התורה והמצוה ויקרא כו לג-לז

סימן מ

^{הערה 1}

ויקרא כו לג:

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ז:

[א] "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה"-- זו מדה קשה לישראל; שבשעה שאדם גולה מתוך כרמו ומתוך ביתו וסופו לחזור, כאילו אין כרמו וביתו חרבים. אתם -- אין אתם כן! אלא "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה". מפני מה? שאין סופכם לחזור.

והיתה ארצכם שממה: זה מדבר על עת החורבן ולכן אמר לשון "הויה" שמורה על התמידות. רוצה לומר, שתשאר שממה לעולם כי לא תשובו אליה עד עת קץ. ולכן הקדים פה הארץ אל הערים (כמו שבארנו בסימן לז), וזה היה אחר שנהרג גדליה בן אחיקם ועמו דַלַת העם אשר השאיר נבוזראדן וכולם הלכו למצרים ולא שבו עוד.

סימן מב

ויקרא כו לד-לה:

אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ז:

[ב] "אז תרצה הארץ את שבתותיה"-- אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי הוא. ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי, שנאמר (ויקרא כ"ו, ל"ד-ל"ה) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... כל ימי השמה תשבות".

אז תרצה הארץ את שבתותיה וכולי: ביאור הכתוב שיען לא שמטו מצות שמיטה נתחייבו בשתים ( א ) מצד שהיא חובת קרקע וצריך שתשמט הארץ כל הזמן שלא שבתה ( ב ) מצד טעם השמיטה שהיא כטעם השַבָּת, להעיד על החידוש ועל שהארץ לה' היא. ומצד זה לא די במה שתשמט, רק צריך שתגלו מן הארץ. וזה מדה כנגד מדה על שהחזקתם בה כאילו שלכם היא -- יבא בעל הארץ ויגרש אתכם מתוכה ובזה תדעו כי הוא האדון. וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו א, סימן שצא) על "כי הנה האדון ה' צבאות עובר לפניכם בירדן"-- כל מקום שנאמר "האדון ה' צבאות" עוקר דיורין ומכניס דיורין.

וזה שכתב ש"אז תרצה הארץ את שבתתיה" על ידי שני דברים ( א ) על ידי 'כל ימי השמה' ( ב ) על ידי מה 'שאתם בארץ אויביכם'. ומפרש -- (א) "כל ימי השמה תשבת", וזה לתקן חובת קרקע. (ב) "והרצת את שבתותיה", זה עונה על מה שכתב "ואתם בארץ אויביכם", על ידי זה תרצה חטא שחטאתם במה שהשמטה מורה עליו כי לה' הארץ. ועתה מודיע להם במה יתארך זמן השממה אמר "כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה", רצונו לומר, שיארך במדת הזמן שבטלתם השמיטה שהיא שבעים שנה, שבזמן הזה בטלו שמיטות ויובלות, וכמו שכתב "עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב לו, כא).

וזה שאמר בספרא אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש וכולי -- וזה חובת קרקע, (ב) בשביל שתדעו שהארץ שלי -- וזה חטא ישראל. לכן עמדו וגלו נגד חטא ישראל והוא תשמט מאליו נגד חובת קרקע. וכמה יתארך? כל שמיטין שהיא חייבת לי.

סימן מג

ויקרא כו לו:

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ז:

[ג] "והנשארים בכם והבאתי מֹרך בלבבם"-- אינו אומר "והבאתי מִרוּך בלבבם" אלא "והבאתי מורך בלבב" ואיזו? זו אימה ופחדה דאגה ורעדה ויראה.

והבאתי מורך בלבבם: פרש"י פחד ורכות לב. מ"ם של "מורך" יסוד נופל. וכן כתב הראב"ע שהיא מפעלי הכפל מגזרת "ורך הלב", והמ"ם לתקון השם, וכמו שכתבנו בסדר תזריע (סימן קסו). והרשב"ם אמר שאינו מגזרת "ורך הלבב" כי המם של "מורך" עיקר, שהרי הניגון במם כמו "אהל" "אוכל", ואין לו חבר כי אם בתלמוד -- "נתמרך" (חולין מה:).

אמנם הספרא הכריע שאינו מלשון נתמרך, שאחר שלשון נתמרך בתלמוד היא ממשקל כבד, היה לו לומר "מִרוּך" כמו "קִבוּץ" "שִקוּץ" ודומיהם היוצאים מן הפעלים שבמשקל כבד; רק שהוא מענין רכות, וכן פירש החכם רוו"ה [ר' ווֹלף היידנהיים] במודע לבינה. וחז"ל הבדילו בין שם "רכות" ובין שם "מורך"; ש"רך הלבב" יהיה מפני החולשה והאסטניסטיס וכדומה, אבל שם "מורך" כולל כל מיני רכות הלבב שהדם מתקבץ אל תוכו ומרככו. וכולל אימה ופחד ודאגה ורעדה ויראה וכדומה.

סימן מד

ויקרא כו לו:

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ז:

[ד] "ורדף אותם קול עלה נדף"-- אמר ר' יהושע בן קרחה פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה; עמדנו ורצנו ואמרנו "אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים!". לאחר זמן נפנינו אחרינו, וראינו שאין בריה, וישבנו במקומנו ובכינו, ואמרנו "אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק "ורדף אותם קול עלה נדף".

"ונסו מנוסת חרב"-- מפני אימה. "ונפלו ואין רודף"-- מבלי כח.

ורדף אתכם קול עלה נדף: "נדף" כמו "ננדף", והוא תואר העלה שהיא נידף ומקשקש ומשמיע קול על ידי בעלה האחר המכה עליו בעת הרוח. וכן פרש"י על פי התרגום טרפא דשקיף, וכמעשה דר' יהושע בן קרחה. וינוסו מפני הקול הזה מרוב אימה, הגם שלא יהיה רודף כלל.

ומה שאמר מבלי כח, רצונו לומר, כי לא יצדק נפילה רק אם אחד מפילו, מפרש שיפלו מפני עייפות ותשות כח.

סימן מה

ויקרא כו לז:

וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ז:

"וכשלו איש באחיו"-- אינו אומר "איש באחיו" אלא בעון אחיו; מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.

"ולא תהיה לכם תקומה לפני אֹיביכם"-- זו שעה שנלכדה בה ירושלים.

וכשלו איש באחיו: אחר שאמר שיפלו מעצמם מסבת העייפות ותשות כח, לא יצדק שיכשלו איש באחיו שזה מורה שיהיה בם כח לנוס רק יזדמנו להם מכשולים כמו "גבור בגבור יכשלו" (ירמיהו נא). מפרש שרצונו לומר בעון אחיו, בסיבת הערבות. ומובא (שבועות לט, סנהדרין כז). ומה שכתב "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" בהכרח חוזר על עת שילחמו עם האויבים.

וכך הוא הסדר: שבסדר זה חשב ג' פעמים ז' קללות (כנ"ל סימן ??).

וחשב (סדר 1) ז' קללות עד החורבן, והם:

(א) "ואכלתם בשר בניכם"

(ב) "ובשר בנותיכם" -- שמרבה האבות

(ג) "והשמדתי את במותיכם" (והמותר אינו קללה בפני עצמה)

(ד) "וגעלה נפשי"

(ה,ו) "ונתתי את עריכם..והשימותי.."

(ז) "ולא אריח"

(סדר 2) מתחיל מן החורבן:

(א) "והשימותי" (ומ"ש "ושממו" זו מדה טובה)

(ב) "ואתכם אזרה"

(ג) "והריקותי"

(ד) "והיתה ארצכם"

(ה) "ועריכם"

(ו) "והבאת מורך"

(ז) "ונסו...".

(סדר 3) חוזר לזמן החורבן:

(א) וכשלו בעון הערבות

(ב) ולא תהיה לכם תקומה

(ג) "ואבדתם.."

(ד) "ואכלה..."

(ה) "ימקו בעונם"

(ו) "בעון אבותם"

(ז) "אף אני אלך עמכם בקרי" כמו שיתבאר שם.

הערת עורכים

הערה 1: טעות מקורי במיספור הסימנים של המלבי"ם; דילגו על מספר מ"א.