התורה והמצוה ויקרא כז כו

סימן קז עריכה

ויקרא כז כו:

אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהוָה בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַיהוָה הוּא.

דברים טו יט:

כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ח:

[א] אילו נאמר "בכור לא יקדיש", יכול לא יקדיש אדם-בכור הקדשות?... תלמוד לומר "אֹתו"-- אותו אין אתה מקדיש אבל מקדיש אדם-בכור הקדשות. עדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישוהו אחרים... תלמוד לומר "בבהמה"-- בבהמה עסקתי.

[ב] יכול לא יקדישוהו מן הבטן? תלמוד לומר "אשר יבֻכר...לא יקדיש"-- משיתבכר אין אתה מקדישו, מקדישו אתה מן הבטן. מכאן אמרו מערימין על בכור.

ר' ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור? תלמוד לומר "בכור...לא יקדיש איש אֹתו"; יכול לא יקדישנו הקדש עילוי?... תלמוד לומר (דברים טו, יט) 'כל...זכר תקדיש'.

מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח? אחר שריבה הכתוב, מיעט! מפני מה אני מביאו להקדש עילוי? --שהוא חל על הכל; ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל.

[ג] אין לי אלא בכור? מנין לכל הקדשים שאין משנים אותם מקדושה לקדושה? תלמוד לומר "בבהמה לא יקדיש איש אֹתו". [ד] יכול לא יקדישנו הקדש עילוי?... תלמוד לומר (דברים טו, יט) "בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש".

מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח? אחר שריבה הכתוב, מיעט! מפני מה אני מביאו להקדש עילוי? --שהוא חל על הכל; ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל.

[ה] רבי עקיבא אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור? תלמוד לומר "בכור...לא יקדיש איש אֹתו". [ו] יכול לא יקדישנו הקדש עילוי?... תלמוד לומר "אך".

מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח? אחר שריבה הכתוב, מיעט! מפני מה אני מביאו להקדש עילוי? --שהוא חל על הכל; ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל.

[ז] אין לי אלא בכור; מנין לכל הקדשים שאין משנים אותם מקדושה לקדושה? תלמוד לומר "לא יקדיש...אם שור אם שה". יכול לא יקדישם הקדש עילוי?... תלמוד לומר "אך".

מה ראית להביאם להקדש עילוי ולהוציאם מהקדש מזבח? אחר שריבה הכתוב, מיעט! מפני מה אני מביאם להקדש עילוי? --שהוא חל על הכל; ומוציאן מהקדש מזבח שאינו חל על הכל.

[ט] "אם שור אם שה לה' הוא"-- הוא קרב ואין תמורתו קרבה.

אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו: בספרא משנה א ומשנה ב עמד על יתור הלשון שהיה די לומר "אך בכור לא יקדיש", ומה שכתב "אשר יבוכר לה' " הוא למותר. וכן שֵם "בבהמה" וכן מלת "אותו" מיותר, שכבר נזכר שם "בכור" שהוא הפעול ואין צורך לכפול מלת "אותו". והשיבו שאם יאמר "אך בכור לא יקדיש" נאמר ששם "בכור" הוא שם לבכור אדם ומזהיר שבכור אדם לא יקדיש שום הקדש. לכן צריך לומר "לא יקדיש אותו" שנדע שלא יקדיש את הבכור. ואחר שהיה צריך לכפול "בכור אשר יבוכר" מטעם שיתבאר אחר כך, עדיין היה מקום לטעות ששם "בכור" שם אדם המקדיש ו"אשר יבוכר" קאי על בכור בהמה וששיעור הכתוב: אך בכור (ר"ל בכור אדם) לא יקדיש את אשר יבוכר, היינו שלא יקדיש בכור את הבכור, אבל שאר כל אדם יקדישו את הבכור -- לכן כתוב "בבהמה" שמזה ידעינן ששם "בכור" אינו על אדם, כי כל מקום שבא שם "בכור אדם" מגביל עם "בכור בהמה" -- אמר "בכור אדם עד בכור בהמה.." וכדומה. וכיון שבאר "אשר יבוכר...בבהמה" כן היה לו לבאר ולומר "אך בכור אדם, אשר יבוכר בבהמה, לא יקדיש". ומזה ידעינן ששם "בכור" הנזכר סתם נמשך גם כן על "בבהמה".

ועתה באר (במשנה ב) למה כפל "אשר יבוכר לה' " (שמזה היה מקום לטעות הנזכר), שבא לומר שרק אשר יבוכר לא יקדיש -- ר"ל אשר יצא ממעי אמו (כי פעל "בכר" כולל גם מושג גמר הפרי והתבשלוֹ כמו (יחזקאל מז, יב) "לחדשיו יבכר") אבל במעי אמו מותר להקדישו הקדש אחר, דאינו קדוש עד שיולד. ועל זה אמר (בתמורה דף כז) כיצד מערימין על הבכור? אומר "מה שבמיעיה של זו, אם זכר-- עולה" וכולי...

ולפי זה פשטות הכתוב שנגד מה שבאר בפרשה הזאת מדיני ההקדשות (בין במקדיש למזבח, כמ"ש "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן", בין במקדיש לבדק הבית כמ"ש "ואם בהמה טמאה...", וכן הקדש בית ושדה לבדק הבית) אמר "אך את הבכור לא יקדיש", לא לבדק הבית ולא למזבח (לשנותו לקדושה אחרת), כי אין משנים מקדושה לקדושה. וכן פרש"י והרשב"ם בפירושו, שלא יקדישנו לשם קרבן אחר. ופירוש זה מוסכם לכולי עלמא, שגם ר' ישמעאל ור' עקיבא אמרו מנין שלא יקדיש אדם בכור? ת"ל "בכור..לא יקדיש איש אותו". וכן איתא בבכורות (דף טו:) בסתם, עיי"ש.

ופלוגתת ר' ישמעאל ור' עקיבא הוא באופן הלימוד שמקדישין את הבכור הקדש עילוי [ופרש"י בתמורה (דף לב) שפירושו שאם התפיס קדשי מזבח לבדק הבית נותן כפי טובת הנאה שיש לו בה, דרשאי ליטול דבר מישראל חברו כדי שיתן עולתו זאת לבן בתו כהן להקריבה כדי שיטול את העור. והתוס' בתמורה חלקו על זה ופירשו שאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה שאינו חייב. וכן פרש"י בעצמו בערכין (כח)]. וכן איך למדינן דין זה לכל הקדשים?

שר' ישמעאל למד מה שכתוב בפר' ראה "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך..תקדיש לה' אלקיך" (שסותר עם מה שכתוב כאן "בכור..לא יקדיש"), שמה שכתב "לא יקדיש" היינו קדשי מזבח, ומה שכתב "תקדיש" היינו הקדש עילוי.
ור' עקיבא סבירא ליה כדעת חכמים בערכין (דף כט) שמה שכתוב "תקדיש לה' " היינו שאף שהבכור קדוש מעצמו, מצוה להקדישו בפה. ולמד שמקדישין הקדש עילוי ממלת "אך"; שכבר גדרנו שיש הבדל בין "אך" ובין "רק" -- שמלת "אך" ממעט במשפט הזה עצמו. ורצונו לומר אך לא יקדיש איש אותו, בעצמו אבל מקדיש טובת הנאה שלו בו.

[ולפי זה ר' ישמעאל ור' עקיבא סוברים דסתם חרמים לבדק הבית כריב"ב. דאם סבירא להו דהם לכהנים היו להם ללמוד זה ממה שכתוב "כל חרם..קדש קדשים" כמ"ש בתמורה (דף כח:), עיי"ש. ועיין לקמן (סימן קי)].

ור' ישמעאל למד שכל הקדשים אין משנים אותם ממה שכתוב "בבהמה", רוצה לומר, שסבירא ליה שמה שכתב "כל בכור..לא יקדיש" הוא לדוגמא ושלכן הוסיף מלת "בבהמה" ללמד שהיא כולל כולם. ויותר נראה שבזה למד ר' ישמעאל גם כן ממה שסיים "אם שור אם שה קדש הוא לה' ", שמה שכתב "אם שור אם שה" מיותר שכבר אמר "בבהמה". ובא לכלול כל שור ושה שהוא קדש לא יקדיש שנית. (ותפס מלת "בבהמה" שהוא מיותר כדי לגלות ששור ושה אינו פירוש על בכור, שכבר אמר "בבהמה")

ושמקדישין כל הקדשים הקדש עילוי למד ממה שכתוב "בבקרך ובצאנך הזכר". ודרוש זה מבואר יותר בספרי (ראה פסקא קכד) וז"ל שם או דבר שאתה לומדו לדרך אחד אתה לומדו לכל הדרכים שיש בו: מה בכור מיוחד שהוא קדשים קלים ונאכל לשני ימים וכולי...ומנין לרבות קדשי קדשים? וכולי ת"ל "בקרך וצאנך תקדיש לא תעבד בבכור שורך..." לא יצא בכור אלא ללמד מה בכור קדשי מזבח וכולי... רוצה לומר שעל מה שכתוב בבכור "תקדיש" שמקדישו הקדש עילוי יש לומר דוקא בכור שהיא קל, לא יתר קדשים החמורים. אך הלא כתוב "לא תעבוד בבכור" וזה לחומרא. ופי' אף בבכור הקל לא תעבוד וכל שכן ביתר קדשים ואם כן הוא הדין מ"ש "בכור תקדיש" אינו בכור דוקא (והמפ' שם לא כיון יפה, עיי"ש). ולזה כיון גם בספרא אלא שקצר.

ור' עקיבא סבירא ליה שממה שכתוב "אם שור אם שה" כולל כל הקדשים כנ"ל וממילא כיון שממלת "אך" למדנו שמקדישים בכור הקדש עילוי, הוא הדין שזה נוהג ביתר הקדשים.

ומ"ש "לה' הוא", מלת "הוא" מיותר. ודרש שבא למעט תמורה, ומובא בתמורה (דף ה).