פתיחת התפריט הראשי

סימן קפגעריכה

ויקרא ח כב:
וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[יט] "ויקרב את האיל השני" -- והלא כבר זווג הכתוב שני אלים זה כנגד זה?   אם כן למה נאמר "ויקרב את האיל השני"?

  • שאם הביא פר ואחד מן האלים -- לא יצא ידי קידושם;
  • שני אלים ולא הביא פר -- לא יצא ידי קידושם;
  • שני אלים ופר ולא הביא סל המצות -- לא יצא ידי קידושם.


ויקרב את האיל השני איל המלואים:    מכללי הלשון שלא יבואו שני סימנים לציין את הדבר. ואם יתפוס סימן המספר לא יוסף סימן אחר. שכן בצואה אמר "ולקחת את האיל השני" - ואם מציין בהבדל שיש בעצמו - לא יוסיף סימן המספר. כמו לקמן (ויקרא יד, יט) "ועשה הכהן את החטאת", ושם (שם טז, כ) "והקריב את השעיר החי". ולמה ציין פה שני סימנים - השני - איל המלואים?     וזה ששאל בספרא "והלא כבר זיוג הכתוב שני אלים זה כנגד זה". בפרט שכבר קרא הראשון בשם "איל העולה" וראוי לציין את זה כנגדו בשם "איל המלואים" בלא סימן המספר.

והשיבו שהוסיף מספר הסדורי -- שני -- ללמד שצריך דוקא שיהיה שני. רוצה לומר שיהיה איל העולה קודם לו. כי שניהם מעכבים זה את זה. כי אין שני בלא ראשון. ומזה ידעינן שכל הכתוב במלואים מעכב - רוצה לומר שהוא הדין פר וסל המצות - הם לעכובא.

סימן קפדעריכה

ויקרא ח כב-כד:
וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[כ] "איל המלואים" -- שמשלים את הכל; מלמד שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו.

"ויסמכו..את ידיהם על ראש האיל" -- סמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב.
משל למי שפרע חובו ועשה יום טוב. אף כך אהרן ובניו כיון שהשלימו עבודת היום וקידושיו, עבודת כלים וקידושיו -- הביאו איל וסמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב.


[כא] "וישחט ויקח משה מדמו" -- שלשה דמים האמורים בפרשה אין דומים זה לזה; הראשון טעון שש מתנות, והשני שתים, והשלישי י"ג. לכך נאמר "וישחט ויקח משה מדמו"


"ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית" - זה גדר האמצעי; "ועל בהן ידו הימנית" - זה פרק האמצעי.

[כב] "ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית" - זה גדר האמצעית; "ועל בהן ידם הימנית" - זה פרק האמצעי.


איל המלואים:    איל זה היה שלמים ונקרא 'מלואים' על שם שבא למלא ידם לכהן. שכל המתחנך לאיזה דבר נאמר בו 'מליאת יד'. שפר החטאת ואיל העולה באו לכפר ואיל זה בא למלא ידם, ולכן נתן מדמו על תנוך וכולי.

וזהו שאמר מלמד שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו -- כי זבחי שלמים היו מקריבים להוראת הזביחה לשמחה של מצוה וליום טוב. וזהו שאמר שעשו יום טוב. והיה עמו שלשה מיני לחם כדוגמת התודה כמו שאמרו במנחות (מנחות עח, א) רק שהי' מצה. וגם 'מלואים' הוא מענין השלמה כמו "כי מלאו ימי", וזהו שאמר "שמשלים את הכל"; שהוא היה גמר החינוך. ומצאנו תמיד ששלמים קרבים באחרונה כמו בנזיר וכבשי עצרת ובקרבנות יום שמיני.

וכבר כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' מעה"ק) שבעת הסמיכה היה מתודה ובעת סמיכת השלמים היה אומר דברי שבח. וזהו שאמר שסמכו ידיהם עליו במשמחה ואמרו דברי שבח על שזכו להשלים עבודת היום וקדושיו ולהתקדש לעמוד לפני המקום ברוך הוא.    ועוד יש בזה כונה אחרת כי בצואה כתוב באיל המלואים "וסמך אהרן ובניו" ובעשיה כתיב "ויסמכו" בלשון רבים. וכבר בארנו (ויקרא סימן רנ) שכל מקום דכתיב בלשון יחיד כל אחד סומך ומסלתק. ואם כן למה שינו בסמיכה וסמכו כולם כאחד? באר שזה עשו מרוב שמחתם - סמכו כאחד בחדוה וגיל.


ומה שאמר [במשנה כא] שלשה דמים האמורים וכולי -- יתבאר לקמן (סימן קפח).


ומה שאמר על תנוך אזן אהרן זה גדר האמצעי -- יתבאר בפר' מצורע‏[1].

סימן קפהעריכה

ויקרא ח כה:
וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[כג] 'ויקח את כל החלב' -- אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום.

  • פירות יש הן מצות הרבה -- תרומות ומעשרות, חלה ובכורים, הלקט והשכחה והפאה;
  • שערי בתים ושערי מדינות יש בהם מצוה למקום שנאמר (דברים ו, ט) "וכתבתם על מְזוּזֹת ביתך ובשעריך";
  • [כד] בגדים יש בהם מצוה למקום שנאמר (דברים כב, יא) "לא תלבש שעטנז"; טלית יש בה מצוה למקום שנאמר (דברים כב, יב) "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ"
  • [כה] בהמה טהורה יש בה מצוה למקום שנאמר (דברים טו, יט) "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך";
  • [כו] בהמה טמאה יש בה מצוה למקום שנאמר (שמות לד, כ) "ופטר חמור תפדה בשה";
  • חיה הגדילה במדבר והעוף הפורח באויר -- הזהיר עליהם הכתוב כשיבואו לידך לא יהיה מחוסרים מצוה שנאמר (ויקרא יז, יג) "איש איש מבית ישראל אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר";
  • ושאר בהמה וחיה שלא פרט הכתוב שמם -- עשאם כלל, שלא יהיו מחוסרים מצות שנאמר (ויקרא כז, כח) "אך כל חרם אשר יחרם איש להשם";
  • קדשי מקדש יש בהם מעלות על גבי מעלות. כיצד?
    • פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אמר הכתוב "יהיה דמם ואימוריהן למזבח",
    • [כז] עולה כולה כליל אמר הכתוב "יהי עורה מתנה לכהנים",
    • שלמים הנאכלים לבעלים אמר הכתוב "יהי דמם ואימוריהן למזבח"

לכך נאמר "ויקח את החלב ואת האליה...ואת שוק הימין" -- זו היתה תרומתן למזבח


ויקח את החלב:    כבר בארנו שמה שספר כאן כל הפרטים משום דבזה למדו לדורות איך יקטיר ואיך ינהוג בכל דבר. אמנם הקטרת החלבים כבר למדו בפר החטאת ומה הוסיף באיל המלואים ששנה פרטיהם שנית?

אמרו חז"ל משום שהקב"ה רצה לזכות את ישראל וצוה להם מצות כוללות כל דבר. אם בדברים שהם לצורך האדם -- הפירות למאכל והמעון והכסות והקנין. הפירות יש בהם מצות רבות, ובמעון צוה במזוזה, ובבגדים שעטנז וציצית, ובקנין - בכור ופטר חמור. וגם בקנין הבא מבחוץ - חיה ועוף - כיסוי דם בעפר. וכן נכללו מצות כל המינים -- הדומם והצומח והחי. הדומם בבתים, והצומח בפירות, והחי - עוף וחיה ובהמה טהורה וטמאה.

וכן נתן להם שיהיה בידם להקדיש מכל המינים לה' -- אם קדשי בדק הבית (שזה כולל הכל כמו שכתוב "כל חרם") אם קדשי מזבח במינים פרטיים. ובזה יש מדרגות ומעלות רבות כמו שראינו פה -- הנשרפין היו מהם למזבח והמותר נשרף, והעולה כליל, והשלמים לבעלים, ומהם הורם השוק והחלבים להשם.

והודיע כי מצד קדושת השלמים ראוי שיהיה השוק לה', וניתן מחלקו לכהנים.

ובא לעורר אזן כי כל מצוה וכל קדושה מפורטת לפי החכמה העליונה עד שיכפול וישנה כל דבר בפרטיו. כי עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.

סימן קפועריכה

ויקרא ח כז-כח:
וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[כח] "ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו" -- וכי כל הקרבנות ניתנים לידי הבעלים?    אלא ללמדך איך משקין את הסוטה ומטהרין את המצורעין.

  • [כט] "וינף אתם תנופה לפני השם" -- הוא הדין ללמדך תנופת הקרבנות.
  • "ויקח משה..מעל כפיהם" -- הוא הדין ללמד איך נוטל מנחה מעל ידי סוטה ומניפה.


ויתן את הכל על כפי אהרן:    כבר בארנו שספר כל הפרטים מפני שלמדו בזה איך יעשה לדורות. אמנם יקשה פה, שהיו כמה שינוים בין תנופה זו לדורות:

  • ( א ) שאהרן ובניו היו הבעלים וקיימא לן דאין תנופה בחוברין. וכמו שמפורש במנחות (דף צג.) דאם יניפו בהדי אהדדי הוה ליה חציצה, ואם יניפו זה אחרי זה - 'תנופה' אמר רחמנא ולא 'תנופות'. וזהו שאמר וכי כל קרבנות נתנים לידי הבעלים.
וגם אחר שבארנו שרצה ללמדו תנופה לדורות והלא היה זה משונה מתנופות אחרות שהחזה הונפה בפני עצמה ולדורות מונפת עם החלבים?
  • ( ב ) שהשוק ניתן למטה מן החלבים.

ואמרו חז"ל שבא ללמדו תנופות אחרות, שהוא תנופת סוטה ומצורע שמשונים. שבסוטה הכהן מניח ידו תחת יד האשה ובמצורע הכהן מניף לבדו. ולמדו תנופות סוטה במה ששם על כפי אהרן ובניו ומשה שם ידו תחתיהם כמו בסוטה. ולמדו תנופת לוג שמן של מצורע במה שהניף משה את החזה בפני עצמו וגם הראה לו בזה תנופת הקרבנות שיניפו החזה. וזהו שאמר הוא הדין ללמדך וכולי. ובמה שלקח מעל כפיהם הראה איך יקח המנחה מעל כפי סוטה.

[ומה שכתב "ומטהרים את היולדות" - צריך למחוק]

סימן קפזעריכה

ויקרא ח כח-כט:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[ל] "מִלֻּאִים הם לריח ניחח"-- מלמד שהמלואים קרוים 'ריח ניחוח'.    והלא דברים קל וחומר: מלך בשר ודם קונה לו אוהב ועושה לו יום טוב, מלך מלכי המלכים הקב"ה שהעמיד לו כהן על אחת כמה וכמה!

[לא] "ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני השם"-- מלמד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.  וכן הוא אומר (מלאכי א, י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם".

[לב] "מאיל המלאים למשה היה למנה" -- והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי ששמש בכהונה גדולה שעה אחת - נוטל לו חלק בכהונה גדולה, המשמש בכהונה לעולם על אחת כמה וכמה!


מלואים הם לריח נחוח:    מה שכתוב שנית "מלואים הם" -- וכבר קראו בשם 'איל המלואים'? -- לומר שהם ריח נחוח מצד שהם מלואים; רוצה לומר מצד שהם מחנכין הכהן לעבודת השם. דוגמת המלך אשר יעשה משתה עת יכין את אוהבו ויחנכהו לעבודתו.


ומה שכתב שמשה הניף את החזות - ולמה לא הניפו אהרן? כי העבודות עשה משה כדי ללמד לאהרן אבל התנופה כבר למד וכבר הניף בעצמו, ולמה חזר משה להניף?   השיבו חז"ל שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. והשכר יהיה בשתי פנים:

  • אם השכר להנפש אשר תוסיף אומץ לקנות שלמות -- שעל זה אמרו שכר מצוה מצוה, שיתן ה' שכרו להזמין לו עוד מצוה למען יוסיף שלמות, והיה שכרו של משה מצד זה שהוסיף לו מצות תנופה לזכותו במצוה זו. ועל זה מביא קרא דמלאכי שהובא למעלה סימן זה שגם על דברים קטנים ישלם ה' שכר וכל שכן על עבודת הקדש.
  • והשני שכר להגוף שעל זה אמר "למשה היה למנה" - שם 'מנה' מורה על דבר המזומן ומוכן לו; שעל ידי ששמש בכהונה הוכן לו חלק מכהונה, וכל שכן המשמש בכהונה לעולם. וזהו שאמר "מאיל המלואים למשה היה" -- רוצה לומר בזכות עבודה הפרטית הזאת קבל מנה, וכל שכן העובד בקביעות.


  1. ^ כוונתו אל מ"ש (בסימן נ). כן נ"ל - ויקיעורך