ויקיטקסט:תרגום אונקלוס
מבוא כללי
עריכההסבר קצר על המהדורה
עריכהמהדורת ויקיטקסט של תרגום אונקלוס מבוססת על הדפוס הראשון של התאג' (ירושלים תרנ"ד-תרס"א), בתוספת תיקונים ושינויים מתועדים.[1]
מסורת התרגום התימנית
עריכהחוץ מיחידי סגולה, אדם בדורנו הרוצה לבטא בפיו את תרגום אונקלוס יהיה זקוק לספר מנוקד. אך כל ספר מנוקד זקוק גם הוא, לפחות בפעם הראשונה שכותבים אותו או מדפיסים אותו, למסורת הגייה שבעל פה. רק על פי מסורת כזו ניתן לקבוע לראשונה את סימני הניקוד הכתובים בקלף או המודפסים על הנייר.
כך הייתה המציאות לגבי המקרא עצמו: כאשר חכמי המקרא בטבריה קבעו לראשונה את הניקוד ואת הטעמים בכתב, הם פעלו לפי מסורת קריאה מדויקת שהייתה שגורה בפיהם. זוהי מסורת חיה שהייתה מיועדת בראש ובראשונה לקריאה בציבור.
וכך גם לגבי התרגום לתורה: לפי חז"ל התורה לא רק נקראת בציבור אלא גם מתורגמת בציבור, פסוק אחרי פסוק, מקרא ותרגום. וכמו שהייתה מסורת קריאה לקוראים בתורה, כך הייתה בידיהם של המתרגמים בבתי הכנסת מסורת תרגום (שהכילה בתוכה הגייה חיה).
אך בתקופה הבתר־תלמודית חל שינוי עצום: כמעט כל העדות בישראל הפסיקו לתרגם בציבור בעת קריאת התורה. אמנם כתבי־היד וספרי הדפוס עדיין הכילו את תרגום אונקלוס בניקודו, אך אותו ניקוד כבר לא היה מבוסס על מסורת הגייה חיה של מקרא ותרגום בציבור. ולכן נכנסו לניקוד התרגום שיבושי יסוד רבים וקשים, ולא הייתה אפשרות לנקות אותם, כי לא הייתה מסורת הגייה חיה לתקן את הניקוד על פיה.
רק עדה אחת בישראל שמרה על מסורת הגייה בעל פה לתרגום אונקלוס עבור מקרא ותרגום בציבור, וזוהי העדה התימנית. ילדים תימנים למדו מה"מארי" לא רק לקרוא בתורה באופן מדויק אלא גם לתרגם אותה. מסורת הגייה תימנית זו לתרגום נמסרה מדור לדור מתוך אהבה וקפדנות כיאה לה. ולכן כתבי־יד התימנים המנוקדים של מקרא ותרגום, המבוססים על המסורת החיה הזו, מדויקים להפליא. אין בכלל השוואה בין האיכות הגבוהה של נוסח התרגום בספרי תימן, לבין המצב של כל תרגום מנוקד אחר שאינו על פי המסורת התימנית. ההבדל באיכות כל כך בולט ומורגש עד שאין טעם להשוות.[2]
לכן היום כמעט כל מי שרוצה היום להדפיס מהדורה איכותית מנוקדת של אונקלוס בוחר במסורת התימנית. הדבר הזה נכון כמובן לדפוסי התאג' של התימנים, שרבו מהדורותיו בדור האחרון. אבל הוא גם נכון לגבי מהדורות שונות של התורה עם מפרשיה, שאינן מיועדות רק למי שנוהג לפי מנהג תימן. ביניהן: מקראות גדולות "תורת חיים" (מוסד הרב קוק), מקראות גדולות הכתר (אונ' בר-אילן), חומש "סימנים" עם אונקלוס ורש"י (פלדהיים), ולאחרונה גם החומש עם תרגום אונקלוס ורש"י של דפוס קורן.
הרצון שלנו הוא להתקין עוד מהדורה כזאת, אבל הפעם ברישיון חופשי ובנוסח מתועד, כדי לאפשר בין השאר להכיל אותו בלי הגבלות בתוך מהדורות דיגיטליות חופשיות של "מקרא ותרגום" או של "שניים מקרא ואחד תרגום".
מה זה תאג'?
עריכהתאג' ("תיגאן" בלשון רבים) הוא "כתר" בערבית. אצל היהודים דוברי הערבית נהגו מתוך אהבה להשתמש בתואר "כתר" כדי לכנות כתב־יד מדויק לפי המסורה של המקרא או של חלק ממנו עם ניקודו וטעמיו (כגון "כתר תורה" או "כתר נביאים"). ואילו כתב־יד של התורה שבא ביחד עם התרגום (ולפעמים עם פירושים נוספים) וההפטרות, המיועד בשביל פרשת השבוע, כינו בתימן בשם "פרשה".
אמנם בדורות האחרונים התחילו יהודי תימן להשתמש במילה תאג' בערבית עבור הסוג האחרון דווקא, דהיינו כתב־יד מדויק של התורה וההפטרות לפי המסורה (בניקוד וטעמים), פסוק אחרי פסוק מקרא ותרגום, ושלפעמים יש בו פירושים נוספים. יצירה זו נדפסה לראשונה בירושלים לפני יותר ממאה שנה (תרנ"ד-תרס"א), ומאז גם הכרך היצירה המשולבת שבדפוס נקרא בשם תאג'.
הדפוס הראשון של התאג' בירושלים היה הבסיס למהדורות רבות נוספות שבאו בעקבותיו. בדפוס זה מופיע כל פסוק בתורה בהדפסה משולשת בשלוש שפות, דהיינו מקרא (בניקוד וטעמים), תרגום אונקלוס בארמית, והתפסיר של סעדיה גאון בערבית־יהודית. הדפוס הראשון של התאג' מכיל גם שני חיבורי דקדוק של חכמי תימן: "חלק הדקדוק" ו"דקדוק התרגום".
בין הניקוד הבבלי לניקוד הטברני
עריכהיהודי תימן כתבו את הניקוד לתרגום במערכת סימנים שונה מהניקוד הטברני המוכר. הגייתם היא ניב של ההגייה הבבלית, והניקוד שלה הוא הניקוד הבבלי. ניקוד זה נקרא גם "הניקוד העליון", כי רוב סימני הניקוד שבו נכתבים מעל האות ולא מתחתיו. למקרא לניקוד הטברני המצוי בספר המקרא של הרמב"ם, שהוא כתר ארם צובה. אבל בחיבורים אחרים חוץ מהמקרא, כגון בתרגום אונקלוס לתורה ובתרגום יונתן לספרי הנביאים, הם שמרו בכתבי־היד על הניקוד הבבלי עד לדורות האחרונים.
הניקוד הבבלי משקף את ההגייה הבבלית, בדיוק כמו שהניקוד הטברני משקף את ההגייה הטברנית. ובגלל העובדה הזאת לא תמיד ניתן לעשות המרה פשוטה ביניהם. למרות זאת, מאז הדפוס הראשון של התאג' בחרו בכל מהדורותיו להדפיס את התרגום בניקוד הטברני המוכר לנו (במקום להדפיס את הניקוד הבבלי). כל המהדיר היה מוכרח אם כן להפעיל את שיקול דעתו במספר נקודות טכניות, ביניהם: ההבחנה בין פתח לסגול, ההבחנה בין שווא נע לשווא נח, וסימון הדגש החזק.
הבחנה בין פתח וסגול בניקוד הטברני
עריכהבהגייה התימנית יש רק תנועה אחת בלבד במקומות שבהם מבחינים בין "פתח" ל"סגול" בהגייה הטברנית, ויש כמובן רק סימן ניקוד אחד עבור תנועה זו.[3] לכן חייב המהדיר להפעיל את שיקול דעתו מתי לסמן פתח ומתי לסמן סגול בניקוד הטברני. ברוב רובם של המקומות אין בכלל שאלה, אבל לפעמים יש הבדלים קלים אך ניכרים בין המהדורות של התאג' בנקודה הזו: ייתכן שבמהדורה אחת יופיע "פתח" ובמהדורה אחרת יופיע "סגול". לדוגמה, בחלק מהמהדורות כתוב "אֲנָשָׁא" ובחלקם "אֱנָשָׁא"; בחלקם כתוב "לְמַעֲבַד" ובחלקם "לְמֶעֱבַד".
חשוב להבהיר שאין שום הבדל משמעותי או דקדוקי בכך, כי הרי מדובר על אותו סימן ניקוד בדיוק במקור! לא מדובר על עניין של מהות אלא בעניין של טעם. אבל בכל זאת העורך חייב להחליט בין פתח לסגול בכל מקום בתוך תרגום המנוקד לפי הניקוד הטברני, וראוי שהוא יפעל באופן עקבי.
סימון שווא נח בניקוד הטברני
עריכהבניקוד הבבלי מסמנים שווא נע, אבל אין סימן כלל לשווא נח. ולכן מי שמסמן שווא נח בניקוד הטברני אינו משקף באופן נאמן לגמרי את נוסח כתבי־היד, כי הוא מאבד מידע חשוב הקיים בכתבי־היד: את ההבחנה בין שווא נע לשווא נח. למרות זאת רוב המהדורות של התאג' מאז הדפוס הראשון סימנו גם שווא נע וגם שווא נח כרגיל בניקוד הטברני, כנראה כדי שהטקסט לא ייראה מוזר בעיני הקורא. ואילו במקראות גדולות הכתר ובמהודרות מסויימות של התאג' אכן החליטו לשמור על הבחנה זו, והחליטו שלא לסמן שווא נח בכלל. לדעתנו שיטה זו יכולה בהחלט להקשות על הקוראים שאינם רגלים בכך בגלל מוזרותה. לעומת זאת בחומש "סימנים" מבחינים ביניהם על ידי הדגשת התו של שווא נע, בדיוק כמו שהם עשו במקרא עצמו, ולנו נראה שכך ראוי לעשות במהדורה המיועדת לקהל הרחב. בפועל יש בינתיים במהדורתנו תו אחיד לשווא נע ולשווא נח,[4] וקשה לשנות את זה מסיבות טכניות הקשורות ליוניקוד. אבל אנחנו מקווים שיבוא מתנדב בעתיד שיתקן את המצב ע"י הכנסת סימון מדויק ועקבי כדי להבחין בין שווא נע לשווא נח.
סימון הדגש בניקוד הבבלי
עריכהבניקוד הבבלי אין סימון בדרך כלל לדגש חזק באותיות שאינן בג"ד כפ"ת. גם תופעה זאת נראית מוזרה בעיניו של הקורא הרגיל, והיא עלולה להתקיל אותו בהגיית התרגום ובהבנתו. לכן יש סימון של דגש חזק במהדורתנו בכל מקום שהוא ראוי לבוא לפי הכללים של הניקוד הטברני.[5]
על התרגום בדפוס הראשון של התאג'
עריכה |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
פתח וסגול
עריכהכתיב מלא וחסר
עריכהנקודות פיסוק
עריכהנקודות הפיסוק שבתאג' מבוססות על טעמי המקרא, והן באות במקביל לטעמים המפסיקים הבולטים. אמנם סימון הנקודות אינו בנוי לפי ההיררכיה הפורמלית של הטעמים, ואין נקודות במקביל ל"פשטא" ו"טפחא". מטרתן העיקרית של נקודות הפיסוק היא בשביל המתרגם בבית הכנסת, וחשוב לו שיהיה סימון המחלק את הפסוק באופן פחות או יותר דומה לפסוק שנקרא לפניו. אבל בפיסוק זה אין צורך לרדת עד לחלוקה של מלים בודדות בתוך יחידה אחת הנחלקים לעתים קרובות ע"י פשטא וטפחא. הפיסוק נעשה על ידי שיטה של התאמת הפיסוק לטעמים מסויימים שנחשבו מפסיקים, ולפיכך בחרו בטעמים שהם בדרך כלל המפסיקים, גם אם לפעמים אין זה כך (כגון במקרה של מפסיקים זוטרים המחלקים מרחב המופסק בפשטא או בטיפחא).
יצויין שבכתבי יד של התרגום שאינם תימניים, המנוקדים בניקוד הטבריני, אפשר למצוא הטעמה של התרגום במקביל לטעמים שבפסוק ובאותם טעמים.
דקדוק התרגום
עריכהעל התרגום בדפוסים הבאים של התאג'
עריכהסקירה חלקית של דפוסי התאג'
עריכהענייני סגנון בדפוסי התאג'
עריכה- פתח וסגול
- שוואים
- דגשים
- כתיבת שם הוי"ה
- המילה "כל"
- נקודות פיסוק, פיסוק "לשבירה"
- מלעיל ומלרע (תו מיוחד בחלק מהמהדורות החדשות): כמעט כל המילים בתרגום אונקלוס מוטעמים מלרע. רק לעתים רחוקות יש מילה שטעמה מלעיל, ובדרך כלל מדובר על מלים שהן בעצם עברית מהמקרא, כגון "מִצְרַיִם". בחלק מהמהדורות החדשות מסמנים טעם מלעיל באונקלוס ע"י מתג,[6] ובכוונתנו לעשות כך בעתיד לטובת הלומדים גם במהדורנו החופשית.[7]
שינויי נוסח מובהקים בדפוסי התאג'
עריכהעל התרגום במהדורתנו
עריכהענייני סגנון במהדורתנו
עריכההניקוד במהדורתנו
עריכה- במהדורתנו ניקדנו דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת בתחילת תיבה לפי טעמי המקרא. אם בתיבה הקודמת יש טעם מחבר, אז האות הראשונה בתיבה הבאה תהיה רפה. ואם בתיבה הקודמת יש טעם מפסיק (אפילו פשטא או טפחא שאינם מסומנים בסימני פיסוק בתרגום שבמהדורות התאג'), אז האות הראשונה בתיבה הבאה תהיה דגושה. דוגמאות: "פַּרְעֹה" (ולא "פַרְעֹה") בשמות ט,כ (כמו שנדפס בצדק בדפוס הראשון של התאג' לאחר טפחא, אך במהדורות אחרות היא דגושה). "פּוּלְחָנָא" (ולא "פוּלְחָנָא") בשמות יב,כו (בניגוד לדפוס הראשון של התאג' לאחר תביר, ויש מהדורות אחרות שכבר תיקנו בצדק). "בְּנֵי" (ולא "בְנֵי") בשמות יב,כח (בניגוד לדפוס הראשון של התאג' לאחר טפחא, ויש מהדורות אחרות שכבר תיקנו בצדק). ולעומתם "דְמָא" ולא "דְּמָא" בשמות יב,יג (כמו שנדפס בצדק בדפוס הראשון של התאג' לאחר תלישא קטנה, אך יש מהדורות אחרות שבהן האות דגושה בטעות).
שינויי נוסח מובהקים במהדורתנו
עריכהתרגום יונתן לנביאים
עריכההכללים למהדורה של תרגום יונתן על ספרי הנביאים דומים לאונקלוס על התורה: ראוי שמהדורה כזו תהיה מבוססת על ספרי תימן. ראו כאן צילומי כתב היד הראוי להיות הבסיס העיקרי למהדורה של תרגום יונתן, ביחד עם מידע נוסף וקישורים לכתבי יד אחרים (לקבוצת ביקורת).
ראו גם:
עריכההערות
עריכה- ^ מלאכת ההגהה מול הדפוס הראשון נעשתה ע"י משתמש:Nakee~hewikisource. אנחנו מודים לו על אדיבותו ועל תרומתו הנכבדה לציבור. יש לשים לב שנוסח התרגום שהיה קיים קודם באתר לא הוכן לפי הכללים המופיעים בדף הזה. שם ישנה הקלדה בלתי-מבוקרת לפי המהדורות הנפוצות. הטקסט החדש שהוכן ע"פ הכללים שבדף הזה, לעומת זאת, נמצא כאן בתור המהדורה הראשית.
- ^ גם מהדורות "מדויקות" או "מתוקנות" של תרגום אונקלוס לפי מסורות אחרות אינן שוות למסורת התימנית. בתחום זה בולט פועלו של הגאון הרב מאיר מאזוז, שאחת מהמהדורות הטובות של "שנים מקרא ואחד תרגום" מבוססת על הנוסח שלו לתרגום. אך צריך להבהיר שניקוד התרגום שלו, ככל שהוא מבוסס על ידיעתו העצומה בדקדוק של הארמית, בכל זאת אינו מבוסס על מסורת הגייה חיה. מדובר על חכמה תיאורתית גדולה, אך לא על מסורת חיה של מקרא ותרגום בציבור.
- ^ (כמו כן לגבי "שוא" ו"חטף פתח" ו"חטף סגול", שלכולם יש סימן אחד לתנועה אחת בהגייה התימנית.
- ^ הסימון של השוואים במהדורתנו הוא לפי הדפוס הראשון של התאג'.
- ^ הסימון של הדגשים במהדורתנו הוא לפי הדפוס הראשון של התאג'.
- ^ ביניהם: חומש פרשה מפורשה, והחומשים של "סימנים" (פלדהיים) ושל הוצאת קורן.
- ^ מתנדבים שברצונם לעזור בכך מוזמנים להעלות את הנושא במזנון כדי לקבל מידע וייעוץ והדרכה.