אברי בך עלמא, בגין דעלמא אצטריך למלך, תוב לאתרך, אנת ול' וך’, דהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך.

בההיא שעתא נחתא מן קדמוהי את כ מעל כורסי יקריה, אזדעזעת ואמרה קמיה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא דאנא כבודך, וכד נחתת כ מעל כורסי יקריה, אזדעזעו מאתן אלף עלמין, ואזדעזע כורסייא וכלהו עלמין אזדעזעו למנפל, אמר לה קב"ה כ"ף כ"ף, מה אנת עביד הכא, דלא אברי בך עלמא, תוב לאתרך, דהא בך כליה (ישעיה י כג) כלה ונחרצה אשתמע, תוב לכורסייך והוי תמן, בההיא שעתא נפקת מקמיה ותבת לדוכתה.

עאלת את י אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא שירותא דשמא קדישא, ויאות לך למברי בי עלמא, א"ל די לך דאנת חקיק בי, ואנת רשים בי, וכל רעותא דילי בך סליק, לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי.

עאלת את ט, אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנת בי אתקריאת טוב וישר, אמר לה, לא אברי בך עלמא, דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך, הה"ד (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, הואיל וגניז בגווך, לית ביה חולקא לעלמא דא דאנא בעי למברי, אלא בעלמא דאתי, ותו דעל דטובך גניז בגווך, יטבעון תרעי דהיכלא, הה"ד (איכה ב ט) טבעו בארץ שעריה, ותו ד-ח’ לקבלך, וכד תתחברון כחדא הא ח"ט, ועל דא אתוון אלין לא רשימין בשבטין קדישין, מיד נפקת מקמיה.

עאלת את ז, אמרה ליה, רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי נטרין בניך שבת, דכתיב (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, אמר לה לא אברי בך עלמא, דאנת אית בך קרבא וחרבא דשננא, ורומחא דקרבא, כגוונא דנו"ן [ ן' ][2]. מיד נפקת מקמיה.

עאלת את ו, אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא את משמך, אמר לה ו' אנת וה' - די לכון דאתון אתוון דשמי, דאתון ברזא דשמי, וחקיקין וגליפין בשמי, ולא אברי בכו עלמא.

עאלת את ד ואת ג, אמרו אוף הכי, אמר אוף לון, די לכון למהוי דא עם דא, דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא, וצריכין לגמול עמהון טיבו, דל"ת איהי מסכנא, גימ"ל גומל לה טיבו, לא תתפרשון דא מן דא, ודי לכון למיזן דא לדא.

עאלת את ב, אמרה ליה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא, אמר לה קב"ה הא ודאי בך אברי עלמא, ואנת תהא שירותא למברי עלמא.

קיימא את א לא עאלת, אמר לה קב"ה אל"ף אל"ף, למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון, אמרה קמיה רבון עלמא, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא, מה אנא אעביד תמן, ותו דהא   [דף ג ע"ב]   יהיבתא לאת בי"ת נבזבזא רברבא דא, ולא יאות למלכא עלאה לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא, אמר לה קב"ה, אל"ף אל"ף, אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא, אנת תהא ריש לכל אתוון, לית בי יחודא אלא בך, בך ישרון כל חושבנין, וכל עובדין דעלמא, וכל יחודא לא הוי אלא באת אל"ף.

ועבד קב"ה אתוון עלאין רברבין ואתוון תתאין זעירין ובגין כך בי"ת בי"ת בראשית ברא, אל"ף אל"ף אלהים את, אתוון מלעילא ואתוון מלתתא, וכלהו כחדא הוו מעלמא עלאה ומעלמא תתאה:


פתיחת רבי יודאי עריכה

"בראשית" -- רבי יודאי אמר מאי בראשי"ת, בחכמ"ה, דא חכמ"ה דעלמא קיימא עלה, לאעלא גו רזין סתימין עלאין, והכא אגליפו שית סטרין רברבין עלאין, דמנהון נפיק כלא, דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין, לאעלא גו ימא רבא, והיינו ברא שית, מהכא אתבריאו, מאן ברא לון, ההוא דלא אדכר, ההוא סתים דלא ידיע.

רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, כד מטו לחד בי חקל, אמר ליה רבי חייא לרבי יוסי, הא דאמריתו ברא שית, ודאי הכי הוא, בגין דשית יומין עלאין גבי אורייתא ולא יתיר, אחרנין סתימין אינון אבל חמינן גו סטרי בראשית, דאמר הכי, גליפו אגליף ההוא סתימאה קדישא, גו מעוי דחד טמירו, דנקיד בנקודה, דנעיץ, ההוא גליפו אגליף וטמיר ביה, כמאן דגניז כלא תחות מפתחא חדא, וההוא מפתחא גניז כלא בהיכלא חדא, ואע"ג דכלא גניז בההוא היכלא, עקרא דכלא בההוא מפתחא הוי ההוא מפתחא סגיר ופתח.

בההוא היכלא אית ביה גניזין סתימין סגיאין אלין על אלין, בההוא היכלא אית תרעין עובד סתימו, ואינון חמשין, אגליפו לארבע סטרין והוו ארבעין (ס"י, ותשע), חד תרעא לית ליה סטרא, לא ידיע אי הוא לעילא אי הוא לתתא (ס"י, איהו לעילא איהי לתתא), ובגין כך ההוא תרעא סתים. גו אינון תרעין אית מנעולא חדא, וחד אתר דקיק לאעלא ההוא מפתחא ביה, ולא אתרשים אלא ברשימו דמפתחא, לא ידעין ביה אלא ההוא מפתחא (ס"י, דפתחא) בלחודוי, ועל רזא דנא בראשית ברא אלהים בראשית, דא מפתחא דכלא סתים ביה, והוא סגיר ופתח, ושית תרעין כלילן ביה, בההוא מפתחא דסגיר ופתח, כד סגיר אינון תרעין וכליל לון בגויה (נ"א, וכלה בגויה), כדין ודאי כתיב בראשית, מלה גליא בכלל מלה סתימאה, ובכל אתר בר"א מלה סתימאה איהו, סגיר ולא פתח.

א"ר יוסי ודאי הכי הוא, ושמענא לבוצינא קדישא דאמר הכי, דמלה סתימאה איהו ברא סגיר ולא פתח, ובעוד דהוה סגיר במלה דברא, עלמא לא הוה ולא אתקיים, והוה חפי על כלא תה"ו, וכד שלטא האי תה"ו, עלמא לא הוה ולא אתקיים, אימתי ההוא מפתחא פתח תרעין, ואזדמן לשמושא ולמעבד תולדין, כד אתא אברהם, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ותנינן באברהם, ומה דהוה כלא סתים במלת ברא, אתהדרו אתוון לשמושא, ונפק עמודא דעבד תולדין, אבר יסודא קדישא, דעלמא קיימא עליה.

כד האי אבר אתרשים במלת ברא, כדין רשים סתימאה עילאה (נ"א, קדישא לגלאה) רשימו אחרא לשמיה וליקריה, ודא איהו מ"י, וברא אלה, וגם כן שמא קדישא דאתברכא דאיהו מ"ה אתרשים, ואפיק מן בר"א אב"ר, והוא רשים באלה מסטרא דא, ואבר מסטרא דא, סתימאה קדישא, אל"ה קיימא אב"ר קיימא, כד אשתלים דא אשתלים דא. גליף להאי אבר ה', גליף להאי אלה י', אתערו אתוון לאשלמא להאי סטרא ולהאי סטרא, כדין אפיק מ"ם, נטיל חד להאי סטרא וחד להאי סטרא, אשתלים שמא קדישא ואתעביד אלהים, וגם כן שמא   [דף ד ע"א]   דאברהם, כד אשתלים דא אשתלים דא.

(ויש אומרים דנטל קב"ה מי ושדי באלה ואתעביד אלהים, ונטל קב"ה מה ושדי באבר ואתעביד אברהם. ומלת מ"י רומז לחמשים שערי בינה, ואית בה יו"ד אות קדמאה דשמא קדישא, ומלת מ"ה רומז למניינא דשמא קדישא, ואית ביה אות תניינא דשמא קדישא יהו"ה, כמה דאת אמר (תהלים קמד) אשרי העם שככה לו וגו', (איוב כו) תולה ארץ על בלי מ"ה, וכדין אתקיימו תרין עלמין, ביו"ד עלמא דאתי, עלמא דא, כלומר במ"י ברא עולם הבא, ובמ"ה ברא עולם הזה, ודין הוא רמז עילא ותתא)

וכדין עבד תולדות, ונפק שמא שלים, מה דלא הוה קדם דנא, הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כלהו הוו תליין עד דאתברי שמיה דאברהם, כיון דאשתלים שמא דא דאברהם, שמא קדישא אשתלים, הה"ד ביום עשות יהו"ה אלהים ארץ ושמים.

אשתטח רבי חייא בארעא ונשק לעפרא, ובכה ואמר עפרא עפרא כמה את קשי קדל, כמה את בחציפו, דכל מחמדי עינא יתבלון בך, כל עמודי נהורין דעלמא תיכול ותידוק, כמה את חציפא, בוצינא קדישא דהוה נהיר עלמא שליטא רברבא ממנא, דזכותיה מקיים עלמא אתבלי בך, רבי שמעון נהירו דבוצינא נהירו דעלמין, אנת בלי בעפרא, ואנת קיים ונהג עלמא, אשתומם רגעא חדא ואמר, עפרא עפרא לא תתגאי, דלא יתמסרון בך עמודין דעלמא, דהא רבי שמעון לא אתבלי בך:

קם רבי חייא והוה בכי, אזל ורבי יוסי עמיה, מההוא יומא אתעני ארבעין יומין למחמי לרבי שמעון, אמרו ליה לית אנת רשאי למחמי ליה, בכה ואתעני ארבעין יומין אחרנין, אחזיאו ליה בחזווא לרבי שמעון ורבי אלעזר בריה, דהוו לעאן במלה דא דאמר רבי יוסי, והוו כמה אלפין צייתין למלוליה, אדהכי חמא כמה גדפין רברבין עלאין וסליקו עלייהו רבי שמעון ורבי אלעזר בריה, וסליקו למתיבתא דרקיעא וכל אלין גדפין הוו מחכאן להו, חמא דמתהדרן ומתחדשן בזיוון, ונהירו יתיר מנהורא דזיוא דשמשא.

פתח רבי שמעון ואמר ייעול רבי חייא, וליחמי בכמה דזמין קב"ה לחדתא אנפי צדיקיא לזמנא דאתי, זכאה איהו מאן דעאל הכא בלא כסופא, וזכאה מאן דקאים בההוא עלמא כעמודא תקיף בכלא, וחמא דהוה עאל, והוה קם רבי אלעזר ושאר עמודין דיתבין תמן, והוא הוה כסיף, ואשמיט גרמיה ועאל ויתיב לרגלוי דרבי שמעון, קלא נפיק ואמר מאיך עינך לא תזקוף רישך ולא תסתכל, מאיך עינוי וחמא נהורא דהוה נהיר למרחוק. קלא אהדר כמלקדמין ואמר, עלאין טמירין סתימין פקיחי עינא, אינון דמשטטן בכל עלמא, אסתכלו וחמו, תתאין (נ"א תנאין) דמיכין סתימין בחוריכון אתערו, מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא, עד לא ייתון הכא. מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר, בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, ואתייקר ואתקרי מלכא מכל מלכין דעלמא, מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא, לית ליה חולקא הכא.

אדהכי חמא כמה מן חברייא סחרניה, כל אינון עמודין דקיימין, וחמא דסליקו לון למתיבתא דרקיעא, אלין סלקין ואלין נחתין, ועילא דכולהו חמא מארי דגדפי דהוה אתי, והוה אומי אומאה, דשמע מאחורי פרגודא דמלכא מפקד בכל יומא ודכיר לאילתא די שכיבת לעפרא, ובעט בעיטין בההיא שעתא בתלת מאה ותשעין רקיעין, וכלהו מרתתין וזעין   [דף ד ע"ב]   קמיה, ואוריד דמעין על דא, ונפלי אינון דמעין רתיחין כאשא לגו ימא רבא ומאינון דמעין קאים ההוא ממנא דימא ואתקיים, וקדיש שמיה דמלכא קדישא וקביל עליה למבלע כל מימוי דבראשית ויכנוש להו לגויה, בשעתא דיתכנשון כל עממיא על עמא קדישא וינגבון מיא, ויעברון בנגיבו אדהכי שמע קלא דאמר, פנון אתר פנון אתר, דהא מלכא משיחא אתי למתיבתא דרבי שמעון, בגין דכל צדיקייא דתמן רישי מתיבתא, ואינון מתיבתי דתמן רשימין אינון, וכל אינון חברין די בכל מתיבתא, סלקין ממתיבתא דהכא למתיבתא דרקיעא, ומשיח אתי בכל אינון מתיבתי, וחתים אורייתא מפומייהו דרבנן. ובההיא שעתא אתי משיח מתעטר מן ריחי (נ"א, רישי) מתיבתי בעטרין עלאין, בההיא שעתא קמו כל אינון חברייא, וקם רבי שמעון, והוה סליק נהוריה עד רום רקיעא, אמר ליה רבי זכאה אנת, דאורייתך סלקא בתלת מאה ושבעין נהורין וכל נהורא ונהורא אתפרשת לשית מאה ותליסר טעמין, סלקין ואסתחיין בנהרי אפרסמונא דכיא וקב"ה איהו חתים אורייתא ממתיבתך, וממתיבתא דחזקיה מלך יהודה, ומגו מתיבתא דאחיה השלוני, ואנא לא אתינא למחתם ממתיבתך, אלא מארי דגדפין אתי הכא, דהא ידענא דלא ייעול גו מתיבתי אחריתי אלא במתיבתך, בההיא שעתא סח ליה רבי שמעון, ההוא אומאה דאומי מארי דגדפין, כדין אזדעזע משיח וארים קליה, ואזדעזעו רקיעין, ואזדעזע ימא רבא ואזדעזע לויתן, וחשיב עלמא לאתהפכא.

אדהכי חמא לרבי חייא לרגלוי דרבי שמעון, אמר מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא, אמר רבי שמעון דא איהו רבי חייא נהירא דבוצינא דאורייתא, אמר ליה יתכנש הוא ובנוי וליהוון ממתיבתא דילך, א"ר שמעון זמנא יתייהב ליה, יהבו ליה זמנא, ונפק מתמן מזדעזע וזלגין עינוי דמעין, אזדעזע רבי חייא ובכה ואמר, זכאה חולקיהון דצדיקייא בההוא עלמא, וזכאה חולקיה דבר יוחאי דזכה לכך, עליה כתיב (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:

פתיחת רבי שמעון עריכה

"בראשית" -- רבי שמעון פתח (ישעיה נא טז) ואשים דברי בפיך, כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא וליליא, בגין דקב"ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא, ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד רקיעא חדא. תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומיה דבר נש, ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה דקב"ה, וקב"ה נטיל לההיא מלה ונשיק לה, ועטר לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן, ומלה דחכמתא דאתחדשא, סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין, וטסא מתמן ושטא בשבעין אלף עלמין, וסליקת לגבי עתיק יומין, וכל מלין דעתיק יומין מלין דחכמתא אינון, ברזין סתימין עלאין. וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא, כד סלקא, אתחברת באינון מלין דעתיק יומין, וסלקא ונחתא בהדייהו, ועאלת בתמניסר עלמין גניזין, (שם סד ג) דעין לא ראתה אלהים זולתך, נפקי מתמן, ושאטן ואתיין מליאן ושלמין, ואתעתדו קמי עתיק יומין, בההיא שעתא ארח עתיק יומין בההיא מלה, וניחא קמיה מכלא, נטיל לההיא מלה, ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין, וההיא מלה טסת וסלקא ונחתא, ואתעבידא רקיעא חדא, וכן כל מלה ומלה דחכמתא (ס"א) אתעבדין (ס"א) רקיעין, קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לון שמים חדשים, שמים מחודשים סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אינון שאר מלין דאורייתא דמתחדשין, קיימין קמי   [דף ה ע"א]   קב"ה וסלקין ואתעבידו ארצות החיים ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד ואתחדש ואתעביד כלא ארץ חדשה, מההיא מלה דאתחדש באורייתא, ועל דא כתיב (ישעיה סו כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו', עשיתי לא כתיב אלא עושה, דעביד תדיר מאינון חדושין ורזין דאורייתא, ועל דא כתיב (שם נא טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטוע שמים וליסוד ארץ, השמים לא כתיב אלא שמים.

אמר רבי אלעזר, מהו ובצל ידי כסיתיך, אמר ליה, בשעתא דאתמסר אורייתא למשה, אתו כמה רבוא דמלאכי עלאין לאוקדא ליה בשלהובא דפומהון, עד דחפא עליה קב"ה, והשתא דהאי מלה סלקא ואתעטרא וקיימא קמי קב"ה, איהו חפי על ההיא מלה, וכסי על ההוא בר נש דלא ישתמודע לגבייהו אלא קב"ה, ולא יקנאון לגביה, עד דאתעביד מההיא מלה שמים חדשים וארץ חדשה, הה"ד ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. מכאן דכל מלה דסתים מעינא סלקא לתועלתא עלאה, הה"ד (שם) ובצל ידי כסיתיך, ואמאי אתחפי ואתכסי מעינא, בגין לתועלתא עלאה, הה"ד לנטוע שמים וליסוד ארץ, כמה דאתמר. ולאמר לציון עמי אתה, ולאמר לאינון תרעין ומלין דמצויינין אלין על אלין, עמי אתה, אל תקרי עמי אתה, אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כמה דאת אמר (תהלים לג ו) בדבר יהו"ה שמים נעשו, אוף הכי את, זכאין אינון דמשתדלי באורייתא. ואי תימא דמלה דכל בר נש דלא ידע עביד דא, תא חזי, ההוא דלאו אורחיה ברזין דאורייתא, וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההיא מלה סלקא ונפיק לגבי ההיא מלה איש תהפוכות לשון שקר, מגו נוקבא דתהומא רבא ודלג חמש מאה פרסי לקבלא לההיא מלה, ונטיל לה ואזיל בההיא מלה לגו נוקביה, ועביד בה רקיעא דשוא דאקרי תהו, וטס בההוא רקיעא ההוא איש תהפוכות, שיתא אלפי פרסי בזמנא חדא. כיון דהאי רקיעא דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים, ואתקיפת בההוא רקיעא דשוא (נ"א, היא), (נ"א, ואיש תהפוכות), ואשתתפת ביה, ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבוון, בגין דכד קיימת בההוא רקיעא, אית לה רשו ויכולתא למהוי טס כל עלמא ברגעא חדא, ועל דא כתיב (ישעיה ה יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא, העון דא דכורא, וכעבות העגלה חטאה, מאן חטאה דא נוקבא דאקרי חטאה, איהו משיך ההוא דאקרי עון באינון חבלי השוא, ולבתר כעבות העגלה חטאה, לההיא נוקבא דאקרי חטאה, דתמן אתקפת למהוי טס לקטלא בני נשא, ועל דא (משלי ז כו) כי רבים חללים הפילה, מאן הפילה דא ההיא חטאה דקטלת בני נשא, מאן גרים דא, תלמיד חכם דלא מטי להוראה ומורה, רחמנא לישזבן.

א"ר שמעון לחברייא, במטותא מנייכו, דלא תפקון מפומייכו מלה דאורייתא דלא ידעתון ולא שמעתון מאילנא רברבא כדקא יאות, בגין דלא תהוון גרמין לההוא חטאה לקטלא אוכלוסין דבני נשא למגנא, פתחו כלהון ואמרו רחמנא לישזבן רחמנא לשזבן. תא חזי, באורייתא ברא קב"ה עלמא, והא אוקמוה דכתיב (שם ח ל) ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, ואיהו אסתכל בה זמנא ותרין ותלתא וארבע זמנין, ולבתר אמר לון, ולבתר עביד בה עבידתא, לאולפא לבני נשא דלא ייתון למטעי בה, כמה דאת אמר (איוב כח כז) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם, ולקביל ארבע זמנין אינון, דכתיב אז ראה, ויספרה, הכינה, וגם חקרה, ברא קב"ה מה דברא. ועד לא אפיק עבידתיה, אעיל ארבע תבין בקדמיתא, דכתיב ב'ראשית ב'רא א'להים א'ת, הא ארבע, ולבתר השמים, אינון לקביל ארבע זמנין דאסתכל קב"ה באורייתא עד לא יפיק עבידתיה לאומנותיה.

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לרבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חמוי,   [דף ה ע"ב]   ורבי אבא בהדיה, והוה טעין חד גברא אבתרייהו, א"ר אבא נפתח פתחין דאורייתא, דהא שעתא ועדנא הוא לאתתקנא בארחן. פתח רבי אלעזר ואמר (ויקרא יט ל) את שבתותי תשמורו, תא חזי בשית יומין ברא קב"ה עלמא וכל יומא ויומא גלי עבידתיה ויהב חיליה בההוא יומא, אימתי גלי עבידתיה ויהב חיליה, ביומא רביעאה בגין דאינון תלת יומין קדמאין כולהו הוו סתימין ולא אתגלו, כיון דאתא יומא רביעאה אפיק עבידתא וחילא דכלהו דהא אשא ומיא ורוחא, אע"ג דאינון תלת יסודין עלאין, כלהו תליין ולא אתגלי עבידתא דלהון, עד דארעא גלי לון, כדין אתידע אומנותא דכל חד מנייהו. ואי תימא הא ביומא תליתאה הוה, דכתיב תדשא הארץ דשא, וכתיב ותוצא הארץ, אלא האי אע"ג דכתיב ביומא תליתאה, רביעאה הוה, ואתכליל ביומא תליתאה למהוי חד בלא פרודא, ולבתר יומא רביעאה אתגלי עבידתיה, לאפקא אומנא לאומנותיה דכל חד וחד, בגין דיומא רביעאה איהו רגלא רביעאה דכרסיא עלאה וכל עבידתייהו כלהו בין יומין קדמאין ובין יומין בתראין, הוו תליין ביומא דשבתא, הה"ד (בראשית ב ב) ויכל אלהים ביום השביעי, דא שבת, ודא הוא רגלא רביעאה דכרסיא, ואי תימא אי הכי מהו את שבתותי תשמורו, תרין, אלא שבת דמעלי שבתא, ושבתא דיומא, ממש לית לון פרודא.

אמר ההוא טייעא דהוה טעין בתרייהו, ומהו ומקדשי תיראו, אמר ליה דא קדושא דשבת, א"ל ומהו קדושא דשבת, א"ל דא קדושה דאתמשכא עליה מלעילא, א"ל אי הכי עבדת לשבת דלאו איהו קדש, אלא קדושה דשריא עלוי מלעילא, אמר רבי אבא והכי הוא (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג לקדוש יהו"ה מכובד, אדכר שבת לחוד, וקדוש יהו"ה לחוד, אמר ליה אי הכי מאן קדוש יהו"ה, א"ל קדושה דנחתא מלעילא ושריא עליה, אמר ליה אי קדושא דאתמשכא מלעילא אקרי מכובד, אתחזי דשבת לאו איהו מכובד, וכתיב וכבדתו, אמר רבי אלעזר לרבי אבא, אנח להאי גברא דמלה (חדתא) דחכמתא אית ביה דאנן לא ידענא בה, אמרו ליה אימא אנת.

פתח ואמר (ויקרא יט ל) את שבתותי, את לאסגאה תחום שבת, דאיהו תרין אלפין אמין לכל סטרא, ובגין כך אסגי את, שבתותי (נ"א, דא) שבת עלאה ושבת תתאה, דאינון תרין כלילן כחדא, וסתימין כחדא, אשתאר שבת אחרא דלא אדכר והות בכסופא, אמרה קמיה, מארי דעלמא מיומא דעבדת לי שבת אתקרינא, ויומא לאו איהו בלא ליליא, אמר לה ברתי שבת אנת ושבת קרינא לך, אבל הא אנא מעטר לך בעטרא עלאה יתיר, אעבר כרוזא ואמר ומקדשי תיראו, ודא שבת דמעלי שבתא, דאיהי יראה ושריא בה יראה, ומאן איהו, דקב"ה אכליל ואמר אני יהו"ה. ואנא שמענא מאבא דאמר הכי, ודייק את, לאסגאה תחום שבת, שבתותי דא עגולה ורבועא דלגו, ואינון תרין, ולקביל אינון תרין אית תרי קדושתי, דאית לנא לאדכרא, חד ויכלו, וחד קידוש, ויכלו אית ביה תלתין וחמש תיבין, ובקידושא דאנן מקדשין תלתין וחמש תיבין, וסליק כלא לשבעין שמהן דקב"ה, וכנסת ישראל אתעטר בהו. ובגין דעגולא ורבועא דא אינון שבתותי, כלילן תרוייהו בשמור, דכתיב תשמורו, דהא שבת עלאה הכא לא אתכליל בשמור אלא בזכור, דהא מלכא עלאה בזכור אסתיים, ועל דא אקרי מלכא דשלמא דיליה ושלמא דיליה זכור איהו, ועל דא לית מחלוקת לעילא, בגין דתרין שלומות לתתא, חד יעק"ב וחד יוס"ף, ובגין כך כתיב תרי זמני (ישעיה נז יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק דא יעקב   [דף ו ע"א]   ולקרוב דא יוסף, לרחוק כמה דאת אמר (ירמיה לא ג) מרחוק יהו"ה נראה לי, (שמות ב ד) ותתצב אחותו מרחוק, ולקרוב כמה דאת אמר (דברים לב יז) חדשים מקרוב באו, מרחוק דא נקודה עלאה דקיימא בהיכליה ועל דא כתיב תשמורו, אתכליל בשמור, ומקדשי תיראו, דא נקודא דקיימא באמצעיתא דאית לדחלא מינה יתיר מכלא דענשיה מיתה, והיינו דכתיב (שמות לא יד) מחלליה מות יומת מאן מחלליה, מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא לאתר דההוא נקודה שריא, ופגים ביה, מות יומת, ועל דא כתיב תיראו, וההיא נקודה אקרי אני ועלה שריא ההוא דסתים עלאה דלא אתגליא, והיינו יהו"ה, וכלא חד.

נחתו רבי אלעזר ורבי אבא ונשקוהו, אמרו ומה כל חכמתא דא אית תחות ידך, ואת טעין אבתרין, אמרו ליה מאן אנת, אמר לון לא תשאלון מאן אנא, אלא אנא ואתון ניזל ונתעסק באורייתא, וכל חד יימא מלין דחכמתא לאנהרא אורחא. אמרו ליה מאן יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי, אמר לון יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון בכ"ף וסמ"ך לאתקשרא בהדאי (נ"א, כחדא), כ"ף לא בעא לאסתלקא ולאתקשרא, בתר (נ"א, באתר) דלא יכלא למהוי רגעא חדא אלא ביה, סמ"ך לא בעא לאסתלקא, בגין לסעדא לאינון דנפלין, דהא בלי סמ"ך לא יכלין למהוי, יו"ד אתא לגבאי יחידאה, נשיק לי וגפיף לי, בכה עמי ואמר לי, ברי מה אעביד לך, אבל הא אנא אסתלק, ואנא אתמלי מכמה טבין, ואתוון טמירין עלאין יקירין, בתר כן איתי לגבך, ואנא אהוי סעיד לך, ואתן לך אחסנתא דתרין אתוון עלאין, יתיר מאלין דאסתלקו, דאינון יש, יו"ד עלאה ושי"ן עלאה למהוי לך אוצרין מלייא מכל, ובגין כך ברי זיל והוי טעין חמרי, ועל דא אנא אזיל בכך.

חדו רבי אלעזר ורבי אבא, ובכו ואמרו זיל רכיב ואנן נטעין אבתרך, אמר לון ולא אמרית לכון דפקודא דמלכא איהו, עד דייתי ההוא דטעין חמרי. אמרו ליה הא שמך לא אמרת לן, אתר בית מותבך מאי הוא, אמר לון אתר בית מותבי איהו טב ועיילא לגבאי, ואיהו מגדל חד דפרח באוירא רב ויקירא, ואינון דדיירין ביה בהאי מגדלא קב"ה וחד מסכנא, ודא הוא אתר בית מותבי, וגלינא (נ"א, ועלינא) מתמן, ואנא טעין חמרי, אשגחו רבי אבא ורבי אלעזר ביה, ואטעים לון מלוי דהוו מתיקין כמנא ודובשא. אמרו ליה שמא דאבוך אי תימא ננשיק עפרא דרגלך, אמר לון ואמאי, לאו אורח דילי בכך לאתגאה באורייתא, אבל אבא דילי הוה דיוריה בימא רבא, ואיהו הוה חד נונא דהוה אסחר ימא רבא מסטרא דא לסטרא דא, והוה רב ויקירא ועתיק יומין, עד דהוה בלע כל שאר נונין דימא, ולבתר אפיק לון חיין, וקיימין מליין מכל טבין דעלמא, ושאט ימא ברגעא חדא בתוקפיה, ואפיק לי כגירא בידא דגבר תקיף, וטמיר לי בההוא אתר דאמרית לכו, והוא תב לאתריה, ואגניז בההוא ימא. אשגח רבי אלעזר במלוי, אמר ליה אנת הוא בריה דבוצינא קדישא, אנת הוא בריה דרב המנונא סבא, אנת הוא בריה דנהירו דאורייתא, ואנת טעין אבתרן, בכו כחדא ונשקוהו ואזלו.

אמרו ליה אי ניחא קמי מרנא לאודעא לן שמיה. פתח ואמר (ש"ב כג כ) ובניהו בן יהוידע, האי קרא אוקמוה ושפיר איהו, אבל האי קרא לאחזאה רזין עלאין דאורייתא הוא דאתא, ובניהו בן יהוידע על רזא דחכמתא קא אתא, מלה סתימא איהו ושמא גרים, בן איש חי, דא צדיק חי עלמין, רב פעלים, מארי דכל עובדין וכל חילין עלאין, בגין דכלהו נפקין מניה, יהו"ה צבאות איהו, אות הוא בכל חיילין דידיה, רשים הוא ורב מכלא רב פעלים איהו, מקבצאל האי אילנא רב ויקירא, רב מכלא, מאן אתר נפק, מאן דרגא אתא, אהדר קרא ואמר מקבצאל, דרגא עלאה סתימאה   [דף ו ע"ב]   דעין לא ראתה וגו', דרגא דכולא ביה וכניש בגויה, מגו נהורא עלאה ומניה נפיק כלא ואיהו היכלא קדישא סתימא, דכל דרגין כנישין וסתימין בגויה, ובגופא דהאי היכלא (אילנא) קיימין כל עלמין וכל חיילין קדישין מניה אתזנו, וקיימי על קיומיהון. הוא הכה את שני אריאל מואב תרין מקדשין הוו קיימין בגיניה ואתזנו מניה, מקדש ראשון ומקדש שני, כיון דאיהו אסתלק, ונגידו דהוה נגיד מלעילא אתמנע, כביכול הוא הכה לון וחריב לון ושצי לון, וכרסיא קדישא נפלת הה"ד (יחזקאל א א) ואני בתוך הגולה, ההוא דרגא דאקרי אני הוא בתוך הגולה, אמאי על נהר כבר על נהר דנגיד ונפיק דפסיק מימוי ומבועוי, ולא אנגיד כד בקדמיתא, הה"ד (איוב יד יא) ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני, ובגין כך הוא הכה את שני אריאל מואב, (ס"א, דהא בקדמיתא) מואב, דהוו מאב דבשמיא, ואתחרבו ואשתציאו בגיניה, וכל נהורין דהוו נהירין לישראל כלהו אתחשכו. ותו הוא ירד והכה את הארי, בזמנין קדמאין כד האי נהר הוה משיך מימוי לתתא, הוו קיימין ישראל בשלימו, דדבחין דבחין וקרבנין לכפרא על נפשייהו, וכדין הוה נחית מלעילא דיוקנא דחד אריה, והוו חמאן ליה ע"ג מדבחא רביץ על טרפיה אכיל קרבנין כגבר תקיף, וכל כלבין הוו מתטמרין מקמיה ולא נפקי לבר, כיון דגרמו חובין, איהו נחית לגו דרגין דלתתא, וקטיל לההוא אריה דלא בעא למיהב ליה טרפיה כדבקדמיתא, כביכול קטיל ליה, הוא הכה את הארי ודאי. לתוך הבור לעינהא דסטרא אחרא בישא, כיון דחמאת הכי ההוא סטרא אחרא, אתתקפת ושדרת לחד כלבא למיכל קרבנין, ומה שמיה דההוא ארי"ה אוריא"ל דאנפוי אנפי אריה, ומה שמיה דההוא כלבא בלאדן שמיה, דלאו איהו בכלל אדם, אלא כלבא ואנפי כלבא. ביום השלג ביומא דגרמו חובין, ודינא אתדן לעילא מעם בי דינא עלאה, ועל דא כתיב (משלי לא) לא תירא לביתה משלג, דא דינא עלאה, אמאי, בגין דכל ביתה לבוש שנים, ויכול למסבל אשא תקיפא, ע"כ רזא דקרא. מה כתיב בתריה (ש"ב כג כ) והוא הכה את איש מצרי איש מראה, הכא רזא, דקרא אתא לאודעא די בכל זמנא דישראל חבו, איהו אסתלק ומנע מנייהו כל טבין וכל נהורין דהוו נהירין לון, הוא הכה את איש מצרי, דא נהורא דההוא נהורא דהוה נהיר לון לישראל, ומאן איהו משה, דכתיב (שמות ב יט) ותאמרנה איש מצרי הצילנו וגו', ותמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עלאה. איש מראה כמה דאת אמר (במדבר יב ח) ומראה ולא בחידות, איש כמה דאת אמר (דברים לג א) איש האלהים, כביכול בעלה דההוא מראה כבוד יהו"ה, דזכה לאנהגא דרגא דא בכל רעותיה בארעא, מה דלא זכי בר נש אחרא. וביד המצרי חנית דא מטה האלהים, דהוא אתמסר בידיה, כמא דאת אמר (שמות יז ח) ומטה האלהים בידי, ודא איהו מטה דאתברי ערב שבת בין השמשות וחקוק ביה שמא קדישא גליפא קדישא, ובהאי חב בסלע, כמה דאת אמר (במדבר כ יג) ויך את הסלע במטהו פעמים, א"ל קב"ה משה לא יהבית לך מטה דילי להאי, חייך לא יהא בידך מכאן ולהלאה, מיד וירד אליו בשבט בדינא קשיא, (ש"ב כג כ) ויגזול את החנית מיד המצרי, דמההיא שעתא אתמנע מניה, ולא הוה בידיה לעלמין. ויהרגהו בחניתו, על ההוא חובא דמחא בההוא מטה מת, ולא עאל לארעא קדישא, ואתמנע נהורא דא מישראל. מן השלשים (ש"ב כג כג) הכי נכבד, אלין שלשים שנה עלאין, דאיהו נטיל מנהון ואנגיד לתתא, ומנייהו איהו הוה נטיל ואתקרב, ואל השלשה לא בא, אינון הוו אתיין לגביה ויהבו ליה ברעותא דלבא, ואיהו לא הוה אתי לגביהון, ואף על גב דלא עאל במניינא וחושבנא דלהון, (שם) וישימהו דוד אל משמעתו, דלא אתפרש מלוחא דלביה   [דף ז ע"א]   לעלמין, לית פרודא להון לעלמין, דוד שם ליה לביה, ואיהו לאו לדוד, בגין דתושבחן ושירין ורחמין דסיהרא עביד לשמשא, איהי משיכת ליה לגבה למהוי דיוריה בהדה, ודא איהו וישימהו דוד אל משמעתו.

נפלו רבי אלעזר ורבי אבא קמיה, אדהכי והכי לא חמו ליה, קמו ואסתכלו לכל סטרין ולא חמו ליה, יתבו ובכו ולא יכילו למללא דא לדא, לבתר שעתא אמר רבי אבא, ודאי הא דתנינן דבכל ארחא דצדיקיא אזלין ומילי דאורייתא בינייהו, דאינון זכאין דההוא עלמא אתיין לגביהון, ודאי דא הוא רב המנונא סבא, דאתא לגבן מההוא עלמא לגלאה לן מלין אלין, ועד לא נשתמודע ביה אזל ליה ואתכסי מינן, קמו והוו בעו למטען לחמרי ולא אזלו, בעו למטען ולא אזלו, דחילו ואנחו לון לחמרי, ועד יומא הוו קראן לההוא אתר דוך דחמרי.


פתח רבי אלעזר ואמר, (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו', כמה הוא טבא עלאה ויקירא, דזמין קב"ה למעבד גבי בני נשא, לאינון זכאין עלאין דחלי חטאה דמשתדלי באורייתא, כד עאלין לההוא עלמא, טובך לא כתיב, אלא רב טובך, ומאן איהו (שם קמה ז) זכר רב טובך יביעו, ודא איהו ענוגא דחיין דנגדין מעלמא דאתי לגבי חי עלמין דאיהו זכר רב טובך ודאי, איהו (ישעיה סג ז) ורב טוב לבית ישראל וגו'. תו מה רב טובך, הכא אגליף רזא דחכמתא וכל רזין אתכלילו הכא, מ"ה כמה דאתמר, רב דא אילנא ר"ב ותקיף, בגין דאית אילנא אחרא זוטא מניה, ודא הוא רב, ואעיל ליה ברום רקיעין, טוב"ך, דא אור דאתברי ביומא קדמאה, אשר צפנת ליראיך, בגין דגניז ליה לצדיקייא בההוא עלמא, פעלת דא גן עדן עלאה, דכתיב (שמות טו יז) מכון לשבתך פעלת יהו"ה, ודא הוא פעלת לחוסים בך. נגד בני אדם, דא גן עדן דלתתא, דכל צדיקייא תמן קיימי ברוחא, דאתלבש בלבוש יקר, כגוונא ודיוקנא דהאי עלמא, ודא איהו נגד בני אדם, בההוא דיוקנא דבני אדם דהאי עלמא, וקיימי תמן, ופרחי באוירא וסלקו לגו מתיבתא דרקיעא, בההוא ג"ע דלעילא, ופרחי ואסתחיין בטלי נהרי אפרסמונא דכיא, ונחתי ושראן לתתא, ולזמנין אתחזון נגד בני אדם למעבד לון נסין, כמלאכין עלאין, כגוונא דחזינא השתא נהירו דבוצינא עלאה, ולא זכינא לאסתכלא ולמנדע רזין דחכמתא יתיר.

פתח רבי אבא ואמר (שופטים יג כב) ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלהים ראינו, אע"ג דמנוח לא הוה ידע מאי עבידתיה, אמר הואיל וכתיב (שמות לג כ) כי לא יראני האדם וחי, ודאי אנן חזינן, ובגין כך מות נמות, ואנן חמינן וזכינן לנהורא דא דהוה אזיל בהדן, ונתקיים בעלמא, דהא קב"ה שדריה לגבן, לאודעא לן רזין דחכמתא דגלי, זכאה חולקנא. אזלו, מטו לחד טורא, והוה נטי שמשא, שרו ענפין דאילנא דטורא לאקשא דא בדא, ואמרי שירתא, עד דהוו אזלי, שמעו חד קלא תקיפא דהוה אמר, בני אלהין קדישין, אינון דאתבדרו ביני חייא דהאי עלמא, אינון בוצינין בני מתיבתא, אתכנשו לדוכתייכו לאשתעשעא במאריכון באורייתא, דחילו אלין, וקאימו בדוכתייהו ויתבו.


אדהכי נפק קלא כמלקדמין ואמר, טנרין תקיפין, פטישין רמאין, הא מארי דגוונין מרקמא בציורין, קאים על אצטוונא, עולו ואתכנשו, בההיא שעתא שמעו קל ענפי דאילנין רב ותקיף, והוו אמרי (תהלים כט ה) קול יהו"ה שובר ארזים, נפלו על אנפייהו רבי אלעזר ורבי אבא, ודחילו סגיא נפל עלייהו, קמו בבהילו ואזלו, ולא שמעו מידי, נפקו מן טורא ואזלו, כד מטו לבי רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא, חמו לרבי שמעון בן יוחאי תמן, חדו,   [דף ז ע"ב]   חדי רבי שמעון, אמר לון ודאי ארחא דנסין ואתין עלאין קא עברתון, דאנא דמיכנא השתא, וחמינא לכו, ולבניהו בן יהוידע דקא משדר לכו תרין עטרין, על ידא דחד סבא, לאעטרא לכו, ודאי בארחא דא קב"ה הוה, ותו, דחמינא אנפייכו משניין.

א"ר יוסי, יאות אמרתון דחכם עדיף מנביא, אתא רבי אלעזר, ושוי רישיה בין ברכוי דאבוי, וסח ליה עובדא, דחיל רבי שמעון ובכה. אמר (חבקוק ג ב) יהו"ה שמעתי שמעך יראתי, האי קרא חבקוק אמרו, בשעתא דחמא מיתתיה, ואתקיים על ידא דאלישע, אמאי אקרי חבקוק, בגין דכתיב (מ"ב ד טז) למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ודא בריה דשונמית הוה, ותרין חבוקין הוו, חד דאימיה, וחד דאלישע, דכתיב (שם לד) וישם פיו על פיו. אשכחנא בספרא דשלמה מלכא, שמא גליפא דשבעין ותרין שמהן אגליף עלוי בתיבין, בגין דאתוון דאלפא ביתא דאגליף ביה אבוי בקדמיתא, כד מית פרחו מניה, והשתא דאלישע חבק ליה, אגליף ביה כל אינון אתוון דשבעין ותרין שמהן ואתוון דאלין שבעין ותרין שמהן גליפן, אינון מאתן ושיתסר אתוון, וכולהו אתוון אגליף ברוחיה (נ"א, בדיבורא) אלישע, בגין לקיימא ליה באתוון דשבעין ותרין שמהן, וקרא ליה חבקוק, שמא דאשלים לכל סטרין אשלים לחבוקין כדאתמר, ואשלים לרזא דמאתן ושיתסר אתוון דשמא קדישא, בתיבין אתקיים לאהדרא רוחיה, ובאתוון אתקיים כל גופיה על קיומיה, ועל דא אקרי חבקוק. ואיהו אמר (חבקוק ג ב) יהו"ה שמעתי שמעך יראתי, שמענא מה דהוה לי דאטעימנא מההוא עלמא ודחילנא, שרא למתבע רחמין על נפשיה ואמר, יהו"ה פעלך, דעבדת לי, בקרב שנים יהון חייהו, כמו חייו, וכל מאן דאתקשר באינון שנים קדמוניות חיין אתקשרו ביה, בקרב שנים תודיע, לההוא דרגא דלית (בה) חיין כלל.

בכה רבי שמעון ואמר, אוף אנא ממה דשמענא דחילנא לקב"ה, זקיף ידוי על רישיה ואמר, ומה רב המנונא סבא נהירו דאורייתא זכיתון אתון למחמי אפין באפין, ולא זכינא ביה, נפל על אנפוי, וחמא ליה מעקר טורין, מנהיר שרגין, בהיכלא דמלכא משיחא, א"ל רבי בההוא עלמא תהון שבבין, מארי אולפנין קמי קב"ה, מההוא יומא הוה קרי לרבי אלעזר בריה ולרבי אבא פניא"ל, כמה דאת אמר (בראשית לב לא) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים:


פתיחת רבי חייא עריכה

"בראשית" -- רבי חייא פתח (תהלים קיא י), ראשית חכמה יראת יהו"ה שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד, ראשית חכמה, האי קרא הכי מבעי ליה סוף חכמה יראת יהו"ה, בגין דיראת יהו"ה סוף חכמה איהי, (נ"א, אלא איהי ראשית) לאעלא לגו דרגא דחכמתא עלאה, הה"ד (שם קיח יח) פתחו לי שערי צדק, זה השער ליהו"ה ודאי, דאי לא ייעול בהאי תרעא לא ייעול לעלמין. למלכא עלאה דאיהי עלאה וטמיר וגניז, ועביד ליה תרעין אלין על אלין, ולסוף כל תרעין עבד תרעא חד, בכמה מנעולין בכמה פתחין בכמה היכלין אלין על אלין, אמר כל מאן דבעי למיעל לגבאי, תרעא דא יהא קדמאה לגבאי, מאן דיעול בהאי תרעא יעול, אוף הכי תרעא קדמאה לחכמה עלאה יראת יהו"ה איהי, ודא איהי ראשית, ב תרין אינון דמתחברין כחדא, ואינון תרין נקודין, חד גניזא וטמירא, וחד קיימא באתגליא, ובגין דלית להו פרודא אקרון ראשית חד ולא תרין, מאן דנטיל האי נטיל האי וכלא חד, דהא הוא (שמיה) ושמיה חד, דכתיב (שם פג יט) וידעו כי אתה שמך יהו"ה לבדך, אמאי אקרי יראת יהו"ה, בגין דאיהו אילנא דטוב ורע, זכי בר נש הא טוב, ואי לא זכי הא רע,   [דף ח ע"א]   ועל דא שרי בהאי אתר יראה, ודא תרעא לאעלא לכל טובא דעלמא. שכל טוב, אלין תרין תרעין דאינון כחדא, רבי יוסי אמר, שכל טוב דא אילנא דחיי דאיהו שכל טוב בלא רע כלל ועל דלא שריא ביה רע איהו שכל טוב בלא רע, לכל עושיהם, אלין חסדי דוד הנאמנים תמכין אורייתא ואינון דתמכין אורייתא כביכול אינון עבדין, כל אינון דלעאן באורייתא, לית בהו עשיה בעוד דלעאן בה, אינון דתמכין לון אית בהו עשיה, ובחילא דא כתיב תהלתו עומדת לעד וקיימא כורסייא על קיומיה כדקא יאות.


רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא, בליליא דכלה אתחברת בבעלה, דתנינן כל אינון חברייא דבני היכלא דכלה, אצטריכו בההיא ליליא דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה, למהוי עמה כל ההוא ליליא, ולמחדי עמה בתקונהא דאיהי אתתקנת, למלעי באורייתא מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובמדרשות דקראי, וברזי דחכמתא בגין דאלין אינון תיקונין דילה ותכשיטהא, ואיהי ועולמתהא עאלת וקיימת על רישיהון, ואתתקנת בהו וחדת בהו כל ההוא ליליא, וליומא אחרא לא עאלת לחופה אלא בהדייהו, ואלין אקרון בני חופתה, וכיון דעאלת לחופתה, קב"ה שאיל עלייהו, ומברך לון ומעטר לון בעטרהא דכלה, זכאה חולקהון. והוה רבי שמעון וכלהו חברייא מרננין ברנה דאורייתא, ומחדשן מלין דאורייתא כל חד וחד מנייהו, והוה חדי רבי שמעון וכל שאר חברייא, אמר לון רבי שמעון, בני, זכאה חולקכון, בגין דלמחר לא תעול כלה לחופה אלא בהדייכו, בגין דכלהו דמתקנין תקונהא בהאי ליליא וחדאן בה, כלהו יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא, וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה.

פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים יט ב) השמים מספרים כבוד אל וגו', קרא דא הא אוקימנא ליה, אבל בזמנא דא דכלה אתערת למיעל לחופה ביומא דמחר, אתתקנת ואתנהירת בקישוטהא בהדי חברייא דחדאן עמה כל ההיא ליליא, ואיהי חדאת עמהון, וביומא דמחר כמה אוכלוסין כמה חיילין ומשריין מתכנשין בהדה, ואיהי וכלהו מחכאן לכל חד וחד דתקינו לה בהאי ליליא. כיון דמתחברן כחדא, ואיהי חמאת לבעלה, מה כתיב השמים מספרים כבוד אל, השמים דא חתן דעאל לחופה מספרים, מתנהרין כזוהרא דספיר, דנהיר וזהיר מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, כבוד אל, דא כבוד כלה דאקרי אל, דכתיב (תהלים ז יב) ואל זועם בכל יום, בכל יומי שתא אקרי אל, והשתא דהא עאלת לחופה אקרי כבוד, ואקרי אל, יקר על יקר, נהירו על נהירו, ושלטנו על שלטנו, כדין בההיא שעתא דשמים עאל לחופה ואתי ונהיר לה, כל אינון חברייא דאתקינו לה, כלהו אתפרשו בשמהן תמן, הה"ד (שם יט ב) ומעשה ידיו מגיד הרקיע מעשה ידיו, אלין אינון מארי קיימא דברית בהדי כלה, ואינון מארי קיימא דברית אקרון מעשה ידיו, כמה דאת אמר (שם צ יז) ומעשה ידינו כוננהו, דא ברית קיימא דחתים בבשרא דבר נש.

רב המנונא סבא אמר הכי, (קהלת ה ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דלא יהיב בר נש פומיה למיתי להרהורא בישא, ויהא גרים למחטי לההוא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא, דאילו עביד כן משכין ליה לגיהנם, וההוא דממנא על גיהנם דומ"ה שמיה, וכמה רבוא דמלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא דגיהנם, וכל אינון דנטרו ברית קדישא בהאי עלמא, לית ליה רשו למקרב בהו.

דוד מלכא בשעתא דאירע ליה ההוא עובדא דחיל, בההיא שעתא סליק דומ"ה קמי קב"ה, ואמר ליה, מארי דעלמא   [דף ח ע"ב]   כתיב בתורה (ויקרא כ י) ואיש אשר ינאף את אשת איש, וכתיב (שם יח) ואל עמיתך וגו', דוד דקלקל ברית בערוה מהו, אמר ליה קב"ה דוד זכאה הוא, וברית קדישא על תקוניה קיימא, דהא גלי קדמי דאזדמנת ליה בת שבע מיומא דאתברי עלמא, אמר ליה אי קמך גלי קמיה לא גלי, אמר ליה, ותו בהיתרא הוה מה דהוה, דהא כל אינון דעאלו לקרבא לא עאל חד מנייהו עד דאפטר בגט לאנתתיה. אמר ליה, אי הכי הוה ליה לאורכא תלת ירחי ולא אוריך, אמר ליה במאי אוקים מלה באתר דחיישינן דהיא מעוברת, וגלי קדמי דאוריה לא קריב בה לעלמין, דהא שמי חתים בגויה לסהדותא, כתיב אוריה, וכתיב אוריהו, שמי חתום בהדיה דלא שמש בה לעלמין, אמר ליה מארי דעלמא, הא מה דאמרית אי קמך גלי דלא שכיב בהדה אוריה, קמיה מי גלי, הוה ליה לאורכא לה תלת ירחי, ותו אי ידע דלא שכיב בהדה לעלמין, אמאי שדר ליה דוד ופקיד עליה לשמשא באנתתיה, דכתיב (ש"ב יא ח) רד לביתך ורחץ רגליך אמר ליה ודאי לא ידע, אבל יתיר מתלת ירחי אוריך דהא ארבע ירחי הוו, דהכי תנינן, בחמשה ועשרים דניסן, אעבר דוד כרוזא בכל ישראל, והוו עם יואב בשבעה יומין דסיון, ואזלו וחבלו ארעא דבני עמון, סיון ותמוז ואב ואלול אשתהו שם, ובארבעה ועשרים באלול הוה מה דהוה מבת שבע, וביומא דכפורי מחל ליה קב"ה ההוא חובה. ואית דאמרי, בז' באדר אעבר כרוזא, ואתכנשו בחמיסר דאייר, ובחמיסר באלול הוה מה דהוה מבת שבע, וביומא דכפורי אתבשר (ש"ב יב יג) גם יהו"ה העביר חטאתך לא תמות, מאי לא תמות, לא תמות בידא דדומה. אמר דומה, מארי דעלמא, הא מלה חדא אית לי גביה, דאיהו אפתח פומיה ואמר (שם ה) חי יהו"ה כי בן מות האיש העושה זאת, ואיהו דן לנפשיה, טרונייא אית לי עליה, אמר ליה לית לך רשו, דהא אודי לגבאי ואמר (שם יג) חטאתי ליהו"ה, ואע"ג דלא חב, אבל במה דחטא באוריה עונשא כתבית עליה וקבל, מיד אהדר דומ"ה לאתריה בפחי נפש, ועל דא אמר דוד (תהלים צד יז) לולי יהו"ה עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, לולי יהו"ה עזרתה לי, דהוה אפטרופא דילי, כמעט שכנה וגו', מהו כמעט, כחוטא דקיק, כשיעורא דאית ביני ובין סטרא אחרא, כההוא שיעורא הות דלא שכנה דומה נפשי, ובגין כך בעי לאסתמרא בר נש דלא יימא מלה כדוד, בגין דלא יכיל למימר לדומה (קהלת ה ה) כי שגגה היא, כמה דהוה לדוד, ונצח ליה קב"ה בדינא.

למה יקצוף האלהים על קולך, על ההוא קול דאיהו אמר, וחבל את מעשה ידיך, דא בשר קדש ברית קדישא דפגים, ואתמשך בגיהנם על ידא דדומה.

ובגין כך (תהלים יט ב) ומעשה ידיו מגיד הרקיע אלין אינון חברייא דאתחברו בכלה דא, ומארי קיימא דילה, מגיד ורשים כל חד וחד, מאן הרקיע דא איהו הרקיע דביה חמה ולבנה וככביא ומזלי, ודא איהו ספר זכרון, איהו מגיד ורשים להו, וכתיב להו למהוי בני היכלא, ולמעבד רעותהון תדיר. יום ליום יביע אומר (שם ג), יומא קדישא מאינון יומין עלאין דמלכא, משבחין לון לחברייא, ואמרין ההיא מלה דאמר כל חד לחבריה, יומא ליומא יביע ההוא אומר ומשבח ליה, ולילה ללילה כל דרגא דאשלים (נ"א, דשליט) בליליא, משבח דא לדא ההוא דעת דכל חד מחבריא, ובשלימו (ס"א, וברחימו) סגי אתעבידו לון חבירין ורחימין. אין אומר ואין דברים, בשאר מילין דעלמא דלא אשתמעו קמי מלכא קדישא, ולא בעי למשמע לון. אבל הני מילי בכל הארץ יצא קום, עבדי   [דף ט ע"א]   משיחא אינון מלין, מדורי עלאי ומדורי תתאי מאלין אתעבידו רקיעין, ומאלין ארץ, מההיא תושבחתא. ואי תימא דאינון מלין באתר חד משטטי בעלמא, בקצה תבל מליהם וכיון דאתעביד רקיעין מנהון, מאן שריא בהון, הדר ואמר לשמש שם אהל בהם, ההוא שמשא קדישא שוי מדוריה ומשכניה בהו ואתעטר בהו כיון דשרי באינון רקיעין ואתעטר בהו, כדין והוא כחתן יוצא מחופתו, חדי ורהיט באינון רקיעין, נפק מנייהו ועאל ורהיט גו מגדלא חדא אחרא, באתר אחרא, מקצה השמים מוצאו, ודאי מעלמא עלאה נפיק ואתי, דאיהו קצה השמים לעילא. ותקופתו, מאן תקופתו דא קצה השמים לתתא, דאיהי תקופת השנה, דאסחרא לכל שייפין, ואתקשרת מן השמים עד רקיעא דא. ואין נסתר מחמתו, דההיא תקופה דא, ותקופה דשמשא דאסחר בכל סטרא, ואין נסתר, לית דאתכסי מניה מכל דרגין עלאין, דהוו כלהו מסחרן ואתיין לגביה, וכל חד וחד לית מאן דיתכסי מיניה, מחמתו, בשעתא דאתחמם ותב לגבייהו בתיאובתא שלים. כל שבחא דא וכל עלויא דא בגין אורייתא הוא, דכתיב (תהלים יט ח) תורת יהו"ה תמימה. שית זמנין כתיב הכא ה', ושית קראי מן השמים מספרים עד תורת יהו"ה תמימה, ועל רזא דא כתיב בראשית הא שית אתוון, ברא אלהים את השמים ואת הארץ, הא שית תבין, קראי אחרנין לקביל שית זמנין ה', שית קראי בגין שית אתוון דהכא, שית שמהן בגין שית תבין דהכא.

עד דהוו יתבי, עאלו רבי אלעזר בריה ורבי אבא, אמר לון ודאי אנפי שכינתא אתיין, ועל דא פני"אל קרינא לכו, דהא חמיתון אנפי שכינתא אפין באפין, והשתא דקא ידעתון וגלי לכו קרא דובניהו בן יהוידע, ודאי דמלה דעתיקא קדישא איהו, וקרא דאבתריה, וההוא דסתים מכלא, אמרו והאי קרא איהו באתר אחרא כגוונא דא.

פתח ואמר (ד"ה א יא כג) והוא הכה את האיש המצרי איש מדה חמש באמה, וכלא רזא חדא איהו, מאי (ס"א, האי) מצרי, ההוא דאשתמודע, (שמות יא ג) גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי וגו', רב ויקירא, כמה דגלי ההוא סבא, והאי קרא במתיבתא עלאה אתמר, איש מדה כלא חד (ש"ב כג כא) איש מראה ואיש מדה כלא חד, בגין דאיהו שבת ותחומה, דכתיב (במדבר לה ה) ומדותם מחוץ לעיר, וכתיב (ויקרא יט טו) לא תעשו עול במשפט במדה, ועל דא איש מדה איהו, ואיהו ממש איש מדה איהו ארכיה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, אדם הראשון הכי הוה. ואי תימא הא כתיב חמש באמה, אינון חמש באמה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא הוה, וביד המצרי חנית (ד"ה א יא כג), כמה דאת אמר כמנור אורגים, דא מטה האלהים דהוה בידיה, חקיק בשמא גליפא מפרש, בנהירו דצרופי אתוון דהוה גליף בצלאל ומתיבתא דיליה דאקרי אורג, דכתיב (שמות לה לה) מלא אותם וגו' חרש וחשב ורוקם וגו', וההוא מטה הוה נהיר שמא גליפא בכל סטרין, בנהירו דחכימין דהוו מגלפין שמא מפרש בארבעין ותרין גווני, וקרא מכאן ולהלאה כמה דאמר זכאה חולקיה, תיבו יקירין תיבו, ונחדש תקון דכלה בהאי ליליא, דכל מאן דאשתתף בהדה בהאי ליליא יהא נטיר עילא ותתא כל ההיא שתא, ויפיק שתא בשלם, עלייהו כתיב (תהלים לד ח) חונה מלאך יהו"ה סביב ליראיו ויחלצם, טעמו וראו כי טוב יהו"ה:


פתח רבי שמעון ואמר, בראשית ברא אלהים, האי קרא אית לאסתכלא ביה, דכל מאן דאמר אית אלהא אחרא, אשתצי מעלמין, כמה דאתמר (ירמיה י יא) כדנא תאמרון להום, אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו, יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה, בגין דלית אלהא אחרא, בר קב"ה בלחודוי, והאי   [דף ט ע"ב]   קרא איהו תרגום, בר ממלה דסוף קרא, אי תימא בגין דמלאכין קדישין לא נזקקין לתרגום ולא אשתמודען ביה מלה דא יאות היא למימר בלישנא קדישא, בגין דישמעון מלאכין קדישין ויהון נזקקין לאודאה על דא, אלא ודאי בגין כך כתיב תרגום, דלא נזקקין ביה מלאכין קדישין, ולא יקנאון בבר נש לאבאשא ליה, בגין דבהאי קרא בכללא אינון מלאכין קדישין, דהא אינון אלהים אקרון, ובכללא דאלהים הוו, ואינון לא עבדו שמיא וארקא. וארקא, וארעא מבעי ליה, אלא בגין דארקא איהי חדא מאינון שבע ארעין דלתתא ובההוא אתר אית בני בנוי דקין, לבתר דאתתרך מעל אפי ארעא נחית לתמן, ועביד תולדות ואשתבש תמן דלא ידע כלום, ואיהו ארעא כפילא, דאתכפל מחשוכא ונהורא, ואית תמן תרין ממנן שליטין, די שלטין דא בחשוכא, ודא בנהורא, ותמן קטרוגא דא בדא, ושעתא דנחית לתמן קין, אשתתפו דא בדא ואשתלימו כחדא וכלא חזי דאינון תולדות דקין, ועל דא אינון בתרין ראשין כתרין חיוון, בר דכד ההוא נהורא שליט נצח דיליה ונצח על אחרא, ועל דא אתכלילו די בחשוכא בנהורא והוו חד, אינון תרין ממנן עפרירא וקסטימון, ודיוקנא דלהון כדיוקנא דמלאכין קדישין בשית גדפין, חד דיוקניה כתורא, וחד דיקוניה כנשרא, וכד מתחברן אתעבידו דיוקנא דאדם כד אינון בחשוכא מתהפכין לדיוקנא דנחש בתרין ראשין, ואזלין כחויא, וטאסין גו תהומא ואסתחיין בימא רבא כד מטאן לשלשלאה דעז"א ועזא"ל, מרגיזין לון ומתערי לון, ואינון מדלגין גו טורי חשוכן, וחשבי דקב"ה בעי למתבע לון דינא, ואלין תרין ממנן שאטין בימא רבא, ופרחין מתמן ואזלין בליליא לגבי נעמה אמהון דשדין, דטעו אבתרהא דחלן קדמאין וחשבין למקרב לגבה, ואיהי דליגת שתין אלפין פרסין, ואתעבידת בכמה ציורין לגבי בני נשא, בגין דיטעון בני נשא אבתרה. ואלין תרין ממנן פרחין ומשטטן בכל עלמא, ואהדרן לאתרייהו, ואינון מתערין לאינון בני בנוי דקין ברוחא דיצרין בישין למעבד תולדות, שמיא דשלטין תמן לאו כהני, ולא אולידת ארעא בחילא דלהון זרועא וחצדא כהני, ולא אהדרן אלא בכמה שנין וזמנין, ואינון אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו, יאבדו מארעא עלאה דתבל, דלא ישלטון בה ולא ישטטון בה, ולא יהון גרמין לבני נשא לאסתאבא ממקרה ליליא, ועל דא יאבדו מארעא ומן תחות שמיא, דאתעבידו בשמא דאלה כמה דאתמר, ועל דא האי קרא תרגום, דלא יחשבון מלאכי עלאי דעלייהו אמרין ולא יקטרגו לן, ועל דא רזא דאלה כמה דאתמר איהו מלה קדישא, דלא אתחלף בתרגום.

אמר ליה רבי אלעזר, האי קרא דכתיב (ירמיה י ז) מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה, מאי שבחא איהו, אמר ליה, אלעזר ברי, האי קרא בכמה דוכתי אתמר, אבל ודאי לאו איהו (נ"א, הכי) דכתיב (שם) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם, דהא אתא למפתח פומא דחייבין, דחשבין דקב"ה לא ידע הרהורין ומחשבין דילהון, ובגין כך אית לאודעא שטותא דלהון.

דזמנא חדא אתא פילוסופא חדא דאומות העולם לגבאי, אמר לי אתון אמרין דאלהכון שליט בכל רומי שמיא, כולהון חיילין ומשריין לא אדבקן ולא ידעי אתר דיליה, האי קרא לא אסגי יקריה כל כך, דכתיב כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, מאי שקולא דא לבני נשא די לית   [דף י ע"א]   לון קיומא, ותו דאתון אמרין (דברים לד י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, אוף הכי אנא אימא בכל חכמי הגוים אין כמוהו, אבל בחכמי ישראל אית, אי הכי אלהא דאית בחכמי ישראל כוותיה, לאו איהו עלאה שליטא, אסתכל בקרא ותשכח דדייקנא כדקא יאות. אמינא ליה ודאי שפיר קא אמרת מאן מחיה מתים אלא קב"ה בלחודוי, אתא אליהו ואלישע ואחיו מתיא, מאן מוריד גשמים אלא קב"ה בלחודוי, אתא אליהו ומנע לון, ונחית לון בצלותיה, מאן עבד שמיא וארעא אלא קב"ה בלחודוי, אתא אברהם ואתקיימו בקיומוהי בגיניה, מאן מנהיג שמשא, אלא קב"ה, אתא יהושע ושכיך ליה, ופקיד ליה דיקום על קיומיה ואשתכך, וכתיב (יהושע י יג) וידום השמש וירח עמד, קב"ה גוזר גזר דין, אוף הכי משה גזיר גזר דין ואתקיימו. ותו דקב"ה גוזר גזרין, וצדיקיא דישראל מבטלין לון, דכתיב (שמואל ב כג ג) צדיק מושל יראת אלהי"ם. ותו דאיהו פקיד לון למהך באורחוי ממש, לאתדמא ליה בכלא. אזל ההוא פילוסופא ואתגייר בכפר שחלים וקרון ליה יוסי קטינאה, ואוליף אורייתא סגיא ואיהו בין חכימין וזכאין דההוא אתר.

השתא אית לאסתכלא בקרא, והא כתיב (ישעיה מ יז) כל הגוים כאין נגדו, מאי רבויא הכא, אלא מי לא ייראך מלך הגוים, וכי מלך הגוים איהו ולאו מלך ישראל, אלא בכל אתר קב"ה בעא לאשתבחא בישראל, ולא אתקרי אלא על ישראל בלחודוי, דכתיב (שמות ה ג) אלהי ישראל, אלהי העברים, וכתיב (ישעיה מד ו) כה אמר יהו"ה מלך ישראל, מלך ישראל ודאי, אמרו אומות העולם פטרון אחרן אית לן בשמיא, דהא מלכיכון לא שליט אלא עלייכו בלחודיכון, ועלנא לא שליט, אתא קרא ואמר מי לא ייראך מלך הגוים, (נ"א, מלכא עילאה לרדאה לון ולאלקאה לון ולמעבד בהון רעותיה, כי לך יאתה לדח ותתא, כי בכל חכמי הגוים), אלין שליטין רברבן די ממנן עלייהו ובכל מלכותם, בההוא מלכו דלעילא, דהא ארבע מלכוון שליטין אית לעילא ושלטין ברעותיה על כל שאר עמין, ועם כל דא לית בהו דיעביד אפילו מלה זעירא, אלא כמה דפקיד לון, דכתיב (דניאל ד לד) וכמצביה עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא, חכמי הגוים, אינון ממנן ורברבן דלעילא דחכמתא דילהון מנייהו הוה, ובכל מלכותם, מלכותא דשליט כמה דאתמר, ודא הוא קרא כפשטיה. אבל בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם, האי אשכחנא בספרי קדמאי, דאינון משריין וחיילין, אע"ג דאתפקדו על מלין דעלמא, ופקיד לכל חד למעבד עבידתא, מאן הוא (סתימא קדישא ולא כרעותיה) דיעביד שום חד מנייהו כמוך, בגין דאנת רשים בעלויא, ואת רשים בעובדך מכלהו, ודא הוא מאין כמוך יהו"ה, מאן הוא סתימא קדישא דיעביד ולהוי כמוך עילא ותתא, ויהא דמי לך בכל עובדא דמלכא קדישא שמים וארץ, אבל אינון (ישעיה מד ט) תהו וחמודיהם בל יועילו, בקב"ה כתיב בראשית ברא אלהי"ם וגו', במלכותם כתיב והארץ היתה תהו ובהו.

א"ר שמעון לחברייא, בני הלולא דא, כל חד מנכון יקשט קשוטא חד לכלה, אמר לרבי אלעזר בריה, אלעזר, הב נבזבזא חד לכלה, דהא למחר אסתכל (נ"א, בה) כד יעול לחופה, באינון שירין ושבחין דיהבו לה בני היכלא לקיימא קמיה.


פתח רבי אלעזר ואמר (שיר ג ו) מי זאת עולה מן המדבר וגו', מי זאת כלילא דתרין קדישין דתרין עלמין, בחבורא חדא וקשורא חדא, עולה ממש למהוי קדש קדשין, דהא קדש קדשין מ"י, ואתחברא בזא"ת, בגין למהוי עולה דאיהי קדש קדשין. מן המדבר, דהא מן המדבר ירתא למהוי כלה ולמיעל לחופה, תו מן המדבר איהי עולה, כמה דאת אמר (שם ד ג) ומדברך נאוה, בההוא מדבר   [דף ב ע"א]   דלחישו בשפוון איהי עולה, ותנינן מאי דכתיב (שמואל א ד ח) האלהי"ם האדירים האלה, אלה הם האלהי"ם המכים את מצרים בכל מכה במדבר, וכי כל דעבד לון קב"ה במדבר הוה, והא בישובא הוה, אלא במדבר בדבורא, כמה דאת אמר (שיר ד ג) ומדברך נאוה, וכתיב (תהלים עה ז) ממדבר הרים אוף הכי עולה מן המדבר, מן המדבר ודאי, בההיא מלה דפומא איהי סלקת, ועאלת בין גדפי דאימא, ולבתר בדבורא נחתא, ושריא על רישייהו דעמא קדישא. היך סלקא בדבורא, דהא בשירותא, כד בר נש קאים בצפרא, אית ליה לברכא למאריה, בשעתא דפקח עינוי היך מברך, הכי הוו עבדי חסידי קדמאי, נטלא דמייא הוו יהבי קמייהו, ובזמנא דמתערי בליליא אסחן ידייהו, וקיימי ולעאן באורייתא, ומברכי על קריאתה, וכד תרנגולא קרי, כדין פלגות ליליא ממש, וכדין קב"ה אשתכח עם צדיקיא בגנתא דעדן, ואסיר לברכא בידין מסואבות ומזוהמות, וכן כל שעתא בגין דבשעתא דבר נש נאים, רוחיה פרחא מניה, ובשעתא דרוחיה פרחא מניה רוחא מסאבא זמין ושריא על ידוי ומסאב לון, ואסיר לברכא בהו בלא נטילה. ואי תימא אי הכי הא ביממא דלא נאים ולא פרח רוחיה מניה, ולא שריא עליה רוחא מסאבא, וכד עאל לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מלה חדא עד דיסחי ידוי, ואי תימא בגין דמלוכלכים אינון, לאו הכי הוא, במה אתלכלכו, אלא ווי לבני עלמא דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, ולא ידעי על מה קיימא עלמא, רוחא חדא אית בכל בית הכסא דעלמא, דשריא תמן ואתהני מההוא לכלוכא וטנופא, ומיד שרי על אינון אצבען דידוי דבר נש.


פתח רבי שמעון ואמר, כל מאן דחדי באינון מועדיא, ולא יהב חולקיה לקב"ה, ההוא רע עין שטן שונא אותו, וקא מקטרג ליה, וסליק ליה מעלמא, וכמה עקו על עקו מסבב ליה, חולקיה דקב"ה למחדי למסכני, כפום מה דיכיל למעבד, בגין דקב"ה ביומייא אלין, אתי למחמי לאינון מאנין תבירין דיליה, ועאל עלייהו וחמי דלא אית להון למחדי, ובכי עלייהו, סליק לעילא ובעי לחרבא עלמא, אתאן בני מתיבתא קמיה ואמרי, רבון עלמא רחום וחנון אתקריאת, יתגלגלון רחמך על בנך, אמר לון וכי עלמא לא עבדית ליה אלא על חסד, דכתיב (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה, ועלמא על דא קיימא, אמרי קמיה מלאכי עלאי, רבון עלמא, הא פלניא דאכיל ורוי ויכיל למעבד טיבו עם מסכני ולא יהיב לון מידי אתי ההוא מקטרגא ותבע רשו ורדף אבתריה דההוא בר נש. מאן לן בעלמא גדול מאברהם, דעבד טיבו לכל בריין, ביומא דעבד משתיא מה כתיב (בראשית כא ח) ויגדל הילד ויגמל, ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, עבד אברהם משתייא וקרא לכל רברבי דרא לההיא סעודתא, ותנינן בכל סעודתא דחדוה ההוא מקטרגא אזיל וחמי אי ההוא בר נש אקדים טיבו למסכני, ומסכני בביתא, ההוא מקטרגא אתפרש מההוא ביתא ולא עאל תמן, ואי לאו עאל תמן וחמי ערבוביא דחדוה בלא מסכני, ובלא טיבו דאקדים למסכני סליק לעילא ומקטרגא עליה. אברהם כיון דזמין לרברבי דרא, נחת מקטרגא וקם על פתחא כגוונא דמסכנא, ולא הוה מאן דאשגח ביה, אברהם הוה משמש לאינון מלכין ורברבין, שרה אוניקת בנין לכלהו, דלא הוו מהימנין כד איהי אולידת, אלא אמרו אסופי הוא, ומן שוקא אייתיאו ליה, בגין כך אתיין בנייהו בהדייהו, ונטלת לון שרה ואוניקת לון קמייהו, הה"ד (שם ז) מי מלל   [דף יא ע"א]   לאברהם הניקה בנים שרה, בנים ודאי, וההוא מקטרגא על פתחא, אמרה שרה צחוק עשה לי אלהי"ם, מיד סליק ההוא מקטרגא קמי קב"ה ואמר ליה, רבון עלמא את אמרת אברהם אוהבי, הא אברהם עבד סעודתא ולא יהיב לך מידי, ולאו למסכני, ולא קריב קדמך אפילו יונה חד, ותו אמרת שרה דחייכת בה, אמר ליה קב"ה, מאן בעלמא כאברהם, ולא זז מתמן עד דבלבל כל ההיא חדוה, ופקיד קב"ה למקרב ליצחק קרבנא, ואתגזר על שרה דתמות על צערא דברה, כל ההוא צערא גרים דלא יהיב מידי למסכני.


פתח רבי שמעון ואמר, מאי דכתיב (ישעיה לח ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל יהו"ה, תא חזי כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא, וכמה הוא עלאה על כלא, דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מעלאי ומתתאי, ולא דחיל ממרעין בישין דעלמא, בגין דאיהו אחיד באילנא דחיי ויליף מיניה בכל יומא, דהא אורייתא תוליף לבר נש למיזל בארח קשוט, תוליף ליה עיטא היך יתוב קמי מאריה לבטלא ההיא גזרה, דאפילו אתגזר עליה דלא יתבטל האי גזרה, מיד אתבטל ואסתלק מניה, ולא שריא עליה דבר נש בהאי עלמא, ובגין כך בעי ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא ולילי ולא יתעדי מינה, הה"ד (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, ואי אתעדי מינה דאורייתא, או אתפרש מינה, כאלו אתפרש מאילנא דחיי. תא חזי עיטא לבר נש כד איהו סליק בליליא על ערסיה, בעי לקבלא עליה מלכותא דלעילא בלבא שלים, ולאקדמא לממסר קמיה פקדונא דנפשיה ומיד אשתזיב מכל מרעין בישין, ומכל רוחין בישין ולא שלטין עליה, ובצפרא כד קם מערסיה, בעי לברכא למאריה, ולמיעל לביתיה, ולמסגד קמי היכליה בדחילו סגיא, ובתר כן יצלי צלותיה, ויסב עיטא מאינון אבהן קדישין, דכתיב (תהלים ה ח) ואני ברוב חסדך אבא ביתך, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, והכי אוקמוה, לא ליבעי ליה לבר נש לאעלא לבי כנישתא, אלא אי אמליך בקדמיתא באברהם יצחק ויעקב, בגין דאינון תקינו צלותא לקמי קב"ה, הה"ד ואני ברוב חסדך אבא ביתך דא אברהם, אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק, ביראתך דא יעקב, ובעי לאכללא לון ברישא, ובתר כן ייעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה, כדין כתיב (ישעיה מט ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.


רבי פינחס הוה שכיח קמיה דרבי רחומאי בכיף ימא דגנוסר, ובר נש רב וקשישא דיומין הוה, ועינוי אסתלקו למחמי, אמר לרבי פינחס, ודאי שמענא דיוחאי חברנא אית ליה מרגלית אבן טבא ואסתכלית בנהורא דההיא מרגלית נפקא כנהירו דשמשא מנרתקה ונהרא כל עלמא, וההוא נהורא קאים משמיא לארעא ונהיר כל עלמא עד דיתיב עתיק יומין ויתיב על כרסיא כדקא יאות, וההוא נהורא כליל כלא בביתך ומנהורא דאתכליל בביתך, נפק נהירו דקיק וזעיר ונפיק לבר, ונהיר כל עלמא, זכאה חולקך, פוק ברי פוק, זיל אבתריה דההיא מרגלית דנהיר עלמא, דהא שעתא קיימא לך.

נפק מקמיה וקאים למיעל בההיא ארבא, ותרין גוברין בהדיה, חמא תרין צפרין דהוו אתיין וטסין על ימא, רמא לון קלא ואמר צפרין צפרין דאתון טאסין על ימא, חמיתון דוך דבר יוחאי תמן, אשתהי פורתא, אמר צפרין צפרין זילו ואתיבו לי, פרחו ואזלו, עאלו בימא ואזלי להון, עד דנפק, הא אינון צפרין אתיין, ובפומא דחדא מנייהו פתקא חדא, וכתיב בגווה דהא בר יוחאי נפק מן מערתא ורבי אלעזר בריה, אזל לגביה ואשכח ליה משניא, וגופיה מליא חלודין בכה   [דף יא ע"ב]   בהדיה, ואמר ווי דחמיתיך בכך, אמר זכאה חולקי דחמית לי בכך, דאלמלא לא חמיתא לי בכך, לא הוינא בכך.

(כאן שייך מה שבסוף הספר סימן כג)

פתח רבי שמעון בפקודי אורייתא ואמר, פקודי אורייתא דיהב קב"ה לישראל, כלהו באורייתא בארח כלל כתיבי. בראשית ברא אלהי"ם, הדא היא פקודא קדמאה דכלא, ואקרי פקודא דא יראת יהו"ה דאקרי ראשית, דכתיב (תהלים קיא י) ראשית חכמה יראת יהו"ה, (משלי א ז) יראת יהו"ה ראשית דעת, בגין דמלה דא ראשית אקרי, ודא איהי תרעא לאעלא גו מהימנותא ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא. יראה אתפרש לתלת סטרין, תרין מנייהו לית בהו עיקרא כדקא יאות, וחד עיקרא דיראה, אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון, או דחיל מעונשא דגופיה או דממוניה, ועל דא דחיל ליה תדיר, אשתכח יראה דאיהו דחיל לקב"ה לא שוי לעיקרא, אית בר נש דדחיל מן קב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם, תרין אלין לאו עיקרא דיראה אינון ושרשא דיליה, יראה דאיהי עיקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמיה כלא חשיבין, כמה דאתמר (דניאל ד לב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי (נ"א ב) יראה.

בכה רבי שמעון ואמר, ווי אי אימא ווי אי לא אימא, אי אימא ינדעון חייבין היך יפלחון למאריהון, אי לא אימא יאבדון חברייא מלה דא, באתר דיראה קדישא שרי, מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג ואיהי רצועה לאלקאה חייביא, ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא כמה דאתמר, לא שריא עליה ההיא יראת יהו"ה דאקרי יראת יהו"ה לחיים, אלא מאן שריא עליה, ההיא יראה רעה, ואשתכח דשריא עליה ההיא רצועה יראה רעה ולא יראת יהו"ה. ובגין כך אתר דאקרי יראת יהו"ה, ראשית דעת אקרי, ועל דא אתכליל הכא פקודא דא, ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא, מאן דנטיר יראה נטיר כולא, לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא, דהא דא תרעא דכלא, ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה, ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ, דמאן דעבר על דא עבר על פקודי דאורייתא. ועונשא דמאן דעבר על דא, האי רצועה רעה אלקי ליה, והיינו והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהי"ם, הא אלין ארבע עונשין לאענשא בהון חייביא תהו דא חנק, דכתיב (ישעיה לד יא) קו תהו, (זכריה ב ה) חבל מדה. בהו דא סקילה, אבנין דמשוקעין גו תהומא רבא, לעונשא דחייביא. וחשך דא שריפה, דכתיב (דברים ה כג) ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך, (שם ד יא) וההר בוער באש עד לב השמים חשך וגו', ודא אשא תקיפא דעל רישיהון דחייביא שרי לאוקדא לון, ורוח דא הרג בסייף, רוח סערה חרבא משננא היא מלהטא ביה, כמה דאת אמר (בראשית ג כד) ואת להט החרב המתהפכת, ואקרי רוח, האי עונשא למאן דעבר על פקודי אורייתא, וכתיב לבתר יראה ראשית דאיהי כללא דכלא, מכאן ולהלאה שאר פקודין דאורייתא:

פקודא תניינא דא איהי פקודא דפקודא דיראה אתאחדת בה, ולא נפקא מינה לעלמין, ואיהי אהב"ה, למרחם בר נש למאריה רחימו שלים, ומאן איהו רחימו שלים, דא אהבה רבה, דכתיב (שם יז א) התהלך לפני והיה תמים, שלים ברחימותא, ודא הוא דכתיב ויאמר אלהי"ם יהי אור דא רחימו שלימותא דאקרי אהבה רבה, והכא איהו פקודא למרחם בר נש למאריה כדקא יאות.

אמר רבי אלעזר, אבא, רחימתא בשלימו אנא שמענא ביה, אמר ליה אימא ברי קמיה דרבי פינחס, דהא איהו בהאי דרגא קאים, א"ר אלעזר אהבה רבה היינו אהבה שלימתא בשלימו דתרין סטרין, ואי לא אתכליל בתרין סטרין לאו   [דף יב ע"א]   איהו אהבה כדקא יאות בשלימו, ועל דא תנינן בתרין סטרין אתפרש אהבה, רחימו דקב"ה, אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין, בנין סחרניה, שליט על שנאוי, ארחוי מתתקנן ליה, ומגו כך רחים ליה, ואי להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קב"ה גלגולא דדינא קשיא, יהא שניא ליה, ולא ירחם ליה כלל, ובגין כך רחימו דא לאו איהו אהבה דאית ליה עקרא, רחימו דאקרי שלים ההוא דהוי בתרין סטרין בין בדינא בין בטיבו, ותקונא דארחוי דרחים ליה למאריה, כמה דתנינן אפילו הוא נטיל נשמתך מינך, דא איהו רחימו שלים דהוי בתרין סטרין, ועל דא אור דמעשה בראשית נפק, ולבתר אגניז, כד אגניז נפק דינא קשיא ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו, דא אהבה כדקא יאות נטליה רבי שמעון ונשקיה, אתא רבי פנחס ונשקיה וברכיה, ואמר בודאי קב"ה שדרני הכא, ודא הוא נהירו דקיק דאמרו לי דאתכליל בביתאי ולבתר נהיר כל עלמא (כנזכר לעיל יא ע"א).

א"ר אלעזר ודאי לא אצטריך לאתנשי ירא"ה בכל פקודין, כל שכן בפקודא דא אצטריך יראה לאתדבקא בהאי, היך אתדבקא, אהבה איהי בסטרא חד טב, כמה דאתמר דיהב עותרא וטב אורכא דחיי בני ומזוני, כדין אצטריך לאתערא יראה, ולמדחל דלא יגרום חובא, ועל דא כתיב (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד, בגין דהא כליל יראה באהבה, והכי אצטריך בסטרא אחרא דדינא קשיא לאתערא ביה יראה, כד חמי דדינא קשיא שריא עלוי, כדין יתער יראה וידחל למאריה כדקא יאות, ולא יקשה לביה ועל דא כתיב (שם) ומקשה לבו יפול ברעה, בההוא סטרא אחרא דאקרי רעה, אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין ואתכלילת מנייהו, ודא איהי אהבה שלימתא כדקא יאות:

פקודא תליתאה, למנדע דאית אלהא רברבא ושליטא בעלמא ולייחדא ליה בכל יומא יחודא כדקא יאות, באינון שית סטרין עלאין ולמעבד לון יחודא חדא בשית תיבין דשמע ישראל, ולכוונא רעותא לעילא בהדייהו ועל דא אחד אצטריך לארכא ליה בשית (נ"א, כשית) תיבין ודא הוא דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, יתכנשון דרגין דתחות שמיא לאתאחדא ביה (יראה) למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות, ועם כל דא בההוא יחודא אצטריך לקשרא ביה יראה, דאצטריך לארכא בדל"ת דאחד, דדל"ת דאחד גדולה והיינו דכתיב ותראה היבשה, דתתחזי ותתקשר דל"ת דאיהי יבשה בההוא יחודא. ולבתר דאתקשרת תמן לעילא, איצטריך לקשרא לה לתתא באוכלוסהא, בשית סטרין אחרנין דלתתא בשכמל"ו דאית ביה שית תבין אחרנין דיחודא, כדין מה דהות יבשה אתעבידת ארץ, למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין, והיינו דכתיב ויקרא אלהי"ם ליבשה ארץ, בההוא יחודא דלתתא, ארעא רעוא שלים כדקא יאות, ועל דא כי טוב כי טוב תרי זמני, חד יחודא עלאה, וחד יחודא תתאה, כיון דאתאחיד בתרין סטרין, מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא, אתתקנת למעבד פירין ואיבין כדקא יאות:

פקודא רביעאה, למנדע דיהו"ה הוא האלהי"ם, כמה דאת אמר (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי יהו"ה הוא האלהי"ם, ולאתכללא שמא דאלהי"ם בשמא דיהו"ה, למנדע דאינון חד ולית בהו פרודא, והיינו רזא דכתיב יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ, למהוי תרין שמהן חד בלא פרודא כלל, לאתכללא מארת חסר בשמא דשמים (נ"א, דרשים) דאינון חד ולית בהו פרודא, נהורא אוכמא בנהורא חוורא לית בהו פרודא וכלא חד,   [דף יב ע"ב]   ודא הוא עננא חוורא דיממא ועננא דאשתא בליליא, מדת יום ומדת לילה ולאתתקנא דא בדא לאנהרא, כמה דאתמר להאיר על הארץ ודא חובא דההוא נחש קדמאה, חבר לתתא ואתפרש לעילא ובגין כך גרם מה דגרם לעלמא בגין דאצטריך לאפרשא לתתא ולחברא לעילא ונהורא אוכמא אצטריך לאתאחדא לעילא בחבורא חדא, ולאתאחדא לבתר באוכלוסהא ביחודהא, ולאפרשא לה מסטרא בישא, ועם כל דא אצטריך למנדע דאלהי"ם יהו"ה כלא חד בלא פרודא, יהו"ה הוא האלהי"ם, וכד ינדע בר נש דכלא חד ולא ישוי פרודא, אפילו ההוא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא, ולא אתמשך לתתא והיינו רזא דכתיב והיו למאורות, הא קליפה בתר מוחא סלקא, מוחא אור, סטרא אחרא מות, אור בחבור דאתוון, מות בפרודא, וכד האי אור אסתלק מתמן, מתחברא באתוון מות דפרודא. מאלין אתוון שריאת חוה, וגרמת בישא על עלמא, כמה דכתיב (בראשית ג ה) ותרא האשה כי טוב, אהדרת אתוון למפרע, אשתאר מ"ו, ואינון אזלו ונטלו אות תי"ו בהדייהו, וגרמת מותא על עלמא, כמה דכתיב ותרא. אמר רבי אלעזר אבא הא אוליפנא מ"ם אשתארת יחידאה, וא"ו דאיהו חיין תדיר, אתהפכת ואזלת ונטלת תי"ו, דכתיב ותקח ותתן, ואשתלים תיבה דא ואתחברו אתוון אמר ליה בריך אנת ברי והא אוקימנא מלה דא:

פקודא חמישאה, כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה, בהאי קרא אית תלת פקודין, חד למלעי באורייתא, וחד לאתעסקא בפריה ורביה, וחד למגזר לתמנייא יומין, ולאעברא מתמן ערלתא. למלעי באורייתא, ולאשתדלא בה, ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה, דכיון דבר נש אתעסק באורייתא, אתתקן בנשמתא אחרא קדישא, דכתיב שרץ נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא, דכד בר נש לא אתעסק באורייתא, לית ליה נפשא קדישא, קדושא דלעילא לא שריא עלוי. וכד אשתדל באורייתא, בההוא רחישו דרחיש בה, זכי לההיא נפש חיה, ולמהדר כמלאכין קדישין, דכתיב (תהלים קג כ) ברכו יהו"ה מלאכיו, אלין אינון דמתעסקין באורייתא דאקרון מלאכיו בארעא, ודא הוא דכתיב ועוף יעופף על הארץ, האי בהאי עלמא, בההוא עלמא, תנינן דזמין קב"ה למעבד לון גדפין כנשרין ולאשטא בכל עלמא, דכתיב (ישעיה מ לא) וקוי יהו"ה יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, והיינו דכתיב ועוף יעופף על הארץ, דא אורייתא דאקרי מים, ישרצון ויפקון רחשא דנפש חיה, ומאתר דההיא חיה ימשכון לה לתתא כמה דאתמר, ועל דא אמר דוד (תהלים נא יב) לב טהור ברא לי אלהי"ם, למלעי באורייתא, וכדין ורוח נכון חדש בקרבי:

פקודא שתיתאה, לאתעסקא בפריה ורביה, דכל מאן דאתעסק בפריה ורביה גרים לההוא נהר למהוי נביע תדיר ולא יפסקון מימוי, וימא אתמליא בכל סטרין ונשמתין חדתין מתחדשן ונפקין מההוא אילנא, וחילין סגיאין אתרביאו לעילא בהדי אינון נשמתין, הה"ד (בראשית א כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא ברית קיימא קדישא, נהר דנגיד ונפיק, ומיא דיליה אתרביאו ורחשין רחשא ורבויא דנשמתין לההיא חיה, ובאינון נשמתין דעאלין בההיא חיה, נפקי כמה עופי דפרחן וטאסן כל עלמא, וכד נשמתא נפקא להאי עלמא, ההוא עופא דפרח ונפק בהדי האי נשמתא מההוא אילנא נפק עמיה, כמה נפקן בכל נשמתא ונשמתא, תרין, חד מימינא וחד משמאלא, אי זכי אינון נטרין ליה, דכתיב (תהלים צא יא) כי מלאכיו יצוה לך, ואי לאו אינון מקטרגי עליה. אמר רבי פינחס   [דף יג ע"א]   תלתא אינון דקיימי אפוטרופסין עליה דבר נש כד זכי, דכתיב (איוב לג כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, אם יש עליו מלאך הא חד, מליץ תרי, אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו הא תלת. אמר רבי שמעון חמש, דכתיב יתיר ויחננו ויאמר, ויחננו חד, ויאמר תרין, א"ל לאו הכי, אלא ויחננו דא קב"ה בלחודוי, דהא לית רשו לאחרא אלא ליה, א"ל שפיר קא אמרת. ומאן דאתמנע מפריה ורביה, כביכול אזעיר דיוקנא דכליל כל דיוקנין וגרים לההוא נהר דלא נגדין מימוי, ופגים קיימא קדישא בכל סטרין ועליה כתיב (ישעיה סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, בי ודאי, דא לגופא, ונשמתיה לא עייל לפרגודא כלל ואטריד מההוא עלמא:

פקודא שביעאה, למגזר לתמניא יומין ולאעברא זוהמא דערלתא, בגין דההיא חיה איהי דרגא תמינאה לכל דרגין, וההיא נפש דפרחא מינה אצטריכא לאתחזאה קמה לתמניא יומין, כמה דאיהי דרגא תמינאה, וכדין אתחזי ודאי דאיהי נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא, ולא מסטרא אחרא, ודא איהו ישרצו המים, בספרא דחנוך, יתרשמון מיא דזרעא קדישא רשימו דנפש חיה, ודא רשימו דאת יו"ד דאתרשים בבשרא קדישא, מכל שאר רשומין דעלמא ועוף יעופף על הארץ, דא אליהו דטאס כל עלמא בארבע טאסין, למהוי תמן בההוא גזירו דקיימא קדישא, ואצטריך לתקנא ליה כורסייא, ולאדכרא בפומיה דא כרסייא דאליהו, ואי לאו לא שארי תמן, (לך צג ע"א). ויברא אלהי"ם את התנינים הגדולים, תרין אלין ערלה ופריעה, גזירו דערלה, ופריעה לבתר, ואינון דכר ונוקבא, ואת כל נפש החיה הרומשת, דא רשימו דאת קיימא קדישא, דאיהי נפש חיה קדישא כדקאמרן. אשר שרצו המים, מיין עלאין דאתמשכו לגבה דאת רשימו דא, ובגין דא אתרשימו ישראל ברשימו קדישא ודכיו לתתא, כגוונא דאינון רשימין קדישין לאשתמודעא בין סטרא קדישא לסטרא אחרא דמסאבו, אוף ישראל רשימין, לאשתמודעא בין קדושה לעמין עכו"ם דאתיין מסטרא אחרא דמסאבא כמה דאתמר, וכמה דרשים לון, הכי רשים בעירי ועופי דילהון, לבעירי ועופי דעמין עכו"ם, זכאה חולקיהון דישראל:

פקודא תמינאה, למרחם גיורא דעאל למגזר גרמיה, ולאעלא תחות גדפוי דשכינתא, ואיהי אעילת לון תחות גדפהא, לאינון דמתפרשן מסטרא אחרא מסאבא ומתקרבין לגבה, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה. ואי תימא דהאי נפש חיה דכלילא בישראל לכלא היא אזדמנת, הדר ואמר למינה. כמה אכסדרין ואדרין דא לגו מן דא אית לה להאי ארץ דאיהי חיה תחות גדפהא, גדפא ימינא אית לה תרין אכסדרין, ומהאי גדפא אתפרשן לתרין אומין אחרנין, דאינון קריבין ביחודא לישראל, לאעלא לון לגו אכסדרין אלין, ותחות גדפא שמאלא אית תרין אכסדרין אחרנין ומתפרשן לתרין אומין אחרנין דאינון עמון ומואב, וכלהו אקרון נפש חיה וכמה אדרין סתימין אחרנין והיכלין אחרנין בכל גדפא וגדפא, ומנייהו נפקי רוחין לאפרשא לכל אינון גיורין דמתגיירין, ואקרון נפש חיה, אבל למינה, וכלהו עאלין תחות גדפוי דשכינתא ולא יתיר. אבל נשמתא דישראל נפקא מגו גופא דההוא אילנא ומתמן פרחין נשמתין לגו האי ארץ, גו מעהא לגו לגו, ורזא (מלאכי ג יב) כי תהיו אתם ארץ חפץ, ועל דא ישראל בן יקיר דהמו מעהא עליה, ואקרון (ישעיה מו ג) העמוסים מני בטן, ולא מגדפין לבר, ותו   [דף יג ע"ב]   גיורין לית לון חולקא באילנא עלאה כל שכן בגופא דיליה, אבל חולקא דלהון בגדפין איהו ולא יתיר, וגיורא תחות גדפי שכינתא ולא יתיר, גירי הצדק אינון דתמן שראן ואתאחדן ולא לגו כמה דאתמר, ובגין כך תוצא הארץ נפש חיה למינה, ולמאן בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, כלהו שאבין נפש מההיא חיה, אבל כל חד למינה כדקא חזי לה:

פקודא תשיעאה, למיחן למסכני, ולמיהב לון טרפא, דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, נעשה אדם בשותפא כלל דכר ונוקבא, בצלמנו עתירי כדמותנו מסכני דהא מסטרא דדכורא עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני, כמה דאינון בשתופא חדא, וחס דא על דא, ויהיב דא לדא, וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא למהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא, ולגמלאה טובא דא לדא. וירדו בדגת הים וגו', רזא דנן חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא, לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם הראשון, וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה, שליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא, הה"ד (בראשית ט ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה, בגין דדא הוא פקודא מעליא לאסתלקא בר נש בדיוקניה דאדם על כל שאר פקודין, מנא לן מנבוכדנצר, אע"ג דחלם ההוא חלמא, כל זמנא דהוה מיחן למסכני לא שרא עליה חלמיה, כיון דאטיל עינא בישא דלא למיחן למסכני, מה כתיב (דניאל ד) עוד מלתא בפום מלכא וגו', מיד אשתני דיוקניה ואטריד מן בני נשא, ובגין כך נעשה אדם, כתיב הכא עשיה, וכתיב התם (רות ב יט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז:

פקודא עשיראה, לאנחא תפילין, ולאשלמא גרמיה בדיוקנא עלאה, דכתיב (בראשית א) ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו, פתח ואמר (שיר ז ו) ראשך עליך ככרמל, האי קרא אוקימנא ואתמר, אבל ראשך עליך ככרמל, דא רישא עלאה תפלין דרישא, שמא דמלכא עלאה קדישא יהו"ה, באתוון רשימין כל את ואת פרשתא חדא, שמא קדישא גליפא בסדורא דאתוון כדקא יאות. ותנן (דברים כח י) כי שם יהו"ה נקרא עליך ויראו ממך אלין תפלין דרישא, דאינון שמא קדישא בסדורא דאתווי. פרשתא קדמאה (שמות יג ב) קדש לי כל בכור, דא י דאיהי קדש, בוכרא דכל קודשין עלאין, פטר כל רחם, בההוא שביל דקיק דנחת מן יו"ד, דאיהו אפתח רחמא למעבד פירין ואיבין כדקא יאות, ואיהו קדש עלאה. פרשתא תניינא (שם ה) והיה כי יביאך, דא ה היכלא דאתפתח רחמא דילה מגו יו"ד, בחמשין פתחין אכסדראין ואדרין סתימין דביה, דההוא פטר דעביד יו"ד בהאי היכלא למשמע בה קלא דנפקא מגו שופר דא, בגין דשופר דא הוה סתים בכל סטרין, ואתא יו"ד ופתח ליה לאפקא מניה קלא, וכיון דאפתח ליה תקע ליה, ואפיק מניה קלא לאפקא עבדין לחירו, ובתקיעו דשופרא דא נפקו ישראל ממצרים, וכך זמין זימנא אחרא לסוף יומיא, וכל פורקנא מהאי שופר אתיא, ובגין כך אית בה יציאת מצרים בפרשתא דא, דהא מהאי שופר אתי בחילא דיו"ד דפתח רחמא דילה, ואפיק קליה לפורקנא דעבדין, ודא ה את תניינא דשמא קדישא. פרשתא תליתאה, רזא דיחודא (דברים ו ד) דשמע ישראל, דא וא"ו דכליל כלא, וביה יחודא דכלא, וביה אתייחדן, והוא נטיל כלא. פרשתא רביעאה (שם יא יג) והיה אם שמוע כלילו דתרין סטרין,   [דף יד ע"א]   דאתאחדת בהו כנסת ישראל גבורה דלתתא, ודא ה בתראה, דנטלא לון ואתכלילת מנהון, ותפלין אתוון דשמא קדישא אינון ממש, ועל דא ראשך עליך ככרמל, אלין תפלין דרישא, ודלת ראשך ההיא תפלה של יד דאיהי מסכנא לגבי עילא ואוף הכי שלימו אית לה כגוונא דלעילא מלך אסור ברהטים קשיר איהו ואחיד באינון בתי לאתאחדא בההוא שמא קדישא כדקא יאות, ועל דא מאן דאתתקן בהו איהו הוי בצלם אלהי"ם, מה אלהי"ם אתיחדא ביה שמא קדישא, אף הוא אתיחד ביה שמא קדישא כדקא יאות. זכר ונקבה ברא אותם, תפלין דרישא ותפלה של יד, וכלא חד:

פקודא חדסר, לעשרא מעשרא דארעא, הכא אית תרין פקודין, חד לעשרא מעשרא דארעא, וחד בכורי דפירי אילנא, דכתיב (בראשית א כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, כתיב הכא הנה נתתי, וכתיב התם (במדבר יח כא) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל, וכתיב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ ליהו"ה הוא:

פקודא תריסר, לאייתאה בכורי דאילנא, דכתיב ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, כל מאי דאתחזי לי, לכון אסירא למיכל, אתיר לון ויהב לון כל מעשרא דיליה ובכורין דאילנין, נתתי לכם, לכם ולא לדרין דבתריכון:

פקודא תליסר, למעבד פורקנא לבריה, לקשרא ליה בחיין דתרין ממנן נינהו, חד דחיין, וחד דמותא, וקיימין עליה דבר נש, וכד יפרוק בר נש לבריה, מידא דההוא מותא פריק ליה, ולא יכיל לשלטאה עליה, ורזא דא וירא אלהי"ם את כל אשר עשה בכלל, והנה טוב דא מלאך חיים, מאד דא מלאך המות, ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים, ואתחלש ההוא דמות, בפורקנא דא קני ליה חיים כמה דאתמר, וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה:

פקודא ארביסר, לנטרא יומא דשבתא, דאיהו יומא דנייחא מכל עובדי בראשית, הכא כלילן תרין פקודין, חד נטירא דיום השבת, וחד לקדשא ההוא יומא בקדושיה, לנטרא יומא דשבתא כמה דאדכרנא ואתערנא עלייהו, דאיהו יומא דנייחא לעלמין, וכל עבידן ביה אשתכללו ואתעבידו עד דאתקדש יומא, כיון דאתקדש יומא אשתאר בריאה דרוחין דלא אתברי לון גופא. וכי לא הוה ידע קב"ה לאעכבא לקדשא יומא, עד דיתברון גופין להני רוחין, אלא אילנא דדעת טוב ורע אתער ההוא סטרא אחרא דרע, ובעא לאתתקפא בעלמא, ואתפרשו כמה רוחין בכמה זיינין, לאתתקפא בעלמא בגופין, כיון דחמא קב"ה כך, אתער מגו אילנא דחיי נשיבא דרוחא, ובטש באילנא אחרא, ואתער סטרא אחרא דטוב ואתקדש יומא. דהא בריאו דגופין ואתערו דרוחין בסטרא דטוב איהו בהאי ליליא, ולא בסטרא אחרא, ואלמלא אקדים סטרא אחרא בהאי ליליא, עד דלא יקדים סטרא דטוב, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו אפילו רגעא חדא, אבל אסוותא אקדים קב"ה, דדליג קמיה קדושא דיומא, ואקדים קמי סטרא אחרא, ואתקיים עלמא, ומה דחשיב סטרא אחרא לאתבני בעלמא ולאתתקפא, אתבני בהאי ליליא סטרא דטוב ואתתקף, ואתבנון גופין ורוחין קדישין בהאי ליליא מסטרא דטוב, ובגין כך עונתן דחכימין דידעי דא משבת   [דף יד ע"ב]   לשבת. דהא כדין חמאת דא סטרא אחרא, דכמה דאיהי חשיבת למעבד, עביד סטרא דקדושה, אזלא ומשטטא בכמה חיילין וסטרין דילה, וחמאת כל אינון דקא משמשי ערסייהו בגלויא דגופיהון לנהורא דבוצינא, וכל אינון בנין דנפקין מתמן יהון נכפין, דשרו עלייהו רוחין מההוא סטרא אחרא, ואינון רוחין ערטילאין דחייביא דאקרון מזיקין, ושריאת בהו לילי"ת וקטילת לון כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא, ההוא סטרא אחרא אזעירת גרמה, ואטמרת כל ליליא דשבתא ויומא דשבתא, בר מן אסימו"ן וכל כת דיליה דאזלי על שרגי בטמירו למחמי על גלוייא דשמושא, ולבתר אטמרון גו נוקבא דתהומא רבא.

כיון דנפק שבתא, כמה חיילין ומשריין פרחין ומשטטין בעלמא, ועל דא אתקן שיר של פגעים, דלא ישלטון על עמא קדישא, לאן אתר משטטי בההוא ליליא, כד נפקי בבהילו וחשבין לשלטאה בעלמא על עמא קדישא, וחמאן לון בצלותא ואמרין שירתא דא, ובשירותא מבדלי בצלותא ומבדלי על הכוס, פרחי מתמן ואזלי ומשטטי ומטאן לגו מדברא, רחמנא לישזבן מנייהו ומסטרן בישא. (אמרו רבותינו ז"ל), תלתא אינון דגרמין בישא לגרמייהו, חד מאן דלייט גרמיה, תניינא מאן דזריק נהמא או פירורין דאית בהו כזית, תליתאה מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא, עד לא מטו ישראל לקדושא דסדרא, דגרים לנורא דגיהנם לאדלקא בהאי נורא עד לא מטא זמנייהו, דחד דוכתא אית בגיהנם לאינון דקא מחללי שבתות, ואינון דענושין בגיהנם לייטין ליה לההוא דאוקיד שרגא עד דלא מטא זמניה, ואמרי ליה (ישעיה כב יז) הנה יהו"ה מטלטלך טלטלה גבר וגו', (שם יח) צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים, בגין דלאו יאות הוא לאדלקא נורא כד נפיק שבתא עד דמבדלי ישראל בצלותא, ומבדלי על כסא, בגין דעד ההוא זמנא שבת הוא, וקדושה דשבת שליט עלנא. ובשעתא דמבדילין על כסא, כל אינון חיילין, וכל אינון משריין דאתמנן על יומי דחול, כל חד וחד יתוב לאתריה ולפולחניה דאתמני עליה, בגין דכד עאל שבתא ואתקדש יומא, קדש אתער ושליט בעלמא, וחול אתעדי משולטנותא דיליה, ועד שעתא דנפיק שבתא לא תייבין לאתרייהו, ואע"ג דנפק שבתא לא תייבין לאתרייהו, עד זמנא דאמרי ישראל ברוך אתה יהו"ה המבדיל בין קדש לחול, כדין קדש אסתלק, ומשריין דאתמניאו על יומי דחול מתערין, ותייבין לאתרייהו כל חד וחד על מטריה דאתפקיד עליה, ועם כל דא לא שלטין עד דיהון נהורין מרזא דשרגא, וכלהון אקרון מאורי האש, בגין (דמנהורא דנורא דנגדא), (נ"א, דמרזא דעמודא דנורא), ומיסודא דנורא כלהו, ושלטין על עלמא תתאה. וכל דא כד בר נש אדליק שרגא עד לא שלימו ישראל קדושא דסדרא, אבל אי איהו ממתין עד דישלימו קדושא דסדרא, אינון חייבין דגיהנם מצדיקין עלייהו דינא דקב"ה, ואינון מקיימי על ההוא בר נש כל ברכאן דקא אמרי צבורא, (בראשית כז כח) ויתן לך האלהי"ם מטל השמים, (דברים כח ג) ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וגו'.


אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יהו"ה (תהלים מא ב), ביום רע מבעי ליה, מאי ביום רעה ביומא דשלטא ההיא רעה למיסב נשמתיה. אשרי משכיל אל דל, דא הוא שכיב מרע, לאסאה ליה מחובוי גבי קב"ה.

דבר אחר דא יומא דדינא שריא על עלמא, אשתזיב מניה, כמה דאתמר ביום רעה ימלטהו יהו"ה, יומא דאתמסר דינא לההוא רעה לשלטאה על עלמא

:::(חסר) 


  1. ^ נ"א, רבי אלעזר, וכ"ה בזהרי חמה ובנסחת ארץ ישראל
  2. ^ עיין בשער מאמרי רשב"י דהכוונה על ן' פשוטה


  [דף טו ע"א]  

בראשית קמא עריכה

"בראשית". בריש (נ"א, בראשית בחכמתא דמלכא גליף וכו') הורמנותא דמלכא גליף גלופי (נ"א, גליפו) בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא ונפיק גו סתים דסתימו מרישא (נ"א, מרזא) דאין סוף קוטרא (פי' עשן) בגולמא נעיץ בעזקא לא חוור ולא אוכם לא סומק ולא ירוק ולאו גוון כלל.

כד (נ"א, הדר) מדיד משיחא, עביד גוונין לאנהרא, לגו בגו בוצינא, נפיק (נ"א, ונפיק) חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא, סתים גו סתימין דרזא דאין סוף, בקע ולא בקע אוירא דיליה, לא אתיידע כלל, עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה, בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל ובגין כך אקרי ראשית מאמר קדמאה דכלא

(עיין בסוף הספר סי' א')


והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד (דניאל יב ג), זהר סתימא דסתימין, בטש אוירא דיליה, (דמטי ולא מטי) (נ"א, ואנהיר) בהאי נקודה, (ס"א, נהורא) וכדין אתפשט האי ראשית, ועביד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתיה, (יקרא להיכליה ולתושבחתא), (נ"א, וליקריה ולהיכליה ולתושבחתיה), תמן זרע זרעא דקודשא לאולדא לתועלתא דעלמא, ורזא דא (ישעיה ו יג) זרע קדש מצבתה.

זהר דזרע זרעא ליקריה, כהאי זרעא דמשי דארגוון טב, דאתחפי לגו ועביד ליה היכלא דאיהו תושבחתא דיליה, ותועלתא דכלא, בהאי ראשית ברא ההוא סתימא דלא אתיידע להיכלא דא, היכלא דא אקרי אלהי"ם, ורזא דא בראשית ברא אלהי"ם.

זהר דמניה כלהו מאמרות אתבריאו, ברזא דאתפשטותא דנקודה דזהר סתים דא, אי בהאי כתיב ברא, לית תווהא, דכתיב (בראשית א יז) ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו.

זהר רזא דא בראשית קדמאה דכלא, שמיה אהיה שמא קדישא, גליפא בסטרוי (נ"א, נהיר. ונ"א, בגולפא נהיר) אלהי"ם, גליפא בעיטרא (נ"א, בגלופא דעיטרא) אש"ר היכלא טמיר וגניז, שריאותא דרזא דראשית אש"ר, רא"ש דנפיק מראשית, וכד   [דף טו ע"ב]   אתתקן לבתר, נקודה והיכלא (בסדרא) כחדא כדין בראשית כליל (ראשית) ראשיתא עלאה בחכמתא לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא ואקרי בית (נ"א, ומיניה אתחדש היכלא) ונקודה עלאה אקרי רא"ש כליל דא בדא ברזא בראשית, כד איהו כלא כחדא בכללא חדא, עד לא הוי ישובא בביתא, כיון דאזדרע לתקונא דישובא כדין אקרי אלהי"ם טמירא סתימא.

זהר סתים וגניז, כד בנין (ס"א, עד דבנין) בגויה לאולדא, וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קדש, ועד לא אתעדיאת ולא אתפשט פשיטו דישובא, לא אקרי אלהי"ם, אלא כלא בכללא בראשית, לבתר דאתתקן בשמא דאלהי"ם, אפיק אינון תולדין מההוא זרעא דאזדרע בה. מאן ההוא זרעא אינון אתוון גליפן רזא דאורייתא, דנפקו מההיא נקודה, ההיא נקודה זרע בגו ההוא היכלא רזא (נ"א, זרעא) דתלת נקודין, חל"ם, שור"ק, חיר"ק, ואתכלילו דא בדא ואתעבידו רזא חדא. קו"ל דנפיק בחבורא חדא, בשעתא דנפק, נפקת בת זוגיה בהדיה, דכליל כל אתוון דכתיב א"ת השמי"ם קול ובת זוגו, האי קול דאיהו שמים, איהו אהי"ה בתראה.

זהר דכליל כל אתוון וגוונין כגוונא (נ"א, זרעא) דא עד הכא, יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אלין תלתא דרגין, לקבל רזא דא עלאה בראשית ברא אלהי"ם. בראשית רזא קדמאה, ברא רזא סתימא, לאתפשטא מתמן כלא. אלהי"ם רזא לקיימא כלא לתתא. את השמים, דלא לאפרשא לון דכר ונוקבא כחדא. א"ת כד נטיל אתוון כלהון, כללא דכלהו אתוון אינון רישא וסופא. לבתר אתוסף ה"א לאתחברא כלהו אתוון בה"א, ואתקרי את"ה, ועל דא (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כלם. את רזא אדני והכי אקרי, השמים דא יהו"ה רזא עלאה, וא"ת תקונא דדכר ונוקבא, וא"ת רזא ויהו"ה וכלא חד. הארץ דא אלהי"ם כגוונא עלאה, למעבד פירין ואיבין, שמא דא כלילא בתלת דוכתי, ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין. עד הכא רזא דסתרא דסתרין, דגליף ובני וקיים בארח סתים, בסתרא דחד קרא. מכאן ולהלאה, בראשית בר"א שי"ת, מקצה השמים ועד קצה השמים, שית סטרין דמתפשטן מרזא עלאה, באתפשטותא (נ"א, משלש נקודות) דברא מגו נקודה קדמאה, ברא אתפשטותא דחד (נ"א, מגו) נקודה דלעילא, והכא אגליף רזא שמא דארבעין ותרין אתוון:


והמשכילים יזהירו (דניאל יב ג) כגוונא דתנועי (נ"א, דטעמי) דמנגני, ובנגונא דלהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי ומתנענען אבתרייהו, כחיילין בתר מלכיהון, גופא אתוון, ורוחא נקודי, כלהו נטלי במטלניהון בתר תנועי (נ"א, טעמי) וקיימי בקיומייהו, כד נגונא דטעמי נטיל, נטלי אתוון ונקודי אבתרייהו, כד איהו פסיק אינון לא נטלין וקיימי בקיומייהו. והמשכילים יזהירו אתוון ונקודי, כזהר, נגונא דטעמי, הרקיע, אתפשטותא דנגונא, כגון אינון דמתפשטי בפשיטו ואזלי בנגונא. ומצדיקי הרבים, אינון פסוקי דטעמי דפסקי במטלניהון, דבגין כך אשתמע מלה. יזהירו, אתוון ונקודי, ונהרין כחדא במטלניהו, ברזא דסתימו במטלנותא, (נ"א, באינון) כאינון שבילין סתימין מהאי אתפשט כלא. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון. והמשכילים, אינון קיימין וסמכין עלאין, דאינון מסתכלי בסכלתנו בכל מה דאצטריך ההוא אפריון וסמכין (נ"א, דביה) דיליה. סתרא דא כמה דאת אמר (תהלים מא ב) אשרי משכיל אל דל. יזהירו, דאי לא יזהירו ולא נהרין, לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון, בכל מה דאצטריך, כזהר הרקיע, ההוא דקיימא   [דף טז ע"א]   על גבי אינון משכילים דכתיב ביה (יחזקאל א כב) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. זהר דהוא נהיר לאורייתא זהר דנהיר לאינון ראשי דההיא חיה, ואינון ראשי אינון משכילים דנהרין תדיר ומסתכלן לההוא רקיע לההוא נהירו דנפיק מתמן ודא איהו נהירו דאורייתא דנהיר תדיר ולא פסיק.


"והארץ היתה תהו ובהו וגו'", היתה דייקא מקדמת דנא, תלגא גו מייא, נפקא מינה זוהמא, בההוא חילא דתלגא במייא, ואקיש בה אשא תקיפא, והוה בה פסולת ואתעדיאת, ואתעבידת תה"ו, מאתר (נ"א, מדורא) דזוהמא קינא דפסולת. ובה"ו ברירו דאתבריר מגו פסולת, ואתיישב בה חשך רזא דאשא תקיפא, וההוא חשך חפי על גבי ההוא תה"ו, על גבי ההוא פסולת ואתתקנת מיניה.

"ורוח אלהי"ם", רוח קודשא דנפיק מאלהי"ם חיים, ודא מרחפת על פני המים, בתר דהאי רוח נשיב, אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת כטיסא דזוהמא, כד אתבריר ואצניף ואצריף זמנא ותרין, עד דאשתאר ההוא זוהמא דלית ביה זוהמא כלל. כד האי תהו אבריר ואצריף, נפיק מניה (מלכים א יט יא) רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים ההוא דחמא אליהו, אבריר בהו ואצריף, ונפק מניה רעש, דכתיב (שם) ואחר הרוח רעש, אבריר חשך ואכליל ברזא דיליה אש, דכתיב ואחר הרעש אש, אבריר רוח ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה.

תה"ו אתר דלית ביה גוון ולא דיוקנא, ולא אתכליל ברזא דדיוקנא, השתא איהו בדיוקנא, כד מסתכלן ביה לית ליה דיוקנא כלל. לכלא אית לבושא לאתלבשא, בר האי (דאתחזי ביה וליתיה כלל ולא הוי). בה"ו להאי אית ליה ציורא ודיוקנא, אבנין משקעין גו גליפא (נ"א, קליפה) דתהו, נפקי גו גליפא דמשקען תמן, ומתמן משכי תועלתא לעלמא, בציורא דלבושא משכי תועלתא מעילא לתתא, וסלקי מתתא לעילא, ועל דא נקובין ומפולמין, הני תליין באוירא, לזמנין תליין באוירא דסלקי מתמן לעילא, לזמנין מטמרין ביומא דעיבא ומפקי מיין מגו תהומא לאתזנא תה"ו מתמן, דהא כדין חדוה ושטותא (נ"א, ושעתא) דקא (נ"א, דלא) אתפשט תהו בעלמא.

חשך הוא אשא אוכמא תקיף בגוון. אשא סומקא תקיף בחיזו. אשא ירוקא תקיף בציור, אשא חוורא גוון דכליל כלא, חשך תקיף בכל אשין, ודא אתקיף לתה"ו, חשך הוא אשא, ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו ורזא דא (בראשית כז א) ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו וגו', חשך פני רע, דאסבר אנפין לרע, וכדין אקרי חשך דשרי עליה לאתקפא ליה, ורזא דא וחשך על פני תהום.

רו"ח הוא קול דשארי על בהו ואתקיף ליה, ואנהיג ליה בכל מה דאצטריך, ורזא דא (תהלים כט ג) קול יהו"ה על המים, וכן ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים, אבנין משקען גו תהומי דנפקי מייא מנהון, ועל דא אקרון פני המים, רוח אנהיג ואתקיף לאינון פנים פני תהום, דא כמה דאצטריך ליה, ודא כמה דאצטריך ליה.

תה"ו עליה שריא שם שד"י. בה"ו עליה שריא שם צבאו"ת. חשך עליה שריא שם אלהי"ם. רוח עליה שריא שם יהו"ה. רוח חזק מפרק הרים לא ברוח יהו"ה וגו', שמא דא לא הוי ביה, דהא שד"י שלטא עליה ברזא (דסתרא) דתהו, ואחר הרוח רעש לא ברעש יהו"ה, דהא שם צבאות שלטא ביה ברזא דבהו, ועל דא אקרי בהו רעש, דלאו איהו בלא רעש, ואחר הרעש אש לא באש יהו"ה, דהא שמא דאלהי"ם שלטא ביה מסטרא דחשך, ואחר האש קול דממה דקה, הכא אשתכח שם יהו"ה.

ארבע פרקין הכא, דאינון פרקי גופא ואברין ידיען, דאינון ארבעה, ואינון תריסר, והכא שמא גליפא דתריסר אתוון דאתמסר לאליהו במערה:


  [דף טז ע"ב]  

"ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור", מהכא איהו שירותא לאשכחא גניזין היך אתברי עלמא בפרט דעד הכא הוה בכלל, ובתר אתהדר כלל למהוי כלל ופרט וכלל. עד הכא הוה כלא תליא באוירא מרזא דאין סוף כיון דאתפשט חילא בהיכלא עלאה רזא דאלהי"ם כתיב ביה אמירה, ויאמר אלהי"ם דהא לעילא לא כתיב ביה אמירה בפרט, ואף על גב דבראשית מאמר הוא, אבל לא כתיב ביה ויאמר, דויאמר איהו קיימא למשאל ולמנדע. ויאמר חילא דאתרם וארמותא בחשאי מרזא דאין סוף, ברזא (נ"א, ברישא) דמחשבה.

"ויאמר אלהי"ם", השתא אוליד ההוא היכלא ממה דאתעדיאת מזרעא דקדש ואוליד בחשאי, וההוא דאתייליד אשתמע לבר, מאן דאוליד ליה אוליד בחשאי דלא אשתמע כלל, כיון דנפק מניה מאן דנפק אתעביד קול דאשתמע לבר.

"יהי אור", כל מה דנפק ברזא דא נפק, יהי על רזא דאבא ואימא דאיהו י"ה, ולבתר אתהדר לנקודה קדמאה, למהוי שירותא לאתפשטא למלה אחרא אור, ויהי אור, אור דכבר הוה, אור דא רזא סתימא, אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עלאה סתימא, בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא מרזא דיליה דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה, וגלי האי נקודה י, כיון דהאי י אתפשט, מה דאשתאר אשתכח אור, מההוא רזא דההוא אויר סתימאה, כד אשתכח מניה נקודה קדמאה י, אתגלי לבתר עליה מטי ולא מטי. כיון דאתפשט נפק, ואיהו הוא אור דאשתאר מאויר, והיינו אור דכבר הוה והא קיימא, נפק ואסתלק ואתגניז, ואשתאר חד נקודה מניה, למהוי מטי תדיר בארח גניזו בההיא נקודה, מטי ולא מטי, נהיר ביה בארח נקודה קדמאה דנפק מניה, ובגין כך כלא אחיד דא בדא, נהיר בהאי ובהאי, כד סליק כלא סלקין ואתאחדן ביה, ואיהו מטי ואגניז באתר דאין סוף, וכלא חד אתעביד. ההיא נקודה דאור אור איהו, ואתפשט, ונהירו ביה שבע אתוון דאלפא ביתא, ולא אקרישו ולחים הוו, נפק חשך לבתר ונפקו ביה שבע אתוון אחרן דאלפא ביתא, ולא אקרישו וקיימו לחים, נפק רקיע דאפריש מחלוקת דתרין סטרין, ונפקו ביה תמניא אתוון אחרנין, כדין כ"ב דלגו שבע אתוון דהאי סטרא ושבע דהאי סטרא, ואתגליפו כלהו בההוא רקיע, והוו קיימי לחים אקריש ההוא רקיע, ואקרישו אתוון ואגלימו ואתציירו בציורייהו, ואגליף תמן אורייתא לאנהרא לבר.

"יהי אור", דהוא אל גדול, רזא דנפיק מאויר קדמאה. ויהי, רזא דחשך דאקרי אלהי"ם, אור דאתכליל שמאלא בימינא, וכדין מרזא דאל הוי אלהי"ם, אתכליל ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא:


"וירא אלהי"ם את האור כי טוב", דא עמודא דאמצעיתא, כי טוב אנהיר עילא ותתא, ולכל שאר סטרין ברזא יהו"ה, שמא דאחיד לכל סטרין, ויבדל אלהי"ם וגו', אפריש מחלוקת למהוי כלא שלים:


"ויקרא אלהי"ם וגו'", מהו ויקרא, קרא וזמין לאפקא מהאי אור שלים דקיימא באמצעיתא, חד נהירו דאיהו יסודא דעלמא, דעליה קיימין עלמין ומההוא אור שלים עמודא דאמצעיתא, אתפשט יסודא חי עלמין, דאיהו יום מסטרא דימינא.

"ולחשך קרא לילה", קרא וזמין ואפיק מסטרא דחשך חד נוקבא, סיהרא דשלטא בליליא , ואקרי לילה, רזא דאדנ"י, אדון כל הארץ. עאל ימינא בההוא עמודא שלים דבאמצעיתא כליל ברזא דשמאלא, וסליק לעילא עד נקודה קדמאה ונטיל   [דף יז ע"א]   ואחיד תמן מלה[1] דתלת נקודין חל"ם שור"ק חיר"ק זרע קדש דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא, ואתחבר כלא בעמודא דאמצעיתא, ואפיק יסודא דעלמא ובגין כך אקרי כל, דאחיד לכלא בנהירו דתיאובתא שמאלא להיט בתוקפא, וארח בכולהו דרגין ארח ריחא, ומההוא להיטו דאשא אפיק ההיא נוקבא סיהרא, וההוא להיטו הוה חשך, בגין דהוה מחשך. ותרין סטרין אלין אפיקו תרין דרגין אלין, חד דכר וחד נוקבא, יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא, מההוא תוספת נהורא דהוה ביה, דכיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים ועביד שלם לכל סטרין, כדין אתוסף ביה נהירו מעילא ומכל סטרין בחדוה דכלא ביה, ומההוא תוספת דחדוה נפיק יסודא דעלמין, ואקרי מוסף. מהכא נפקין כל חיילין לתתא ורוחין ונשמתין קדישין, ברזא יהו"ה צבאו"ת, אל אלהי הרוחות. לילה אדון כל הארץ, מסטרא דשמאלא מההוא חשך, ובגין דההוא חשך תיאובתיה לאתכללא בימינא, וחלש תוקפיה, אתפשט מניה האי לילה, כד שארי לאתפשטא האי לילה עד לא אסתיים, ההוא חשך עאל ואתכליל בימינא, וימינא אחיד ליה, ואשתאר בגריעו האי לילה, וכמה דחשך תיאובתיה לאתכללא באור, הכי לילה תיאובתיה לאתכללא ביום, חשך גרע נהוריה, ובגין כך אפיק דרגא בגריעו ולא בנהירו, חשך לא נהיר אלא כד אתכליל באור, לילה דנפק מניה לא נהיר אלא כד אתכליל ביום, גריעו דלילה לא אשתלים אלא במוסף, מה דאתוסף הכא גרע הכא, במוסף הוה ביה רזא דנקודה עלאה, ורזא דעמודא דאמצעיתא בכל סטרין, ובגין כך אתוסף ביה תרין אתוון, בליליא גריעו ביה אלין תרין, כדין קרא כתיב ויקרא, וגרע מיניה ו"י, וכתיב קרא לילה, הכא רזא דשמא דשבעין ותרין אתוון גליפא דכתרא עלאה:


"ויאמר אלהי"ם יהי רקיע בתוך המים וגו'", הכא בפרט, רזא לאפרשא בין מיין עלאין לתתאין, ברזא דשמאלא, (נ"א, ואתברי) הכא מחלוקת ברזא דשמאלא, דעד הכא רזא דימינא הוא, והכא איהו רזא דשמאלא, ובגין כך אסגיאו מחלוקת, (נ"א, בין) בגין דא לימינא, ימינא איהו שלימא דכלא, ובגין כך בימינא כתיב כלא, דהא ביה תליא כל שלימו, כד אתער שמאלא אתער מחלוקת, ובההוא מחלוקת אתתקף אשא דרוגזא, ונפק מניה מההוא מחלוקת גיהנם, וגיהנם בשמאלא אתער ואתדבק. חכמתא דמשה בהא אסתכל ובעובדא דבראשית אשגח, בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא, ובההוא מחלוקת דאתער ביה שמאלא נפק ביה גיהנם, ואתדבק ביה, עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי עאל בינייהו ואפריש מחלוקת, ואסכים לתרין סטרין, וגיהנם נחית לתתא, ושמאלא אתכליל בימינא, והוה שלמא בכלא. כגוונא דא מחלוקת קרח באהרן שמאלא בימינא, אסתכל משה בעובדא דבראשית, אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא, אשתדל לאסכמא בינייהו, ולא בעי שמאלא ואתתקף קרח בתוקפיה, אמר ודאי גיהנם בתוקפא דמחלוקת, שמאלא אצטריך לאתדבקא, (ס"א, לעילא ולאתכללא בימינא), הוא לא בעי לאתדבקא לעילא ולאתכללא בימינא, ודאי יחות לתתא בתוקפא דרוגזא דיליה, ועל דא לא בעא קרח לאסכמא האי מחלוקת בידא דמשה, בגין דלא הוה לשם שמים, ולא חייש ליקרא דלעילא, ואכחיש עובדא דבראשית, כיון דחמא משה דהוה מכחיש עובדא דבראשית, ואתדחא איהו לבר, כדין ויחר למשה מאד, ויחר למשה על דאכחישו ליה דלא אסכים ההוא מחלוקת. מאד, על דאכחישו עובדא דבראשית, ובכלא אכחיש   [דף יז ע"ב]   קרח בעילא ובתתא, דכתיב (במדבר כו ט) בהצותם על יהו"ה, הא תתא ועילא, ועל דא אתדבק כמה דאתחזי ליה מחלוקת דאתתקן כגוונא דלעילא וסליק ולא נחית ואתקיים בארח מישר דא מחלוקת דשמאי והלל, וקב"ה אפריש בינייהו ואסכים לון ודא הוה מחלוקת לשם שמים ושמים אפריש מחלוקת, ועל דא אתקיים, ודא הוה כגוונא דעובדא דבראשית. וקרח בעובדא דבראשית אכחיש בכלא, ופלוגתא דשמים הוה, ובעא לאכחשא מלי דאורייתא, ודאי באתדבקותא דגיהנם הוה, ועל דא אתדבק בהדיה.

ורזא דא בספרא דאדם, חשך כד אתער אתער בתוקפיה, וברא ביה גיהנם, ואתדבק בהדיה בההוא מחלוקת, כיון דשכיך רוגזא ותוקפא, אתער מחלוקת בגוונא אחרא, מחלוקת דרחימו, ותרין מחלוקת הוו, חד שירותא וחד סיומא, ודא איהו ארחהון דצדיקייא, שירותא דלהון בקשיו, וסופא דלהון בנייחא.

קרח הוה שירותא דמחלוקת, כפום רוגזא ותוקפא, ואתדבק בגיהנם, שמאי סופא דמחלוקת, כד רוגזא בנייחא אצטריך לאתערא מחלוקת דרחימו, ולאסכמא ע"י דשמים, ורזא דא יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל, דא מחלוקת קדמאה אתערו דרוגזא ותוקפא, בעא לאפרשא ואתער גיהנם, עד דרוגזא ותוקפא אצטנן וכדין ויעש אלהי"ם את הרקיע וגו', אתער מחלוקת דרחימו וחביבו וקיומא דעלמא, וברזא דא מחלוקת שמאי והלל, דתורה שבעל פה עאלת ברחימו גבי תורה שבכתב, והוו בקיומא שלים. הבדלה איהי ודאי בשמאלא, כתיב הכא הבדלה ויהי מבדיל, וכתיב ויבדל, וכתיב התם (שם טז ט) המעט מכם כי הבדיל וגו', וכתיב (דברים י ח) בעת ההיא הבדיל יהו"ה את שבט הלוי, דהא ודאי לית הבדלה אלא בשני באתר שמאלא. ואי תימא הבדלה בשני איהו ודאי, אמאי הבדלה בלוי דאיהו תליתאה, הבדלה בשמעון אצטריך דאיהו שני, אלא אע"ג דלוי איהו תליתאה, לדעתא דיעקב שני הוה, ולעולם בשני הוה, וכלא בארח מישר, בארח שלים כדקא יאות. הבדלה במוצאי שבת, בין אינון דשליטין ביומי חול לשבת, וכד נפיק שבת, סלקא מגיהנם חד סטרא מעינא בישא, (ס"א, טסירא ממנא בישא), דבעא לשלטאה, בשעתא דאמרין ישראל (תהלים צ יז) ומעשה ידינו כוננה עלינו, ונפיק מההוא דרגא דאקרי שמאלא (נ"א, שאולה), ובעי לאתערבא בזרעא דישראל, ולשלטאה עלייהו דישראל, וישראל עבדי עובדא בהדס וביין ואמרי הבדלה, ואתפרש מנייהו, ומאיך ההוא סטרא ועאל לדוכתיה בשאול, אתר דקרח וסיעתיה תמן, דכתיב (במדבר טז לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ואינון לא נחתי תמן עד דעבדי ישראל הבדלה מנהון, דכתיב (שם כא) הבדלו מתוך העדה וגו'. ולעולם הבדלה בשני דאיהו שמאלא, בשירותא ותוקפא ורוגזא דאתער שמאלא במחלוקת, עד לא שכיך בנייחא, ואתברי ביה גיהנם, כדין אתבריאו כל אינון מלאכים דקטרגי למאריהון לעילא, ואכיל לון נורא ואתוקדו, וכן כל שאר אינון דמתבטלי ולית לון קיומא, ואתאכלו בנורא, כגוונא דא קרח לתתא וכלא כגוונא דא.


"יהי רקיע", אתפשט פשיטו דא מן דא א"ל קטפא ימינא, א"ל גדול, אתפשט פשיטו מן גו מייא, לאשתלמא שמא דא א"ל, ולאתכללא בההוא פשיטו דא בדא, ואתפשט מאל אלהי"ם, הי"ם אלין אתפשטו, ואתהפכו למהוי מיין תתאין ימ"ה. ההוא פשיטו דאתפשט בשני מיין עלאין הי"ם, זה הים גדול, הי"ם מיין עלאין, הפוכא דאלין אתוון ימ"ה מיין תתאין, כיון דאתתקנו אתעבידו כלא כללא חדא, ואתפשט שמא דא בכמה דוכתי. מיין עלאין דכורין, ומיין תתאין נוקבי, בקדמיתא הוו מים במים עד דאתפרשו לאשתמודעא מיין עלאין ותתאין, דא אלהי"ם (נ"א, מיין עלאין), ודא אדנ"י (נ"א, מיין תתאין), ודא ה' עילאה וה' תתאה, מה כתיב ויעש אלהי"ם את הרקיע, אתפשטותא דא נטל שמא דא אלהי"ם מיין עלאין, ומיין   [דף יח ע"א]   תתאין אדנ"י, ועם כל דא כיון דאשתלימו מיין דכורין במיין נוקבין, שמא דאלהי"ם אתפשט בכלא. ואע"ג דאפריש בין מיין עלאין לתתאין, מחלוקת לא אתבטל עד יום תליתאי ואסכים מחלוקת ואתיישב כלא בדוכתיה כדקא יאות ובגין מחלוקת דא אע"פ דאיהו קיומא דעלמא, לא כתיב כי טוב בשני, דלא אשתלים עובדא, ומיין עלאין ומיין תתאין הוו כחדא, ולא הוו תולדין בעלמא, עד דאתפרשו ואשתמודעו, ובגין כך עבדו תולדין, ועם כל דא אע"ג דהבדלה הוי בשני, ומחלוקת ביה הוה, יום תליתאי אסכים בכלא, דהוא שמא דאיגלף בגליפוי (ס"א, יהו"ה) הוה, לאסתכמא מיין עלאין ומיין תתאין, ה' עלאה ה' תתאה, ו' בינייהו לאשלמא בתרין סטרין, וסימנא דא מי הירדן, מיין עלאין קמו נד אחד, מיין תתאין נחתו לימא וישראל אזלי באמצעיתא חמש רקיעין כתיבי הכא וחי העולמים אזיל בהו ואנהיג בהו, וכלהו כלילן דא בדא, ואלמלא האי מחלוקת דאסתכם ע"י דאמצעיתא, לא אתכלילו ולא אשתיירו (נ"א, אתיישרו) דא בדא. חמש מאה שנין אינון, דאילנא דחיי דביק בהו למעבד איבין ותולדין לעלמא, וכל מימוי דבראשית דנגדין ואתמשכן מבראשית, אתפלגו תחותוי על ידיה, ודוד מלכא נקיט כלא, ואיהו פליג לבתר, דכתיב (שמואל ב ו יט) ויחלק לכל העם לכל המון וגו', וכתיב (תהלים קד כח) תתן להם ילקוטון, וכתיב (משלי לא יט) ותקם בעוד לילה ותתן טרף וגו'. בשעתא דאתער מחלוקת בתוקפא דשמאלא, אסגי ואתקף הורפילא דטיפסא, ונפקו מתמן טסירין, ואקרישו מיד בלא לחותא כלל והוו דכר ונוקבא, ומנהון אתפרשו זינין בישין לזינייהו, והכא תקיפו דרוח מסאבא, בכל אינון תוקפין טסירין, ואינון רזא דערלה, אלין אתקפו בזינין תקיפין, חד אפע"ה וחד נח"ש, ותרוויהו חד. אפעה אוליד (ס"א, לשבעין) לשבעה שנין, בחבורא חדא אתהדר כלא לשבע שנין דנחש, הכא איהו רזא דגיהנם דאקרי בשבע שמהן, יצר הרע בשבע שמהן אקרי, ובכמה דרגין אתפשט מסאבו מהכא לעלמא, וכלא מרזא דשמאלא, טב וביש, ואיהו ישובא דעלמא, הכא שמא גליפא דתמני סרי אתוון, ממנא על גשמי רצון נדבה וברכה, ישובא דעלמא:


"ויאמר אלהים יקוו המים וגו'"[2]: , בארח קו, למהוי בארח מישר, דהא מרזא דההיא נקודה קדמאה נפיק כלא בסתימו, עד דמטי ואתכניש להיכלא עלאה, ומתמן נפיק בקו מישר לשאר דרגין, עד דמטי לההוא אתר חד דכניש כלא, בכלל דכר ונוקבא, ומאן איהו חי עלמין. המים דנפקי מלעילא מאת ה' עלאה, מתחת השמים, ו' זעירא, ועל דא ו' ו' חד שמים וחד מתחת השמים, כדין ותראה היבשה, דא ה' תתאה, דא אתגלי, וכל שאר אתכסי, ומגו האי בתראה אשתמע בסוכלתנו ההוא דאתכסי, אל מקום אחד בגין דהכא הוא קשורא דיחודא דעלמא עלאה.

יהו"ה אחד ושמו אחד, תרין יחודין, חד דעלמא עלאה לאתיחדא בדרגוי, וחד דעלמא תתאה לאתיחדא בדרגוי, קשורא דיחודא דעלמא עלאה עד הכא איהו, חי עלמין תמן אתבסים, ואתקשר עלמא עלאה ביחודא דיליה, ובגין כך אקרי מקום אחד, כל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן, והוו כלהו ביה חד בלא פרודא כלל, ולית דרגא דאתיחדן תמן ביחודא חד אלא האי, וביה אתכסיין כלהו בארח סתים בתיאובתא חד, עד הכא בדרגא דא, אתייחד עלמא דאתגלייא בעלמא דאתכסייא. עלמא דאתגלייא אתייחד אוף הכי לתתא, ועלמא דאתגלייא איהו עלמא תתאה (ישעיה ו א) ואראה את יהו"ה, (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל, (במדבר יד י) וכבוד יהו"ה נראה, (שם יז ז) וירא כבוד יהו"ה, (יחזקאל א כח) כמראה הקשת וגו' כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד יהו"ה, ודא איהו רזא ותראה היבשה.

(שם) כמראה הקשת, זה חי עלמין, וזהו את קשתי נתתי בענן דא מלכות, נתתי מן יומא דאתברי עלמא ביומא   [דף יח ע"ב]   דעיבא דאתחזי קשת, (דאתער שמאלא לאתתקפא), מראה דמות כבוד יהו"ה אתער שמאלא לאתתקפא, נפקת רחל ותקש בלדתה מיכא"ל בסטרא דא, רפא"ל בסטרא דא, גבריא"ל בסטרא דא. ואינון גוונין דאתחזיין בההוא דמות, חיור וסומק וירוק כן מראה הנגה סביב, נהירו דאתכסייא בגלגולא דחיזו דעינא, הוא מראה דמות כבוד יהו"ה גוונין דאתיחדא יחודא תתאה, לפום יחודא דאתייחד יחודא דלעילא יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה, גוונין סתימין דלא אתחזן, ואתקשרן אל מקום אחד, יחודא חדא בעלאה, גוונין בקשת לתתא לאתיחדא בהו, חוור סומק וירוק כגוונין סתימין, ואינון יחודא אחרא, רזא ושמו אחד, בשכמל"ו יחודא דלתתא, יחודא עלאה (דברים ו ד) שמע ישראל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, דא לקביל דא.

"יקוו" - מדידו דקו ומשחתא, הכא שית תיבין, והכא שית תיבין, משחתא בוצינא דקרדינותא, דכתיב (ישעיה מ יב) מי מדד בשעלו מים, ודא איהו יקוו המים, הכא שעורא דיוצר עלמין יו"ד ה"א וא"ו ה"א. קדוש קדוש קדוש, דא איהו יקוו המים, יהו"ה צבאות דא איהו אל מקום אחד, ברזא דשמא דא, מלא כל הארץ כבודו, דא ותראה היבשה, רזא גליפא שמא דיחודא כוז"ו במוכס"ז כוז"ו.


"תדשא הארץ דשא עשב וגו'", השתא אפיקת חילא באינון מיין דאתכנשו לאתר חד ונגדין בגויה גו טמירו סתימאה, ונפקין בגויה טמירין עלאין וחיילין קדישין, די כל אינון בני מהימנותא מתקנן לון בתקונא דמהימנותא, בההיא פולחנא דמאריהון. ורזא דא (תהלים קד יד) מצמיח חציר לבהמה וגו', דא בהמה דרביעא על אלף טורין, ומגדלין לה בכל יומא ההוא חציר, וחציר דא אינון מלאכין שליטין לפום שעתא, דאתבריאו בשני, וקיימין למיכלא דהאי בהמה, בגין דאית אשא אכלא אשא. ועשב לעבודת האדם, עשב דא אלין אופנין וחיות וכרובים, דכלהו מתקנן גו תקונייהו, וקיימין לאתתקנא בשעתא דבני נשא אתיין לפולחנא דמאריהון בקרבניהון ובצלותא, דדא איהו עבודת האדם, ועשב דא אזדמן ואתעתד לעבודת האדם, לאתתקנא בתקוניה כדקא יאות, וכד אינון מתתקנן בההיא עבודת האדם, לבתר מנייהו נפקי מזוני וטרפין לעלמא, דכתיב (שם) להוציא לחם מן הארץ, ודא איהו עשב מזריע זרע, דהא חציר לא מזריע זרע איהו, אלא אזדמן למיכלא דאשא קדישא, ועשב לתקונא דעלמא, וכל דא להוציא לחם מן הארץ, כל תקונין דבני נשא דקא מתקני להאי עשב הארץ, דפולחנא דלהון למאריהון לספקא על ידיהון מההיא ארץ טרפי ומזוני להאי עלמא, ולאתברכא בני נשא מברכן דלעילא.

"עץ פרי עושה פרי", דרגא על דרגא דכר ונוקבא, כמה דעץ פרי אפיק חילא דעץ עושה פרי, אוף הכא אפיק איהו ומאן איהו, אלין אינון כרובים ותמרות, מאי תמרות אלין אינון דסלקי בתננא דקרבנא, ומתתקני בהדיה ואקמן (נ"א ואקרון) תמרות עשן, וכלהו קיימין בתקונייהו לעבודת האדם, מה דלא קיימא כן חציר, דהא אתעתד למיכל, דכתיב (איוב מ י) הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך חציר כבקר יאכל. עץ פרי עושה פרי, דיוקנא דכר ונוקבא, ודמות פניהם פני אדם, אלין לאו אינון כאינון כרובים, אלין אפי רברבן בדיקנא חתימא, כרובים אפי זוטרי כרביין פני אדם, כל (דין) דיוקנין כלילן בהו, בגין דאינון אפין רברבין, ומצטיירין בהו ציורין גלופין כגלופי שמא מפרש, בארבע סטרי דעלמא, מזר"ח מער"ב צפו"ן ודרו"ם, מיכא"ל רשים ברשימו לצד דרום, וכל אנפין מסתכלין לגביה, פני אד"ם פני ארי"ה פני שו"ר פני נש"ר, אדם איהו דכר ונוקבא, ולא איקרי אדם בר הני. ומניה אצטיירין ציורין דרכב אלהי"ם רבותים, דכתיב (תהלים סח יב) רכב אלהי"ם רבותים אלפי שנאן, שנאן כללא דכלהו ציורין שו"ר נש"ר ארי"ה, ן' דא איהו אדם   [דף יט ע"א]   פשיטו דאתכליל כחדא ברזא דכר ונוקבא, וכלהו אלפין ורבבן כלהו נפקי מהני רזא שנא"ן, ומהני דיוקנין מתפרשין כל חד וחד בסטרייהו כמה דאתחזי לון, ואלין אינון דקא משלבן חד בחד וכליל חד בחד למהוי כל חד וחד כליל בחבריה.

שו"ר נש"ר ארי"ה אדם, אתנהגן ברזא דארבע שמהן גליפן, סלקין לאתנהגא ולאסתכלא.

  • סליק לאתנהגא ולאסתכלא שור לאנפי אדם, סליק שמא חד מתעטרא מחקקא ברזא דתרין גוונין ואיהו אל, כדין אתהדר לאחורא, וכורסיה חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
  • סליק לאתנהגא ולאסתכלא נשר לאנפי אדם, סליק שמא אחרא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתנהרא ולאסתלקא בסליקו בעטורא דלעילא ואיהו גדול, כדין אתהדר לאחורא וכורסיה חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
  • סליק לאתנהגא ולאסתכלא אריה לאנפי אדם, סליק שמא אחרא מתעטרא מתחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתתקפא ולאתישרא בתוקפא ואיהו גבור, כדין אתהדר לאחורא וכורסיה חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
  • אדם אסתכל בכלהו וכלהו סלקין ומסתכלין ביה, כדין כלהו אצטיירו בגלופייהו בציורא דא, ברזא דשמא חד דאקרי נורא, וכדין כתיב עלייהו (יחזקאל א ו) ודמות פניהם פני אדם, כלהו כלילן בהאי דיוקנא, והאי דיוקנא כליל לון, ועל רזא דא אקרי קב"ה (דברים י יז) האל הגדול הגבור והנורא, דהא שמהן אלין גליפין אינון לעילא ברזא דרתיכא עלאה כלילא בארבע אתוון יהו"ה, דאיהו שמא דכליל כלא דיוקנין אלין מחקקן גליפן בכורסייא, וכורסייא גליפא מרקמא בהו, חד לימינא וחד לשמאלא וחד לקמא וחד לאחורא, רשימא בארבע סטרין דעלמא.

כרסייא כד סלקא רשימא בארבע דיוקנין אלין, אלין ארבע שמהן עלאין נטלין להאי כרסייא, וכרסייא אתכליל בהו, עד דנקטא ולקטא נפשין וענוגין דכסופין, כיון דנקטא ולקטא אינון ענוגין וכסופין, נחתא מלייא כאילנא דמליא ענפין לכל סטר ומלי אבין, כיון דנחתא, נפקי אלין ארבע דיוקנין מצטיירין בציורייהו גליפן, מנהרין נציצין מלהטין, ואינון זרעין זרעא על עלמא, כדין אתקרי עשב מזריע זרע, עשב דאינון זרעין זרעא על עלמא, נפקא דיוקנא דאדם דכליל כל דיוקנין, כדין כתיב עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, לא אפיק זרעא אלא לתועלתא על הארץ, אשר זרעו בו דייקא, מכאן דלית רשו לבר נש לאפקא זרעא מניה לבטלא.

חציר (נ"א דשא), רזא דהכא לאו איהו מזריע זרע, ובגין כך אתבטל ולא קיימא בקיומא כהני אחרנין, דלית לון דיוקנא לאצטיירא ולאתגלפא בדיוקנא וציורא כלל, אלא אתחזון ולא אתחזון, כל אינון דלא אצטיירו בציורא ודיוקנא לית לון קיומא, קיימי לפום שעתא ואתאכילו באשא דאכלא אשא, ומהדרין כמלקדמין, וכן בכל יומא. בר נש לתתא אית ליה דיוקנא וציורא, ולא איהו בקיומא כגוונא דהני דלעילא, ציורא ודיוקנא דלעילא מצטיירין בציוריהון כמה דהויין בלא מלבושא אחרא לאצטיירא, ובגין כך אינון בקיומא תדיר, ציורא דאדם לתתא מצטיירין בציורייהו במלבושא, ולא כגוונא אחרא, ובגין כך קיימין בקיומא זמן ועידן, ובכל ליליא וליליא מתפשט רוחא מהאי מלבושא וסלקא, וההוא אשא דאכלא אכיל ליה, ובתר אתהדר כמלקדמין ומצטיירין בלבושייהו, ובגין כך לית לון קיומא כאינון דיוקנין דלעיל, ועל דא כתיב (איכה ג כג) חדשים לבקרים, בני נשא דאינון חדשים בכל יומא ויומא,   [דף יט ע"ב]   מאי טעמא רבה אמונתך, רבה איהו ולא זעירא, רבה אמונתך ודאי, רבה דיכלא לנטלא כל בני עלמא ולאכללא לון בגוה עלאה ותתאה אתר רב וסגי איהו דכליל כלא ולא אתמליא יתיר, ורזא דא (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו', אזלי לגבי ימא וימא נטיל לון ואכיל לון בגויה ולא אתמליא, ובתר אפיק לון כמלקדמין ואזלי, ובג"ד רבה אמונתך. ביומא דא כתיב כי טוב כי טוב תרי זמני, בגין דיומא דא אחיד לתרין סטרין ואפריש מחלוקת, אמר להאי סטרא כי טוב ולהאי סטרא כי טוב ואסכים בינייהו, ובגין כך אית ביה תרין זמנין ויאמר ויאמר, הכא רזא דשמא דארבע אתוון, גליפא מחקקא, סליק לתריסר אתוון בארבע דיוקנין, בארבע סטרין רשים על כורסיא קדישא:


"ויאמר אלהי"ם יהי מאורות וגו'", מארת חסר, דאתברי אסכרה לרביי, דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא, וההיא קליפה אתפשט, ואפיק קליפה אחרא, כיון דנפקת, סלקא ונחתא, מטת לגבי אנפי זוטרי, בעאת לאתדבקא בהו ולאצטיירא בגווייהו, ולא בעאת לאפרשא מנייהו, אפרש לה קב"ה מתמן ונחית לה לתתא כד ברא אדם, בגין לאתקנא האי בהאי עלמא, כיון דחמאת לחוה דקא מתדבקא בסטרוי דאדם דשפירו דלעילא, וחמאת דיוקנא שלים, פרחא מתמן, ובעאת כמלקדמין לאתדבקא באנפי זוטרי, אינון נטרי תרעין דלעיל לא שבקו לה, נזף קב"ה בה, ואטיל לה בשפולי ימא, ויתבת תמן עד דחטא אדם ואנתתיה, כדין אפיק לה קב"ה משפולי ימא, ושלטא על כל אינון רביי אפי זוטרי דבני נשא, דאתחזון לאענשא בחובי דאבוהון, ואיהי אזלא משטטא בעלמא, קריבת לתרעי ג"ע דארעא, וחמת כרובים נטרי תרעי דג"ע, ויתבא תמן לגבי ההוא להט החרב, בגין דהיא נפקת מסטרא דההוא להט, בשעתא דההוא להט אתהפך, ערקת ומשטטת בעלמא, ואשכחת רביי דאתחזון לאתענשא, וחייכת בהו וקטילת לון, ודא איהו בגריעו דסיהרא דאזעירת נהורא, ודא מארת, כד אתיליד קין לא יכלא לאתדבקא ביה, לבתר אתקריבת בהדיה, ואולידת רוחין וטיסין. אדם מאה ותלתין שנין שימש ברוחין נוקבין, עד דאתת נעמה, ומגו שפירו דילה טעו בני האלהי"ם בתרה, עז"א ועז"אל, ואולידת מנייהו ומינה אתפשטו רוחין בישין ושדין בעלמא, דאיהי אזלת ומשוטטת בליליא (נ"א בלילית), ואזלת בעלמא וחייכת (נ"א וחייכן) בבני נשא, ועבדי לון דאושדון קרי, ובכל אתר דאשכחן בני נשא ניימין יחידאין בביתא, שרן עלייהו ואחידן לון ומתדבקן בהו, ונטלי מנייהו תאובתא ואולידן מנייהו, ותו פגעין ביה במרעין ולא ידע, וכל דא בגריעו דסיהרא, מארת, כד אתתקנת סיהרא אתהפכן אתוון (תהלים יח לא) אמרת יהו"ה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו, מגן הוא על כל אינון רוחין בישין וקסטירין דמשטטי בעלמא בגריעו דילה, לכל אינון דאחידן ביה בהימנותיה דקב"ה.

שלמה מלכא כד נחית לעמקא דאגוזא דכתיב (שיר ו יא) אל גנת אגוז ירדתי, נטל קליפה דאגוזא ואסתכל בכל אינון קליפין, וידע (נ"א ואסתכל, דכל אינון לא נבראו אלא מעינוגא) דכל אינון ענוגין דהנהו רוחין קליפין דאגוזא, לאו איהו אלא לאתדבקא בבני נשא, (נ"א ולאסטאה) ולאסתאב לון, דכתיב (קהלת ב ח) ותענוגות בני האדם שדה ושדות, תו תענוגי בני אדם דמתענגי בשינתא דליליא, נפקא מנייהו שדה ושדות, וכלא אצטריך קב"ה למברי בעלמא ולאתקנא עלמא בהו, וכלא מוחא לגו, וכמה קליפין חפאן למוחא, וכל עלמא כהאי גוונא עילא ותתא, מריש רזא דנקודה עלאה עד סופא דכל דרגין, כלא   [דף כ ע"א]   איהו דא לבושא לדא ודא לדא, דא מוחא לגו מוחא, וקליפה (ס"א מוחא) רוחא דא לגו מן דא, ודא לגו מן דא, עד דאשתכח דהאי קליפה להאי והאי להאי.

נקודה קדמאה הוה נהירו פנימאה, דלית ליה שעורא למנדע זכיכו ודקיקו ונקיו דיליה עד דאתפשט פשיטו וההוא פשיטו דההיא נקודה אתעביד חד היכלא לאתלבשא ההיא נקודה נהירו דלא ידיע לסגיאו זכוכא דיליה היכלא דאיהו לבושא לההיא נקודה סתימא, איהי נהירו דלית ליה שעורא, ועם כל דא לאו דקיק וזכיך איהו כההיא נקודה קדמאה טמיר וגניז.

ההוא היכלא אתפשט פשיטו אור קדמאה וההוא פשיטו איהו לבושא לההוא היכלא דקיק וזכיך פנימאה יתיר, מכאן ולהלאה אתפשט דא בדא ואתלבש דא בדא, עד דאשתכח דא לבושא לדא, ודא לדא, דא מוחא ודא קליפה, ואע"ג דדא לבושא, אתעביד איהו מוחא לדרגא אחרא, וכלא כגוונא דא אתעביד הכי לתתא, עד כי בצלם דא איהו בר נש בהאי עלמא, מוחא וקליפה רוחא וגופא, וכלא איהו תקונא דעלמא. כד הות סיהרא בשמשא בדבקותא חדא, הות סיהרא בנהירו, כיון דאתפרשא מן שמשא ואתפקדת על חילהא, אזעירת גרמה אזעירת נהורא, ואתברון קליפין על קליפין לגניזו דמוחא, וכלא תקונא דמוחא, ועל דא יהי מארת, חסר, וכל דא לתקונא דעלמא, ודא הוא דכתיב להאיר על הארץ:

"ויעש אלהי"ם את שני המאורות הגדולים", ויעש רבויא ותקונא דכלא כדקא יאות, את שני המאורות הגדולים, בקדמיתא בחבורא חדא, רזא דא שמא שלים כחדא יהו"ה אלהי"ם, אע"ג דלא איהו באתגליא אלא בארח סתים, הגדולים, דאתבריאו (נ"א דאתרביאו) בשמא דא כדא, לאתקרי בהו שמא דכלא מצפץ מצפץ, אלין שמהן עלאין דתליסר מכילן דרחמי, הגדולים, אלין אתרביאו וסלקין לעילא, בגין דאינון עלאין מרזא עלאה, וסלקין לתועלתא דעלמא, דאתקיימא בהון עלמין, כגוונא דא שני המאורות תרוייהו כחדא סליקו ברבותא חדא. לא אתיישב סיהרא לגבי שמשא, דא אכסיף מקמי דא, סיהרא אמרה (שיר א') איכה תרעה, שמשא אמרה (שם) איכה תרביץ בצהרים, שרגא זעירא אכדין צהיר בצהרים, (שם) שלמה אהיה כעוטיה, אכדין בכסופא, כדין אזעירת גרמה למהוי רישא לתתאי, דכתיב צאי לך בעקבי הצאן, אמר לה קב"ה זילי ואזעירי גרמך, ומתמן לית לה נהורא בר משמשא, דבקדמיתא הוו יתבי כחדא בשקולא, לבתר אזעירת גרמה בכל אינון דרגין דילה, אע"ג דאיהי רישא עלייהו, דהא לית אתתא ברבוייא בר בבעלה כחדא.


"את המאור הגדול" יהו"ה, "ואת המאור הקטן" אלהי"ם, סוף כל דרגין סופא דמחשבה, בקדמיתא אתרשים איהי לעילא באתוון דשמא קדישא, את רביעאה דיליה, ולבתר אזעירת גרמה לאתקרי בשמא דאלהי"ם, ועם כל דא סלקא לכל סטרין, לעיל באת ה' בחבורא דאתוון דשמא קדישא, לבתר אתפשטו דרגין מסטרא דא ומסטרא דא, דרגין דאתפשטו מסטרא דלעילא אקרון ממשלת היום, דרגין דאתפשטון מסטרא דלתתא אקרון ממשלת הלילה, ואת הכוכבים שאר חילין ומשיריין דלית לון חושבנא, דכלהו תליין בההוא רקיע השמים חי העולמים, דכתיב ויתן אותם אלהי"ם ברקיע השמים להאיר על הארץ, דא ארץ עלאה לתתא, כדוגמא דא חי העולמים, ודא להאיר על הארץ, דא ארץ תתאה כדוגמא דלעיל.

מלכותא דדוד אתתקן ביומא דא רגלא וסמכא רביעאה דכורסייא, אתתקנו אתוון ואתיישרו על דוכתייהו, ועם כל דא עד יום שתיתאה דאתתקן דיוקנא דאדם, תקונא כדקא יאות לא אתיישב בדוכתיה, וכדין אתתקן כורסיא עלאה וכורסיא תתאה, ועלמין כלהו אתיישבו בדוכתייהו, ואתוון כלהו אתתקנן   [דף כ ע"ב]   על גלגלוי בפשיטו דטופסירא דקוטרא.

ויומא רביעאה איהו יומא מאיס מבונים כמה דאת אמר (תהלים קיח כב) אבן מאסו הבונים, הה"ד (שיר א ו) בני אמי נחרו בי, דהא נהורא דא אזעירת גרמה ונהירו דילה, וקליפין אתקנו על דוכתייהו, כל אינון נהורין דנהרן כלהו תליין בהאי רקיע השמים לאתקנא בהו כורסייא דדוד.

אלין נהורין מציירין ציורא דלתתא, לאתקנא ציורא דכלהו דאינון בכללא דאדם ציורא פנימאה, דכל ציורא פנימאה אקרי הכי, ומהכא כל ציורא דאתכליל באתפשטו דא אקרי אדם, הה"ד (יחזקאל לד לא) אדם אתם, אתם קרויין אדם ולא שאר עמין עעכו"ם. וכל רוחא אקרי אדם, רוחא דסטר קדישא, גופא דיליה לבושא איהו, ועל דא כתיב (איוב י יא) עור ובשר תלבישני וגו', בשרא דאדם לבושא איהו, ובכל אתר כתיב בשר אדם, אדם לגו, בשר לבושא דאדם גופא דיליה, טסירין דלתתא דאתהתך בהתוכא דרוחא דא, אצטיירו מניה ציורין דאתלבשן בלבושא אחרא, כגון ציורא דבעירי דכיין, (דברים יד ד) שור שה כשבים ושה עזים, איל וצבי ויחמור וגו', אינון דבעיין לאתכללא בלבושא דאדם, ההוא רוחא פנימאה דאינון סטרין (ס"א ציורין), סליק בההוא שמא דאתקרי בה גופא דיליה, לבושא דההוא שמא בשר שור, שור איהו פנימאה דההוא גופא, בשר דיליה לבושא, וכן כלהו.

כגוונא דא בסטרא אחרא מסאבא, רוחא דאתפשט בשאר עמין עעכו"ם, נפקא מסטרא מסאבא, דלאו איהו אדם, ובגין כך לא סליק בשמא דא, שמא דההוא רוחא טמא, לא סליק בשמא דאדם, ולית ביה חולקא, גופא דיליה לבושא דההוא טמא, בשר טמא יטמא לגו, בשר לבושא דיליה, בגין כך בעוד דשרי ההוא רוחא בההוא גופא אתקרי טמא, נפק רוחא מההוא לבושא לא אקרי טמא, ולא סליק ההוא לבושא בשמא. טסירין לתתא דאתהתך בהתוכא דרוחא דא, אצטיירן מניה ציורין דאתלבשן בלבושא אחרא, כגון ציורי בעירי מסאבי, ואורייתא פתח בהו (ויקרא יא כט) וזה לכם הטמא, כגון חזיר ועופי ובעירי דההוא סטרא, רוחא סליק בההוא שמא, גופא לבושא דיליה, וגופא בשר חזיר אקרי, חזיר לגו, בשרא לבושא דיליה, ובגין כך אלין תרין סטרין מתפרשן, אלין אתכלילו ברזא דאדם, ואלין אתכלילו ברזא דטמא, כל זינא אזיל לזיניה ואתהדר לזיניה. נהורין עלאין דקא מנהרין, נהרן בההוא רקיע השמים וכו', לאצטיירא לתתא ציורין כדקא חזי, דכתיב ויתן אותם אלהי"ם ברקיע השמים וגו'.


"ולמשול ביום ובלילה" (בראשית א, יח), שלטנו דתרין נהורין, דא איהו שלטנו כדקא חזי, מאור גדול שלטנו ביממא, מאור קטן שלטנו בליליא, ורזא דא מהכא שלטנותא דדכורא ביממא, למנאה (נ"א למלאה) ביתיה דאצטריך, ולאעלא ביה טרפא ומזונא, כיון דעאל ליליא, ונוקבא נקיט כלא, לית שלטנו דביתא בר בנוקבא, דהא כדין שלטנו דילה, דכתיב (משלי לא טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, היא ולא הוא, ממשלת היום דדכורא, ממשלת הלילה דנוקבא,

(גליון רש"ב: - מאור גדול דא הוא שמשא, ואית ביה תרין עשר פתחין, אית ביה תרי עשר שעתי, ושמשא שליט על יומא, מאור קטן אית ביה תרי עשר פתחין, ודא סיהרא, ושלטא על ליליא, וליליא אית ביה תריסר שעתי, ועל דא ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד, שמשא ותריסר פתחין אתעבידן י"ג מכילן דרחמי, ליל סיהרא ותריסר פתחין אתעבידו י"ג, ואתעבידו שמשא וסיהרא חד, יום ולילה אחד, הה"ד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ורזא דא לעילא)

"ואת הככבים" (בראשית א, טז), כיון דנוקבא פקידת ביתא ואתכניסת לבעלה, לית שולטנו לביתא, אלא לעולמתן דאשתארן בביתא לאתקנא כל תקוני ביתא, ובתר אתהדר ביתא לשלטנו דדכורא ביממא, כלא כדקא חזי:


"ויעש אלהי"ם את שני המאורות", דא מאור ודא מאור, בגין כך אינון נהורין דסלקי לעילא אקרון מאורי אור, ואינון נהורין דנחתין לתתא אקרון מאורי אש, דאינון דרגין לתתא, ושלטי כל יומי דחול, ועל דא כד נפיק שבתא מברכין על שרגא, דהא אתיהיב לון רשו לשלטאה, אצבען דבר נש אינון סתרא דדרגין ורזין דלעילא, ואית בהו פנימאין ואחורים אחורים אינון לבר, ואינון רמז לטופרין דאצבען, ובגין כך אית   [דף כא ע"א]   רשו לאסתכלא בטופרין במוצאי שבת, דהא נהרין מההוא שרגא, ונהרין מההוא אש לשלטאה אלין אתחזיין אצבען לגו לא אית רשו לאתחזייא בההוא שרגא דהא מלעילא נהרין ואקרון פנים פנימאין, ורזא דא וראית את אחורי ופני לא יראו, דלא יסתכל בר נש במוצאי שבת באצבען לגו בשעתא דאמר בורא מאורי האש, (שמות לג ג) וראית את אחורי אלין פנים דלבר, דאתרמיזו בטופרי, (שם) ופני לא יראו, אלין אצבען לגו, אלין שלטי בשבתא, ואלין שלטי בחול.

וביומא דשבתא קב"ה שליט בלחודוי באינון פנים פנימאין על כורסי יקריה וכלהו אתכלילן ביה, ושלטנותא דיליה איהו, ובגין כך אחסין נייחא לכל עלמין, וירתין ירותא דיומא דא עמא קדישא דאקרון עמא חד בארעא, מאורי אור מסטרא דימינא, דאיהו אור קדמאה דהוה ביומא קדמאה, דביומא דשבתא נהרין אינון מאורי אור בלחודייהו ושלטין, ומנייהו נהרין כלהו לתתא, וכד נפיק שבתא גניזין מאורי אור דלא אתגליין, ומאורי האש שלטין כל חד וחד על דוכתייהו, אימתי שלטין במוצאי שבת עד מעלי יומא דשבתא, ועל דא אצטריכו לאתנהרא מההוא שרגא במוצאי שבת.

והחיות רצוא ושוב, דלא יכיל עינא למשלט בהו, בגין דאינון רצוא ושוב, חיות דאתגליין, אינון דההוא אופן קאים בגוייהו, ומאן איהו דא מטטרון דאיהו רב ויקיר משאר אלין (נ"א חיילין), ועלאה חמש מאה פרסי, חיות דמטמרן אינון תחות תרין אתוון עלאין דאתכסיין י"ה, אתוון שליטין על ו"ה, אלין רתיכא לאלין, וההוא טמירא לכל טמירין דלא אתידע כלל שליט על כלא ורכיב על כלא.

חיות דאתגליין אינון לתתא, תחות אלין עלאין דמטמרן, ואתנהרן מנייהו ונטלין בגינייהו, חיות עלאין כלהו כלילן ברקיע השמים, ועלייהו כתיב יהי מארת ברקיע השמים, והיו למאורות ברקיע השמים, כלהו תליין בההוא רקיע השמים, רקיע שעל גבי החיות, דא ההוא דכתיב (יחזקאל א כב) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח, דא ההוא קדמון (נ"א ה' קדמאה), דהא מתמן ולהלאה לית מאן דיכיל לאסתכלא ולמנדע, מאי טעמא משום דאיהו סתים במחשבה ומחשבה דקב"ה טמירא סתימא עלאה, מחשבה דבר נש בכל עלמא (ס"א לא יכיל) לאתדבקא ולמנדע לה, מלין דתליין במחשבה עלאה לית מאן דיכיל לאתדבקא לון, מחשבה ממש על אחת כמה וכמה, לגו מן מחשבה מאן איהו דעביד רעיוני, דהא לית סוכלתנו למשאל כ"ש למנדע, אין סוף לית ביה רשומא כלל, ולא תליא שאלתא ביה ולא רעיונא לאסתכלותא דמחשבה כלל. מגו סתימא דסתימא, מריש נחיתו דאין סוף, נהיר נהירו דקיק ולא ידיע, סתים בסתימו (נ"א ברשימו) כחדודא דמחטא, רזא סתימא דמחשבה לא ידיע, עד דאתפשט נהירו מניה, באתר דאית ביה רשימין דאתוון, כלהו מתמן נפקן בריש כלא א, רישא וסופא דכל דרגין, רשימו דאתרשים ביה דרגין כלהו, ולא אקרי אלא אחד, לאחזאה דאע"ג דאית ביה דיוקנין סגיאין לאו איהו אלא חד, ודאי איהו את דעלאין ותתאין תליין ביה.

ראשיתא דאל"ף טמירו דרזא דמחשבה עלאה, וההוא אתפשטו דההוא רקיע עלאה כלא סתים בההוא רישא בגין דכד נפיק א' מהאי רקיע בדיוקנא דרזא דרישא דמחשבה נפקא, בההוא אמצעיתא דאל"ף שית דרגין כלילן ביה, רזא דכלהו חיות טמירין עלאין (ס"א דסליקן) (ס"א דתליין) מגו מחשבה.

  • חד נהירו דנהיר ואתגניז, דא נהירא דאת ט דבראשית (ס"א ב' דבראשית), חום היום דהוה אברהם יתיב פתח האהל, דאיהו פתחא מתתא לעילא וחום היום נהיר על ההוא פתחא, ונהרא מתמן.
  • תניינא נהירו דאזיל לאתחשכא לעת פנות ערב, רזא דצלותא דיצחק לאתקנא האי דרגא, דכתיב (בראשית כד סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, אסתכלותא דערב וחשוכן כלהו לגביה, בהאי פנות ערב אסתכן (נ"א אסתחן) יעקב בההוא ממנא דעשו.
  • תליתאה נהירו דכליל תרין

  [דף כא ע"ב]   אלין נהירו דנהיר באסוותא רזא דכתיב ביעקב (בראשית לב לב) ויזרח לו השמש וגו', ודאי כד אתכליל בההוא פנות ערב, מכאן ולהלאה והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל, על ירכו ירכו כתיב ולא ירכיו, דא דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל, ועליה כתיב (שמואל א טו כט) וגם נצח ישראל וגו', כדין אתתקן דהוה חלשא מכד אסתכן יעקב אבינו בממנא דעשו ויגע בכף ירכו, כד אתא לגבי דיעקב נטל תוקפא מההוא פנות ערב בדינא תקיפא, ויעקב הוה אתכליל ביה ולא יכיל ליה, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, נטל תוקפא דדינא מתמן, בגין דירכא איהו לבר מגופא, דיעקב גופא הוה, וגופיה הוה כליל ברזא דתרין דרגין, ברזא דאקרי אדם, כיון דנטל תוקפא לבר מגופא, מיד ותקע כף ירך יעקב, ולא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל, ועל דא נצח ישראל כתיב ביה, כי לא אדם הוא.

יהושע אתנבי מהודו של משה, דכתיב (במדבר כז כ) ונתתה מהודך עליו, הוד דא דרגא חמישאה, נצח ירכא שמאלא דיעקב, ובגין כך אתא דוד וכליל ליה בימינא, דכתיב (תהלים יו יא) נעימות בימינך נצח, ימינך לא כתיב אלא בימינך, מאי טעמא אתחלש ירכא דיעקב, בגין דאתקרב ביה סטר מסאבא ונקיט תוקפא מניה, ואתעכב עד שמואל, ועל דא אתא לאדכרא דדא איהו ירכא דישראל, דכתיב וגם נצח ישראל, ועל דא כל מילוי הוו בדינא בשירותא ובסופא ותו קב"ה כליל ליה לבתר בהוד, אימתי לבתר דמשח מלכין, ועל דא שקיל איהו כמשה ואהרן, מה משה ואהרן בתרין סטרין דלעילא, אף הוא לתתא כגוונא דאינון תרין סטרי, ומאן אינון, נצח והוד, כגוונא דמשה ואהרן דלעילא, וכלהו דרגין אחידן דא בדא, דכתיב (שם צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, דהא שית סטרין אתכלילו ואחידן דא בדא.

כמה דאלין אחידן משה ואהרן ושמואל, אוף הכי אחידן (ס"א דא בדא) יעקב משה ויוסף, יעקב מאריה דביתא, מית יעקב נטל משה ביתא, ומני לה בחייו, יוסף ע"י דיעקב ומשה הוה צדיק, יעקב ביוסף נטל ביתא, דכתיב (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, משה לא שימש בה עד דנטל ליה ליוסף, כד נפקת שכינתא מן גלותא, לא יכיל לאזדווגא בה אלא ביוסף, דכתיב (שמות יג יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אמאי כתיב עמו, אלא גופא לא אזדווג בנוקבא עד דאזדווג בהדי ברית, ועל דא משה נטל ליה ליוסף עמיה, כיון דהוה עמיה שמש בנוקבא כדקא יאות, ובגין כך יעקב משה ויוסף כחדא אזלי. יעקב מית וגופיה אעלו ליה בארעא קדישא, יוסף מית גופיה לא אתקבר בארעא קדישא אלא גרמוי, משה לא האי ולא האי, אמאי, אלא יעקב בעלה קדמאה דמטרוניתא הוה, מית יעקב אזדווגת ביה במשה, ובעוד דהוה משה בהאי עלמא מני לה כדקא יאות, ואיהו הוה בעלה תניינא, יעקב אעילו ליה לארעא קדישא גופיה שלים, בגין דאיהו גופא, יוסף גרמוי ולא גופיה, בגין דגרמין אינון חיילין ומשריין דלעילא, וכלהו נפקי מההוא צדיק, וצדיק צבאות אקרי, מאי טעמא, בגין דכל צבאות ומשריין עלאין מניה נפקין, ועל דא גרמוי דאינון צבאות אעלו בארעא, משה הוה לבר ולא עאל תמן לא גופיה ולא גרמוי. אלא עאלת שכינתא בארעא בתר דמית משה, ואתהדרת לבעלה קדמאה ודא איהו יעקב, מכאן נוקבא דאתנסיבת בתרין בההוא עלמא אהדרת לקדמאה, משה הוה לבר כיון דבעלה קדמאה הוה בארעא, משה זכה בחייו מה דלא זכה ביה יעקב, יעקב שימש בה בההוא עלמא, משה בהאי עלמא. ואי תימא דגריעו דמשה הוה, לאו הכי, אלא כד נפקי ישראל ממצרים מסטרא דיובלא הוה, וכל אינון שתין רברבן מעלמא עלאה הוו,   [דף כב ע"א]   ובההוא דיוקנא אזלו במדברא, וחד מנהון לא עאלו בארעא אלא בניהון תולדין דלהון כדקא חזי, דאינון תקונא דסיהרא וכל עובדי ארעא תקונא דסיהרא הוה. משה שימש בסיהרא בעוד דאיהו בגופא, ומני לה לרעותיה כד אתפטר מהאי עלמא סליק בסליקו עלאה ברוחא קדישא ואתהדר ברוחא ליובלא עלאה ותמן אתדבק באינון שתין רבוא דהוו דיליה מה דלא הוה כן ליעקב, דהוא אתהדר ברוחא לגו שמטה מה דלא הוה כן בחייו, (בגין) כיון דביתא אחרא הוה ליה. וארעא קדישא בתקונא (דעלמא נ"א דלתתא) אתתקנת בחילא דלעילא ועל דא לא אתחזון למהוי כלהו כחדא, אינון דעלמא עלאה הוו בלחודייהו כלהו ברוחא, ואינון דעלמא תתאה הוו בלחודייהו כלהו בגופא, ולא אתחזון למהוי אלין ואלין גו סיהרא, אלא אלין גו סיהרא, ואלין לבר, לנהרא אלין מגו אלין, וכלהו דעאלו בארעא דיוקנא דקדמאי הוו, ולא הוו בסליקו עלאה כוותייהו, בגין דלא יהא דרא ולא הוה מקדמת דנא, כאינון קדמאי דאתחזיא להון זיו יקרא דמאריהון אפין באפין. יעקב שימש בנשוי בגופא, לבתר אתדבק רוחא ברוחא, משה אתפרש מאתתיה, ושימש כד איהו בגופא בההוא רוחא קדישא, לבתר אתדבק רוחא ברוחא עלאה טמירא דלעילא, וכל דרגין הוו מתדבקן כלהו כחדא, רוחא דמשה דיובלא איהו, גופיה דשמטה, רוחא דיעקב לאתדבקא בשמטה, גופיה דנשוי הוה בהאי עלמא, כל אינון נהורין עלאין בדיוקנא דלהון לתתא בארעא, (נ"א בדיוקנא דלהון לתתא, מנהון בדיוקנא דלהון לתתא בארעא), וכלהו תליין ברקיע השמים. הכא רזא דתרין שמהן כלילן כחדא, ושכלולא דלהון תלתא, ואתהדרן לחד, דא לקבל דא, ואיהו שמא גליפא מחקקא כלילן בהאי ברזא דמהימנותא:


ויאמר אלהי"ם נעשה אדם, (תהלים כה יד) סוד יהו"ה ליראיו וגו', פתח ההוא סבא דסבין, ואמר שמעון שמעון, מאן הוא דאמר ויאמר אלהי"ם נעשה אדם, מאי ניהו הכא האי אלהי"ם, אדהכי פרח ההוא סבא דסבין ולא חמא ליה, וכמה דשמע רבי שמעון דהוה קרי ליה שמעון ולא רבי שמעון, אמר לחברוי ודאי האי הוא קב"ה, דאתמר ביה (דניאל ז ט) ועתיק יומין יתיב, הא כען איהו שעתא למפתח בהאי רזא, דודאי הכא אית רזא דלא אתיהיב רשו לאתגליא, וכען משמע דרשותא אתיהיב לאתגליא.

פתח ואמר, למלכא דהוה ליה כמה בניינין למבני, והוה ליה אומנא, וההוא אומנא לא הוה עבד מדעם אלא מרשו דמלכא, כמה דאת אמר (משלי ח ל) ואהיה אצלו אמון, מלכא ודאי איהו חכמה עלאה לעילא, ועמודא דאמצעיתא מלכא לתתא, אלהי"ם אומנא לעילא ודא אימא עלאה, אלהי"ם אומנא לתתא ודא שכינתא דלתתא, ואתתא לית לה רשו למעבד מדעם בלא רשו בעלה, וכל בניינין דהוו בארח אצילותא, הוה אמר אבא באמירה לגבי אימא יהא כדין וכדין ומיד הוה, כמה דאת אמר ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור, ויאמר הוה אמר לאלהי"ם יהי אור, מארי דבניינא איהו אומר ואומנא עביד מיד, והכי כל בניינין בארח אצילותא הוה אמר יהי רקיע יהי מארת וכלא אתעביד מיד. כד מטא לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים, אמר אומנא למארי בניינא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמר מארי בניינא ודאי טב הוא למעבד ליה, אבל עתיד הוא למחטי קמך, בגין דאיהו כסיל, הה"ד (שם י א) בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, איהי אמרה בתר דחוביה תליא באמא ולא באבא, אנא בעינא למברי ליה בדיוקנא דילי, הדא הוא דכתיב ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו, ולא בעא לאשתתפא ביה אבא, בזמנא דחב מה כתיב   [דף כב ע"ב]   (ישעיה נ א) ובפשעיכם שלחה אמכם, אמר מלכא לאימא, ולא אמרית לך דעתיד הוא למחטי, בההוא זמנא תריך ליה ותריך אמא עמיה, ובגין דא כתיב (משלי י א) בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, בן חכם דא אדם דאיהו בארח אצילות, ובן כסיל דא אדם דבריאה.

קמו כלהו חברייא ואמרו רבי רבי, וכי אית פרודא בין אבא ואמא, דמסטרא דאבא איהו באורח אצילות, ומסטרא דאימא בבריאה, אמר לון חברייא חברייא לאו הכי הוא, דהא אדם דאצילותא דכר ונוקבא הוה מסטרא דאבא ואמ"א, ודא איהו ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור, יהי אור מסטרא דאבא, ויהי אור מסטרא דאמ"א, ודא איהו אדם דו פרצופין, אבל להאי לית ביה צלם ודמות אלא אמא עלאה הוה ליה חד כנו"י דסליק לחושבן אלהי"ם, וההוא כנוי איהו אור וחשך ובגין ההוא חשך דהוה בההוא כנוי, אמר אבא דעתיד למחטי לאדם דאצילות (נ"א דבריאה, דאיהו אור לבוש עלא"ה (נ"א עליון), והאי איהו אור דברא קב"ה ביום ראשון דגנזו לצדיקייא, וההוא חשך דאתברי ביומא קדמאה לרשיעייא, כמה דאת אמר (שמואל א ב ט) ורשעים בחשך ידמו, ובגין ההוא חשך דהוה עתיד למחטי לההוא אור, לא בעא אבא לאשתתפא ביה, ובגין דא אמר נעשה אדם בצלמנו ההוא אור, כדמותנו ההוא חשך, דאיהו לבושא לאור, כגוונא דגופא דאיהו לבושא לנשמתא, הה"ד (איוב י יא) עור ובשר תלבישני, חדו כלהו ואמרו זכאה חולקנא דזכינא למשמע מלין דלא אשתמעו עד כען.


פתח עוד רבי שמעון ואמר (דברים לב לט) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהי"ם עמדי וגו', אמר חברייא שמעו מלין עתיקין דבעינא לגלאה בתר דאתיהיב רשו עלאה למימר, מאי ניהו דאמר ראו עתה כי אני אני הוא, אלא דא הוא עלת על כל עלאין, ההוא דאתקרי עלת העלות, עלת מאלין עלות, דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא, עד דנטיל רשות מההוא דעליה, כמה דאוקימנא לעילא בנעשה אדם, נעשה ודאי על תרין אתמר, דאמר דא לההוא דלעילא מניה נעשה, ולא עביד מדעם אלא ברשו ואמירה מההוא דלעילא מיניה, וההוא דלעילא מיניה לא עביד מדעם עד דנטיל עצה מחבריה, אבל ההוא דאתקרי עלת על כל עלות דלית לעילא מניה ולא לתתא שוה ליה, כמה דאת אמר (ישעיה מ כה) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, אמר ראו עתה כי אניי הוא ואין אלהי"ם עמדי דנטיל עצה מניה, כגוונא דההוא דאמר ויאמר אלהי"ם נעשה אדם.

קמו כלהו חברייא ואמרו רבי הב לנא רשו למללא בהאי אתר, אמרו והא לא אוקמת לעילא דעלת העלות אמר לכתר נעשה אדם, אמר לון הוו שמעין אודנייכו מה דפומכון ממללן, והא לא אמרית לכו השתא דאית דאתקרי עלת העלות, ולאו איהו ההוא דאתקרי עלת על כל עלות, דלעלת על כל עלות לית ליה תניינא דנטיל עצה מניה, דאיהו יחיד קדם כלא ולית ליה שותפא, ובגין דא אמר ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלהי"ם עמדי דנטיל עצה מניה, דלא אית ליה תניינא ולא שותפא ולא חושבנא, דאית אחד בשתוף כגון דכר ונוקבא, ואתמר בהון (שם נא ב) כי אחד קראתיו, אבל איהו חד בלא חושבן ולא שתוף, ובגין דא אמר ואין אלהי"ם עמדי, קמו כלהו ואשתטחו קמיה ואמרו זכאה בר נש דמאריה אסתכם עמיה לגלאה רזין טמירין, דלא הוו מתגליין למלאכייא קדישיא.

אמר לון חברייא אית לן לאשלמא קרא, דכמה רזין טמירין אית בהאי קרא, (דברים לב לט) אני אמית ואחיה וגו', אני אמית ואחיה בספירן, אחיה מסטרא דימינא חיי, ומסטרא דשמאלא מותא, ואי לא אסתכמן תרוייהו בעמודא דאמצעיתא לא אתקיים דינא, דאינון במותב תלתא כחדא, ולזמנין   [דף כג ע"א]   אסתכמו תלתא למעבד דינא, וייתי י"ד (ימינא) דאיהי פשוטה לקבל שבים, דאיהו יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ודא שכינתא אתקרי יד ימין מסטרא דחסד, יד שמאל מסטרא דגבורה, יד יהו"ה מסטרא דעמודא דאמצעיתא כד בר נש תב בתיובתא האי יד שזיב ליה מן דינא, אבל כד דן עלת על כל העלות אתמר ביה ואין מידי מציל. ועוד תלת זמנין אתמר בהאי קרא אני אני אני, דאית בהון א' א' א' י' י' י', דאתרמיזו ביו"ד ה"י וא"ו ה"י, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואית בהון ג' ווי"ן ו' ו' -- ו'אחיה ו'אני ו'אין דאתרמיזו באלין שמהן. ועם כל דא דהאי קרא הא אוקמוה חברייא לגבי אלהי"ם אחרים, כמא דאת אמרת ראו עתה כי אני אני הוא, דא קב"ה ושכינתיה דאתמר בהו אנ"י וה"ו, ואין אלהי"ם עמדי דא סמא"ל ונח"ש, אני אמית ואחיה, אני אמית בשכינתי למאן דאיהו חייב, ואני אחיה בה למאן דאיהו זכאי, ואין מידי מציל דא י"ד יהו"ה, דאיהו יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואיהו כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, וכלא קשוט, אבל מה דאתמר לעילא עלת עלאה, דאיהו עלת על כל העלות והאי רזא לא אתמסר לכל חכימא ונביאה, (נ"א אבל מה דאתמר לעילא על עלאה דאיהו על העלות, האי רזא לא אתמסר אלא לכל חכימא ונביאה).

תא חזי כמה עלות אינון סתימין, דאינון מתלבשין ואינון מורכבין בספירן, וספירן מרכבה לגבייהו, דאינון טמירין ממחשבתא דבני נשא, ועלייהו אתמר (קהלת ה ז) כי גבוה מעל גבוה שומר וגו', נהורין מצוחצחין אלין על אלין, ואלין דמקבלין אינון חשוכין מאחרנין דעלייהו דמקבלין מנייהו, ועלת העלות לית נהורא קיימא קמיה, דכל נהורין מתחשכן קמיה.


דבר אחר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הא אוקמוה חברייא על מלאכי השרת, דאינון אמרי האי קרא, אמר להו בתר דהוו ידעין מה דהוה ומה דעתיד למהוי, ואינון הוו ידעין דעתיד למחטי, אמאי בעו למעבד ליה, ולא עוד אלא דעזא ועזאל הוו מקטרגי עליה, דבזמנא דאמר שכינתא לקב"ה נעשה אדם, אמרו (תהלים קמד ג) מה אדם ותדעהו, מה את בעי למברי אדם, ותדעהו דעתיד למחטי קמך באתתא דיליה דאיהי חשך, דאור איהו דכורא, וחשך נוקבא, שמאלא חשך דבריאה, בההוא זמנא שכינתא אמרת לון, בהאי דאתון מקטרגין אתון עתידים למנפל, כדכתיב ויראו בני האלהי"ם את בנות האדם כי טובות הנה וגו', (חשקו בהון) וטעו בהון, ואפיל לון שכינתא מקדושה דלהון.

אמרו חברייא רבי רבי, אדהכי (נ"א אי הכי) עזא ועזאל לא הוו משקרין במלולייהו, דודאי בנוקבא עתיד אדם למחטי, אמר להו הכי אמרת שכינתא, אתון אזדמנתון לקטרגא קדמי יתיר מחילא דמרומא, אי אתון הויתון שפירין מאדם בעובדייכו יאות לכו לקטרגא עליה, אבל איהו עתיד למחטי באתתא חדא, אתון בנשין סגיאין, חביתון יתיר מבני נשא, כמה דכתיב ויראו בני האלהי"ם את בנות האדם וגו', את בת האדם לא נאמר, אלא את בנות האדם, ולא עוד אלא אם אדם חב, הא אקדים ליה תשובה, לאהדרא למאריה לאתקנא במה דחב.

אמרו ליה חברייא, אי הכי אמאי כולי האי א"ר שמעון לחברייא אי לא דהוה הכי דברא קב"ה יצרא טבא ובישא דאינון אור וחשך, לא הוה זכו וחובה לאדם דבריאה, אלא דאתברי מתרווייהו, ובגין דא (דברים ל טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'.

אמרו ליה כולי האי אמאי, ולא הוה שפיר דלא אתברי דלא למיחב ולגרמא כל מה דגרים לעילא, ולא הוה ליה לא עונש ולא שכר, אמר לון מן הדין הוה ליה למברייה כך, בגין דאורייתא בגיניה אתבריאת, דכתיב בה עונשא לרשיעייא ואגרא לצדיקייא, ולא הוה אגרא לצדיקייא ועונשא לרשיעייא, אלא בגין אדם דבריאה (ישעיה מה יח) לא תהו בראה לשבת יצרה, אמרו ודאי כען שמענא מה דלא שמענא עד השתא, דודאי לא ברא קודשא בריך הוא מילתא דלאו איהו צריך, ולא עוד אלא אורייתא דבריאה   [דף כג ע"ב]   איהי לבושא דשכינתא, ואי אדם לא הוה עתיד למברי (למחטי), הות שכינתא בלא כסוייא כגוונא דעני, ובגין דא כל מאן דחב כאלו אפשיט לשכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשא דאדם, וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא, כאלו הוא לביש לשכינתא בלבושהא, ובגין דא אוקמוה בכסויא דציצית (ותפילין), (שמות כב כו) כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב, בגלותא, והא אוקמוה.

תא חזי חשך איהו אוכמא דאורייתא אור חוורו דאורייתא [מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ה’],

([3]ואי צלותא לאו איהי שלימא, כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה, כמא דאת אמרת (איכה א ג) כל רודפיה השיגוה וגו', ובגין דא מצלין (תהלים עח לח) והוא רחום יכפר עון, דא סמאל דאיהו נחש, ולא ישחית דא משחית, והרבה להשיב אפו דא אף, ולא יעיר כל חמתו דא חמה, בגין דלא ירדפון בתר צלותא, וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו, שבעה ממנן אינון, ותליין מנייהו שבעין ובכל רקיעא ורקיעא אינון מקטרגין, ותליין מנייהו עשרה אלף רבוא ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה, ותפילין על רישא ודרועא, אתמר בהו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם יהו"ה נקרא עליך ויראו ממך, שם יהו"ה, אוקמוה דאיהי תפלין דרישא, ומאן דחזי שם יהו"ה על רישא, בצלותא דאיהו (יהו"ה) אדנ"י, מיד כלהון ברחין, הה"ד (תהלים צא ז) יפול מצדך אלף וגו').

ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא, (אמר (בראשית כח י) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ובא לילא דגלותא, ואמר) (שם לב ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו, ופליג עמא קדישא בגלותא לג' סטרין, כמה דאת אמר (שם לג ב) וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ברישא בגלותא דאדום, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים, ובגין דחמא בתר כן עניותא וצערא דלהון, אמר (שם כח כ) ושבתי בשלום אל בית אבי ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.

ודוד בגין גלותא אמר, (שמואל ב יז כט) רעב ועיף וצמא במדבר, ובגין דחמא שכינתא חרבה ויבשה, הוה נטיל צערא בגינהא, לבתר דחמא דהדרין ישראל בחדוה, תקין עשר מיני נגונין, ובסוף כלהו אמר (תהלים קב א) תפלה לעני כי יעטוף, (נ"א תקין י' מיני תילים, ובסוף כלהו תפלה לדוד הטה יהו"ה אזנך ענני, חדא דכלהו צלותין, דבגינייהו מתעטפין קדם מלכא, ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני אמר תפלה לעני כי יעטוף) והיא צלותא דעטיף כל צלותין קדמהא עד דייעול צלותא דיליה, ובגין דא אקדים עני לכלהו, מאן צלותא דעני דא צלותא דערבית דאיהי רשות בפני עצמה בלא בעלה, ובגין דאיהי בלא בעלה איהי עניה יבשה (ברשות כל אינש), וצדיק עני יבש, דא זרעא דיעקב דאיהו ברשות כל אומין דעלמא, ודמיא לצלותא דערבית דאיהי ליליא דגלותא.

וצלותא דשבת איהי צדקה לעני, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, שמש בשבת צדקה לעניים, (דעניים מתנחמי בארח דשמשא דשבתא), , ובגין דא צריך בר נש למהוי איהו כעני לתרעא דמלכא בצלותא דעמידה, בכל שית יומין דחול בגין שכינתא, ומתעטף לה בעטופא דמצוה דציצית כעני, ויהא בתפילין כאביון לגבי תרעא דאיהו אדנ"י, דהכי סליק לחושבן היכ"ל, ודא איהו אדנ"י שפתי תפתח.

וכד אפתח פומיה בצלותא דערבית, נשרא קא נחית ביומין דחולא לקבלא בגדפהא צלותא דליליא, ודא נוריאל, אתקרי אוריאל מסטרא דחס"ד, ונוריאל מסטרא דגבורה, דאיהו נור דליק דאתמר ביה (דניאל ז י) נהר דינור וגו', ובצלותא דשחרית אריה נחית לקבלא צלותא בדרועוי וגדפוי, דארבע גדפין (ס"א אית) לכל חיה, דא מיכאל, ובצלותא דמנחה שור נחית לקבלא (נ"א צלותא) בקרנוי וגדפוי ודא גבריאל.

ובשבת נחית קב"ה בג' אבהן לקבלא בת יחידא דיליה בהון, ודא רזא דשבת, ש' ב"ת יחידא דיליה, בההוא זמנא חיוון עלאין דאתקריאו בשמא דיהו"ה, פתחין ואמרין (תהלים כד ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, בההוא זמנא מתפתחין שבעה היכלין, היכל קדמאה היכלא דאהבה, תניינא היכלא דיראה, תליתאה היכלא דרחמי, רביעאה היכלא דנבואה דאספקלריא דנהרא,   [דף כד ע"א]   חמישאה היכלא דנבואה דאספקלריא דלא נהרא שתיתאה היכלא דצדק, שביעאה היכלא דדין, ועלייהו אתמר בראשית ברא שי"ת, אלהי"ם היכלא שביעאה, והכי אינון ז' היכלין לתתא.

ולקבלייהו שבעה קלין דהבו ליהו"ה, וי"ח אזכרות דביה, דבהון שט קב"ה בי"ח עלמין, (תהלים סח יח) ברכב אלהי"ם רבותים אלפי שנאן, דאינון י"ח רבוון עלמין, וכמה נטורי תרעין אית להיכלין דמקבלין צלותין, וכל צלותא לא תיעול אלא במדה במשקל, ולית מאן דקאים קמי תרעא דצלותא ועליה אתמר (שם קכז ה) לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער דאיהו תרעא דמלכא, בגין דצלותא איהי מצוה, ודא שכינתא ואורייתא דאיהו קב"ה, לא צריך הפסקה בינייהו, וצריך לסלקא תורה ומצוה ברחימו ודחילו דכל פקודין דעשה ולא תעשה כלהו תליין מן שם יהו"ה, כמה דאוקימנא רזא דא, שמי עם י"ה שס"ה מצות לא תעשה, זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה, והא הכא שס"ה ורמ"ח, ואינון רמ"ח תיבין דבק"ש, ואתייהיבו מרחימו ודחילו דאת ה', ובגין דא תקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה, ואינון כלילן באברהם, דאתמר ביה זרע אברהם אוהבי.

ישראל דסליק ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, ורזא דמלה ישראל עלה במחשבה להבראות, מחשבה חש"ב מ"ה, וביה תשכח שמא קדישא, ובגין יעקב דאיהו ישראל, אתמר ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו, בדיוקנא דמאריה בני חיי ומזוני מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דאיהו בני בכורי ישראל, ואיהו עץ החיים, ואיהו אילנא דמזון לכלא ביה, ובגין דא אינון ישראל מזונא דיליה, צלותא דחשיבא לקרבנא, ובגלותא אתמר (בראשית ל א) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ושכינתא איהי קרבנא דקב"ה מניה, בימינא ושמאלא וגופא. וכד סלקא לגביה, צריך לאכללא עמיה כל עשר ספירן, דלית קדושה פחות מעשרה, דאיהי קדושה דיליה, ובגין דא כד בר נש בעי לסלקא צלותיה בכל תנועין, אי חיויא בעי לקטרגא לצלותא, צריך למעבד ליה קירטא, ורזא דמלה זרקא מקף שופר הולך סגולתא.


פתח רבי שמעון ואמר, עלאין שמעו תתאין אתכנשו, אלין מארי מתיבתא דלעילא ותתא, אליהו באומאה עלך טול רשו ונחית הכא, דהא קרבא סגיאה אזדמן, חנו"ך ממנא נחות הכא, אנת וכל מארי מתיבתא דתחות ידך, דלא ליקרא דילי עבידנא אלא ליקרא דשכינתא. פתח כמלקדמין ואמר, זרקא ודאי במיתך לסלקא צלותא לההוא אתר ידיע, כמה דההיא אבנא דקירטא דאזדריקת לאתר ידיע, הכי צריך לסלקא מחשבתיה בצלותיה, בההיא תגא אבן מוכללת ומעוטרת, דאתמר בה כל הזוקף זוקף בשם, דצריך לסלקא לה תמן, ובההוא אתר דסליק לה לגבי בעלה, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אע"ג דאתמר ביה ואתה תשופנו עקב, ההיא אבן דאיהי י' דיעקב, דאתמר בה (שם מט כד) משם רועה אבן ישראל, לא יפסיק, וצריך לסלקא (נ"א לה) עד אין סוף, וכד נחית לה, אתמר ביה כל הכורע כורע בברוך, דצריך לנחתא (נ"א לה) עד אין תכלית ולא יפסיק (נ"א לה) מניה לא לעילא ולא לתתא. לזמנין איהו בעלה ו' בצדיק, בשית פרקין דתרין שוקין, נחית לגבה בתרין שוקין, לזמנין איהו בעלה ו' בתרין (נ"א דרועין), שית פרקין, דסליקת לגביה בתרין דרועין, לזמנין איהו בן אבא ואמא בן י"ה, צריך לסלקא (ס"א לה לעילא וכד) לעילא לה', וכד סלקת תמן, לזמנין איהו בהפוכא ו' בין י' י', כגוונא דא א צריך לסלקא לה, לגבי דאתמר בה (תהלים קיח כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, וכד איהי סליקת לעילא, ברישא דכל רישין סלקא ובגינה מלאכיא אמרין   [דף כד ע"ב]   אי"ה מקום כבודו וכד סליקת לא' כגוונא דא א, איהי תגא ברישא דא', עטרה על רישיה כת"ר וכד נחתא נקודה לתתא ואתעטרת נחיתת ביה כגוונא דא א (נ"א קמץ), וכד סליקת אתקרי תגא ברזא דטעמי וכד נחיתת אתקריאת נקודה וכד מתיחד עמה איהי ז', כלילא מניה אות ברית דאיהי שביעאה דכלא. ובודאי האי אבנא היא בניינא דכל עלמין, ובגין דא (דברים כה טו) אבן שלמה וצדק יהיה לך, איהי מדה בין כל ספירה וספירה, דכל ספירה (נ"א וכל ספירה) בה סליקת לעשר שיעור דילה, ובה (נ"א ו' בה) אתעבידת אמה, עשר אמות אורך בין כל ספירה וספירה, ורזא דמלה עשר אמות אורך הקרש, ובין כלא מאה, איהו י' בין פרק ופרק, עשר זמנין סלקא למדה (מארי) דמאה אמה.

כל מדה ומדה אתקרי עולם, ואינון י"ו שיעור ומדה, ו' שקל, י' מדה דיליה, ושעורא דמדה חמש אמות ארך וחמש אמות רחב, ואינון לקבל שעורא דכל רקיע, דמהלך ת"ק אורכיה ות"ק פותייה, ואינון ה' ה' הרי לך שעור קומה באתוון ה'. דאת ו' איהו רקיע השמים, חמש רקיעין דיליה, ה' אלין אתקריאו ה' שמים, ה' חמש רקיעין דכלילן בשמים, חמש עלאין שמי השמים, ואינון ה' ה' חמש בחמש, ו' רקיע שתיתאה לון י' שביעאה לון, שבעה בשבעה וסלקין י"ד, והכי אינון ארעין שבעה על גבי שבעה כגלדי בצלים, וכלהו רמיזן בתרין עיינין. י' אתקרי עולם קטן, ו' עולם אריך, וכל מאן דבעי למשאל שאלתין לגבי עולם אריך, צריך לארכא ביה, וכל מאן דשאיל בעולם קצר צריך לקצרא, ועל דא אוקמוה במקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך, לקצר בצלותין (במדבר יב יג) אל נא רפא נא לה, בנקודה די' להאריך ולהתנפל, (דברים ט ח) ואתנפל לפני יהו"ה כראשונה מ' יום ומ' לילה כלא מ' ם', י' נקודה באמצע אתעביד מי"ם מסטרא דחסד, צריך לארכא בצלותא. ובשמא קדישא וסליק יהו"ה ברביע לארכא בתנועה דא, דאיהו רזא דתקיעה, לקצר מסטרא דשברים, בינוני לא בקצירו ולא באריכו, בתרועה בעמודא דאמצעיתא, דאיהי שלשלת דתרוייהו, שקל הקדש, לקביל רביע דסליק איהו חולם, שברים לקביל שב"א, דא בעא לסלקא קלא, ודא בעא לנחתא לה, ובגין דא אינון שברים. בחשאי שכינתא תתאה, וקלא לא ישתמע, כמה דאת אמר (שמואל א א יג) וקולה לא ישמע, תרועה דא שלשלת אחיד בתרוייהו, ואית כגוונא דרקיע המאריך ביה תיבה, ואיהי נקודה חיריק, כגוונא דחלם, לית נקודה דלית כגוונא דילה בטעמי, סגול לגבי סגולתא, שב"א לגבי זקף גדול, כלהו תשכח לון נקודי לגבי טעמי, למאן דידע רזין טמירין. פתח ואמר זרקא מקף שופר הולך סגולתא, (פתח נקודת ימין יהו"ה מלך, נקודת סגול שמאלא יהו"ה מלך, באמצעיתא יהו"ה ימלוך, לתתא, רבי אחא אמר, יהו"ה מלך דא עלמא עלאה, יהו"ה מלך דא תפארת, יהו"ה ימלוך דא ארון הברית):


אלה תולדות השמים והארץ [4], הא אוקמוה, כל אתר דכתיב אלה פסל את הראשונים, ואלין תולדין דתהו דאתרמיזו בקרא תניינא והארץ היתה תהו, ואלין אינון דאתמר, דקב"ה ברא עלמין ומחריבן, ובגין דא ארעא הוה תוהה ובוהה, איך ברא קב"ה עלמין לחרבא לון, שפיר הוה דלא לברי לון, אלא ודאי הכא איכא רזא מאי איהו ומחריבן, דקב"ה לא ישצי עובדי ידוי, ולא עוד אלא דא שמיא אתמר בהו, (ישעיה נא ו) כי שמים כעשן נמלחו וגו', אם כן קב"ה עביד ומחי. אלא רזא דמלה כדין הוא, דקב"ה ברא עלמא וברייה באורייתא כמה דאוקמוה בראשית, דאתמר בה (משלי ח כב) יהו"ה קנני ראשית דרכו, ובהאי ראשית ברא ית שמיא וית ארעא, ואיהי סמיך לון ביה, בגין דברית כתיב ביה בבראשי"ת ואתמר ביה (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', ואלין אינון דאתמר בהון (תהלים קטו יו) השמים שמים ליהו"ה וגו', ואיהי ארץ החיים כלילא משבע ארעין, דעלייהו אמר דוד מלכא (שם קיו ט) אתהלך לפני יהו"ה בארצות החיים. וברא שמיא וארעא   [דף כה ע"א]   בתריה על תה"ו, ולית תמן יסודא דאיהו ברי"ת דסמיך לון, בגין דא קב"ה בעא למתן אורייתא לאומין דעלמא עעכו"ם, דאיהו ברית מילה ממש, ולא בעו לקבלא ליה, ואשתארת ארעא חרבה ויבשה, ודא איהו יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, יקוו המים דא אורייתא, אל מקום אחד אלין ישראל, בגין דנשמתייהו תליין מההוא אתר דאתמר ביה ברוך כבוד יהו"ה ממקומו כבוד יהו"ה שכינתא תתאה, ממקומו שכינתא עלאה וכיון דאינון נשמתייהו מתמן, שריא עלייהו ודאי יהו"ה, ואתמר בהון (דברים לב ט) כי חלק יהו"ה עמו. ודא איהו יקוו המים אל מקום אחד, ואורייתא איהי ישובא דעלמא, ואומין דעלמא עעכו"ם דלא קבילו לה, אשתארו חרבין ויבשין, ודא איהו דקב"ה ברא עלמין ומחריבן, אלין דלא נטרי פקודי אורייתא, לא דישצי איהו עובדוי כמה דחשבין בני נשא, ולמה ישצי לון לבנוי, דאתמר בהון בהבראם בה' בראם ואלין אינון דמתגיירין מאומין דעלמא, בגינייהו נפלת ה' זעירא דאברהם באלף חמישאה דהוא ה', דאיהו חרב ויבש, חרב בבית ראשון ויבש בבית שני. ומשה בגין דבעא לאעלא גיורין תחות גדפוי דשכינתא, וחשיב דהוו מאלין דאתבריאו בה', והב בהון את ה' דאברהם, גרמו ליה ירידה, כמא דאת אמרת (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך, ובגין דלא קבילו לאת ה' בדחילו דיו"ד וברחימו דה', נחית איהו מדרגיה דאיהו ו', ואת ו' נחתת עמיה, בגין דלא יתאביד בינייהו, דעתיד איהו ברזא דגלגולא לאתערבא בינייהו בגלותא בין ערב רב, דאינון נשמתייהו מסטרא דאלין דאתמר בהון (ישעיה נא ו) כי שמים כעשן נמלחו וגו'. ואלין אינון דלא בעא נח רחמי עלייהו, ואתמר בהון וימחו מן הארץ, בגין דהוו מאלין דאתמר בהון (דברים כה יט) תמחה את זכר עמלק, ומשה לא אסתמר מנייהו, ואפיל ה' בינייהו, ובגין דא איהו לא יעול לארעא דישראל, עד דיתוב ה' לאתרה, ובגין דא נחת איהו מדרגיה, ונחית ביה ו', ובגין דא ה' נפלת ו' יוקים לה, ו' דמשה, ובגין דה"א זעירא ה' דאברהם דאיהי דהבראם, אתזער איהו בגינה, אתמר ביה (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה וגו', ואפיק לה מתמן בחילא דו', ואייתי לה עמיה, מיד שריא עליה י"ה. ואשתלים אומאה, (דאתמר) (שמות יז יו) כי יד על כס יה מלחמה ליהו"ה וגו', מאי מדר דר, דא משה, דאתמר ביה (קהלת א ד) דור הולך ודור בא, והא אוקמוה, דלית דור פחות מששים רבוא, ודא משה דאתמר ביה דאנתתא חדא ילדה ששים רבוא בכרס אחד.

וחמש מינין אינון בערב רב, ואינון (סימן: נג"ע ר"ע) נפילים, גבורים, ענקים, רפאים, עמלקים, ובגינייהו נפלה ה' זעירא מאתרהא, בלעם ובלק מסטרא דעמלק הוו, טול ע"ם מן בלעם, ל"ק מן בלק, אשתאר בב"ל, (בראשית יא ט) כי שם בלל יהו"ה שפת כל הארץ, ואלין אינון דאשתארו מאלין דאתמר בהון (שם ז כג) וימח את כל היקום, ומאלין דאשתארו מנהון בגלותא רביעאה, אינון רישין בקיומא סגי, ואינון קיימין על ישראל כלי חמס, ועלייהו אתמר (שם ו יג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם, אלין אינון עמלקים.

  • נפילים עלייהו אתמר (שם ו ב) ויראו בני האלהי"ם את בנות האדם כי טובות הנה, ואלין אינון מינא תניינא, מאלין נפילים מלעילא, דכד בעא קב"ה למעבד אדם, דאמר נעשה אדם בצלמנו וגו', בעא למעבד ליה רישא על עלאין, למהוי איהו פקיד על כלהו, ולמהוי אינון פקידין על ידוי, כגוונא דיוסף דאתמר ביה (שם מא לד) ויפקד פקידים על הארץ, אינון בעו לקטרגא ליה, ואמרו (תהלים ח ה) מה אנוש כי תזכרנו וגו', דעתיד למחטי קמך, אמר לון קב"ה אי אתון הויתון לתתא כותיה, יתיר הויתון חבין מניה, מיד ויראו בני האלהי"ם את בנות האדם וגו', חשקו בהון וקב"ה אפיל לון לתתא בשלשלאן, ואינון   [דף כה ע"ב]   עז"א ועזא"ל דמנייהו נשמתהון דערב רב, דאינון נפילים דאפילו גרמייהו לזנות בתר נשיא דאינון טבאן, ובגין דא אפיל לון קב"ה מעלמא דאתי, דלא יהא לון חולקא תמן, ויהיב לון אגרייהו בהאי עלמא, כמה דאת אמר (דברים ז י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו'.
  • גבורים מינא תליתאה, עלייהו אתמר המה הגבורים וגו' אנשי השם, ואינון מסטרא דאלין דאתמר בהון (בראשית יא ד) הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם, דבנין בתי כנסיות ומדרשות, ושויין בהון ס"ת ועטרה על רישוי, ולא לשמא דיהו"ה אלא למעבד לון שם, הה"ד ונעשה לנו שם, ומסטרא אחרא מתגברין על ישראל דאינון כעפרא דארעא, וגזלין לון, (ואתברת עבידתא, ועלייהו אתמר (שם ז יט) והמים גברו מאד מאד על הארץ.
  • רפאים מינא רביעאה, אם יחזון לישראל בדוחקא מתרפין מנייהו, ואית לון רשו לשזבא לון ולא בעאן, ומתרפין מאורייתא ומאלין דמשתדלין בה, למעבד טב עם עכו"ם, עלייהו אתמר (ישעיה כו יד) רפאים בל יקומו, בזמנא דייתי פקידה לישראל אתמר בהון (שם) ותאבד כל זכר למו.
  • ענקים מינא חמישאה, דאינון מזלזלין לאלין דאתמר בהון (משלי א ט) וענקים לגרגרותיך, ועלייהו אתמר (דברים ב יא) רפאים יחשבו אף הם כענקים, שקילין דא לדא, אלין אינון דאהדרו עלמא לתהו ובהו, ורזא דמלה חרב בי מקדשא והארץ היתה תהו ובהו, דאיהי עקרא וישובא דעלמא, מיד דייתי אור דאיהו קב"ה, יתמחון מן עלמא ויתאבדון, אבל פורקנא לאו איהי תליא אלא בעמלק עד דיתמחי, דביה אומאה, והא אוקמוה.


דבר אחר "אלה תולדות השמים וגו'", אלין אינון דאתמר בהון (שמות לב ד) אלה אלהיך ישראל, ביומא דיתמחון אלין, כאלו ההוא יומא עביד קב"ה שמיא וארעא, הה"ד (בראשית ב') "ביום עשות יהו"ה אלהי"ם ארץ ושמים", בההוא זמנא יהא קב"ה עם שכינתיה, ויתחדש עלמא, הה"ד (ישעיה סו כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו', דא איהו ביום עשות.

בההוא זמנא "ויצמח יהו"ה אלהי"ם מן האדמה כל עץ נחמד וגו'", אבל בקדמיתא עד דיתמחון אלין לא נחית מטרא דאורייתא, וישראל דדמיין לעשבין ולאילנין לא יצמחון, ורזא דמלה "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה וגו'", בגין "דאדם אין", דאינון ישראל בבי מקדשא, "לעבוד את האדמה" בקרבנין.


דבר אחר "וכל שיח השדה", דא משיח ראשון טרם יהיה בארעא, "וכל עשב השדה טרם יצמח", דא משיח שני ולמה, בגין דלית תמן משה למפלח לשכינתא, דעליה אתמר ואדם אין לעבוד את האדמה, ורזא דמלה (בראשית מט י) לא יסור שבט מיהודה דא משיח בן דוד, ומחוקק מבין רגליו דא משיח בן יוסף, עד כי יבא שיל"ה דא משה, חושבן דא כדא, ול"ו יקה"ת עמים, אתוון ולו"י קה"ת.


דבר אחר "וכל שיח השדה", אלין צדיקיא דאינון מסטרא דצדיק ח"י עלמין, שי"ח ש' ח"י, ש תלת ענפין דאילנא, ואינון ג' אבהן, ומן ח"י עלמין, לשון אחר וכל עשב השדה, ע"ב שי"ן, תלת עלין דאינון ש' יאהדונה"י, ואינון ע"ב ענפין דתליין בהון כחושבן ע"ב, כלהו לא מתאחדין באתרא דאיהי שכינתא, עד דייתי ההוא דאקרי אד"ם, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ודא איהו "ואד"ם אין לעבוד את האדמה", ובגין דא אתמר ביה "וכל עשב השדה טרם יצמח", עד דיצמח צדי"ק. ומניה (תהלים פה יב) אמת מארץ תצמח, דאתמר ביה (דניאל ח יג) ותשלך אמת ארצה, ותלמידי חכמים דאינון דשאין לא צמחין בגלותא, עד דאמת מארץ תצמח, ודא משה, דאתמר ביה (מלאכי ב ז) תורת אמת היתה בפיהו, דלא יהא מאן דדריש לשכינתא כותיה, ובגין דא "ואדם אין לעבוד", ומיד דאיהו ייתי, מיד "וא"ד יעלה מן הארץ" -   [דף כו ע"א]   א"ד מן אדנ"י סליק ליה ו' ואתעביד בה אדון כל הארץ, מיד "והשקה את כל פני האדמה" מניה אתשקיין ישראל לתתא בע' אנפין דאורייתא.


דבר אחר "ואד יעלה מן הארץ", תרגומו ועננא יסתלק מן ארעא, ההיא דאתמר בה (שמות מ לח) כי ענן יהו"ה על המשכן וגו', וביה מתשקיין תלמידי חכמים בארעא בההוא זמנא, וייצר יהו"ה אלהי"ם את האדם, אלין ישראל, בההוא זמנא קב"ה צייר לון בציורין דעלמא דין ועלמא דאתי וייצר בההוא זמנא קב"ה עייל לון בשמיה, בציורא דב' יודי"ן י' י' ו' בינייהו, דאינון סלקין לחושבן יהו"ה, ויהון מצויירין באנפוי באנפין דילהון בתרין יודי"ן, בחוטמא דילהון באת ו', ובגין דא אמר קרא (במדבר כג ט) כי מראש צורים אראנו, אלין אינון ציורין דשמא קדישא, ויהון מצויירין באנפייהו בתרין לוחין יקירין דאינון י' י', דאיהו ו' חרות עלייהו. ועוד צייר לון לכל דור בבת זוגיה עלאה דא י"ה, ואינון ו' יחודא דתרוייהו, וצייר לון באינון דציורא דלעילא, דאיהו ישראל עמודא דאמצעיתא, כליל שכינתא עלאה ותתאה, דאינון ק"ש ערבית וק"ש שחרית ועלייהו אתמר עצם מעצמי ובשר מבשרי. ומיד בההוא זמנא נטע לון לישראל בגנתא דעדן קדישא הה"ד ויטע יהו"ה אלהי"ם אבא ואמא, גן דא שכינתא תתאה, עדן דא אמא עלאה, את האדם דא עמודא דאמצעיתא, איהי תהא נטע דיליה בת זוגיה, ולא תזוז מניה לעלם ותהא עדונא דיליה, וישראל קב"ה נטע לון בההוא זמנא נטעא קדישא בעלמא, כמה דאת אמר (ישעיה ס כא) נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.


"ויצמח יהו"ה אלהי"ם", אבא ואמא, "כל עץ נחמד" דא צדיק, "וטוב למאכל" דא עמודא דאמצעיתא, דביה הוא זמין (נ"א זמינא) מזון לכלא, דכלא ביה, ולא אתפרנס צדיק אלא מניה, ושכינתא מניה, ולא צריכין לתתאין (דילהון), אלא כולהו נזונין לתתא על ידיה, דבגלותא לא הוה לשכינתא ולח"י עלמין מזונא אלא בח"י ברכאן דצלותא, אבל בההוא זמנא איהו יהא מזונא לכלא.

"ועץ החיים" דהוא אילנא דחיי, יהא נטיע בגו גנתא, דאתמר ביה (בראשית ג') ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ושכינתא לא שלטא עלה אילנא דסטרא אחרא דאינון ערב רב, דאינון עץ הדעת טוב ורע, ולא תקבל בה עוד טמא, הה"ד (דברים לב יב) יהו"ה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, ובג"ד לא מקבלין גרים לימות המשיח, ותהא שכינתא כגפנא דלא מקבלא נטעא ממינא אחרא, וישראל יהון כל עץ נחמד למראה, ויתחזר עלייהו שופרא, דאתמר ביה (איכה ב א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ועץ הדעת טוב ורע אדחיין מנייהו, ולא מתדבקין ולא מתערבין בהון, דהא אתמר בישראל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, דאינון ערב רב, וגלי לון קב"ה דביום אכלך ממנו גרמו דאבדו ב' אבדין, דאינון בית ראשון ובית שני, ודא איהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ב' פעמים, ואינון גרמו דצדיק יחרב ויבש, בבית ראשון דאיהי שכינתא עלאה, ובבית שני דאיהי שכינתא תתאה, דא איהו (ישעיה יט ה) ונהר יחרב ויבש, ונהר דא (נ"א ו'), יחרב בה' תתאה, בגין דאסתלק מניה נביעו די' לאין סוף. ומיד דיפקון ישראל מן גלותא עמא קדישא לחוד, מיד נהר דהוה חרב ויבש, אתמר ביה ונהר יוצא מעדן דא ו' להשקות את הגן, ונהר דא עמודא דאמצעיתא, יוצא מעדן דא אמא עלאה, להשקות את הגן דא שכינתא תתאה, דבההוא זמנא אתמר במשה ובישראל (שם נח יד) אז תתענג על יהו"ה, בענג דאיהו ע' עדן נ' נהר ג' גן, ויתקיים קרא (שמות טו א) אז ישיר משה וגו',   [דף כו ע"ב]   שר לא נאמר אלא ישיר, ואתהפך לערב רב ענ"ג לנג"ע, ולאומין דעלמא כגוונא דפרעה ומצראי דפרח בהון שחין אבעבועות, אבל לישראל יהא ענ"ג, ודא איהו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.


"ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", דאינון חסד דרועא ימינא, ובההוא זמנא הרוצה להחכים ידרים ומחנה מיכאל אתשקיין מניה, ועמיה מטה יהודה ותרין שבטין, גבורה דרועא שמאלא, ובההוא זמנא הרוצה להעשיר יצפין, ומחנה גבריאל אתשקיין מניה, ועמיה מטה דן ותרין שבטין, נצח שוקא ימינא ומניה אתשקיין משרייא דנוריא"ל, ועמיה מטה ראובן ותרין שבטין עמיה, הוד שוקא שמאלא דעלה אתמר ליעקב (בראשית לב לב) והוא צולע על ירכו, ומניה אתשקיין משרייא דרפאל, דאיהו ממנא על אסוותא דגלותא, ועמיה מטה אפרים ותרין שבטין.

דבר אחר "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", אלין אינון ארבעה דנכנסו לפרדס, חד עאל בפישו"ן, דאיהו פי שונה הלכות תניינא עאל בגיחו"ן ותמן הוא קבור ההוא דאתמר ביה (ויקרא יא מב) כל הולך על גחון גבריא"ל גבר אל, עליה אתמר (איוב ג כג) לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלו"ה בעדו, ולא ידע גבר ית קבורתיה, עד יומא הדין דאתגלייא תמן, ודא איהו רמז, ולחכימא ברמיזא. תליתאה עאל בחדק"ל חד קל ודא לישנא חדידא קלא לדרשא, רביעאה עאל בפר"ת, דאיהו מוחא דביה פריה ורביה, בן זומא ובן עזאי דעאלו בקליפין דאורייתא, הוו לקאן בהון, רבי עקיבא דעאל במוחא, אתמר ביה דעאל בשלם ונפק בשלם.

([5]א"ר אלעזר, אבא, יומא חד הוינא בבי מדרשא, ושאילו חברייא מאי ניהו דא"ר עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, שמא תסתכנון גרמייכו, דכתיב (תהלים קא ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אדהכי הא סבא דסבין קא נחית, אמר לון רבנן במאי קא תשתדלון, אמרו ליה ודאי בהא דא"ר עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש וכו', אמר לון ודאי רזא עלאה אית הכא, והא אוקמוה במתיבתא עלאה, ובגין דלא תטעון נחיתנא לכו, ובגין לאתגלייא רזא דא בינייכו, דאיהי רזא עלאה טמירא מבני דרא. בודאי אבני שיש טהור אינון, דמנהון מיין דכיין נפקין ואינון רמיזין באת א רישא וסופא, ו' דאיהו נטוי בינייהו איהו עץ החיים, מאן דאכיל מניה וחי לעולם, ואלין ב' יודי"ן אינון רמיזין בוייצר, ואינון תרין יצירות, יצירה דעלאין ויצירה דתתאין, ואינון חכמה בראש וחכמה בסוף, תעלומות חכמה, ודאי אינון תעלומות מחכמה עלאה דתחות כתר עלאה. ואינון לקבל ב' עיינין, דבהון תרין דמעין נחתו בימא רבא, ואמאי נחתו, בגין דאורייתא מתרין לוחין אלין, הוה משה נחית לישראל, ולא זכו בהון ואתברו ונפלו, ודא גרים אבודא דבית ראשון ושני. ואמאי נפלו, בגין דפרח ו' מנייהו, דאיהו ו' דוייצר, ויהיב לון אחרנין מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, דמתמן אתייהיבת אורייתא באיסור והיתר, מימינא חיי, ומשמאלא מותא. ובג"ד א"ר עקיבא לתלמידוי, כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, לא תהוו שקילין אבני שיש טהור (נ"א דאינון ב' יודין דוייצר, חכמה עלאה וחכמה תתאה), לאבנין אחרנין, דאינון חיי ומותא, דמתמן (קהלת י ב) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, ולא עוד אלא אתון תסתכנון גרמייכו, בגין דאלין דעץ הדעת טוב ורע אינון בפרודא, ואבני שיש טהור אינון ביחודא בלא פרודא כלל, ואי תימרון דהא אסתלק עץ החיים מנייהו ונפלו ואית פרודא בינייהו, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, דהא לית תמן פרודא לעילא, דאלין דאתברו מאינון הוו, אתו לנשקא   [דף כז ע"א]   ליה פרח ואסתלק מנייהו).


דבר אחר "ונהר יוצא מעדן", בודאי לעילא בעץ חיים תמן לית קליפין נוכראין, הה"ד (תהלים ה ה) לא יגורך רע, אבל בעץ דלתתא אית קליפין נוכראין ודאי, ואיהו נטוע בגנתא דעדן דזעיר אנפין, דאיהו חנוך מטטרון, דג"ע דלעילא דקב"ה לית תמן ערטומא למיהוי תמן נפתל ועקש, ובגין דא ונהר יוצא וגו', יכילנא למימר במטטרון יוצא מעדן מעדון דיליה, להשקות את הגן, גן דיליה, פרדס דיליה דתמן עאלו בן עזאי ובן זומא ואלישע, וקליפין דיליה מסטרא דא טו"ב, ומסטרא דא ר"ע, ודא איסור והיתר כשר ופסול טומאה וטהרה.

קם חד סבא ואמר רבי רבי הכי הוא ודאי, אבל עץ חיים לא אתקרי איהו אלא הכי הוא רזא דמלה, וייצר חד יצירה דטוב, וחד יצירה דרע, דא איהו עץ הדעת טוב ורע, עץ דא אדם זעירא מסטרא דחיים מניה, ומסטרא דמותא מניה, תמן ב' יצירות דיליה דאינון איסור והיתר, ועליה אתמר וייצר יהו"ה אלהי"ם את האדם עפר מן האדמה.


"ויפח באפיו נשמת חיים" (שם ב, ז), דא שכינתא עלאה עדן תיובתא ועלה אתמר ועץ החיים בתוך הגן, דא עמודא דאמצעיתא, הגן שכינתא תתאה, תלת קטירין אינון נשמתא רוחא נפשא לגביה, ובהון ויהי האדם לנפש חיה, דאיהו מפיו ממש אתקרי לשכינתא דאיהי נשמת חיים, מיד דאמר מלין אלין סליק לעילא, א"ר שמעון חברייא, בודאי מלאכא הוה, ובודאי סמך אית לנא מכל אתר:

פתח קרא אבתריה, "ויקח יהו"ה אלהי"ם את האדם ויניחהו בגן עדן וגו'", ויקח מאן נטיל ליה, אלא נטיל ליה מד' יסודין, דאתמר בהון ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אפריש ליה מנהון, ושוי ליה בגנתא דעדן, כגוונא דא יעבד קב"ה לבר נש דאתברי מד' יסודין, בזמנא דתב בתיובתא ומתעסק באורייתא, קב"ה נטיל ליה מתמן, ועלייהו אתמר ומשם יפרד, אפריש נפשיה מתאוה דילהון, ושוי ליה בגנתא דיליה, דאיהי שכינתא, לעבדה בפקודין דעשה, ולשמרה בפקודין דלא תעשה, אי זכה לנטרא לה איהו יהא רישא על ד' יסודין, ואתעביד נהר דאתשקיין על ידיה, ולא על ידא אחרא, ואשתמודעין ביה דאיהו רבון ושליט עלייהו. ואי עבר על אורייתא, אתשקיין ממרירו דאילנא דרע דאיהו יצר הרע, וכל אברין דאינון מד' יסודין, אתמר בהון (שמות א יד) וימררו את חייהם וגו', וימררו במרירו דמרה, ולגבי אברין קדישין דגופא דאינון מסטרא דטוב, עלייהו אתמר (שמות טו כג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וגו'.

כגוונא דא אמרו מארי מתניתין, וימררו את חייהם בעבודה קשה, בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בלבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, את כל עבודתם וגו' דא משנה, אם תייבין בתיובתא, אתמר בהון (שם טו כה) ויורהו יהו"ה עץ ודא עץ חיים, וביה וימתקו המים, ודא משה משיח, דאתמר ביה (שם יז ט) ומטה האלהי"ם בידי, מט"ה דא מטטרון, מסטריה חיים ומסטריה מיתה, כד אתהפך למטה איהו עזר מסטרא דטוב, כד אתהפך לחויא איהו כנגדו, מיד (שם ד ג) וינס משה מפניו. וקב"ה מסר ליה בידא דמשה, ואיהו אורייתא דבעל פה דביה איסור והיתר, מיד דמחא ביה בטינרא, נטל ליה קב"ה בידיה, ואתמר ביה (שמואל ב כג כא) וירד אליו בשבט, למחאה ליה ביה, ושבט איהו יצר הרע חויא, וכלא איהו בגלותא מחמת דיליה. ועוד ומשם יפרד, זכאה איהו בר נש דאשתדל באורייתא, דבזמנא דנטיל ליה קב"ה מהאי גופא מד' יסודין, אתפרש מתמן, ואזיל למהוי רישא דד'   [דף כז ע"ב]   חיוון ואתמר בהון (תהלים צא יב) על כפים ישאונך וגו'.


"ויצו יהו"ה אלהי"ם וגו'", הא אוקמוה לית צו אלא ע"ז, דמתמן אלהי"ם אחרים, ואיהי בכבד דמנה תכבד העבודה, דאיהי עבודה זרה ליה, והכבד כועס והא אוקמוה כל הכועס כאלו עובד ע"ז, דא איהו ויצו, על האדם, דא שפיכות דמים, כמה דאת אמר (בראשית ט ו) באדם דמו ישפך, ודא מרה חרבא דמלאך המות, כמה דאת אמר (משלי ה ד) ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות. לאמר דא גלוי עריות, ודא טחול עליה אתמר (משלי ל כ) אכלה ומחתה פיה וגו', דטחול לית ליה פומא וערקין, ואתשקיא מעכירו דדמא אוכמא דכבד, ולא אשכחנא ליה פומא, ודא איהו אכלה ומחתה פיה וגו'. כל שופכי דמים ממרה אינון, דערקין דדמא דלבא מיד דחזאן מרה, כלהון ברחין קדמה, ועריין כלהו אתכסיין בחשוכא, בדם אוכמא דטחול, מאן דעבר על שפיכת דמא וע"ז וג"ע, גליא נשמתיה בכבד מרה טחול, ודיינין ליה בגיהנם, ותלת ממנן עלייהו, משחית אף וחימה, ט"ו עריין אינון כחושבן י"ה, ושית אחרנין כחושבן ו'. קדם דגלו ישראל בגלותא ושכינתא עמהון, מני קב"ה לישראל (ויקרא יח ז) ערות אמך לא תגלה, ודא גלותא איהו גלוי ערותא דשכינתא, הה"ד (ישעיה נ א) ובפשעיכם שולחה אמכם, ועל ג"ע גלו ישראל ושכינתא בגלותא, ודא איהי ערוה דשכינתא. והאי ערוה איהי לילית אמא דערב רב, וערב רב אינון עריות דילה, ועריות דישראל דלעילא דעליה אתמר (ויקרא יח ז) ערות אביך לא תגלה, ואינון אפרישין בין ה' ה' דלא אתקריב ו' בינייהו, הה"ד (שם יז) ערות אשה ובתה לא תגלה, ואינון שכינתא עלאה ותתאה. דבזמנא דערב רב דאינון (סי' נג"ע ר"ע) נ'פילים ג'בורים ע'מלקים ר'פאים ע'נקים, בין ה' ה', לית רשו לקב"ה לקרבא בינייהו, ורזא דמלה (ישעיה יט ה) ונהר יחרב ויבש, יחרב בה' עלאה, ויבש בה' תתאה, בגין דלא יתפרנסון ערב רב מן ו' דאיהו עץ החיים, ובג"ד לית קריבו לו' בין ה' ה', בזמנא דערב רב בינייהו, ולית רשו לאת י' לקרבא בה' תניינא, הה"ד (ויקרא יח טו) ערות כלתך לא תגלה. ואינון אפרישו בין ו' לה' עלאה, הה"ד (שם ח) ערות אשת אביך לא תגלה, די' איהו אב, ה' אם, ו' בן, ה' בת, ובגין דא מני לגביה ה' עלאה, ערות אשת אביך לא תגלה, (שם ט) ערות אחותך בת אביך דא ה' תתאה, את בת בנה ואת בת בתה אינון ה"א ה"א, דאינון תולדין דה', ערות אחי אביך דא יו"ד, דאיהו תולדה דאת י', ואיהו אח לוא"ו. סוף סוף, בזמנא דערב רב מעורבין בישראל, לית קריבו ויחודא באתוון שם יהו"ה, ומיד דיתמחון מעלמא, אתמר באתוון דקב"ה (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד. ובג"ד אדם דאינון ישראל, אית לון יחודא באורייתא, דאתמר בה (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואיהי מטרוניתא מלכות, דמסטרהא אתקריאו ישראל בני מלכים. ובג"ד אמר קב"ה לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, דא משנה אתתא דההוא נער, ואיהו (נ"א ואיהי) שפחה דשכינתא ואי זכו ישראל איהי עזר לון בגלותא, מסטרא דהיתר טהור כשר, ואי לאו איהי כנגדו, מסטרא דטמא פסול אסור, טהור היתר כשר איהו יצר הטוב, פסול טמא אסור איהו יצר הרע, ואתתא דאית לה דם טוהר ודם נדה, מסטרא דמשנה. איהי שויא ליה, ולאו איהי בת זוגיה, יחודא דיליה, דלית יחודא עד דערב רב יתמחון מעלמא, ובג"ד אתקבר משה לבר מארעא קדישא, וקבורתא דיליה משנה איהי, ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין, קבורתא דיליה משנה דשלטא על מטרוניתא, דאיהי קבלה למשה ומלכא, ומטרוניתא   [דף כח ע"א]   מתפרשא מבעלה בגין דא (משלי ל כא) תחת שלש רגזה ארץ וכו', תחת עבד כי ימלוך, דא איהו עבדא ידיעא ושפחה דא משנה ונבל כי ישבע לחם דא ערב רב, עם נבל ולא חכם.


עוד פתח ואמר, "ויצר יהו"ה אלהי"ם מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים", ווי לעלמא דאינון אטימין לבא וסתימין עיינין דלא מסתכלין ברזי דאורייתא, ולא ידעין דודאי חית השדה ועוף השמים אינון עמי הארץ, ואפילו באלין דאינון נפש חיה לא אשתכח עזר בהון (בגלותא) לשכינתא בגלותא, ולא למשה דאיהו עמה, דבכל זמנא דגלת שכינתא לא זז מנה, א"ר אלעזר והא מאן יהב עובדא דאדם בישראל ובמשה, אמר ליה ברי ואנת אמרת הכי, וכי לא אוליפת (ישעיה מ"ו) מגיד מראשית אחרית אמר ליה הכי הוא ודאי. ובגין דא משה לא מית, ואדם אתקרי איהו, ובגיניה אתמר בגלותא בתראה, ולאדם לא מצא עזר, אלא כלהו כנגדו, וכן עמודא דאמצעיתא אתמר ביה ולאדם לא מצא עזר, דאפיק שכינתיה מן גלותא, הה"ד (שמות ב יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ומשה איהו בדיוקניה ממש, דאתמר ביה לא מצא עזר כנגדו, בההוא זמנא ויפל יהו"ה אלהי"ם תרדמה על האדם, יהו"ה אלהי"ם אבא ואמא, תרדמה דא גלותא דאתמר ביה (בראשית טו יב) ותרדמה נפלה על אברם, ארמי ליה על משה, ויישן, ולית שינה אלא גלותא. ויקח אחת מצלעותיו, מצלעותיו דמאן, אלא מאלין עולמין דמטרוניתא נטלו אבא ואמא חד מנייהו, ואיהו סטרא חוורא יפה כלבנה, ויסגר בשר תחתנה, דא בשר דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשר דמשה סומק ועליה אתמר פני משה כפני חמה, ובג"ד (שיר ו י) יפה כלבנה ברה כחמה.

דבר אחר "ויסגר בשר", בעאן לאגנא בה עליה, הה"ד (בראשית ז יז) ויסגר יהו"ה בעדו.

דבר אחר ויסגר, כמה דאת אמר (שמות כה כז) לעומת המסגרת, מסגרת מתקיימת, דבה מטרוניתא (יחזקאל מו א) יהיה סגור ששת ימי המעשה:


"ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע", הכא אתרמיז רזא דיבום, דאמרו ביה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, הה"ד (דברים כה ט) אשר לא יבנה את בית אחיו, אבל לגבי קב"ה אתמר ביה ויבן יהו"ה אלהי"ם, אבא ואימא בני לה לגביה, הה"ד (תהלים קמז ב) בונה ירושלם יהו"ה, ו' דאיהו בן י"ה. אבא ואמא עלייהו אתמר, ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע, אשר לקח מן האדם דא עמודא דאמצעיתא, ויביאה אל האדם, אייתי ליה לגבי צלע, דנטיל מן ה' עולימא דיליה, ועלה אתמר (זכריה ב ט) ואני אהיה לה נאם יהו"ה חומת אש סביב, ובגין דא בטורא דא יתבני בי מקדשא, על ידא דקב"ה, ויהא קיימא לדרי דרין, ועליה אתמר (חגי ב ט) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דקדמאה אתבני על ידא דבר נש, והאי על ידא דקב"ה, ובגין דא (תהלים קכז א) אם יהו"ה לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. וכן אתמר במשה ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע, כמה דאת אמר (שמות כו כ) ולצלע המשכן השנית, צלע ודאי מסטרא דחסד חוור, מתמן אתקריאת סיהרא, ויסגר בשר תחתנה, בשר דאיהו סומק מסטרא דגבורה, ואתכליל בתרוייהו, בההוא זמנא (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.


"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", דא שכינתא, נערה המאורסה לגבי עמודא דאמצעיתא, אתמר בה זאת הפעם וגו', אנא ידענא דאיהי עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת ודאי יקרא אשה, מסטרא עלאה דאיהי אמא, כי מאיש לקחה זאת, מסטרא דאבא דאיהו י', וכן משה בדיוקנא דיליה לתתא. ובההוא זמנא יזכו ישראל כל חד וחד לבת זוגיה, ודא איהו דכתיב (יחזקאל לו כד) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, וכתיב (יואל ג א) ונבאו בניכם ובנותיכם וגו', ואלין   [דף כח ע"ב]   אינון נשמתין חדתין דעתידין למהוי על ישראל, כמה דאוקמוה אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, ואז החדשות יבואו, בההוא זמנא מתעברין ערב רב מעלמא, ואתמר בישראל ובמשה כל חד בבת זוגייהו, ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, דאתעבר ערוה מעלמא, דאלין אינון דגרמו גלותא ערב רב ודאי:

ועלייהו אתמר והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו', ערום לרע, מכל חיוון דאומין דעלמא עעכו"ם, ואינון בנוי דנחש הקדמוני דפתי לחוה, וערב רב ודאי אינון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה, ומההיא זוהמא נפק קין, וקטל להבל רועה צאן, דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשגם זה הבל, בשג"ם ודאי איהו מש"ה, וקטיל ליה, ואיהו הוה ברא בוכרא דאדם. ועם כל דא משה בגין לכסאה על ערייתא דאבוהי נטל בת יתרו דאתמר ביה (שופטים א טז) ובני קיני חותן משה, והא אוקמוה אמאי אתקרי קיני, שנפרד מקין, כמה דאת אמר (שם ד יא) וחבר הקיני נפרד מקין, ולבתר בעא לאהדרא ערב רב בתיובתא, לכסאה ערייתא דאבוהי וקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה, ואמר ליה קב"ה מגזעא בישא אינון תסתמר מנייהו. אלין אינון חובה דאדם, דאמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, אלין אינון חובה דמשה וישראל, ובגינייהו גלו ישראל בגלותא ואתתרכו מתמן, הה"ד ויגרש את האדם, ואדם ישראל ודאי, ומשה בגינייהו אתתרך מאתריה, ולא זכה למיעל בארעא דישראל, דבגינייהו עבר מאמר הקב"ה, וחב בסלע דמחא ביה, דלא אמר ליה אלא (במדבר כ ח) ודברתם אל הסלע, ואינון גרמו, ועם כל דא מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, דאיהו לא קביל לון ויהיב בהון אות ברית אלא לכסאה ערייתא דאבוה, וקב"ה אמר ליה (שם יד יב) ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו, ובגינייהו אמר (שמות לב לג) מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, דאינון מזרעא דעמלק, דאתמר ביה (דברים כה יט) תמחה את זכר עמלק. ואינון גרמו לתברא תרין לוחין דאורייתא. ומיד:

ותפקחנה עיני שניהם, וידעו ישראל כי ערומים הם בטונא דמצרים, דהוו בלא אורייתא, ואתמר בהו (יחזקאל טז ז) ואת ערום ועריה, ואיוב בגין דא אמר ב' זמני (איוב א כא) ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, מה דהוה משה, אתהפך לערב רב לשמה ולשנינה, אשוב שמה, הכא רמיז דעתיד לאחזרא בינייהו בגלותא בתראה, ואזיל בינייהו לשמ"ה, ואיהו אמר (שם) יהו"ה נתן ויהו"ה לקח יהי שם יהו"ה מבורך. ובזמנא דאתברו תרין לוחין דאורייתא, ואורייתא דבעל פה, אתמר בהון ויתפרו עלה תאנה, אתכסו בכמה קליפין מערב רב, בגין כי ערומים הם, דלא יתגלי עריתייהו, וכסוייא דילהון כנפי ציצית, ורצועין דתפלין, דעלייהו אתמר:

ויעש יהו"ה אלהי"ם לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אבל לגבי ציציות ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות, דא איהו (תהלים מה ד) חגור חרבך על ירך גבור, ודא ק"ש, דאתמר ביה (שם קמט ו) רוממות אל בגרונם וגו', דא הוא ויעשו להם חגורות:

וישמעו את קול יהו"ה אלהי"ם וגו', כד קריבו לטורא דסיני, הה"ד (דברים ד לג) השמע עם קול אלהי"ם מדבר מתוך האש וגו', וערב רב מיתו, ואינון הוו דאמרו למשה (שמות כ טז) ואל ידבר עמנו אלהי"ם פן נמות, ואשכחו אורייתא, ואלין אינון עמי הארץ דאתמר בהון (דברים כז כא) ארור שוכב עם כל בהמה, בגין דאינון מסטרא דההוא חויא, דאתמר ביה ארור אתה מכל הבהמה, והא כמה ערבובין אינון בישין בעירן וחיוון, אבל אית ערבוביא מסטרא דנחש, ואית ערבוביא מסטרא דאומין עעכו"ם, דדמו לחיוון ובעירן דחקלא, ואית ערבוביא מסטרא דמזיקין, דנשמתין   [דף כט ע"א]   דחייביא אינון מזיקין דעלמא ממש. ואית ערבוביא דשדים ורוחין ולילין, וכלא מעורבבין בישראל, ולא אית בכלהו לטייא כעמלק, דאיהו חיויא בישא אל אחר, איהו גלוי לכל עריין דעלמא, רוצח איהו, ובת זוגיה סם מות ע"ז, וכלא סמא"ל, ואית סמא"ל ואית סמא"ל, ולאו כלהו שוויין אבל ההוא סטרא דחיויא איהו לטייא על כלא.

ויקרא יהו"ה אלהי"ם אל האדם ויאמר לו איכה, הכא רמיז ליה דעתיד לחרבא בי מקדשא, ולמבכי בה איכה, הה"ד (איכה א א) איכה ישבה בדד, א"י כ"ה ולזמנא דאתי עתיד קב"ה לבערא כל זינין בישין מעלמא, כדכתיב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח, כדין תב כלא לאתריה, כדכתיב (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד:

בראשית תנינא עריכה

בראשית: תנינן כל שלמה דאתמר בשיר השירים, במלכא דשלמא דיליה, במלך (ס"א בנוקבי מלכא) סתם בנוקבא, מלה (נ"א מלך) תתאה בעלאה ורזא דמלה דירתא תתאה לעלאה תרווייהו כחד, והיינו בי"ת, דכתיב (משלי כד ג) בחכמה יבנה בית. כתיב (שיר ג ט) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, אפריון דא תקונא דעלמא תתאה מעלמא עלאה דעד לא ברא קב"ה עלמא הוה סתים שמיה ביה, ולא (נ"א הוה) (הוא ושמיה סתים בגויה חד, ולא) קיימא מלה, (והוא הוה בלחודוי), עד דסליק ברעותא (דמחשבה לקיימא כלא, במטון דסמיטרא) למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא, עד דאתעטף בעטופא חד דזיהרא (עלאה דמחשבה), וברא עלמא (נ"א ימינא דעלמא קדמאה) (נ"א שמים) ואפיק (אילנין) ארזין עלאין רברבין. מההוא נהורא (נ"א וזיוא רבא) זיהרא עלאה, (נ"א חד דזהר ימינא עלאה), ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין, ואתגליפו בעשר אמירן, ואתיישבו הה"ד מעצי הלבנון, וכתיב (תהלים קד טז) ארזי לבנון אשר נטע, (דהא מאלין עביד ההוא אפריון), עשה לו המלך שלמה, לו לגרמיה, לו לתקוניה לו לאחזאה יקרא עלאה, לו לאודעא דאיהו חד ושמיה חד, כמה דאת אמר (זכריה יד ט) (יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד, וכתיב) (תהלים פג יט) וידעו כי אתה שמך יהו"ה לבדך. במטון דקלפוי, קסטורין ידיעא, נטיף לסטרא דא לעילא, נטיף לימינא, סטא לשמאלא, נחית לתתא, וכן לארבע זויין. מלכו אתפרש לעילא ותתא ולארבע זויין. למהוי חד נהרא עלאה נחית לתתא ועביד ליה ימא רבא, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, דהא הוא כניש כלא ושאיב ליה בגויה, כמה דאת אמר (שיר ב א) אני חבצלת השרון שושנת העמקים, ואין שרון אלא אתר ימא רבא, דשאיב כל מימין דעלמא, דאפיק ושאיב, ונהיר (ועאלין ביה, בגיני כך דא אפיק ודא שאיב נהיר) דא בדא באורחין ידיען, (נחלייא כפן עלויה. וכדין עלייהו כתיב (משלי כד ג) בחכמה יבנה בית, ועל דא בי"ת בראשית, (נ"א ועל דא בית דעלמא מלך סתם) (בית עלאה אתבני בחכמה וכן תתאה אוף הכי) אבל ביתא עלאה רברבא ישובא דעלמא, מלך סתם ביתא תתאה, (תהלים סג יב) והמלך ישמח באלהי"ם (כד אתער גבורה) עלאה, לאחדא ביה תחות רישיה, ולקרבא ליה בחדוה, למהוי כלא חד. והמלך ישמח באלהי"ם, חידו נהורא דאפיק (נ"א בנהורא) (דנהרא), דנפיק בחד שבילא טמיר וגניז ועייל ביה, בתרין דאינון חד, ועל דא עלמא אשתכלל בקיומא שלים, והמלך ישמח באלהי"ם עלמא (נ"א נהרא עילאה) תתאה חדי בעלמא עלאה, (נ"א סתימא ההוא דשדר) עמיקא (חדו דנגיד ונפיק באן אתר חדי באלהי"ם ביה חדי ביה שדר). חיים לכלא, חיי מלכא אקרון, דא עקרא   [דף כט ע"ב]   דביתא ביתא דא בני ביתא דעלמא, ובני עלמא ודא הוא בראשית ברא אלהי"ם, ב' ראשית ראשית חכמה כד כניש כלא לגויה ואתעביד ימא רבא לשאבא כלא. ימא דקאפו מימוי שאיב כל מימין דעלמא וכניש לון לגויה, ומיין אזלין ושאטין ואשתאבן ביה, ודא נפיק מגו עלאה, וסימניה דרזא דא (איוב לח כט) מבטן מי יצא הקרח, דמימוי גלידין ביה לשאבא אחרנין, האי קרח ימא דקפא לא נגדין מימוי, אלא בשעתא דתוקפא דדרום מטי לגביה ומקריב ליה בהדיה, כדין מיא דהוו גלידין בסטרא דצפון משתרן ונגדין, דהא מסטרא דצפון גלידי מיא, ומסטרא דדרום משתרן ונגדין, לאשקאה כל אינון חיות ברא, כמה דאת אמר (תהלים קד יא) ישקו כל חיתו שדי וגו', ואלין אקרון הרי בתר, טורין דפרודא, דכלהו משתקיין כד סטרא דדרום שארי לקרבא בהדיה, וכדין מיא נגדין, ובחילא דא עלאה דנגיד, כלא הוו ברבו בחידו.

כד מחשבה סליק ברעו (דחדוה), מטמירא דכל טמירין, מטי (ואתנגיד) מגויה חד נהר (כתרא טמירא), וכד מתקרבין דא בדא בחד שביל, דלא ידיע לעילא ותתא, והכא הוא ראשיתא דכלא, וב' מלך סתם, מהאי ראשיתא אשתכלל ודמי דא לדא, (ובחילא דא) ברא אלהי"ם את השמים, (סתמא נקודה סתימא דנגדין מימוי ונפקין בדא), (נ"א בתר דנפקין בדא) (ונ"א נהרא דנפיק בה"א עלאה) (ונ"א נהורא דנגיד ואפיק בדא), ואפיק קול מגויה, ודא אקרי קול השופר, והיינו ברא אלהי"ם את השמים, דאיהו קול השופר, (נ"א ואיהו השופר), ושמים שליטין בחיי המלך עלאה על ארעא, וסימניך (שמואל א כ לא) בן ישי חי על האדמה, דחיים תליין בבן ישי, (ובוא"ו נגדין ליה), ובהו שליט בכלא, וארעא מיניה אתזנת, הה"ד ואת הארץ, וא"ו דאתוסף, לשלטאה במזוני על ארעא. א"ת לעילא, והוא חילא דכללא דעשרין ותרין אתוון דאפיק א"ת א' ת' אלהי"ם דא, ויהיב לשמים, כמה דאת אמר (שיר ג יא) בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, והיינו את השמים, לאכללא דא בדא, ולחברא לון דא בדא, לאתקיימא כחדא באינון חיי מלכא, מלך סתם לאתזנא מניה שמים, ואת הארץ, חבורא דדכר ונוקבא, דאתגליפו באתוון רשימין, וחיי מלכא דאתנגידו מן שמיא, דשמים נגדין לון לקיימא ארעא, וכל אכלוסין דילה, ורזא דאלהי"ם עלאה עבד שמים וארץ לקיומא, ואפיק לון כחדא בחילא דלעילא ראשיתא דכלא. כגוונא דא רזא עלאה נחית לתתא, והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא ורזא דכלא, ב' תרין עלמין נינהו, ובראו עלמין, דא עלמא עלאה ודא עלמא תתאה, דא כגוונא דדא, דא ברא שמים וארץ, ודא ברא שמים וארץ, ועל דא ב' תרין עלמין נינהו, דא אפיק תרין עלמין, ודא אפיק תרין עלמין, וכלא בחילא דראשית עלאה נחית עלאה בתתאה, ואתמלייא בארח דחד דרגא דשרי עלה, כגוונא דההוא שביל סתים וטמיר וגניז לעילא, בר דחד שביל דקיק, וחד ארח, ההוא דלתתא ארח, כמה דאת אמר (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נוגה, וההוא דלעילא שביל דקיק, כדכתיב (איוב כח ז) נתיב לא ידעו עיט, ורזא דכלא (ישעיה מג טז) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, וכתיב (תהלים עז כ) בים דרכך ושבילך במים רבים. עלמא עלאה כד אתמליא, ואתעברא כנוקבא דמתעברא מן דכורא, אפיקת תרין בנין כחד דכר ונוקבא, ואינון שמים וארץ כגוונא עלאה, דממימוי דשמיא אתזן ארעא, ומימוי אשתדן בגווה, אלא דעלאי דכר ותתאי נוקבא, ותתאי מן דכורא אתזנו, ומיין תתאין קראן לעלאין, כנוקבא דפתיחא לדכורא, ושדת מיא לקבל מיא דדכורא למעבד זרעא, ונוקבא מן דכורא אתזנת, הדא הוא דכתיב ואת הארץ בתוספת וי"ו כמה דאתמר. כתיב (ישעיה מ כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', אתוון אתחקקו   [דף ל ע"א]   בעובדא דכלא בעובדא עלאה ובעובדא דתתאה, לבתר אתרשימו אתוון ואתחקקו בקרא ב' בראשית ברא, א' אלהי"ם את, ב' ראשית ברא ודאי כמה דאתמר, בי"ת ברא ודאי בחילא עלאה ב' נוקבא, א' דכר, כמה דב' ברא ודאי בחילא דלעילא, הכי א' אפיק אתוון, השמים כללא דעשרין ותרין אתוון, ה' אפיק שמים למיהב ליה חיין, (נ"א ולאשקאה) ולאשרשא ליה.


ואת הארץ, ו' אפיק הארץ, למיהב לה מזונא ולאתקנא לה, ולמיהב לה ספוקא דאתחזי לה, ואת הארץ, דנטיל וא"ו א"ת, כללא דעשרין ותרין אתוון ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים, והיינו רזא ואת הארץ, דכניש כלא לגווה וקבלית לון, הארץ, נטלא הארץ, וא"ת דא שמים וארץ כחדא, א"ת השמים רזא דשמים וארץ כחדא, וקבילת לון לאתזנא מטון מלה בקולפוי שכיחי, קוסטרא דקוטרא בארעא שכיח, כד אשא דמלהטא נגיד, ואתער משמאלא, אחיד בה וסלקא תננא, כמה דאת אמר (שמות יט יח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יהו"ה באש דא אשא ודא תננא, וכתיב (שם כ טו) ואת ההר עשן, מגו דאשא כד נחית, אחידן דא בדא תננא באשא, וכדין בסטר שמאלא קיימא כלא, והיינו רזא (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, בחילא דימינא לעילא, כי האי גוונא אתעבידו שמיא דאיהו דכר, ודכר מסטרא דימינא קא אתי, ונוקבא מסטרא דשמאלא. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיה מ כז), עד הכא אסתלקו מלין דלא לשאלא כדלעילא, דחכמה אשתכליל מאין, ולא קיימא לשאלא, דסתים ועמיק לית דיקום ביה, כיון דאתפשט נהורא עמיקא נהוריה קיימא בשאלתא, אע"ג דאיהו סתים מכלא דלתתא, וקראן ליה על פום שאילתא מי, מי ברא אלה, והיינו רזא דקאמרן, (איוב לח כט) מבטן מי יצא הקרח, מבטן מי ודאי (יצא הקרח) ההוא דקיימא לשאלתא, ולית לשאלא מה לעילא מה לתתא, אלא לשאלא אתר דנפקן למנדע, ולא למנדע ליה, דהא לא יכלין, אלא קיימא לשאלתא ולא למנדע ביה.


בראשית, ב' ראשית, ראשית מאמר הוא או נימא דבראשית איהו מאמר, אלא עד לא נפיק ואתפשט חיליה וכלא סתים ביה, בראשית איהו ומאמר איהו, כיון דנפיק ואתפשט מניה חילין, ראשית אקרי, והוא מאמר בלחודוי, מ"י שאילתא ההוא דברא אלה, לבתר כד אתפשט ואשתכלל אתעביד י"ם, וברא לתתא, וכלא עביד כההוא גוונא ממש דלעילא, דא לקבל דא ודא כגוונא דדא, ותרוייהו ב'. כתיב (שיר א יב) עד שהמלך במסבו, במסבו, לאתיישבא במלכו תתאה, ברזא דההוא חברותא, ותפנוקא דההוא חביבותא דבעדן עלאה, בההוא שביל דסתים וגניז ולא אתידע, ואתמליא מניה, ונפקא בנחלין ידיען, נרדי נתן ריחו, דא מלכא תתאה דברא עלמא לתתא כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עלאה, לשלטאה ולמעבד ויכיל, ושליט ונהיר בנהורא עלאה. בתרין גוונין אתברי עלמא בימינא ובשמאלא, בשיתא יומין עלאין שיתא יומין אתעבידו לאנהרא, כמה דאת אמר (שמות לא יז) כי ששת ימים עשה יהו"ה את השמים ואת הארץ, ואלין כרון ארחין ועבדו שיתין נוקבין לתהומא רבא, ואינון שיתין נוקבין לאעלאה מיא דנחלי גו תהומא, ועל דא (הא תנינן) השיתין מששת ימי בראשית נבראו ואינון הוו שלמא דעלמא:


והארץ היתה תהו ובהו סוספיתא דקמרי, גו קולטוי דהוה בקדמיתא ולא אתקיימא, היתה כבר, ולבתר אתקיימת, בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא ואתקיימת, וכלהו עטורא דשמא קדישא, כד מצטרפין סלקין   [דף ל ע"ב]   אתוון לעילא ונחתין לתתא מתעטרן בעטרין בארבע סטרי עלמא ויכיל עלמא לאתקיימא, ואלין מתקיימין בעובדוי דעלמא (נ"א דמלכא). טופסרא דקילטא בהני שכיחי בחותמא דגושפנקא עאלו ונפקו את ואת, ואתברי עלמא עאלו גו חותמא ואצטרפו ואתקיים עלמא, בקולפוי דחויא רברבא מחו, ועאלו תחות נוקבי דעפרא אלף וחמש מאה אמין, לבתר תהומא רבא הוה סליק בחשוכא, וחשוכא חפי כלא, עד דנפק נהורא ובקע בחשוכא, ונפק ואתנהיר, דכתיב (איוב יב כג) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות. מיא אתקלו בתיקלא אלף וחמש מאה באצבען, תלת נטיפו גו תיקלא, פלגו מנייהו לקיומא ופלגו דעאלו לתתא, אלין סלקין ואלין נחתין, כיון דסליקו בסליקו דידא, קאים תיקלא באורח מישר ולא סטא לימינא ולשמאלא, הה"ד (ישעיה מ יב) מי מדד בשעלו מים וגו'. כלא הוה ביה בארעא, סתים ולא אתגלייא, וחילא ותקפא ומיא גלידין בגוה, ולא נגידו ולא אתפשטו, עד דאנהיר עלה נהורא דלעילא, ונהורא מחאת בקולטוי ואשתריאו חילהא, הה"ד ויאמר אלהי"ם יהי אור, ויהי אור דא הוא אור קדמאה עלאה דהוה מקדמת דנא, ומהכא נפקו כל חילין ותוקפין, וארעא אתבסמת ואפיקת חילהא לבתר, כיון דנהיר ונחית, הוה אסתלק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, כד אסתכל בחייבי עלמא אתגניז ואתטמיר ולא נפיק אלא בשבילוי סתימין דלא אתגליין:


וירא אלהי"ם את האור כי טוב, תנן כל חלמא דקיימא בקיומא דכי טוב, שלמא הוא לעילא ותתא, חמא אתוון כפום ארחוי כל חד וחד, חמא ט' טב ליה טב לחלמיה, דהא אורייתא פתח ביה כי טוב, נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא, ט' טב טוב הוא, טב נהירו באשלמותא. ט' תשיעאה דכלא, את דאתנהיר מעלאה ראשיתא ואתכליל ביה, ואתעביד בסתימו דנקודה, רזא די' דהיא נקודא חדא, ו' מחיליה נפיק, ביה אתעביד שמים, כד אסתיים בנקודא חד ואתגניז גו, אתנהרא ב' מניה נפקו עלאה ותתאה, עלאה טמירא, תתאה אתגלייא, ברזא דתרין, וקיימא בחילא דלעילא, ודא הוא טו"ב, אלין תלת אתוון טו"ב אתכלילו לבתר לצדיקא דעלמא, דכליל כלא לעילא ותתא, כמה דאת אמר (שם ג י) אמרו צדיק כי טוב בגין דנהירו עלאה כלילא ביה, דכתיב (תהלים קמה ט) טוב יהו"ה לכל ורחמיו על כל מעשיו, לכל כתיב, דא סתמא דמלה, בגין לאנהרא יומא חד דנהיר לכלא, עלאה על כלא, עד כאן סתימא דמלין:


בראשית ברא אלהי"ם, רזא (במדבר טו כ) דראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, דא חכמה עלאה דאיהי ראשית, ב' ביתא דעלמא, לאתשקאה מההוא נהר דעייל ביה, רזא דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ונהר דאכניש כלא מעומקא עלאה, ולא פסקי מימוי לעלמין לאשקאה לגנתא, וההוא עומקא עלאה בית ראשון, בראשית, אסתיימו ביה אתוון בחד שביל דקיק דגניז בגויה, ומגו ההוא עומקא נפקו תרין חילין, דכתיב את השמים שמים לא כתיב אלא השמים, מגו ההוא עומקא דסתים מכלא, ואת הארץ, סתימא דא אפיק להאי ארץ, אבל בכללא דשמים הוה, ונפקו כחדא מתדבקא בסטרוי דא בדא. כד אתנהיר ראשיתא דכלא, שמים נטלו לה, ואותיבו לה באתרה, דכתיב ואת הארץ, ואת, כללא דאתוון דאינון את, כד אתהדרת ארעא למיתב באתרה, ואתפרש   [דף לא ע"א]   מסטרוי דשמים הות תוהה ובוהה, לאתדבקא בשמים כחדא (נ"א כקדמיתא) בקדמיתא, בגין דחמת לשמים נהירין והיא אתחשכת עד דנהורא עלאה נפק עלה ואנהיר לה, ותבת באתרה לאסתכלא בשמיא אפין באפין וכדין אתתקנת ארעא ואתבסמת. נפק נהורא בסטר ימינא, וחשוכא בסטר שמאלא, ואפריש לון לבתר, בגין לאתכללא דא בדא, הה"ד ויבדל אלהי"ם בין האור ובין החשך, ואי תימא הוה הבדלה ממש, לא, אלא יום אתי מסטרא דנהורא דאיהו ימינא, ולילה מסטרא דחשוכא דאיהו שמאלא, וכד נפקו כחדא אפריש לון, והבדלה הוה מסטרוי, לאסתכלא אפין באפין, ולאתדבקא דא בדא למהוי כלא חד, ואיהו אקרי יום וקרי ליה יום, ואיהי קרי לילה, כמה דאת אמר ויקרא אלהי"ם לאור יום וגו', מהו ולחשך, דא חשך דאחיד ללילה, דלית לה נהורא מגרמה, (ס"א והיא אתקרי לילה, דכתיב ולחשך קרא לילה, בגין דאחיד בה חושך, ולית לה נהורא מגרמה) ואע"ג דאתא מסטרא דאשא דאיהי חשך, אבל חשך עד דאתנהיר מסטרא דיום, יום נהיר ללילה ולילה לא נהיר עד זמנא דכתיב (תהלים קלט יב) ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה.

רבי אלעזר קפץ בקדמיתא ודרש, (שם כט ג) קול יהו"ה על המים אל הכבוד הרעים יהו"ה על מים רבים, קול יהו"ה דא קול עלאה דממנא על המים, דנגדין מדרגא לדרגא, עד דמתכנשי לאתר חד בכנופיא חדא, ההוא קול עלאה משדר לאינון מיין בארחייהו, כל חד וחד כפום ארחיה, כהאי גננא דממנא על מיא לשדר לון לכל אתר ואתר כדחזי ליה, כך קול יהו"ה ממנא על מיא, אל הכבוד הרעים, כמה דאת אמר (איוב כו יד) ורעם גבורותיו מי יתבונן, דא סטרא דאתיא מן גבורה ונפקא מניה. דבר אחר א"ל הכבוד הרעים, דא ימינא דנפקא מניה שמאלא יהו"ה על מים רבים, על מים רבים, על ההוא עומקא סתימאה דנפיק מניה, כמה דאת אמר (תהלים עז כ) ושבילך במים רבים.

רבי שמעון פריש פלוגתא ואמר, פתח קרא ואמר, כתיב (שמות כה כז) לעמת המסגרת תהיין הטבעות בתים לבדים, מאן ההוא מסגרת, דא הוא אתר סגיר, דלא פתיחא בר בשביל חד דקיק, דאתיידע בגניזו לגביה, ובגיניה אתמלי ורשים תרעין, לאדלקא בוצינין, ובגין דאיהו אתר גניז וסתים אקרי מסגרת, ודא הוא עלמא דאתי, וההוא עלמא דאתי אתקרי מסגרת. תהיין הטבעות, אלין עזקאן עלאין דאתאחדן דא בדא, מיא מרוחא, ורוחא מאשא, ואשא ממיא, כלהון אתאחדן דא בדא ונפקן דא מן דא, בהני (ס"א כהני) עזקאן, וכלהון מסתכלן לגבי ההוא מסגרת, דביה מתאחד לההוא נהרא עלאה, לאשקאה לון, ואתאחדן ביה. בתים לבדים, הני עזקאן עלאין, אינון בתים ואתרין לבדים דאינון רתיכין דלתתא, בגין דדא אתי מסטרא דאשא, ודא מסטרא דמיא, ודא מסטרא דרוחא, וכן כלהו, בגין למהוי רתיכא לארונא, ועל דא מאן דמקרב יקרב באלין בדים ולא במה דלגו, לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, בר אינון דאתחזון לשמשא לגו, לון אתיהיב רשותא לאעלאה לשמשא ולקרבא, ועל דא כתיב (במדבר א נא) והזר הקרב יומת.


בית דבראשית רברבא, רבי יוסי שאיל ליה ואמר, האי שיתא יומי בראשית דקא תנינן, מאן אינון, אמר ליה היינו דכתיב (תהלים קד טז) ארזי לבנון אשר נטע, כמה דאלין ארזין נפקין מן לבנון, הכי נמי אינון שיתא יומין נפקין מן בראשית, ואלין שיתא יומין עלאין קרא פריש לון, דכתיב (ד"ה א כט יא) לך יהו"ה הגדולה והגבורה והתפארת וגו', כי כל דא צדיק, בשמים דא תפארת, ובארץ דא כנסת ישראל, כתרגומו די אחיד בשמיא ובארעא, כלומר דיסודא דעלמא דאקרי כל, איהו אחיד בתפארת דאקרי שמים, ובארץ   [דף לא ע"ב]   דאקרי כנסת ישראל. ועל דא בראשית ב' ראשית (היא חכמה, כמה דתרגם יונתן, בראשית בחכמתא), בגין דאיהי תניינא לחושבנא ואקרי ראשית, בגין דהאי כתרא עלאה טמירא היא קדמאה, ועל דלא עייל בחושבנא תניינא הוי ראשית בגין דא ב' ראשית ועוד כמה דחכמה עלאה איהי ראשית, חכמה תתאה ראשית נמי הויא ועל דא לית לאפרשא ב' מן ראשית.


בראשית מאמר קרינן ליה, והכי הוא, ושיתא יומין נפקין מניה ואתכלילן ביה, ואלין אקרון כגוונא דאלין אחרנין.

ברא אלהי"ם, הה"ד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, מאי להשקות את הגן, לאשקאה ולקיימא ליה, ולאסתכלא ביה בכל מה דאצטריך.

אלהי"ם, אלהי"ם חיים[6], דמשמע בראשית ברא אלהי"ם, ודאי על ידא דההוא נהרא בגין לאפקא כלא ולאשקאה כלא, את השמים, חבורא דכר ונוקבא כדקא חזי, לבתר האי, ביה אתברי עלמא לתתא, ביה יהיב חילא לכלא, א"ת השמים, דמשמע דשמים אפיקו את בחילא דרזא דאלהי"ם חיים, בתר דראשית אפיק ליה. כיון דהאי אפיק כלא, וכלא אתיישב בדוכתיה, כחד עזקא דא בתרייתא, אתעבידת ראשית ובהאי ראשית אפיק נהורין עלאין, ושרי נהרא, ושרי מיא לנגדא לקבלא לתתא, ועל דא בראשית ודאי ברא אלהי"ם, ביה ברא עלמא תתאה, ביה אפיק נהורין, ביה יהיב חילא לכלא. רבי יהודה אמר, על דא כתיב (ישעיה י טו) היתפאר הגרזן על החוצב בו, שבחא דמאן לאו דאומנא הוא, כך בהאי ראשית ברא אלהי"ם עלאה, את השמים, שבחא דמאן דאלהי"ם הוא. אמר רבי יוסי האי דכתיב (דברים ד ז) אשר לו אלהי"ם קרובים אליו, קרובים, קרוב מבעי ליה, אלא אלהי"ם עלאה, אלהי"ם דפחד יצחק, אלהי"ם בתראה, ובגיני כך קרובים, וגבורות סגיאין אינון דנפקין מחד, וכלהו חד. [עיין בסוף הספר סי' כ"ט מה שחסר כאן]:

((גליון) בראשי"ת בר"א רמז לכתר חכמה. אלהי"ם רומז לבינה. "את" רומז לגדולה וגבורה. "השמים" דא הוא תפארת. "ואת" רומז לנצח הוד יסוד. "הארץ" רומז למלכות)

ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור, (ויאמר אלהי"ם למי הוא אומר, אינו אומר אלא לאחרים, יהי אור לעולם הזה, ויהי אור לעולם הבא), ודא איהו נהורא דברא קב"ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לאדם קדמאה, והוי חזי ביה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לדוד, והוה משבח ואמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא נהורא דאחזי קב"ה למשה, וחמא ביה מגלעד ועד דן, ובשעתא דחמא קב"ה דיקומון תלתא דרין חייבין, ואינון דרא דאנוש ודרא דטופנא ודרא דפלגה, (נ"א גניז ליה) בגין דלא ישתמשון ביה, ויהב יתיה קב"ה למשה, ואשתמש ביה תלת ירחין דאשתארון ליה מיומי עבורא דיליה, כמה דאת אמר (שמות ב ב) ותצפנהו שלשה ירחים, ובתר תלת ירחין עאל קמי פרעה, נטל ליה קב"ה מניה, עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא, והדר ליה ההוא נהורא ואשתמש ביה כל יומוי, ולא יכלו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי, כמה דאת אמר (שם לד ל) וייראו מגשת אליו, ואתעטף ביה כטלית, הה"ד (תהלים קד ב) עוטה אור כשלמה.


יהי אור ויהי אור, כל מה דאתמר ביה ויהי, הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, אמר רבי יצחק, אור דברא קב"ה בעובדא דבראשית, הוה סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ואתגניז, מאי טעמא אתגניז, בגין דלא יתהנון מניה חייבי עלמא, ועלמין לא יתהנון בגיניהון, והוא טמיר לצדיקיא לצדיק דיקא   [דף לב ע"א]   דכתיב (תהלים צז יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, וכדין יתבסמון עלמין, ויהון כלא חד, ועד יומא דיהא עלמא דאתי הוא טמיר וגניז.

ההוא נהורא נפק מגו חשוכא דאתגלפא בקלפוי דטמירא דכלא, עד דמההוא נהורא דאתגניז אתגליף בשביל חד טמירא לחשוכא דלתתא ונהורא שארי ביה מאן חשוכא דלתתא, ההוא דאקרי לילה דכתיב ביה ולחשך קרא לילה, ועל דא תנינן, מאי דכתיב (איוב יב כב) מגלה עמוקות מני חשך, רבי יוסי אומר, אי תימא מחשך סתים אתגליין, הא חזינן דטמירין אינון כל אינון כתרין עלאין, וקרינן עמוקות, מהו מגלה, אלא כל אינון טמירין עלאין לא אתגליין אלא מגו ההוא חשוכא, דאיהו ברזא דליליא (ויהא כלא חד, ברזא דוהיה אור הלבנה כאור החמה, בדרגא חדא, ועד יומא דייתי הוא גניז וטמיר, (שייך לעיל בשטה ב').

תא חזי כל אינון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה, וקלא נטיל לון, לא אתגליין עד דמלה מגלה לון, מאן מלה, היינו דבור, והאי דבור אקרי שבת, ובגין דשבת אקרי דבור, דבור דחול אסור בשבת, (וכך הוה עביד רבי שמעון, כד חמי לאמיה דהות משתעיא, הוה אמר לה אמא שתוקי שבת הוא ואסיר), בגין דדבור דא בעיא לשלטאה ולא אחרא, והאי דבור דאיהו אתי מסטרא דחשך, מגלה עמוקות מגויה, ומשמע מני חשך, ההוא דאתי מסטרא דחשך דכתיב מני דייקא.

אמר רבי יצחק, אי הכי מאי דכתיב ויבדל אלהי"ם בין האור ובין החשך, א"ל אור אפיק יום וחשך אפיק לילה, לבתר חבר לון כחדא והוו חד, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דלילה ויום אקרון חד, והאי דכתיב ויבדל אלהי"ם בין האור ובין החשך, (דאפריש מחלוקת), דא בזמנא דגלותא דאשתכח פרודא, א"ר יצחק, עד הכא דכורא באור ונוקבא בחשוכא, לבתר מתחברן כחדא למהוי חד, במאי אתפרשאן לאשתמודעא בין נהורא ובין חשוכא, מתפרשן דרגין, ותרוייהו כחד הוו, דהא לית נהורא אלא בחשוכא, ולית חשוכא אלא בנהורא, ואע"ג דאינון חד, אתפרשן בגוונין, ועם כל דא אינון חד, דכתיב יום אחד.

רבי שמעון אמר, על ברית עלמא אתברי ואתקיים, דכתיב (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, מאן ברית, דא צדיק יסודא דעלמא, דאיהו רזא דזכור, ועל דא עלמא קיימא בברית, יומם ולילה כחדא, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, חקות שמים, דנגדין ונפקין מעדן עלאה. פתח ואמר (שופטים ה יא) מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות יהו"ה וגו', מקול מחצצים דא קול יעקב, מחצצים כמה דאת אמר (שמואל א יז ד) איש הבינים, בין משאבים, דאיהו יתיב בין אינון דשאבין מיא מלעילא, והוא נטיל בתרין סטרין וכליל להון בגויה, שם יתנו צדקות יהו"ה, תמן הוא אתר מהימנותא לאתדבקא. שם יתנו צדקות יהו"ה, תמן ינקין צדקות יהו"ה ושאבין, צדקות פרזונו (בישראל) דא צדיק דעלמא, דאיהו קיים וקדיש, ואיהו שאיב ונטיל כלא, ומפזר לגבי ימא רבא אינון מיין עלאין, בישראל, דישראל ירתו קיים דא, ויהביה לון קב"ה ירותת עלמין, כיון דישראל שבקו ליה, דהוו גזרין ולא פרעין, מה כתיב (שופטים ה יא) אז ירדו לשערים עם יהו"ה, ירדו לשערים, אינון שערי צדק הוו יתבין לתרעי ולא עאלין לגו, ובההוא זמנא:


תוספתא
תנינן, מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל, בגין דתרין דרגין אינון, מילה ופריעה, זכור ושמור, צדיק וצדק, דכר ונוקבא, אות ברית דא יוסף, וברית דא רחל, ואצטריך לחברא לון, ובמה מחבר לון, כד איהו גזיר ופריע, ומאן דגזיר ולא פריע כאלו עבדו בינייהו פרודא. -- (עד כאן תוספתא)

פתח ואמר מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה' וגומר. מקול מצצים דא קול יעקב. מחצצים כמה דאת אמר איש הבינים (ש"א יז ד). בין משאבים דאיהו יתיב בין אנון דשאבין מיא מלעילא והוא נטיל בתרין סטרין וכליל להון בגויה. שם יתנו צדקות יהו"ה - תמן הוא אתר מהימנותא לאתדבקא.

שם יתנו צדקות יהו"ה, תמן ינקין צדקות יהו"ו ושאבין צדקות פרזונו (בישראל) דא צדיק דעלמא דאיהו קיים וקדיש ואיהו שאיב ונטיל כלא ומפזר לגבי ימא רבא אנון מיין עלאין בישראל דישראל ירתו קיים דא ויהביה לון קדשא בריך הוא ירותת עלמין. כיון דישראל שבקו ליה דהוו גזרין ולא פרעין מה כתיב (שופטים ה, יא) "אז ירדו לשערים על יהו"ה" ירדו לשערים אנון שערי צדק הוו יתבין לתרעי ולא עאלין לגו ובההוא זמנא   [דף לב ע"ב]  

כתיב (שם ב יב) ויעזבו בני ישראל את יהו"ה וגו', עד דאתת דבורה ונדיבת לון בהאי כמה דכתיב (שם ה ב) בפרוע פרעות בישראל וגו', ועל דא כתיב חדלו פרזון בישראל, חדלו פרזון, דא הוא פרזונו דקא אמרן, חדלו פרזון, קיים קדישא דלא אתפרעון, (שם) עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל, מאי אם, אלא אנא נחתית מיין עלאין מעילא לקיימא עלמין בישראל סתם, לעילא ותתא לאחזאה דעלמא לא אתקיים אלא על קיימא דא, ורזא דכלא (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם כתיב.

תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא, עאל בין תרין, תרין ינקין לחד, חד יניק לכמה סטרין, כדין כלא חד, הדא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום דערב ובקר כליל כחדא היינו רזא דברית, יומם ולילה, וביה כלא חד:


ויאמר אלהי"ם יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, רבי יהודה אמר, שבעה רקיעים אינון לעילא, וכלהו קיימי בקדושתא עלאה, ושמא קדישא בהו אשתכלל, ודא רקיעא הוא באמצעות מיא, דא רקיע קיימא על גבי חיוותא אחרנין, ואיהו אפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, ומיין תתאין קראן לעלאין, ומהאי רקיע שתאן לון, דא הוא דאפריש בינייהו, בגין דכלהו מיא ביה כלילן, ולבתר נחית לון להני חיוותא ושאבין מתמן.

כתיב (שיר ד יב) גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, גן נעול, דכלא אסתים ביה, דכלא אתכליל ביה, גל נעול דההוא נהר נגיד ונפיק ועייל ביה, וכליל ולא אפיק, וקרשי מיא ביה וקיימי, מאי טעמא, בגין דרוח צפון נשיב באינון מיא ואתקרישו, ולא נפקי לבר עד דאתעביד קרח, ואלמלא סטרא דדרום דאקיש תקפיה דהאי קרח, לא נפקי מניה מיא לעלמין.

וחיזו דההוא רקיעא עלאה כחיזו דהאי קרח דמתקרשא, ומכניש בגויה כל אינון מיין, כך ההוא עלאה דעליה, כניש כל אינון מיין, ואפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, והאי דאמרן יהי רקיע בתוך המים, במציעות, לאו הכי, אלא יהי כתיב, ההוא דהוי מניה, במציעות מיא הוי, ואיהו לעיל דקיימא על רישי דחיוותא.

א"ר יצחק אית קרומא במציעות מעוי דבר נש, דאיהו פסיק מתתא לעילא ושאיב מעילא ויהיב לתתא, כך כגוונא דא רקיע איהו באמצעיתא, וקיימא על אינון חיותא דלתתא, ואיהו אפריש בין מיין עלאין לתתאין, תא חזי אינון מיין אעדו ואולידו חשוכא, ועל רזא דא כתיב, (שמות כ"ו) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.


רבי אבא פתח, (תהלים קד ג) המקרה במים עליותיו וגו', במים, אלין מיין עלאין דכלא, דבהו תקין ביתא כמה דאת אמר (משלי כד ג) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, השם עבים רכובו, רבי ייסא סבא פליג, עבים ע"ב י"ם, עב דאיהו חשך שמאלא, דקיימא על ים דא, המהלך על כנפי רוח, דא רוחא דמקדשא עלאה, ורזא דא (שמות כה יח) שנים כרובים זהב, כתיב (תהלים יח יא) וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח, וירכב על כרוב חד, לבתר אתגלי על כנפי רוח, ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי.


רבי יוסי אמר, כתיב (איוב כח כד) ומים תכן במדה, במדה ממש אתקין להו, כד מטון לגווה, ואינון תקונא דעלמא, כד מטו מסטרא דגבורה, אמר רבי אבא, כך הוו קדמאי אמרי, כד הוו מטאן להאי אתר, מרחשן שפוון דחכימין ולא אמרין מידי, בגין דלא יתענשון. רבי אלעזר אמר, את קדמאה דאתוון, הוה שטיא על אנפוי דקיטרא דכיא, ואתעטר מלרע ומלעילא, וסליק   [דף לג ע"א]   ונחית ומיא מתגלפי בגלופייהו, ומתיישבן בדוכתייהו, ואתכלילו חד בחד, וכן אתוון כלהו כלילן דא בדא, ומתעטרן דא בדא, עד דאתבני עלייהו בניינא ויסודא וכד אתבניאו כלהו ואתעטרו הוו מיין עלאין מתערבין במיין תתאין, ואפיקו ביתא דעלמא (ועל דא אפיקו תרין נהורין, חד דאקרי ארץ, ונהורא דאקרי שמים), ועל דא ב' אתחזי ברישא, ומיין סלקין ונחתין עד דהאי רקיע הוה, ואפריש לון.

ומחלוקת הוה בשני, דביה אתברי גיהנם, דאיהו נורא דדליק, כמה דאת אמר (דברים ד כד) אש אוכלה הוא, וזמין לאשראה על רישייהו דחייביא, א"ר יהודה, מהכא כל מחלוקת דאיהו לשם שמים סופה להתקיים, דהא הכא מחלוקת דאיהו לשם שמים הוה, ושמים בהאי אתקיים לבתר דא, דכתיב ויקרא אלהי"ם לרקיע שמים וגו'.

בקטפירא דעיליתא, בקסטייהו שכיחי ואתקיימו, דהא תנינן, כתיב (שמות כו לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים דייקא, דהא איהו רקיע דמפרש בגו באמצעיתא.

תא חזי, כתיב לבתר, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, מתחת השמים ממש, אל מקום אחד, לאתר דאקרי אחד, ואיהו ים תתאה, דהא איהו אשלים לאחד, ובלא איהו לא אקרי אחד, ומשמע דכתיב יקוו, דביה מתכנשין כלהו מיא, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים וגו'.


רבי ייסא אמר, אל מקום אחד, דא איהו אתר דכתיב ביה (ישעיה נד י) וברית שלומי לא תמוט, דהא איהו נטיל כלא ושדי בימא, וביה אתתקנת ארעא, דכתיב ותראה היבשה, דא הוא ארץ, כמה דאת אמר ויקרא אלהי"ם ליבשה ארץ, אמאי אקרי יבשה, אמר רבי יצחק, היינו דכתיב (דברים טז ג) לחם עוני, לחם עני כתיב, ובגין דאיהו לחם עני, אקרי יבשה, ושאיב בגווה כל מימין דעלמא, ואיהי יבשה הוי, עד דאתר דא אמלי לה, וכדין נגדין מיא אורח דאינון מקורות, ולמקוה המים קרא ימים, דא הוא בית כנישות מיין דלעילא, דתמן מתכנשין כל מיא, ומתמן נגדין ונפקין.


א"ר חייא, מקוה המים דא צדיק, דכד מטא למקוה המים, כתיב וירא אלהי"ם כי טוב, וכתיב (ישעיה ג י) אמרו צדיק כי טוב, (וכן אור קדמאה טוב אקרי, וכן כלהו כתיב בהו כי טוב, בר יומא תניינא דלא כתיב ביה כי טוב), רבי יוסי אמר, ישראל מקוה איהו, דכתיב (ירמיה יז יג) מקוה ישראל יהו"ה, רבי חייא אמר, דא צדיק, היינו דכתיב קרא ימים, בגין דנחלין ומבועין ונהרין כולהו נטיל לון, ואיהו מקורא דכלא, ואיהו נטיל כלא, בגיני כך ימים, ועל דא וירא אלהי"ם כי טוב, וכתיב אמרו צדיק כי טוב.

ובגין דאתרשים, איהו אפריש בין יומא קדמאה לתליתאה, ולא אתמר כי טוב בגווייהו, דהא ביומא תליתאה עבדת ארעא איבין, מחילא דהאי צדיק, דכתיב ויאמר אלהי"ם תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, מאי עץ פרי, דא עץ הדעת טוב ורע, דאיהו עביד איבין ופרין, עושה פרי, דא צדיק יסוד דעלמא.

למינו, דכל בני נשא דאית לון רוחא קדישא, דאיהו איבא דההוא אילנא, רשים בהו רשימא למינו, ומאי איהו, ברית קדש ברית שלום, ובני מהימנותא למינו, למינו עאלין ולא מתפרשן מניה, וצדיק עושה פרי הוא, וההוא אילנא אתעברת, ואפיקת ההוא פרי למינו למינו דההוא עושה פרי, דיהוי כוותיה. זכאה חולקיה מאן דדמי לאמיה ולאבוי, ועל כן רשימא קדישא ביומא תמינאה, בגין דידמי לאמיה (בגין דהיא דרגא תמינאה, וההיא נפשא דפרח מנה אצטריכת לאתחזאה קמה לתמניא יומין), וכד אתפרעת ואתגלייא רשימא קדישא, בגין דידמי לאבוי, ועל דא עץ פרי דא אמא, עושה פרי דא ברית קדש אבוי, למינו דידמי ליה ואתרשים ביה.

אשר זרעו בו על הארץ, זרעו בו זרע בו מבעי ליה מאי זרעו בו, אלא זרע וא"ו בו, על הארץ הכי הוא ודאי, דהא ההוא זרעא אשדי על ארעא, זכאה חולקיהון דישראל, דאינון קדישין ודמיין לקדישין, ועל דא ודאי כתיב (ישעיה ס כא) ועמך כלם צדיקים, כלם צדיקים ודאי, דהא מהני נפקו ולהני דמיין, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

  [דף לג ע"ב]   אמר רבי חייא, כתיב (ירמיה י יב) עושה ארץ בכחו, מאי עושה ארץ (בכחו, עשה ארץ מבעי ליה, אלא עושה ודאי תדיר, ומתקן קב"ה להאי ארץ) דא קב"ה לעילא, בכחו דא צדי"ק מכין תבל בחכמתו, תבל דא ארץ דלתתא, בחכמתו דא צדק דכתיב (תהלים ט ט) והוא ישפוט תבל בצדק, עושה ארץ דא קב"ה, דהוא מתקין ארעא ומתקין ארחוי, ובמה, בכחו כדקאמרן.


רבי יהודה אמר, באתוון גליפן דרבי אלעזר, אית קוטרי דאתוון כ"ב, קטירין כחדא תרין אתוון דא סליק ודא נחית, ודסליק נחית ודנחית סליק, וסימן דא (ישעיה מה יד) א"ך ב"ך א"ל.

רבי יוסי אמר, טיפסא דשיקלא באמצעיתא קיימא, וסימן (ויקרא יט לה) במדה במשקל וגו', משקל לישן דקיימא באמצעיתא, ורזא דא (שמות ל יג) שקל הקדש כתיב, ומאזנים ביה קיימן ואתקלו מאן מאזנים, כמה דאת אמר (ויקרא יט לו) מאזני צדק, וכלהו קיימין במשקל בשקל הקדש, רבי יהודה אמר, בשקל הקדש, דא רוח הקדש.

אמר רבי יצחק, כתיב (תהלים לג ו) בדבר יהו"ה שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, בדבר יהו"ה שמים נעשו, אלין שמיא דלתתא דאתעבידו בדבר שמים דלעילא, ברוח דאפיק קלא, עד דמטי לההוא נהר דנגיד ונפיק, ולא פסקין מימוי לעלמין, וברוח פיו כל צבאם, כלהו תתאי קיימין ברוח, דאיהו דכר, (שם קד יג) משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ, משקה הרים מעליותיו, מאן עליותיו, כדקאמרן, דכתיב (שם ג) המקרה במים עליותיו, מפרי מעשיך תשבע הארץ, רזא דההוא נהר דנגיד ונפיק לתתא, הה"ד עושה פרי אשר זרעו בו וגו', והא אתמר:


יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ, יהי מארת חסר, רבי חזקיה אמר, מארת דשריא ביה תוקפא דדינא, קילטא דדינא, רבי יוסי אמר יהי מארת, לתתא איהי סיהרא, דבה תליא אסכרה לרביי עלמא, ובה תליא מארת, בגין דאיהי נהורא זוטרא מכל נהורין, וזמנין דאתחשכא ולא מקבלא נהורא.

ברקיע השמים, דא הוא רקיעא דאיהו כללא דכלהו, בגין דנטיל כל נהורין, והוא נהיר להאי נהורא דלא נהרא, (והיא תליא ביה, בגין דאתדבק בה ההוא מארה, וביה תליין לתתא כל אינון זיינין אחרנין, בגין זעירו דנהורא), רבי יצחק אמר, ואפיק (נ"א ואפילו) האי רקיעא דלא נהיר, וקרינן ליה מלכות שמים, וארץ ישראל וארץ החיים, השמים, איהו (דנהיר) האי רקיע, בגיני כך יהי מארת חסר ו', מאי טעמא, דהא בלא וא"ו מותא הוא בעלמא, יהי מארת כלא ביה תליא, לאכללא לילית בעלמא, כתיב (איוב ג יח) קטן וגדול שם הוא, וכתיב (ישעיה לג נא) כי אם שם אדיר יהו"ה לנו, ועל דא כתיב (שם לד יד) אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח.


רבי אלעזר אמר, יהי מארת אספקלריאה דלא נהרא מגרמה, אלא על ידא דנהורין עלאין דנהרין לה, כעששיתא דלקטא נהורא דנהיר. כתיב (יהושע ג יא) הנה ארון הברית אדון כל הארץ, הנה ארון, דא אספקלריאה דלא נהרא, הברית אספקלריאה דנהרא, הנה ארון דא היא מארת, ארון תיבותא לאעלאה בגויה תורה שבכתב, הברית דא שמשא דנהיר לה, ואיהי ברית בהדיה, ארון הברית דייקא, אדון כל הארץ, הברית דאיהו אדון כל הארץ, ובגין דהאי ארון איהו אדון, בגין שמשא דנהיר לה, ונהיר לכל עלמא, הכי אתקרי   [דף לד ע"א]   ומניה נקטא שמא, ואתקרי האי ארון אדון, ברזא דאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, כמה דאמרינן צדיק וצדק, כך אדו"ן אדנ"י דא בדא תליין.

תא חזי, ככבים ומזלות בברית קיימין דאיהו (שמשא דקאמרן, ודא) רקיע השמים דרשימין ביה וגליפין ביה ככבים ומזלות, וביה תליין לאנהרא. רבי ייסא סבא הוה אמר הכי, יהי מארת דתלייא ברקיע השמים ודא סיהרא דתלייא ביה, כיון דכתיב והיו למאורות, הא שמשא (כאן חסר). ולמועדים, דהא זמנייא וחגין וירחין ושבתי בהו תליאן והוו, וכלא בעבידתא קדמאה עלאה, דשמיה קדישא אתאחיד ביה, ואיהו הוא כלא.

שבעה כוכבי אינון, לקבל שבעה רקיעין, וכלהו מדברי עלמא, ועלמא עלאה עלייהו, ותרין עלמין נינהו, עלמא עלאה ועלמא תתאה, תתאה כגוונא דלעילא, דכתיב (ד"ה א טז לו) מן העולם ועד העולם, מלך עלאה, ומלך תתאה. (תנינן) כתיב יהו"ה מלך יהו"ה מלך יהו"ה ימלוך לעולם ועד, יהו"ה מלך לעילא, יהו"ה מלך באמצעיתא, יהו"ה ימלוך לתתא רבי אחא אמר, יהו"ה (נ"א דא חכמה עילאה) מלך דא עלמא עלאה דאיהו עלמא דאתי, יהו"ה מלך דא תפארת ישראל, יהו"ה ימלוך דא ארון הברית, (נ"א רבי אחא אמר, יהו"ה מלך דא חכמה עלאה, יהו"ה מלך דא עלמא עלאה דאיהו עלמא דאתי, יהו"ה ימלוך דא תפארת ישראל), אתא זמנא אחרא דוד, ואהדר לון מתתא לעילא, ואמר (תהלים י ז) יהו"ה מלך עולם ועד, יהו"ה מלך לתתא, עולם באמצעיתא, ועד לעילא, דתמן ויעודא וקיומא ואשלימותא דכלא, מלך לעילא ימלוך לתתא.


רבי אבא אמר, כל הני מאורות, כלהו מתחברן ברקיע השמים, להאיר על הארץ, לאנהרא על ארעא, מאן הוא רקיעא דנהיר על ארעא, הוי אימא דא נהר דנגיד ונפיק מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, תא חזי כיון דסיהרא שלטא, ואתנהיר מההוא נהרא דנגיד ונפיק, כל אינון שמיא דלתתא וחיליהון כלהון אתוספן נהורא, וככביא דממנן על ארעא כלהו שלטין ומגדלין צמחים ואילנין, ועלמא אתרבי בכלהו, ואפילו מיא ונוני ימא כלהו ברבו יתיר, וכמה גרדיני נימוסין שאטן בעלמא, בגין דכלהו בחדוה ברבו חילא, כד חדוה הוא בבי מלכא, אפילו אינון מבי תרעי, ואפילו אינון מדבי טרנשי (נ"א טרטשי), כלהו חדן ושטאן בעלמא, ורביי דעלמא בעיין לאסתמרא:


רבי אחא אמר, ויתן אותם אלהי"ם ברקיע השמים, וכד כלהון קיימין ביה, כדין חדוותא דא עם דא, כדין סיהרא אזעירת נהורא מקמי שמשא, וכל מה דנטיל בגין לאנהרא לה, הה"ד להאיר על הארץ, רב יצחק אמר, כתיב (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, מאן שבעת הימים, אלין אינון שבעת יומין דבראשית.

רבי יהודה אמר, אלין אינון שבעת ימי המלואים, מלואים ודאי, בגין דההוא זמנא אתבסם עלמא, ואתהדר באשלמותיה, ולא אתפגים סיהרא בגין חויא בישא, דכתיב ביה (משלי טז כח) ונרגן מפריד אלוף, ואימתי יהא דא, בזמנא דכתיב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח, וכדין כתיב (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד:


ישרצו המים שרץ נפש חיה, אמר רבי אלעזר, אלין מיין תתאין, דרחשין זיינין כגוונא דלעילא, אינון עלאי ואינון תתאי. רבי חייא אמר, עלאי אפיקו נפש חיה, ומאי ניהו דא נפש דאדם קדמאה, כמה דאת אמר ויהי האדם לנפש חיה.

ועוף יעופף על הארץ אלין שליחי עלאין דאתחזון לבני נשא בחיזו דבר נש, משמע דכתיב יעופף על הארץ, בגין דאית אחרנין דלא אתחזון אלא ברוחא ממש, לפום סכלתנו דבני נשא,   [דף לד ע"ב]   בגיני כך לא כתיב באלין למינהו, כאינון אחרנין דכתיב בהו ואת כל עוף כנף למינהו, בגין דאלין לא משניין ממינייהו לעלמין, כהני אחרנין דלא כתיב בהו למינהו, ואי תימא אית בהו דמשניין דא מן דא, הכי הוא ודאי, דהא אית בהו דמשניין אלין מאלין, בגיני כך כתיב ומשם יפרד:


ויברא אלהי"ם את התנינים הגדולים, אלין לויתן ובת זוגו ואת כל נפש החיה הרומשת, דא נפש דההיא חיה דאיהי רומשת לד' סטרי עלמא, ומאן איהי חיה דאיהי רומשת, הוי אימא דא לילית, אשר שרצו המים למיניהם, דמיין מגדלין לון, דכד אתי סטרא דדרום, שראן מיין ונגדין לכל סטרין, וארבי ימא אזלין ועברין, כמה דאת אמר (תהלים קד כו) שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו.

ואת כל עוף כנף למינהו, כמה דאת אמר (קהלת י כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, רבי יוסי אמר, כלהון משית גדפין, ולא משניין לעלמין, ובגיני כך כתיב למינהו, מאי למינהו לזיינא דלעילא, ואלין טאסן ושאטן עלמא בשית, וחמאן עובדין דבני נשא, וסלקין לון לעילא, ועל דא כתיב (שם) גם במדעך מלך אל תקלל וגו'.


רבי חזקיה אמר, הרומשת, השורצת מבעי ליה, אלא כדאמרינן רמש ליליא, ועל דא (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער, דכולהו שלטאן בשעתא דאיהי שלטא, ופתחין שירתא בתלת סטרין דפלגו ליליא, וזמרי שירתא ולא משתככי, ועל אלין כתיב (ישעיה סב ו) המזכירים את יהו"ה אל דמי לכם.


קם רבי שמעון ואמר, מסתכל הוינא, דכד בעא קב"ה למברי אדם, אזדעזעו כל עלאין ותתאין, ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי עד דסלקא רעותא עלאה ונהיר שירותא דכל נהורין, ופתח תרעא דמזרח דהא מתמן נהורא נפיק, ודרום אחמי תוקפיה דנהורא דירית מרישא ואתתקף במזרח, מזרח אתקיף לצפון, וצפון אתער ואתפשט, וקרי בחיל סגי למערב למקרב ולאשתתפא בהדיה, כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה, לבתר דרום אתיא ואחיד במערב, וסחרין ליה דרום וצפון, דאלין גדרי גנתא, כדין מזרח קריב במערב, ומערב שריא בחדוה ובעאת מכלהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, דלהוי כגוונא דא בארבע סטרין ועילא ותתא, ומזרח אתדבק במערב ואפיק ליה, ועל דא תנינן, אדם מאתר דבית המקדש נפק.

תו נעשה אדם, קב"ה אמר לאלין תתאי, דאתו מסטרא דלעילא, רזא דשמא דא דסליק אדם, אדם מרזא סתימא עלאה, אדם רזא דאתוון, דהא אדם כליל לעילא וכליל לתתא, אדם א' לעילא לעילא, ם סתימא דאיהי ם מ"לםרבה המשרה" (ישעיה ט, ו), ד' תתאה דסתימא במערב, ודא כללא דלעילא ותתא, אתתקן לעילא ואתתקן לתתא, אלין אתוון כד נחתו לתתא כלהו כחדא באשלמותיה, אשתכח דכר ונוקבא.

ונוקבא בסטרוי אתדבקת, עד דאפיל עלויה שנתא ודמוך, והוה רמי באתר דבי מקדשא לתתא, ונסר ליה קב"ה, ותקין לה כמה דמתקנין לכלה, ואעלה ליה, הדא הוא דכתיב (בראשית ב כא) ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה, ויקח אחת דייקא, בספרי קדמאי אשכחנא, דא לילית קדמיתא דהות עמיה, ואתעברת מניה, ולא הות לקיבליה עזר, כמה דכתיב ולאדם לא מצא עזר כנגדו, מאי עזר, סמך, עד ההיא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, תא חזי אדם בתראה דכלא הוה, דהכי אתחזי למיתי על עלמא שלים:


תו א"ר שמעון, כתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר יהו"ה אלהי"ם על הארץ וגו', וכל שיח השדה, אלין   [דף לה ע"א]   אלנין רברבין דנטיעו לבתר והוו זעירין תא חזי אדם וחוה, דא בסטרא דדא אתבריאו מאי טעמא לא אתבריאו אנפין באנפין, בגין דכתיב כי לא המטיר יהו"ה אלהי"ם על הארץ וזווגא לא אשתכח בתקוניה כדקא יאות, וכד אתתקן האי דלתתא ואתהדרו אנפין באנפין, כדין אשתכח לעילא מנלן מן המשכן, דכתיב (שמות מ יז) הוקם המשכן, בגין דמשכן אחרא אתקם עמיה, ועד לא אתקם לתתא לא אתקם לעילא, אוף הכא כד אתתקם לתתא אתתקם לעילא, ובגין דעד כען לא אתתקן לעילא, לא אתבריאו אנפין באנפין, וקרא אוכח דכתיב כי לא המטיר יהו"ה אלהי"ם על הארץ, ובגיני כך ואדם אין, דלא הוה בתקוניה.

וכד אשתלימת חוה, אשתלים אדם, וקדם לכן לא אשתלים, ורזא דא, דעד כען לא אית את סמ"ך בפרשתא, ואע"ג דחברייא אמרו, אבל סמ"ך דא עזר, ודא עזר דלעילא, דאתהדר לעילא אנפין באנפין, דכר ונוקבא אסתמך דא לקבל דא, ודאי (תהלים קיא ח) סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר, סמוכים דא דכר ונוקבא, דאינון סמוכים כחדא.

[דבר אחר:] דאינון סמוכים עולם תתאה בעולם עלאה, דעד לא אתתקן עולם תתאה לא אתתקן ההוא עולם דקאמרן)[7], כי לא המטיר יהו"ה אלהי"ם על הארץ, דהא דא בדא סמיך, ועולם דא תתאה כד אתתקן, ואתהדרו אנפין באנפין ואתתקנו, אשתכח סמך לעילא, דהא מקדמת דנא לא הוה עובדא בתקונא (נ"א עולם בתיקוניה), בגין דלא המטיר יהו"ה אלהי"ם על הארץ, ודא בדא תלייא. מה כתיב בתריה, ואד יעלה מן הארץ, דא תקונא דלתתא, לבתר והשקה את כל פני האדמה ואד יעלה מן הארץ, דא תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא. דבר אחר מאי טעמא לא המטיר, בגין דלא אשתכח תקונא דיעלה מן הארץ, ועל דא מן ארעא תתאה אתער עובדא לעילא.

תא חזי תננא סליק מן ארעא בקדמיתא, ועננא אתער, וכלא אתחבר לבתר דא בדא. כגוונא דא תננא דקרבנא אתער מתתא, ועביד שלימו לעילא, ואתחבר כלא דא בדא ואשתלימו, כגוונא דא לעילא, אתערותא שרי מתתא, ולבתר אשתלים כלא, ואלמלא דכנסת ישראל שריא באתערותא בקדמיתא, לא אתער לקבלה ההוא דלעילא, ובתיאובתא דלתתא אשתלים לעילא.


רבי אבא אמר, אמאי כתיב ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, עץ החיים, הא תנינן דמהלך חמש מאה שנין הוה, וכל מימוי דבראשית מתפלגין תחותוי, עץ החיים, במציעות דגנתא ממש, והוא נטיל כל מימוי דבראשית, ומתפלגין תחותוי, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק הוא שריא על ההוא גנתא, ועייל ביה, ומתמן מתפלגין מיא לכמה סטרין, ונטיל כלא ההיא גנתא, ולבתר נפקי מנה ומתפלגין לכמה נחלין לתתא, כמה דאת אמר (תהלים קד יא) ישקו כל חיתו שדי, כמה דנפקין מההוא עלמא עלאה, ואשקי לאינון טורין עלאין דאפרסמונא דכיא לבתר כד מטאן לעץ החיים, מתפלגין תחותוי בכל סטר כפום ארחוי.

ועץ הדעת טוב ורע, אמאי אקרי הכי, דהא עץ דא לאו איהו באמצעיתא, אבל עץ הדעת טוב ורע מאי הוא, אלא בגין דינקא מתרין סטרין וידע לון, כמאן דיניק מתקא ומרירא, ובגין דינקא מתרין סטרין וידע לון, ושריא בגווייהו, אקרי הכי טוב ורע, וכל אינון נטיעין שריין עלייהו. וביה אחידן נטיעין אחרנין עלאין, ואינון אקרון ארזי לבנון, מאן אינון ארזי לבנון, אינון שית יומין עלאין, ששת ימי בראשית דקאמרן, ארזי לבנון אשר נטע, נטיעות ודאי דאתקיימו לבתר.


מכאן ולהלאה סמ"ך, מאי היא, ויסגור בשר תחתנה, בסטרוי הוה, והוה דא בסטרוי דדא ודאי עקרן קב"ה ושתיל   [דף לה ע"ב]   לון באתר אחרא ואתהדרו אנפין באנפין לקיומא, כגוונא דא סמיכן עלמין, עקרן קב"ה ושתיל לון באתר אחרא, ואתקיימו בקיומא שלים. ואמר רבי אבא, מנלן דאדם וחוה נטיעין הוו, דכתיב (ישעיה ס כא) נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, מעשה ידי דייקא, דלא אשתדלו בהון בריין אחרנין, וכתיב (שם יז יא) ביום נטעך תשגשגי, דבההוא יומא דאתנטעו בעלמא סרחו.

תנן, הנטיעות כקרני חגבים הוו, ונהורא דלהון דקיק ולא הוו נהרין, כיון דאתנטעו ואתתקנו אתרביאו בנהורא ואקרון ארזי לבנון, ואדם וחוה עד דאתנטעו לא אתרביאו בנהורא ולא סליקו ריחא, ודאי אתעקרו ואשתילו, ואתתקנו כדקא יאות:


ויצו יהו"ה אלהי"ם, הא תנינן לית צו אלא ע"ז, יהו"ה זו ברכת השם, אלהי"ם אלו הדיינין, על האדם זו שפיכת דמים, לאמר זו גלוי עריות, מכל עץ הגן ולא גזל, אכל תאכל ולא אבר מן החי ושפיר.

מכל עץ הגן אכל תאכל, דשריא ליה כלא דליכלינהו ביחודא דהא חזינן אברהם אכל יצחק ויעקב וכל נביאים אכלו וחיו, אבל אילנא דא אילנא דמותא איהו, (כמה דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו), מאן דנטיל ליה בלחודוי מיית, דהא סמא דמותא נטיל, (בגין דאיהו מפריש ליה מן חיין), ועל דא כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דקא פריש נטיעין.


רבי יהודה שאיל לרבי שמעון, הא דתנינן אדם הראשון מושך בערלתו הוה, מאי הוא, א"ל דפריש ברית קדש מאתריה ומחולקיה, ודאי מושך בערלה הוה, ושבק ברית קדש ודבק בערלה ואתפתה במלה דנחש, ומפרי העץ דא אתתא לא תאכל ממנו בגין דכתיב (משלי ה ה) רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו, ובהאי הוי פרי, דהא באחרא לא הוי פרי, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דאילנא דמותא הוי כדקאמרן, דכתיב רגליה יורדות מות.

רבי יוסי אמר[8], האי אילנא דקא אמרן, הוה מתשקי מלעילא, ואתרבי והוה חדי, כמה דאת אמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, הגן דא אתתא, ונהר דא הוה עייל ביה ואשקי ליה והוה כלא חד, (וכדין יהו"ה אחד ושמו אחד), דהא מתמן ולתתא איהו פרודא, דכתיב ומשם יפרד.


והנחש, רבי יצחק אמר, דא יצר הרע, רבי יהודה אמר נחש ממש, אתו לקמיה דרבי שמעון, אמר לון ודאי כלא חד, וסמא"ל הוה ואתחזי על נחש, וצולמיה דנחש דא איהו שטן, וכלא חד, תנינא בההיא שעתא נחת סמא"ל מן שמיא רכיב על נחש דא, וצולמיה הוו חמאן כל בריין, וערקן מניה, ומטו לגבי אתתא במלין, וגרימו מותא לעלמא. ודאי בחכמה אייתי סמא"ל לווטין על עלמא, וחבל אילנא קדמאה דברא קב"ה בעלמא, ומלה דא הוי תלי על סמא"ל, עד דאתא אילנא אחרא קדישא דאיהו יעקב, ונטל מניה ברכאן, דלא יתברך סמא"ל לעילא ועשו לתתא, דהא יעקב דוגמא דאדם הראשון הוה, (ושופריה) דיעקב שופריה דאדם הראשון הוה, ועל דא כמה דמנע סמא"ל ברכאן מאילנא קדמאה, הכי נמי מנע יעקב דאיהו אילנא דוגמא דאדם, מסמא"ל ברכאן מלעילא ומתתא, ויעקב דידיה נטיל בכלא, ועל דא (בראשית לב כה) ויאבק איש עמו, כתיב והנחש היה ערום, דא יצר הרע דא מלאך המות, ובגין דנחש איהו מלאך המות, גרם מותא לכל עלמא, ודא הוא רזא דכתיב (שם ו יג) קץ כל בשר בא לפני, דא הוא קצא דכל בשרא, דנטיל נשמתא לכל בשרא, ואקרי הכי:


ויאמר אל האשה אף, רבי יוסי אמר באף פתח, ואף אטיל בעלמא, אמר לה   [דף לו ע"א]   לאתתא, באילנא דא ברא קב"ה עלמא, ודאי אכלו מניה והייתם כאלהי"ם יודעי טוב ורע, דהא איהו הכי הוי אלהי"ם, שמיה עץ הדעת טוב ורע, ועל דא והייתם כאלהי"ם יודעי וגו', אמר רבי יהודה, לא אמר הכי, דאלו אמר באילנא דא ברא קב"ה עלמא, יאות הוה, כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, אבל לא אמר אלא מאילנא דא אכל קב"ה וכדין ברא עלמא, וכל אומן סני לחבריה, אכלו מניה ואתון תהון בראן עלמין, ועל דא כי יודע אלהי"ם כי ביום אכלכם ממנו וגו', ובגין דאיהו ידע דא, אפקיד לכו עליה דלא תיכלו מניה, אמר רבי יצחק, בכלא מליל שקרא, בשירותא דאמר שקרא הוה, דכתיב אף כי אמר אלהי"ם לא תאכלו מכל עץ הגן, ולאו הכי, דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל, וכלהו שרא ליה. אמר רבי יוסי, הא תנינן דפקיד ליה קב"ה על ע"ז, דכתיב ויצו, יהו"ה על ברכת השם, אלהי"ם על הדינין, על האדם על שפיכת דמים, לאמר על גלוי עריות, וכי כמה אנשי הוו בעלמא דאיהו אצטריך דא, אלא ודאי כלא על האי אילנא הוה בגין דביה אחידן כל אלין פקודין, דכל מאן דנטיל ליה בלחודוי עביד פרישו ונטיל ליה באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה ונטיל ע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות, ע"ז באינון רברבי ממנן שפיכות דמים בהאי אילנא תליין, דאיהו בסטר גבורה, וסמא"ל אתפקד על דא גלוי עריות אשה היא ואנתתא אקרי, ואסיר לזמנא לאנתתא בלחודהא אלא עם בעלה, דלא יהא חשיד בגלוי עריות, ועל דא בכלהו אתפקד בהאי אילנא, כיון דאכל מניה בכלהו עבר, דהא כלא אחיד ביה, רבי יהודה אמר, ודאי מלה דא הכי הוא, דאסיר לאתיחדא עם אנתתא בלחודהא, אלא אם כן בעלה עמה. מה עבד ההוא רשע, אמר הא מטיתי להאי אילנא ולא מתי, אוף את קרבי ומטי בידך ביה ולא תמות, ומלה דא הוא אוסיף לה מגרמיה, מיד ותרא האשה כי טוב וגו', במה חמאת, א"ר יצחק, ההוא אילנא (שדה) סליק ריחין, כמה דאת אמר (בראשית כז כז) כריח שדה אשר ברכו יהו"ה, ובגין ההוא ריח דהוה סליק חמדת ליה למיכל מניה, רבי יוסי אמר, ראייה הוה, א"ל רבי יהודה, והא כתיב ותפקחנה עיני שניהם, א"ל האי ראיה בשיעורא דאילנא נקטת ליה, (נ"א שיעורא דלבא הות) דכתיב ותרא האשה דייקא:




  1. ^ כן גרס הרח"ו בשער מאמרי רשב"י. ובנוסחאות אחרות גרסו חילא - ויקיעורך
  2. ^ במקצת דפוסים כתוב (ר"ת יהו"ה) וברוב הדפוסים אינו - מתוק מדבש
  3. ^ שייך לדף כד ע"א אחר מלות "במדה במשקל - מתוק מדבש
  4. ^ ר"ת תה"ו
  5. ^ נדפס גם בתיקוני זהר תקון מ דף פ:
  6. ^ צריך לגרוס "אלהים" - דא אלהים חיים - מתוק מדבש
  7. ^ נוסחאות אחרות גרסי: האי עולם דקא אמרן, תליא בעולם דלתתא, וכד לא אתתקן עולם דלתתא, לא אתתקן ההוא עולם דקא אמרן
  8. ^ כאן מוחקים מה פתיח שנמצא במקצת ספרים "והנש היה ערום מכל חית השדה" - מתוק מדבש