העמק שאלה/ואתחנן/קמב/ט

הנצי"ב על השאילתות, פרשת ואתחנן, סימן קמב ס"ק ט:

"ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זָכר באדום. כאשר בא לפני דוד אמר למה לא הרגת את הנקבות? א"ל דכתיב תמחה את זָכר עמלק. אמר לו: והא אנו קוראים זֵכֶר! אמר לו: אנא זָכָר אקריון. הלך שאל לרבו, אמר ליה היאך אקריתן? אמר ליה זָכר. שקל ספסירא למיקטליה, אמר ליה אמאי? א"ל דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה. א"ל עזוב אותו איש שיתקיים בארור. א"ל כתיב וארור מונע חרבו מדם, והרגו."

בבא בתרא כא. מובא גם בנוסח דומה: (בבא בתרא כא.): "ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זָכר באדום אשר בא לפני דוד אמר למה עשית כך? אמר לו והא אנו קוראים זֶכר, א"ל אנא זכר אקריון. הלך שאל לרבו אמר ליה היאך אקריתן אמר ליה זָכר שקל ספסירא למיקטליה אמר ליה אמאי א"ל דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה א"ל עזוב אותו איש שיתקיים בארור א"ל כתיב וארור מונע חרבו מדם. איכא דאמרי קטליה ואיכא דאמרי לא קטליה. ואמר רבא: מקרי ינוקא שתלא טבחא ואומנא וסופר מתא כולן כמותרין ועומדין נינהו". רש"י: "שתלא - נוטע כרמו למחצה: אומנא - מקיז דם: סופר מתא – לבלר: כמותרין ועומדין דמו - שלא יקלקלו ואם קלקלו מסלק להו בלא אתרייתא, אע"פ שלא התרו בו קודם לכן".

הנציב העמק שאלה:

בגמרא יש שני לשונות, יש אומרים שהרגו ויש אומרים לא הרגו. והנראה, דשני לשונות אלו אינם בעיקר הגמרא, אלא הגאונים הראשונים נחלקו בנוסח הש"ס אי סיים בעל המאמר "והרגו" או "לא הרגו", והובא שני הנוסחות בגמרא. ורבינו גרס 'והרגו', ובילקוט שמעוני פרשת כי תצא לא גרס כלל אלו לשונות.

ואחר שבא לידי, עלה ונתתי לבי להבין, האיך אפשר שהרג, וכי כל הקם בארור הוא רשאי להורגו ח"ו?! ומה יותר גרוע מכמה ארורים שיש בתורת משה בפרשת כי תבא, ועיקר ארור אינו אלא מנודה או מוחרם, עי' סימן קל אות ג!

וכזה יש להקשות על הא שאמר שאול להרוג את יונתן בעברו על הארור, וכבר עמד הרמב"ן ז"ל בקונטרס משפט החרם ובפירוש התורה פרשת בחקתי על הפסוק (ויקרא כז כט): "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת", והמציא דבר חדש ונפלא, שמלך או סנהדרין שהחרימו את האדם אם יעשה כך וכך ועשה, חייב מיתה בידי אדם, והוא טעם דעכן ויהונתן ואנשי יבש גלעד. והפליא הרמב"ן ז"ל לומר דזהו המכוין פירוש הכתוב "כל חרם אשר חרם מן האדם לא יפדה מות יומת" [ואחריו נתכוונו לדעה זו גם הרשב"א והר"ן בחידושיו מסכת נדרים דף ז, כמו שכתוב סימן הנ"ל אות ה' בס"ד].

ועדיין לא נתיישב מעשה דיואב, דוודאי אי אפשר להמית בפועל עבור קללה דירמיהו, ארור עושה מלאכת ה' רמיה, יותר מארור דכתיב בתורה!

וגם מעשה דעכן לא נתיישב אצלי, דהא לא החרים ולא אירר יהושע מי שיקח מן החרם, אלא עשה נכסי יריחו חרם, ואסור ליהנות מהם כמו מעבודה זרה ועיר הנידחת כי חרם הם, וכי חמור סתם חרם דיהושע מסתם חרם דרחמנא, שאינו אלא אזהרה ד"לא ידבק בידך מאומה מן החרם", אבל לא היה בזה חיוב מיתה, והרי לא אמר יהושע אלא "ארור האיש אשר יקום ובנה את יריחו”, ולא את מי שיהנה מן החרם!

ואפילו ארור דשאול, שאמר "ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב", מכל מקום לא מתיישב בזה הא דיהונתן, דאפילו נימא כהרמב"ן ז"ל, אינו אלא אם פירש המלך בשעת החרם שהאוכל יחרם, והיינו מיתה לפי דברי הרמב"ן, אבל הרי לא אמר המלך אלא "ארור האיש" וגו', שאינו אלא כמשמעות ארור שבתורה, דקאי בעונש שמים ולא יותר, והרי בכלל ארור יש שלשה כוונות: נדוי וקללה ושבועה, ומנין לנו שכיון שאול לחרם, דילמא לקללה? אם לא שנאמר ששאול פירש אח"כ כוונתו שהיתה לחרם.

ועוד קשה מאוד: אם כן, שיש הבדל בין סנהדרין לסתם בית דין שבעיר, מנלן שכל בית דין היו יכולים להפקיר נכסים של אנשים, דנלמד מדכתיב בנחמיה "וכל אשר לא יבא וגו' יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה", כמו שכתוב במועד קטן דף טז? והרי התם סנהדרין גדולה היה, שיש לו כח רב! וכבר הארכנו בזה בשאילתא הנ"ל.

ותו, אם כן מה הועיל עקביא בן מהללאל שלא דנוהו כזקן ממרא, כדאיתא בסנהדרין דף פח טעם הדבר? הא מכל מקום דנוהו סנהדרין גדולה כדתנן בעדיות, וכל המוצאו יהרגוהו או בית דין ימיתוהו כדין מוחרם!

והנה, הרמב"ן ז"ל ראה כי דבר גדול חידש, וכתב במשפט החרם בזה הלשון: "ואני אומר בשמא, אחר בקשת המחילה בזה, פשט הכתוב בתורה "כל חרם אשר יחרם" וגו', ואל תהי חוסם פינו מפני שדרשו חז"ל המקרא הזה לעניין אחר וכו', שאף על פי כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו", עכ"ל הרמב"ן.

גם אני אומר: עפר אני תחת כפות רגלי קדושת הרמב"ן ז"ל, …, והפלא דלא נמצא בתלמוד למחשב חייבי מיתה זו. ובמחילה מעוצם גדולת הרמב"ן ז"ל, נראה דאין בית דין הגדול שבירושלים יכולים על כל ישראל יותר מבית דין שבעיר על אנשי עירם.

ומעשה דעכן הוא מחמת שהיה שעת מלחמה, וכיון שמעל בחרם, גרם שישוב ה' ממחנה ישראל כי חרם בם. ותו, חזי מאי דסליק בעי [ובלא זה מה הרעש, הא דבר ה' היה אל יהושע: "והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו", דמבואר דיעשו בו בעצמו דין מיתה].

וכן ביהונתן, יש בתנחומא פרשת וישב, וכן יש בפרקי דרבי אליעזר פרק לח, שראה שאול שהיו פלשתים מתגברים על ישראל, והבין שמעלו בחרם. והנה לא עלה על דעתם שמא נעשתה עבירה אחרת, אלא משום דאין גורם לסלק השכינה תיכף ומיד כמו בחרם, ובאמת אי נהנו מעבודה זרה שהוא חרם שהחרימה תורה היה גם כן חייב מיתה אז, וכל זה הוא מדין רודף, וכמו דתנן בסוטה פרשת משוח מלחמה: "וכל המבקש לחזור, היה הרשות בידו לקפח את שוקיו", דרודף נהרג אפילו היה בלא כוונה, כמו שיש בסנהדרין דף עב גבי קטן, ועוד... וגם כאן אין רודף גדול מזה, שגורם שיכשלו כלל ישראל במלחמה.

והיינו טעם דיואב, שלא נזהר הרב בדבר כזה השייך למלחמת ישראל. וכל הנוגע לסדרי מלחמה בכלל פיקוח נפש הוא, דמי יודע מה יולד יום. משום כך, כשביקש הרב לעזבו, שקיים בו ארור, כמו אם היה מכשיל את התלמיד בדבר איסור בעלמא שאינו חייב מיתה, לא ציית לו יואב, מסוף אותו פסוק: "ארור מונע חרבו מדם", כיון שאותו הענין הגיע לחיוב מיתה, שהיה גורם מכשול לכלל ישראל.

וזה ענין מה שאמרו בני ראובן ובני גד ליהושע (יהושע א יח): "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ", ולכאורה למה הוא חייב מיתה, הרי לא היה יהושע מלך אלא שופט? ועוד: מה זה ענין … בני ראובן ובני גד, הא זה תלוי בדעת כל ישראל! אלא, כל זה היה שייך לדבר המלחמה, באשר הוא היה המצביא את הכל למלחמה, ומנהיג מלחמה בשעתו דומה למלך תמיד. והיינו שאיתא בסנהדרין סוף פרק ו, דמכאן נראה דמורד במלך במיתה, ואלו היה מי ממרה פיו באשר ישלחנו ירף לבב יהושע, ואין לך כושל לכלל ישראל במלחמתם עם הכנענים יותר מזה, ונמצא הוא רודף וחייב מיתה. וזהו שסיימו את דבריהם: "רק חזק ואמץ", דמשום הכי ימיתוהו, רק כדי שיתחזק לבבו, ובשביל שהמה היו החלוץ למלחמה, להם היה נאה ומוכרח לומר כן.

ועיין (סנהדרין סו.): "מה לנשיא, שכן מצווין על המראתו". ועי' פירוש רש"י דיהושע. הרי שלא משום מלך לבד אלא שגם בנשיא.

אבל מה אעשה שהרמב"ם בהלכות מלכים פרק ג הלכה ח כתב, דלהכי אמרו "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", משום שהיה מלך. וה' יאיר עיני. ובאמת, דברי הרמב"ם שם היה אפשר לפרש קצת באופן אחר, אבל שם פרק א הלכה ג כתב: "אין מעמידים מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו", וזה פלא. ובבראשית רבה צח כתוב שיהושע היה מלכותו שאולה, עיין שם.

ומעשה דיבש גלעד, שהשביעו מתחילה מי שלא יבוא למלחמה עם בנימין מות ימות, הרי זה כעיקר מלחמה דפילגש בגבעה, דמעיקר דין תורה קשה לכאורה: מי נתן לישראל רשות להרוג את שבט בנימין בשביל שהעיזו פנים ולא רצו למסור את החוטאים בפלגש זו? וכבר נתקשה בזה הרמב"ן בפירוש לתורה פרשת ויצא, עיין שם שכתב שזה בכלל "מכין ועונשין שלא מהדין", או באמת לא היה מלחמה בדין. ויותר ראוי לומר, דזה ברור דתקנת כלל ישראל בין עובדי כוכבים במלחמותיהם היה כאשר היה אגודתם על הארץ ביסוד חזק לעזור זה את זה, וכיון שחלק לבם של שבט אחד לצאת מן הכלל, היה קרוב הדבר שיחזיקו ידי עובדי כוכבים ויפתחו שערי ארץ ישראל, ואין לך סכנת נפשות יותר מזה. והיינו שאמר פנחס לשבטי ראובן וגד: "ובה' אל תמרודו ואותנו אל תמרודו וגו'”, דמרידה בכלל ישראל היה חייב עונש מצד רודף כמו מרידה בה' הגורם לסלק שכינה מכלל ישראל, ומסכנים את הכל כמו שאמרו: "הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף", הושוו שני המרידות בעונש אחד.

[ולהמתיק יותר פי' "אותנו אל תמרודו", יש להבין מה שאמרו בזבחים דף קא, דלא נתכהן פנחס עד שעשה שלום בן השבטים, ולכאורה מה עשה כאן פנחס? הלא מתחלה לא נכנסו לתגר הזה אלא בטעות, שכסבורים היו שבני ראובן ובני גד חלק לבבם לעבוד עבודת גילולים, ואחרי שהודיעו ונשבעו שלא כן, ואדרבא התקרבות יחפצו שלא יאמר להם אין לכם חלק בעבודת הקורבנות בשילה, ואם כן אין למלחמה מקום כלל. אבל יש לדקדק לשון הכתוב שם, דכתיב: "וישב פנחס וגו' אל ארץ הכנעני אל בני ישראל וישיבו אותם דבר", דמשמע שהעלו מעצמם איזה דבר, דאילו על דברי בני ראובן ובני גד היה לכתוב: "וישיבו אותם הדברים האלה", וכמו דכתיב: "וישב משם את דברי העם אל ה'". ועוד יש להבין תשובת פנחס לבני ראובן ובני גד: "היום ידענו כי בתוכנו ה' אשר לא מעלתם בה' המעל הזה אז הצלתם את בני ישראל מיד ה'”, דמשמע אם לא נלחם עמכם נצלנו מה', אף על גב שראוי עדיין להלחם, מכל מקום אין אשם עלינו לפני ה' אם לא נלחם. וזה תמוה, והרי נהפוך הוא, אם ילחמו וישפכו דם אחיהם על חינם יהיה לאשם. "כאשר ידענו כי בתוכנו ה' אשר לא מעלתם בה' המעל הזה”, פירוש רק בנו, "אז הצלתם את בני ישראל" אם לא נלחם, אף על גב דודאי יש מקום למלחמה, כמו שהיה המעשה ביפתח, שנלחמו בני אפרים על זה שעשה מבלי דעתם. ובבוא פנחס לבני ישראל, לא השיב הדברים כהווייתן כדי שלא יעלו קצף ויחגרו חמת ומלחמה, וכבר היו נקהלים ומוכנים לעלות לצבא, אלא השיב להם דבר שהמתיק להם דבר החשש באופן שהיה קרוב לשמוע גם מבלי מרידה בם, ובזה עשה שלום בין השבטים, ומשום הכי זכה להכהונה גדולה. ובזה מבואר לשון הפרשה, דכתיב: "וישלחו בני ישראל את פנחס וגו' ועשרת נשיאים עמו וגו' ואיש ראש בית אבותם המה לאלפי ישרא", ונראה שהיה ראשי אלפי ישראל לבד הנשיאים, כדמוכח במקרא לשון "וישמע פנחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל”, המה ענו רק את ראשי אלפי ישראל כמבואר במקרא כ"א, וזה פלא, מי המה הנשיאים ומי המה ראשי אלפי ישראל, ומדוע לא ענו את הנשיאים? אלא פירוש, הנשיא הוא בהנהגת הישוב. ובזה אינם נחלקים לאלפים, מה שאין כן ראשי הצבא למלחמה נחלקים לאלפים, וראשי אלפי ישראל המה שרי הצבא, וכמו שכתוב בהעמק דבר פרשת במדבר א. והמה בני גד ובני ראובן מרדו בהנהגת הנשיאים, ולא החשיבו לענות להם דבר, אלא נתייראו מפני ראשי הצבא, על כן התנצלו בפניהם.]

וכיון שמרדו בנימין בהנהגת הסכמת כלל ישראל, נידונו בכלל רודפים. וכן מי שלא עלה אל המלחמה, החרימו אותו שיבדל מקהל ישראל, ואם כן היה להם לחוש שירדפו, ואם כן היה להם לחוש לסכנת הכלל בכ"ז.

אבל ודאי, אם היה יחיד מוחרם מן הצבור, ואין שום חשש שיהא נוגע לכלל ישראל, ח"ו שימות, אלא יושב ושומם עד שירחמו עליו ויתירו את חרמו ושב ורפא לו.

ומה שהביא הרמב"ן שם מדרש תנחומא פרשת וישב, דשבועה הוא החרם כו', ואנשי יבש גלעד מעלו בחרם ונתחייבו מיתה, נראה לפרש: נתחייבו מיתה בידי שמים, כמאמרם ז"ל: "כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני". ובשביל עונשם בידי שמים, יצא דין המר לדון אותם כרודפים כמו שכתבתי, אפילו אם לא נתכוונו לזה.

מיהו, הרמב"ן שפיר דייק מלשון הכתוב: "כי השבועה הגדולה היתה וגו' מות יומת”, ועל זה אמרו שהוא החרם. ועדיין אפשר לומר, שפירוש "מות יומת" היינו בידי שמים, כמו "והזר הקרב יומת”, וכמו "וגם בעליו יומת”. ויותר יש לומר שכך הפירוש, דכיון דחרם כל כך חמור דחייב מיתה בידי שמים, והמה לא השגיחו בזה, הרי נתנו מקום לחשדם דעצה ביניהם להתגבר על ישראל ולבטל חרמם בעל כורחם, ומשום כך נתחייבו מיתה כאמור.