פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

דף סא ע"ב אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. א"ל רבא לרפרם בר פפא מנא ליה לסבא הא. אמר ליה מתני' היא דתנן בודק עדשמגיע לסלע או לקרקע בתולה ואי ליכא אימור עורב נטלה. ה"נ עמרא וכיתנא לא סליק בהו ציבעא בהדי הדדי וכיון דלא ידיע אימור מינתר נתר:

סימן בעריכה

אמר רב אחא בריה דרב יוסף משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי ליה חוטא דכתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מ"ט מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא עד שיהא שוע וטווי ונוז. ורבנן הוא דגזור בהו והא כיון דנתקיה נתקיה. מתקיף לה רב אשי ואימא או שוע או טווי אי נוז. והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא:

סימן געריכה

פירש רש"י שוע וטווי ונוז שיהא הפשתן והצמר מתוקנין יחד במסרק וטווין יחד וארוגים יחד. דנוז היינו ארוג. וקשיא דא"כ אמאי הוצרך להתיר כלאים בציצית (יבמות ה, ב) והלא התכלת צריך להיות סרוק לבדו ) וטווי לבדו ונוז שפירש ) דהיינו ארוג קשה דא"כ אמאי הוי האי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ספיקא דרבנן והלא כל אחד היה שוע לבד וטווי לבד וארוג יחד. ודוחק הוא לומר שלא היה שוע או לא היה טווי. ועוד אמאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז דשוע בלא נוז לאו בגד הוא כיון דאינו ארוג. ואיץ לפרש ואימא שוע בהדי נוז או טווי בהדי נוז או נוז לחודיה. דאם כן שוע וטווי דכתב רחמנא למה לי כיון דבנוז לחודיה הוי כלאים. ועוד מ"ש שוע וטווי דקאי אכל חד וחד צמר לחודיה ופשתים לחודיה ונוז קאי אתרווייהו כחדא. ועוד היכי משכחת לה נוז לחודיה בלא שוע ובלא טוי. ועוד אמאי צריך קרא לאריג הא מיחדו נפקא (לקמן סי' יז) דשתי תכיפות חיבור וכל שכן ארוג ופירש ר"ת שעטנז יחדו שיהיה כל אחד שוע לבד טווי לבד נוז לבד ואחר כך מחובר יחדיו. ונוז היינו שזור כדתנן במסכת כלאים (משנה, כלאים ט) נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים לשון (דברים, לב) עקש ופתלתול לפי שהחוט מתעקם ונפתל. והאי חוטא הוי ספיקא דרבנן לפי שלא היה שזור. ופריך מנלן דבעינן כל שלשתן ) יחדיו אימא או שוע וחיברו כעין לבדים. או טווי בלא שוע ונוז כעין בגדים גרועים דלא שזירי ולא שועי. או נוז שזור פתיל של צמר ופשתים וחיברו והא דאיצטריך למשרי כלאים בציצית. משום דבעינן שיהא חוט של תכלת שזור כדאיתא בעירובין ) בפ' בתרא המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה ומוקי לה בשזורין דכיון ששזורין ודאילשם תכלת טווובספרימפיק לה מקרא דשזורין בעינן דקאמר התם פתיל תכלת שיהא טווי ושזור. אין לי אלא תכלת. לבן מנין אמרה תורה ב תן תכלת (בציצית) ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. וסתם בגדים נמי יש להן חוטים שזורין בסוף הבגד כדי שלא יפסיד הבגד כדאמרינן בפ' בתרא דעירובין ודלמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו. והא דתנן במסכת כלאים בפרק בתרא אין חייבין משום כלאים אלא על טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז עד שיהא שוע וטווי ונוז לאו משום דנוז היינו אריג דא"כ היה לו לומר דאינו חייב אלא שוע טווי ואריג אלא לאו למדרש כוליה שעטנז קאתא אלא משום טווי לחודיה נקטיה. אבל ארוג נפקא לן מיחדו:

סימן דעריכה

תנן בפרק בתרא דכלאים אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים כדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו צמר הוא צמר רחלים ואילים ולא צמר גמלים וארנבים. ובירושלמי דריש לה מקרא דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד מהו נוקד רועה והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים. וכן פשתים דוקא שאין לו שם לווי אבל לא פשתים שלם. ולא פשתים קנבוס. פירוש מיני פשתים הן הנקראים כך:

סימן העריכה

צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור. אם רוב מן הגמלים מותר פי' לערב בו פשתן כי נתבטל צמר רחלים ברוב וכן פשתן וקנבוס שערבן זה עם זה אם רוב קנבוס מותר לערב בו צמר. וגרסינן בירושלמי צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן. אבא בר רב הונא בשם רב ירמיה צמר ופשתים שטרפן בטלן. רב אמר אסור בתערובתן: מה מפליג ) מה דאמר רב כשעשאן בגד אחד בפני עצמו אסור דעשאן בגד לא שייך ביה ביטול אפי' חוט אחד בכל הבגד כדתניא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה אותו תכריכין למת. ולא אמרינן שיבטל ברוב מאחר שאין מקומו ניכר בכל הבגד. כדאמרינן בשלהי תמורה דצמר דבכור ושער דנזיר שנארגו בבגד דבטל אי לאו דעביד מיניה ציפרתא פי' שארג צורת ציפור מן השער דחשיב ולא בטיל ) דלא שייך ביטול ברוב אלא איסור שנתערב בהיתר. אבל היתר שנתערב בהיתר וע"י תערובת זה נאסר לא שייך ביה ביטול ברוב. דאין כאן אלא חתיכה אחת של איסור. והא דבעינן נתינת טעם בבשר בחלב כמו בשאר איסורים אע"ג דהוי היתר בהיתר ולא שייך ביה בטול כיון שע"י תערובת נאסר. שאני התם דדרך בישול אסרה תורה ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם. תוספתא בד"א בזמן שהביא פשתן וצמר וטרפן זה בזה אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים או כולו צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר וחוט אחד של פשתן אסור פירוש ששני חוטין של צמר ושל פשתן זה אצל זה. אבל אם חוט של צמר בצד אחד וחוט של פשתן בצד אחר מותר. ירושלמי אילו כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים הייתי אומר אין אסור אלא מלבוש. ת"ל לא יעלה עליך אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשיל הקופה לאחוריו ת"ל לא תלבש מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה הגוף אף אין לי אלא כל דבר המהנה הגוף. לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך. רבי נתן בר בבא ר' יונה בשם רבי זירא שאם היה בגד גדול מקצתו יש בו כלאים ומונח בארץ ומקצתו אין בו כלאים לא יתכסה בצד השני:

סימן ועריכה

גרסינן בברכות אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק שנאמר אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ונראה דדוקא בכלאים דאורייתא אבל כלאים דרבנן לא. מדפריך עלה מקברו את המת וחזרו ולפניהם שני דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו ומשני תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן ותו פריך מגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה תרגמה רבה בר שבא בלאו דלא תסור. ירושלמי הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים. תרין אמוראין חד אמר אסור וחד אמר מותר מאן דאסר דבר תורה ומאן דמתיר כדאמר רבי זירא גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת. תני אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסי הוה יתיב ומתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא אמר ליה כלום ומאן דיתיב לא אמר ליה כלום. רבי אמי הוה יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה רבי אמי שלוף מאניך והב ליה וסבר רבי אמי כאמורא דשרי אי נמי בכלאים דרבנן. אי נמי בכלאים דאורייתא ) ודאי המוצא כלאים בבגדו אין חכמה ואין תבונה לנגד השם וצריך לפושטו אפילו בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלובש כלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג :

סימן זעריכה

השיריים והכלך אין בהם משום כלאים שיריים הוא מטכסא מין מעיל עשוי ממשי. כלך יש בכרכי הים כמו צמר הגדל על האבנים שבים המלך ותבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ודומה לצמר רחלים אבל אסורין משום מראית העין דדמו לצמר או לפשתן. ומיני שיריים הללו לא היו מצויין ביניהם דבריש במה מדליקין בעי למימר דשיריים היינו שירא פרנדא ובשלהי סוטה אמרינן משחרב בית המקדש בטלו שירא פרנדא וזכוכית לבנה פי' שאינן מצויין. לא שבטלו לגמרי דאמרי' בפרק אין עומדין תבר קמייהו זוגיתא חיורתא. הלכך יש לחוש למראית העין דמתוך שאינם מצויין ואין בקיאין בהן יהיו סבורין שלובש כלאים ) ומתוך זה אסרתי באשכנז שלא לתפור בגדי קנבוס תחת בגדי צמר לפי שאין בגדי קנבוס מצויין באשכנז ויהיו סבורין שהוא בגד פשתן. והאידנא מצויין בגדי משי בינינו והכל מכירין בהן הלכך מותר לתפור בגדי משי תחת בגדי צמר וגם חוטי משי בסרבל של צמר:

סימן חעריכה

הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים לפי שכרים וכסתות עשויין לשכיבה ואמרינן ביומא בפרק בא לו לא יעלה עליך אבל מותר להציע תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך עליו נימא. אפילו עשר מצעות זה על זה וכלאים תחתיהם אסור לישן עליהם. וכרים וכסתות שהן קשין ואין דרכן ליכרך על בשרו התירו בשאין בשרו נוגע בהן ומפרש בירושלמי דוקא בריקן ובנתון על גבי איצטבא אבל מלא או ריקן ונתון ע"ג מטה אסור לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו:

סימן טעריכה

אין עראי לכלאים דלבישת עראי לבישה היא ואסור ובפרק התכלת מייתי לה ומשמע התם דמיירי בטלית של קטן וגדול יוצא בה עראי: לא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה לבושים ואפי' לגנוב בהן את המכס. דדרך הוא שאין נותנין מכס מבגדים שאדם לבוש. ובמוכס שאין לו קצבה או במוכס העומד מאליו דאי בסתם מוכס אפילו בלא כלאים אסור לגנוב את המכס אם ישראל חכרו מאת המלך דדינא דמלכותא דינא. וסבר האי תנא דדבר שאין מתכוון אסור ופליג אמתני' דלקמן מוכרי כסות מוכרין כדרכן. והלכתא כמתני' דלקמן דקיימא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחת הספג אין בהם משום כלאים. רבי אליעזר אוסר מטפחת הידים מפה שרגילין לפרוש על השולחן ולקנח בה את הידים. מטפחות ספרים שמשימין על ספר תורה מטפחת הספג שמסתפגין בהן אחר הרחיצה ר"א אוסר. מפרש בירושלמי מטפחת הידים פעמים שמחמם בה ידיו. ומטפחות ספרים פעמים עושה אותן כמין תיק ומשימה בחיקו ומתחמם בה. ומטפחות הספג פעמים שרואה רבו ומתעטף בה. בירושלמי פוסק הלכה כרבי אליעזר. ואמר רבי זריקא כשהיו מביאין לר' אבינא ביעתא במפה דאית בה כלאים לא מקבל על שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ומביא ראיה ממתני' דלקמן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני חמה ) אלמא מניעת החום חשיב לבישת הנאה כמו לבישה למנוע הקור והגשמים הלכך לא מקבל הביצה במפה שיש בה כלאים מפני שמונעתו מליכוות בביצה. מטפחת הספרים אסור משום כלאים כשבני אדם מסתפרין פורסין עליהן סדין כדי שלא יתלכלכו בגדיהם. ירושלמי אמרינן במכוין לשם מלבוש אבל אינו מכוין לא. יש מקומות שמטפחות שלהן יש להן בית ראש ולובשין כמין מלבוש כמו שעושין בארץ ספרד:

סימן יעריכה

תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהן משום כלאים. לא יתן את המרדעת על כתפו אפילו להוציא עליה את הזבל. בפירקין (ד' סא:) פליגי בה אמר רבי אמי לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור. ורבי יוחנן אמר אפילו לקוברו מותר דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. והלכה כרבי יוחנן שהיה רבו של רבי אמי. יראה מדנקט גבי כרים וכסתות ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן וגבי מרדעת לא תני מכלל דבמרדעת אפילו בשרו נוגע בהן שרי משום דמרדעת קשה אבל כרים וכסתות רכין הן. כדמוכח בזבחים פרק דם חטאת (דף נד:) דקאמר התם והא כרים וכסתות דרכין הן ותנן היתה של עור וכו' הלכך בעינן שלא יהא בשרו נוגע בהן שלא תכרך עליו נימא והא דאסרינן לעשות מרדעת מבגד שאבד בו כלאים. אבד שאני דחיישינן כיון שאין הכלאים ניכרים שמא יקח ממנה לעשות טלאי לבגדו:

סימן יאעריכה

מוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין מפשילין במקל לאחוריהם. תופרי כסות תופרין בדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין תופרין בארץ מהכא מוכח בפ' כירה דדבר שאין מתכוין מותר אפילו במידי דאי מתכוין איכא איסורא דאורייתא:

סימן יבעריכה

הברסין והברדסין והדולמטקיון ומנעל הפינון לא ילבוש עד שיבדוק. רבי יוסי אומר הבאין ממדינת הים אין צריכין בדיקה מפני שחזקתן של קנבוס. מנעל של זהב אין בו משום כלאים ברסין וברדסין הן גלופקרין שמכסין בהן את המטות אלא שאלו דקין ואלו עבין. דולמטקיון מעפורת. מנעל הפינון עשוי כמין מנעל מפסולת הצמר. עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. ממדינת הים אין צריכים בדיקה ירושלמי הדא דתימא בראשונה שלא היה פשתן מצוי בכל מדינות אבל עתה שהפשתן מצוי בכל מקום צריך בדיקה. והאידנא הפשתן מצוי בכל מדינות הילכך בגדים הנקחין מן העובד כוכבים צריך להתיר תפירתן ולתופרן בקנבוס. מנעל של זרב לשון חימום כמו יזורבו נצמתו מנעל העשוי לחמם הרגל ומגיעין עד הארכובה ומתיפים בפנים בלבדים או בצמר אין חוששין שמא פשתן מעורב בהן. אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז שוע וטווי ונוז. רבי שמעון אומר נלוז ומליז את אביו שבשמים עליו. לעיל (סימן ג) פירשתי דין שוע וטווי ונוז. נלוז לשון עיקום כמו (משלי, ג) אל יליזו מעיניך. הלבדים אסורין מפני שהן שועין. טורפין צמר ופשתן יחדיו ועושין אותו כמין בגד בלא טויה ואריגה. ואסור מדרבנן דמדאורייתא בעינן שוע וטווי ונוז:

סימן יגעריכה

סיף של צמר ופשתן אסור מפני שהן חוזרין לאריג סיף הוא חוטין גסין שנותנין האורגין אותו בשפת הבגד ואין אורגין אותו בתוך הבגד אלא תוחבין לתוך אריגה ונקרא סיף. ואם עשה חוטין של צמר לבגד פשתים או חוטי פשתים לבגד צמר אסור. ובערוך פי' צילצול של צמר:

סימן ידעריכה

ר' יוסי אומר משיחות של ארגמן אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר משיחות הן חוטין מחוברין כעין חבלים אסורות לחגור על גבי חלוק של פשתן. מפני שהוא מולל. דרכן היה לתופרן ולחברן הנה והנה בתכיפה קודם שיקשור ויחגור בו ותמיד היה מחובר לחלוק. מולל מלשון (מועד קטן כו, א) וכולן רשאין לשלול ולמלול. וכן (שם) וקורע בתוך המלל:

סימן טועריכה

לא יקשור סרק של צמר בשל פשתן לחגור את מתניו אע"פ שהרצועה באמצע. פירוש לא יעשה חגורה של פשתן מצד אחד ושל צמר מצד אחר ורצועה באמצע אע"פ שאין הפשתן מחובר לצמר. לפי שכשהוא חוגר את מתניו קושר שני ראשים של צמר ושל פשתים ביחד. הא לאו הכי שרי שאין הרצועה מחברן אלפי מנהג העולם שנהגו לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר אע"פ שהתפירה מחברת העור והבגד יחדיו. ומיהו התם שרי טפי דאיכא שתי הפסקות בין הפשתן והצמר. חוט הפשתן מחובר לעור ועור לבגד על ידי חוט של תפירה וההיא של תוספתא דאסרה חלוק של צמר גמלים וארג בו חוט של צמר (בצד זה) וחוט של פשתן מיירי כשחוט של פשתן ושל צמר זה אצל זה. והרמב"ם ז"ל כתב (פ"י מהל' כלאים) אם קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אסור אע"פ שהרצועה באמצע ותלה הטעם לפי שקושר שני ראשים ביחד כשהוא חוגר וכן כתב העושה בגד מצמר גמלים או צמר ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה הרי זה אסור משום כלאים:

סימן טזעריכה

אותות הגרדיים והכובסים אסורות משום כלאים. דרך גרדי וכובס לרקום שם הבעלים על הבגדים. ובחוט של פשתן על בגד צמר אסור. פי' אסור ללבוש הבגד בעוד האות עליו. אבל הגרדי והכובס מותר לעשותן דתנן (משנה, כלאים ח) כלאי בגדים מותרים לכל דבר ואינן אסורין אלא ללבוש:

סימן יזעריכה

התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור. עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב. רבי יהודהאומר עדשישלש. תכיפה אחת הייט שתחב המחט בבגד פעם אחת אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה אם נטמא זה לא נטמא זה ואם הזה על זה לא נטהר זה. והשומטה בשבת ע"מ לחזור ולתפור פטור דכיון דלא הוי חיבור לאו כקורע ע"מ לתפור דמי. שני ראשיה לצד א' כגון שהעביר את המחט פעם אחת ולא העביר כל החוט והעביר את המחט פעם שנית נמצאו שני ראשיה מצד אחד וקשר שני ראשי החוטין יחד דבענין אחר אינו מתקיים כדאמרי' בכלל גדול גבי שתי תפירות והא לא קיימי אמר רבה בר בר חנה והוא שקשרו אבל אם העביר את התוט פעם אחת אע"פ שקשר שני ראשיו על שפת הבגד לא הוי חיבור.

סימן יחעריכה

השק והקיפה מצטרפין לכלאים אם חתיכת בגד צמר מחוברת לשק וחתיכת בגד פשתן מחוברת לקופה וחברן יחד בשתי תפירות מצטרפין אע"פ שמחובר לשני כלים ואסור להתכסות בשק ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואינו חיבור והוא הדין לכל כלים. ירושלמי רבי ירמיה בעי הוא ובנו מהו שיצטרפו לכלאים. היך עבידא הוא לביש מאני דעמר ובנו מאני דכיתן נסב פסקי דעמר ועגל על תרוייהון. א"ר יוסי וההן בו נשוך פי' שחיבר מאני דעמר שעליו ומאני דכיתן שעל בנו בשתי תכיפות ואחר כך הקיף האב והבן חגורה של צמר שלא יתפרדו זה מזה הא לאו הכי פשיטא דלא הוי חיבור לפי שבעלי חיים נפרדין זה מזה ולא דמי לשק וקופה רבי חגי בעי הוא עצמו מהו שיצטרף לכלאים. היך עבידא. היה לבוש דרדסיה דעמרא בחדא ריגלא ודרדסי' דכיתן בחדא ריגלא. אמר רבי יוסי וההן בו נשוך. כלומר שחברו יחד מנעל של צמר שברגל זה למנעל של פשתן שברגל זה בשתי תכיפות ומיבעי ליה אי הוי חיבור לפי שדרך הלוכן נפרדין זה מזה:

סימן יטעריכה

תוספתא חלוק של צמר שנפרם כורכו בחוט של פשתן ואם תפרו אסור משום. כלאים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בגד צמר שנפרם מותר לכרוך אותו בחוטי פשתן וקושרו אבל לא יתפור. וכתב ר"ח ז"ל בתשובה דטעות הוא בתוספתא דקשר הוא חיבור לענין כלאים. כדאמרינן בפרק התכלת דקשר העליון דאורייתא מדאיצטריך להתיר כלאים בציצית. ונראה לי דלא קשיא דמיירי שחבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביבם וקשרם יחד. ולא הוי חיבור חוט פשתן והחלוק של צמר כיון שיכול להוציא שני ראשי הקרעים בלא התרת הקשר. )וכיוצא בזה התיר ר"י מכסאות של פשתן וצמר בתוכו אע"פ שתופרין יחד הבגד והצמר אשר בתוכו אין התפירה מחברת יחד הצמר והבגד לפי שיכול להוציא כל הצמר והתפירה נשארת קיימת. ואע"פ שתופר המכסה כל סביבותיו ואין יכול להוציא הצמר. הוי כשק של פשתן שמלאו צמר ותפר את פיו דלא הוי כלאים:

סימן כעריכה

תוספתא (פ"ד) לובש אדם שני חלוקין אע"פ שפונדתו חגורה עליו מבחוץ ובלבד שלא יטרוף את המשיחה ויקשור בה בין כתיפיו כלומר שיקשור שתי חלוקית יחד בענין שאינו יכול להפרידן בלא התרת הקשר. תנן בפ"ק דיו"ט (ד' יד:) משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין אע"פ שיש בהן כלאים והן לצורך המועד. וקאמר עלה בגמרא כלאים למאי חזו. ומשני בוילון והאמר עולא מפני מה אמרו וילון אסור מפני שהשמש מתחמם כנגדו פי' אסור לעשותו כלאים אלא בקשין כי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא הם בגדים לבדים והן קשין כמו גמוד מסאניה (פסחים קיא, א) דבר שהוא נכווץ ונעשה קשה ומותרין אפילו בלבישה. דלבדין הרכין אסורין מדרבנן בפרק בתרא דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין אבל טווי ואריג אינו הילכך מדאורייתא שרו ובקשין אוקמוה אדאורייתא ושרו אפילו בלבישה: והא דקאמר אלא בקשים מיירי בבגדים שהן שוע טווי וארוג אלא שהן קשין דלא שייך בהו כריכת נימא הילכך שרי בהצעה. ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן דלבישה והעלאה דאורייתא והצעה דרבנן. וברכין גזור אפילו עשר מצעות זו על גב זו ובקשין לא גזור כדתנן במסכת כלאים (משנה, כלאים ט, ב) הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן ודוקא בהצעה שרו אבל בלבישה והעלאה אסירי מדאורייתא אע"פ שהן קשין. דאמרינן בריש ערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ומסיק דכהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרו כלאים גבייהו וכו' קא משמע לן נהי דאישתרו בעידן עבודה וכו' וביומא בפרק בא לו (דף סט.) קאמר דבגדי כהונה קשין הן אלמא אע"פ שהן קשין אסירי מדאורייתא ותניא בתוספתא דכלאים כהן שיוצא בהן למדינה חייב ודוקא בלבישה אבל בהצעה שרו אבל בלבדים דאף לבישתן רכים אינה כי אם מדרבנן קשין אפילו בלבישה שרי. והא דקאמרינן כי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא. לא שיהא דין קשין ונמטא שווין אלא כי היכי דשרי לבישת לבדים קשין לפי שלבישת הרכין אינה אלא מדרבנן הכא נמי שרי הצעת בגדים קשין לפי שאף הצעת הרכין אינה אלא מדרבנן: (ביצה טו, א) ) אמר רב פפי עוילדין אין בהן משום כלאים פירש בתשובת הגאונים שרגילין ללובשן תחת מנעליהם וטולין עליהם עור תישים מעובדין תחת קרקעיתן וכנגד העקב של רגל יש עושין אותו של צמר וקורין אותו נמטי אין בהם משום כלאים. לפי שהעקב קשה ואינו מתחמם: אמר רב פפא הני צררי דפשיטי וזוזי אין בהן משום כלאים. ) ודבזרני יש בהן משום כלאים פי' בגד כלאים שצרורין בו מעות מותר לתתן בחיקו שהמעות מקשין אותו ואינו מתחמם דבזרני שצוררין בו זרעים יש בו משום כלאים לתת בחיקו. ירושלמי (כלאים פ"ט ה"ה) אבוהי דרב ספרא שאל לרבי זירא מהו שיתן פריטא גו גולתא ומיקטרינהו בחוטא דכיתן מהו מיתן פריטא בגו סדינא ומיקטרינה בחוטא דעמר אמר ליה חכים רבי לרב הונא דרב הונא אמר אסור שמואל אמר מותר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אסא אמר מותר. גרסינן בפרק במה בהמה (דף נד.) מכניס אדם חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך ויקשור. לפי שכשהוא כורך חבל של צמר ושל פשתן סביב ידו וקושר מתחממת ידו ואסור משום כלאים: תוספתא אספלנית מלוגמא ורטיה אין בהם משום כלאים שאין זה דרך חימום: