הלכות קטנות לרבינו אשר/מקואות

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א עריכה

ת"ר אלו נאמר ומקוה המים יהיה טהור יכול אפי' מילא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחלה יהיה טהור ת"ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא תלמוד לומר אך מעיין מעיין מטהר בכל שהוא והמקוה במ' סאה. אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין. ת"ל אך מעיין מעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן. היה אומר ר"י דהך ברייתא דפסלה מקוה שכולו שאוב מקרא לאו דרשה גמורה היא דאפילו מקוה שכולו שאוב כשר מן התורה אלא שחכמים פסלוהו והאי קרא אסמכתא בעלמא הוא והביא ראיה מן התוספתא בריש פרק שני דמקואות מקוה שהניחו ריקם ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ומדמכשר ליה מספק אלמא כולו שאוב נמי מדרבנן דאי מדאורייתא לא הוה מכשר ליה מספק והלשון משמע כן דקתני מפני שהוא ספק מים שאובין. וליכא למימר דלא מיירי בכולו שאוב אלא שהיו בו מים והיה חסר דא"כ הוה ליה למימר שהניחו חסר ובא ומצאו שלם. דריקם משמע שהיה לגמרי ריקם ולא היה בו מים כלל. ועוד הביא ראיה מפרק קמא דפסחים דהא אמרינן משקה בי מטבחיא דכן וקאמר רבי שמעון בכלים טמאים בקרקע טהורים. ומפרש התם טעמא דבקרקע טהורין משום דחזו להטביל בהן מחטין וצינורות. אלמא אפילו כולו שאוב חזי להטביל בו מדאורייתא דבכולו שאוב איירי מדמפליג בין כלים לקרקע וסתם משקה בי מטבחיא נמי שאובין ומה שפירש ר"ת בספר הישר הא דאמר ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה הלכה למשה מסיני. היינו כשאין שם מים אבל בסוף אינן פוסלין אלא מדרבנן. והביא ראיה מהא דתנן בפ' שני דמקואות דרבי אליעזר אומר רביעית מים בתחלה פוסל את המקוה ושלשה לוגין על פני המים. ומדמחמיר בתחלה מבסוף ש"מ דפוסלין בתחלה מדאורייתא. אומר ר"י שלא מצינו בשום מקום הלכה למשה מסיני בפסול מקוה. ואם ישנו בשום מקום יש לפרשו כמו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דברייתא דמס' חגיגה שאינה אלא כלומר דבר ברור כהלכה למשה מסיני וכן כל באמת הלכה היא שאומר בש"ס גבי מילי דרבנן כההיא רפ"ק בשבת לא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין ומפרש רבינו תם התם כל באמת הלכה. כתוב בירושלמי הלכה למשה מסיני. אע"ג דאיסור רואה לאור הנר מדרבנן אלא דבר ברור כהלכה למשה מסיני קאמר. והא דמחמיר רבי אליעזר בתחלה משום דרביעית הוא שיעור טבילת מחטין וצינורות וכבר יש שם מקוה פסול עליו. וגם רשב"ם כתב דכולו שאוב פסול מדאורייתא. והביא ראיה מההיא דתורת כהנים ברייתא שכתבתי למעלה ואינה ראיה דאסמכתא בעלמא היא כמו כמה מילי דרבנן דאסמכינהו אקרא בתורת כהנים. כמו מעשר ירק ופירות דדריש ליה בסיפרי מקרא. וכן דימוע דריש מאת מקדשו ממנו ובנדה מוכח דדימוע דרבנן. וכן אין עולין באילן ואין רוכבין על גבי בהמה דרישליה בתורת כהנים משבת שבתון ואם תאמר אי כולו שאוב מדרבנן אמאי פסלו שאיבה כלל אי אמרת בשלמא דכולו שאוב מדאורייתא גזרו רבנן שלשה לוגין שאובין דיפסלו אטו כולו שאוב והאי דעבדו רבנן האי שיעורא דשלשה לוגין משום דהוה דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם. כדאמרינן בפ"ק דשבת בתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין ונותנין על גביהן שלשה לוגין מים שאובין שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין אבל אם כולו שאוב מדרבנן אמאי גזרו בשאיבה כלל ויש לומר משום גזירה שמא יטבול בכלי דהא ודאי אסור מדאורייתא. דבור דומיא דמעיין בעינן שיהא בקרקע הילכך גזרו בשאיבה אפי' בג' לוגין ורבינו שמשון היה אומר דכולו שאוב פסול מן התורה. ומה שהביא ר"י ראיה ממקוה שהניחו ריקן אדרבה קשיא ליה מהתם דקתני כשר מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשרות. פירוש כשאדם עושה מקוה עושהו כדי לטבול בו א"כ אינו ממלאהו מים שאובין אלא ממשיך לתוכו מים כשרין לטבילה. משמע דמשום הך חזקה הוא דכשר. והכי קאמר מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשרות מוציא מידי ספק ודאי כשר הוא ואי לאו הך חזקה היה פסול מספק דספיקא דאורייתא הוא תדע דקתני סיפא צינור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח. ואם יש רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין. ומדמכשרינן כשיש רוב מקוה מספק וכשאין רוב פסלינן מספק כיון שאין כאן חזקת המקואות כשרות שהפסול מוכיח שהמכתשת נתונה בצדו ומצינן למימר שנפלו מן הצינור למכתשת ומן המכתשת למקוה אלמא קודם שיהא רוב המקוה הוי שאיבה דאורייתא ופסלינן מספק. ולאחר שיש בו רוב מקוה הוי מדרבנן ומכשרינן מספק ועוד תניא שני מקואות של מ' מ' סאה א' שאוב וא' כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות טהרותיו תלויות. ומדלא מטהרינן מספק אלמא כולו שאוב מדאורייתא. ועוד תנן בפ' שני דמקואות מקוה שיש בו שלש גומות של לוג לוג של מים שאובין אם ידוע שנפלו לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא השלישית כשר ואם לאו פסול. משמע דדוקא ידוע הא מספק פסול מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו ארבעים סאה עד שלא הגיע לגומא השלישית פסול ואם לאו כשר. ומה שהביא ראייה מפסחים דחה רבינו שמשון. הא דאמרינן בכלים טמאים הכי קאמר אותם שהיו בכלים טמאים אע"פ שהן עכשיו בקרקע. ובקרקע טהורין פירוש שמעולם היו בקרקע ולא באו לתוך כלי כלל כגון שהמשיכן מאמת המים לשם. והא דפריך בפרק המוכר את הבית מכלל דשאיבה דאורייתא בתמיה משמע דליכא שום שאיבה דאורייתא מדלא מוקי לה בכולו שאוב. היינו משום דמסתמא קתני צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה דמשמע דבכל פסול איירי אפי' בפסול שלשה לוגין : תנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מי מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין ומטבילין למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין . שוה למקוה לטהר באשבורן. ולמעיין לטהר בכל שהוא פירוש טובלין אדם ומטבילין כלים דאף הם בעו מ' סאה כדאמר בפרק ג' מינין (ד' לח.) דבטלו רביעית דמקוה להטביל בו כלים. שרבו עליו מים שאובין שמילא בכתף ונתן לתוכו דאינו נפסל במים שאובין. וכן מקוה שיש בו מ' סאה אינו נפסל במים שאובין אפי' נתן לתוכו אלף סאין. כדתנן בפרק ששי דמקואות היו בעליון ארבעים ובתחתון אין בו כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ועל כרחך צריך ליתן בו יותר מארבעיס סאה אלמא שאינו נפסל אפי' אם רבו השאובין על הכשרים. ועוד תנן בפרק שביעי נפל לתוכו יין או מוהל ושינה מראיו פסול כיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיהן למראה מים. ואם יש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו מראיהן למראה מים ותניא נמי בתוספתא בפרק ב' דמקואות שתי מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ונפלו שלשה לוגין מים שאובין לאחד מהן אני אומר לתוך של ארבעים נפלו וכן מוכיחות כמה משניות במסכת מקואות ואין צריך להביא כולם דאף בלא ראייה סברא הוא דהא בהשקה נעשו זרועין להטהר מטומאתם והואהדין להטביל בהן. והא דמייתי בפרק הערל מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו אבל טפי מרובו לא ר"ת ז"ל מוקי לה במי פירות ואמי פירות תני לה בפרק שביעי דמקואות. דקתני התם אבל שאר משקין ומי פירות כו' פעמים מעלין פעמים אין מעלין. כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל מהן סאה לתוכן לא העלוהו היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואהא מפרש בפרק הערל דווקא עד רובו אבל במים שאובין אינו נפסל לעולם. והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ד מהל' מקואות) מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינן שאובין ושאב בכד ושפך לתוכן כל היום כולו הרי זה כשר מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובין ואח"כ נטל ממנו סאה ה"ז כשר וכן נותן סאה ונוטל סאה והוא כשר עד רובו ודבריו תמוהין מתחלה כתב כיון דיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אע"פ שרבין עליו מים שאובין כשר ולמה יפסל בנתן סאה ונוטל סאה ביותר מרובו ואין לומר דהא דמכשר ברישא משום דיש במקוה מ' סאה מים כשרים הלכך אינו נפסל ברביית מים פסולין אבל בנותן סאה ונוטל סאה שלא נשארו במקוה מ' סאה מים כשרין ואי אפשר שלא יטול גם מן הכשרין הלכך אינו כשר אלא עד רובו דהא איהו גופיה כתב מקוה העליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון מ' סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע"פ שבכל אחד מהן רוב מים שאובין ואין בשניהם אלא מ' סאה מים כשרין אלא ודאי ההיא דנתן סאה ונטל סאה במי פירות איירי כמו שפירש ר"ת ז"ל והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב הלכך פסלי ברובא. נחזור לפירוש המשנה שוה למקוה לטהר באשבורן כיון דרבו מים שאובין אינו מטהר בזחילה. ולמעיין לטהר בכל שהוא ולא בעי מ' סאה כמקוה. ואע"פ דבטלו רביעית דמקוה להטביל בו כלים. רביעית דמעיין לא בטלו. והכי נמי תניא תלמוד לומר אך מעיין מעיין מטהר בכל שהוא והמקוה במ' סאה ואסמכתא בעלמא הוא. דסגי במקוה ברביעית להטביל בו כלים. אלא משום דתקון רבנן מ' סאה נקטיה. ואפי' הכי קתני ומעיין בכל שהוא. והא דתנן המעיין מטהר בכל שהוא והמקוה במ' והיינו אפילו אחר שבטלו רביעית של מקוה כדפרישית. אומר ר"י דהיינו דוקא לטבילת כלים אבל לטבילת אדם בעינן ארבעים סאה רצונו לומר אפילו בקטן שכל גופו עולה בהן ומביא ראייה מדאמרינן פרק חומר בקדש (דף כב.) דהא ארעא כולה חלחולי מיחלחלא ובעינן ארבעים סאה ובמקוה לא שייך לומר חלחולי מיחלחלא אלא במעיין שגידי המים מתחברין תחת הקרקע וקאמר דבעינן מ' סאה. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאפי' לאדם מטהרין בכל שהוא רק שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מקואות). ונראה דברי ר"י כי אין להשיב על ראייה שהביא וגם מסתבר הואיל ושיערו חכמים מי מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות מים שכל גופו עולה בהן לא פלוג באדם לשער בכל אחד לפי גופו:

סימן ב עריכה

תנן במסכת עדיות (פ"א) הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו. שמאי אומר תשעה קבין. וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים משער האשפות והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם. והא דשלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה לא בעינן שיהו שאובין בכלי שיש בו בית קבול. אלא אפי' נבלעו בכסות וסחטן לתוך המקוה. כדתנן בפ"ג דמקואות הסוחט את כסותו ומטול ממקומות הרבה רבי עקיבא מכשיר וחכמים פוסלין. ועוד תנן בפרק שביעי גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות הטביל בו את הסגוס והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור. הסגוס בגד עב של צמר והרבה מים נבלעים בו וכל זמן שמקצתו במים אין המים שבתוכו נחשבין שאובין כל זמן שלא העלהו לגמרי מן המים וטהור המקוה. אבל אם העלהו כולו מים שבתוכו שאובין והמקוה נחסרו המים שמתמצין מתוכו למקוה פוסלין אותו ותניא בתוספתא פרק שלישי דמקואות היה בראשו שלשה לוגין וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה כשר. סחטו לתוך המקוה פסול. וכן אם זרק בחפניו שלשה לוגין מים פסל את המקוה. כדתנן בפ"ב דמקואות המסנק את הטיט לצדדין ומשכו ג' לוגין כשר. היה תלוש ומשכו ממנו שלשה לוגין פסול. פירוש המסנק מסלק את הטיט לצד אחד מלשון סונקין אותן בצד המזבח בפרק ב' דתמיד. ולא תלש את הטיט מן המים אלא בתוך המקוה סלקו לצד אחר. אבל אם תלשו מן המקוה בידיו הוי שאוב ואם משכו ממנו שלשה לוגין פוסל את המקוה אם לא היו בו מ' סאה. ועוד תניא בתוספתא וכן היה אומר רבי יוסי זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול. הוליכו עם הקרקע כשר. לגיון העובר ממקום למקום וכן שיירא העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהן וברגליהן שלשת לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשה מקוה מתחלה כשר לגיון הוא חיל רוכבי סוסים וגמלים וכן שיירא. ואם עשו מקוה ברגלי בהמות כשר. אבל אדם שזילף בידיו או ברגליו ג' לוגין למקוה חסר פסלו:

סימן ג עריכה

תנן בפ' ב' דמקואות מקוה שיש בו ארבעים סאה מים וטיט ר' אליעזר אומר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט. ר' יהושע אומר בטיט ובמים. באיזה טיט מטבילין בטיט שהמים צפין על גבו ואם היו המים מצד אחד מודה רבי יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט ומיהו הטיט מצטרף להשלים לארבעים סאה. כדאמרינן בשילהי פרק קמא דסוכה טיט הנרוק יוכיח שמצטרף לארבעים סאה והטובל בו לא עלתה לו טבילה. ודלא כפירוש רש"י שפי' שם והטובל בו במקוה שכולו טיט. דאין זה יוכיח דהכי נמי כולו אויר פסול בסוכה אלא במקוה שמצטרף ומועיל להשלים את המים לארבעים סאה הוא דקאמר דאם טבל בטיט לא עלתה לו טבילה. והשתא הוי דומיא דאויר דמקום שהוא מצטרף להכשיר את הסוכה קי"ל דאין ישנים תחתיו. וטיט הנרוק מפרש בפרק שני דזבחים כל שהפרה שוחה ושותה הימנו והיינו נמי כשיעור שהתנאים מפרשים :

סימן ד עריכה

(משנה, מקואות ג) שנים שהיו מטילין למקוה זה לוג ומחצה וזה לוג ומחצה. הסוחט את כסותו ומטיל ממקומות הרבה והמערה מן הצרצור ומטיל ממקומות הרבה ר"ע מכשיר וחכמים פוסלין אר"ע לא אמרו מטילין אלא מטיל. אמרו לו לא כך ולא כך אמרו אלא שלשת לוגין שנפלו לו מכלי אחד משנים ומשלש מצטרפין. מארבעה אין מצטרפין בד"א כשהתחיל השני עד שלא יפסוק הראשון ובד"א שלא נתכוין לרבות אבל נתכוין לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרפין לשלשת לוגין :

סימן ה עריכה

(משנה, מקואות ד) המניח כלים תחת הצינור אחד גדולים ואחד קטנים ואפי' כלי גללים כל אבנים כלי אדמה פוסלין את המקוה פי' גדולים המחזיקים מ' סאה בלח קטנים פחות מכדי סיכת קטן ולא מיבעיא הני דבמינן מקבלין טומאה אלא אפילו כלי גללים וכו' דבמינן אינן מקבלין טומאה חשיבי כלי לפסול את המקוה. אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי. ובית הלל מטהרין בשוכח. בפ' קמא דשבת (דף טז.) מוקי פלוגתייהו כשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו. בית הלל סברי בטלה מחשבתו כשנתפזרו העבים ולא חשיבי שאובין לפסול את המקוה אלא כשנשאבו בכוונה כדתנן לעיל (משנה, מקואות ב) המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים דלא חשיבי כשאובין. וכן הסייד ששכח עציץ בבור ונתמלא מים וכן המסדר קנקנים בבור ונתמלאו מים ובית שמאי סברי לא בטלה מחשבתו. והא דמטהרי ב"ה דוקא כששבר הכלי או כפאו על פיו בלא הגבהה. ואם הגביהם ועירן נעשו שאובין כדתנן לעיל (משנה, מקואות ה) גבי המניח קנקנים בראש הגג וכו' רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה: (משנה, מקואות ד) המניח טבלא תחת הצינור אם יש לה לבזביז פוסלת את המקוה. ואם לאו אינה פוסלת את המקוה זקפה לידוח בין כך ובין כך אינה פוסלת את המקוה. פירוש תחת הצינור המקלח מים למקוה אם יש לו לבזביז פירוש שפה מד' רוחותיה. ואם לאו שאין לה לבזביז אלא משלש רוחות אינה פוסלת. ואפי' הניחו כך שנשארו בה מים מצד אחד כיון דאין לה ארבע לבזבזים לא נעשית לקבלה. זקפה לידות כיון דאינה עומדת דרך קבלתה אינה פוסלת. ומיירי כגון דבלאו הטבלא היו המים נמשכין למקוה. דאי לאו הכי אע"פ דאין המים נפסלין מחמת שאיבה מ"מ נפסלין משום דהויה ע"י טהרה בעינן. כדאיתא בפ"ק דמקוואות:

סימן ו עריכה

החוטט בצינור כדי לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעית רבי יוסי אומר אף בשל חרס כל שהוא. לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס. פי' צינור שאין בו (אלא) ד' לבזבזים ומקלח מים למקוה. וחקק בו גומא שיתקבץ לתוכה עפר וצרורות שעוברים עם המים וחשיב כלי ע"י אותה גומא והמים העוברים על הגומא הוו שאובין. והא דתניא (ב"ב סה, א) צינור שחקקו ולבסוף קבעו היינו שחקק בו גומא ואפילו קבעו אחר שחקקו פוסל את המקוה הואיל והיה עליו שם כלי בתלוש. אבל אם קבעו בתחלה ואח"כ חקקו הוה ליה כחוקק בקרקע ואינו פוסל את המקוה. היו צרורות מתחלחלין בתוכו פוסלין את המקוה. כל מידי דלא מיהדק שייך ביה לשון חילחול כדתנן בפ' י' דכלים מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת. וכמו ארעא חלחולי מיחלחלא (חגיגה כב, א). ירד לתוכו עפר ונכבש ונדחק העפר ונתקשה אז נתבטל מתורת כלי. והראב"ד והרמב"ם ז"ל גורסין ונגפסה כלומר שנעשה חזק וקשה כגפסיס:

סימן ז עריכה

סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה. מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה ועל מעלות המערה אם רוב מן הכשר כשר. רוב מן הפסול פסול. מחצה על מחצה פסול. אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה. היו מקלחין לתוך המים אם ידוע שנפלו לתוכו מ' סאה מים כשרין עד שלא ירדו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין כשר ואם לאו פסול. פירוש שנתערבו בחצר ונכנסו ביחד לתוך העוקה או על מעלת המערה ונכנסו ביחד לתוך המערה אם רוב מן הכשר כשר כרבי אליעזר בן יעקב דאמר בפ' קמא דתמורה (דף יב.) מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא בכתף תשע עשרה סאין ופותקן למקוה והן טהורין. שהשאיבה מטהרת ברבייה והמשכה. אלא דהכא משמע דבעינן שיתערבו הכשרים והפסולין קודם שירדו למקוה מדקתני סיפא היו מקלחין לתוך המים וכו' וקאמרינן דאפילו שלשת לוגין שירדו דרך המשכה בלא תערובת פסולין ובכי האי גוונא קתני במלתיה דרבי אליעזר בן יעקב בתוספתא רבי אליעזר בן יעקב אומר גג שיש בראשו עשרים ואחת סאה של מי גשמים ממלא בכתף ונותן לתוכו תשע עשרה סאה פותקן ומערבן בחצר משמע דבעי תערובת בחצר קודם שירדו למקוה הלכך נראה דהך משנה כרבי אליעזר בן יעקב דתוספתא היא דבעי תערובת בחצר ושוב הוסיף להקל דלא בעי תערובת בחצר וההיא דאחריתא מדמייתי ליה הש"ס לאוקמי מתני' דתמורה בהכי והוה מצי נמי לאוקמה כמו רבי אליעזר דתוספתא וכן הלכתא דשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה אף על פי שלא נתערבו חוץ למקוה:

סימן ח עריכה

השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה. היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא כשרה כמה יהא בנקב כשפופרת הנוד א"ר יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד והיו כל טהרות שבירושלים נעשין על גבה ושלחו בית שמאי והרחיבוה שבית שמאי אומרים עד שתפחת רובה. פירוש השוקת שבסלע שחקקוה בסלע ואינה חשובה כלי הואיל ומתחלה נחקקה בסלע. והוא הדין נמי קבע אבן וחברה בקרקע ואח"כ חקקה כדאיתא בפרק המוכר את הבית אבל אם היתה כלי ואח"כ חברה חשיבה כלי ופוסלת את המקוה. כמה יהא בנקב פשטא דמתני' קאי אמאי דסליק מיניה כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מחמת שאיבה ומייתי עובדא דשוקת יהוא שהיתה נקובה כשפופרת הנוד כדי שלא יפסלו המים המקלחין לתוכה. אבל בפ"ק דיבמות מייתי הך דשוקת יהוא על ענין עירוב מקואות כשפופרת הנוד ומשמע שלא היו מ' סאה בשוקת והיה מחובר למקוה שלם בנקב כשפופרת הנוד. ומלתא באפי נפשיה ולא קאי ארישא. אבל נקב דרישא לא בעי כשפופרת הנוד כיון דהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים בכל שהוא. בנקב כל שהוא נתבטלה מתורת כלי. ובתוספתא (פ"ד) פליגי תנאי. והא דתניא קסטלון המקלח מים בכרכים אם היה נקב כשפופרת אינו פוסל את המקוה. ואם לאו פוסל את המקוה. הלכה זו עלו בני אסיא ג' רגלים ביבנה ורגל שלישי הכשירו להם אפי' נקב כמחט. א"ר אליעזר ב"ר יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי יפה הורית במה דברים אמורים מן הצד. אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה אם היה מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה. על גבי הארץ ועל גבי סיד וגפסיס או שמירחו בטיט מן הצדדין אינו פוסל את המקוה. פירוש במה דברים אמורים מן הצד כל זה מדברי חביריו שאמרו לו יפה הורית במה דברים אמורים שהנקב אינו מכשיר עד שיהא כשפופרת הנוד מן הצד. אבל אם נקב קסטלין בשוליו אינו פוסל אם ניקב כמלא מחט. ואם היה מקבל כל שהוא פירוש שנקובה מן הצד כשפופרת וגבוה מעט מן השוליים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהוא פוסל את המקוה. בסיד ובבנין שהביא סיד וצרורות ופקק בו הנקב לא חשיבא סתימה. אבל בסיד ובגפסיס יחד חשיבא סתימה מעלייתא וחשיב כלי ע"ג הארץ כלומר לא סתם את הנקב אלא הושיבו על הארץ כדי שלא יצאו המים או על גבי סיד וגפסיס או שמירח הנקב מצדדין אכתי לא הוי כלי ואינו פוסל את המקוה. וסוגיא דיבמות דמוקמא ההוא דשוקת יהוא בעירוב מקואות סבירא לה כתנא דסבר מלמטה מהני נקב כל שהוא. הלכך צריכה לשנות פשטא דמתני' ולומר דמילתא באפיה נפשה היא ולא קאי ארישא ורבינו מאיר ז"ל כתב וזה לשונו נראה דהלכה כרבי אליעזר יוסי דמעשה רב וחביריו נמי אמרו לו דיפה הורה ואע"ג דפשטא דסתם מתני' משמע דבכמה יהא בנקב קאי אמאי דסליק מיניה דמשמע דאפי' נקבה למטה בשוליה בעינן כשפופרת הנוד מכל מקים כיון דסתמא דהש"ס מייתי לההיא דשוקת יהוא בפרק קמא דיבמות לענין עירוב מקואות אלמא קיימא אנקבה מלמטה לענין לפסול כל המקוה דהתם לא בעינן כשפופרת אלא כמלא מחט וכר"א ברבי יוסי. וכן בפסקי רבינו שמחה ז"ל דנקבה למטה בשוליה שאין יכול לקבל מים כל שהוא לא בעינן כשפופרת הנוד עכ"ל רבינו מאיר ז"ל. וכן הביא ראיה רבינו שמשון מן התוספתא דתניא מעיין היוצא לתלמי ומן התלמי לבריכה ראשונים פסולים מפני שהן נשאבין. כיצד הוא עושה נוקבו מעין זקנו כל שהוא ונמצא מים מועטין מטהרין את המרובים ומעין זקנו הם למטה בשוליה הלכך סגי בנקב כל שהוא ילמדנו מזה שמותר לעשות גיגית גדולה של עץ או שוקת אבן ויעשה למטה בשוליה נקב כל שהוא ויושיבנה על הארץ וימשוך לתוכה מים ויטבול בה. וכן הרוצה לטהר )ולנקוב מקוה וירא שמא יחזרו למקוה מן הכלי ששואב בו המים לחוץ ג' לוגין ויפסלו את המקוה אחר שנחסר ואין בו מ' סאה כיצד יעשה ינקוב הכלי בשוליו נקב כל שהוא ולא יהו המים שבתוכו שאובין ואם המקוה מעיין נובע א"צ לנקוב את הכלי כי מעיין אינו נפסל במים שאובין:

סימן ט עריכה

(משנה, מקואות ה) מעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול העבירו על גבי שפה כל שהוא כשר חוצה לו פירוש שמי המעיין נופלין לתוך השוקת ומהם נמשכין ויוצאין לחוץ. והשוקת הוא כלי ולא שוקת שבסלע פוסל ואין מטבילין לא בשוקת ולא במים הנמשכין מתוכו לחוץ והקשה רבינו שמשון ז"ל למה מים שבשוקת נפסלין כיון דמחוברין למעיין. והא אפילו מעיין שריבה עליו מים שאובין מטהר בכל שהוא כדתנן בפ"ק דמקואות. ואפילו. בתוך הכלי עצמו מותר לטבול כדאמרינן בפ' חומר בקדש כשיש בפיו כשפופרת הנוד. ונראה לי דלא קשיא מידי כיון דכלי מפסיק בין מים שיצאו חוץ לשוקת ובין המעיין. וכן ההיא שהבאתי לעיל שהתלמי מפסיק בין המעיין לבריכה לא מקרו מחוברים. ולא דמי למעיין שנתן לתוכו מים שאובים דשם מעיין לא בטיל מיניה אע"פ שנתנו לתוכו מים שאובין הרבה. מידי דהוה אמקוה שיש בו ארבעים סאה שאינו נפסל אפילו נתן לתוכו אלף סאין מים שאובין. ומה שכתב דאפי' בכלי עצמו מטבילין לא דמי. דהתם הכלי הפנימי הוא נטבל בתוך המקוה כיון דפי החיצון כשפופרת הנוד. אבל כלי המחובר למעיין או למקוה שיש בו ארבעים סאה אין להטביל בתוכו דלמא אתי להטביל בכלי שיש בו ארבעים סאה בלא חיבור. הלכך אסור להטביל בשותת ובמים הנמשכין ממנו. וכן מי הבריכה נפסלין בשאיבה כיון דאסור להטביל בתלמי המחובר למעיין. העבירו על גבי השפה כל שהוא כשר חוצה לו. כגון שהיו מי המעיין נופלין מקצתן על גבי שפת השוקת ומקצתן לתוך השוקת כשרין המים היוצאין מן השוקת אע"פ שאסור להטביל בתוכו. לפי שהמעיין שנופל על שפת השוקת מטהר כל המים בכל שהוא אע"פ שמי השוקת מרובין מהן. מכל מקום כל המים מחוברין למעיין על ידי המים המועטים הנופלים על השוקת ונטהרין. אע"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך השוקת. העבירו על גבי בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה ומטהר באשבורן וצריך מ' סאה. חזר והמשיכו פסול לזבין ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים. אבל דין מעיין יש להן לטהר בכל שהוא. העבירו על גבי כלים או על גבי ספסל רבי יהודה אומר הרי הוא כמו שהיה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול על גבי ספסל על גבי כלי. על גב אחורי כלים. רבי יוסי סבר גזר אטו תוך כלי לענין זה דלא הוי מעיין. אבל לא גזר כולי האי לעשותן מים שאובין ובלבד שלא יטבול עלגבי הספסל גזירה אטו תוך כלי. ויש מפרשים דטעמא דאסור כדאמרינן בפ' בתרא דנדה אשה לא תעמוד על כלי חרס ותטבול. ולא נהירא דהתם טעמא משום דבעיתא ואפילו אסילתא נמי לא. אבל הכא לא יטביל קתני דמשמע אפי' כלים דלא שייך בהו טעמא דבעיתא:

סימן י עריכה

הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרין. פירוש נהרות שהן זוחלין הרי הן כמעיין לטהר בכל שהוא ובזחילה והנוטפין כמו מי גשמים כמקוה הן לטהר באשבורן וצריכין ארבעים סאה. והיינו טעמא דאבוה דשמואל בפרק במה אשה דעביד לבנתיה מקואות ביומי ניסן דחייש שמא רבו נוטפין על הזוחלין ואין הנוטפין מטהרין בזחילה: גרסינן בבכורות בפ' מעשר בהמה תניא ר"מ אומר יובל שמו שנאמר ועל יובל ישלח שרשיו. ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך. ופליגא דרב דא"ר אמי אמר רב מיטרא במערבא סהדא רבא פרת אבוה דשמואל עביד להו במקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי סבר לה כרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין והוו להו מי גשמים רובא. ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי. ופסק ר"ת ז"ל אע"ג דרב ואבוה דשמואל קיימי כהך מימרא דשמואל דאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי אפילו הכי קי"ל כאידך דשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיבריך. דמסייע ליה ברייתא דר"מ דאמר יובל שמו. ואע"ג דרבנן פליגי עליה ואמרי פרת שמו מ"מ מסייע ליה מהא דאמר ר"מ שמימיו פרים ורבים דרבנן לא פליגי עליה בסברא זו דנהרא מכיפיה מיבריך ויכולין לסבור ששמו פרת מהאי טעמא גופיה. אבל לא שייך למימר למה נקרא שמו פרת כי אם לר' מאיר לפי שיש לו שם אחר. ויובל משמע לרבנן כמו (ישעיה ל) יבלי המים ובבראשית רבה נמי דריש כר"מ דאמר חדקל שמימיו חדים וקלים. פישון שמגדל פשתן פרת שמימיו פרים ורבים ובלא גשמים מעיינות ונהרות מתגברין כדאמרי' בראש השנה (דף יא:) באייר שמזל כימה עולה ביום מעיינות מתגברין. ואמרינן בשילהי תעניות אלו (ד' כה:) שאין לך טפח שיורד בארץ מלמעלה שאין טפחיים כנגדו עולה מלמטה כשהגשמים יורדין כמו כך לענין ריבוי הנהרות מתרבין המים ומתגדלין מלמטה כשהמטר יורד. וכדאמרינן נמי התם דאמר תהומא עילאה לתהומא תתאה אבע מימיך. והתיר ר"ת ז"ל לנשים לטבול בנהרות כל השנה כולה ולא חיישי' שמא רבו הנוטפין על הזוחלין ורבינו מאיר ז"ל היה אוסר וזה לשונו ולי נראה דאסור לטבול בנהרות דלא קי"ל כשמואל בהא דאמר נהרא מכיפיה מיבריך. דכיון דפליגא דידיה אדידיה שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן בההיא דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי דנהי דנהרא מכיפיה מיבריך לא עבדינן בהו עובדא גזירה משום חרדלית של גשמים דאי שרינן לטבול בנהרות יאמרו העולם דנוטפין מטהרין בזוחלין דסברי דרובן נוטפין ולא ידעי דנהרא מכיפיה מיבריך ואתי למישרי למיטבל בחרדלית של גשמים דהיינו זרם מי גשמים הזוחלין מדליו של הר. והנהו לא מטהרי בזוחלין דכולהו נוטפין נינהו. וכי האי גוונא אשכחן דשמואל דאמר ליה לרב יהודה בפרק קמא דכתובות (דף יד:) דהלכה כרבן גמליאל ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה. וכן בפרק המפלת (דף נה:) דא"ל שמואל לרב יהודה ואת לא תעביד עובדא עד שישעיר. ובפ' במה בהמה (דף נד:) נמי אמרי' בכי האי גוונא השתא דאמר שמואל טפח ותני דבי שמואל טפחיים שמואל הלכה למעשה אתא לשמועינן. והכי נמי אמרי' בפ' אין צדין (דף כט.) והשתא דאמר שמואל אסור ותני דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן. וא"ת אמאי לא קאמר הש"ס הכא כדקאמר התם. יש לומר דלא איצטריך דכיון דאבוה דשמואל ורב סבירא להו כוותיה פשיטא דעבדינן כוותיה לחומרא במילתא דכל הני אמוראי קיימי כוותיה. ורבנן דר"מ נמי קיימי כוותיה דלית להו שמימי פרת פרין ורבין הלכך לא איצטריך לומר הלכה למעשה אתא לאשמועי'. ואע"פ שר"ת ז"ל התיר לטבול בנהרות כל השנה לי נראה דאסור לטבול בנהרות כל השנה לבד מיומי תשרי עכ"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם ר"ח ז"ל שפסק כרב וכאבוה דשמואל:

סימן יא עריכה

(משנה, מקואות ה) נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפי' קנה אפילו זב אפילו ובה יורד וטובל דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו. פי' רבינו שמשון ז"ל נוטפין שעשאן זוחלין כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסור לטבול בו דכיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין מ"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין. והנכון יותר לפרש דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי משום דשיעור הכשר מקוה נעשה על ידי דבר המקבל טומאה אבל אם ישאר במקוה ארבעים סאה ואינו סותם אלא כדי להרבות מים לא מיקרי הויתו על ידי טומאה ולהך פירושא אם ישאר במקוה מ' סאה לכ"ע מותר לטבול בו אף כשהוא זוחל מלמעלה כיון דעיקר המקוה אינו זוחל ולא פליגי אלא במקוה שלא ישאר בו ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין דרבי יוסי סבר דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו כלומר אין מעמידין בו הזחילה. כיון דסתימה זו גורמת הכשר המקוה. וטעמא כדתנן בפ"ו דפרה (משנה, פרה ו, ד) נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסול. ומפרש טעמא בפרק שני דזבחים (דף כה:) דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור הויתן ע"י טהרה תהא ורבי יהודה סבר דיכול לסמוך במקל ובקנה ואפי' הן כלים טמאים וכן זב או זבה סותמין ביד או ברגל לעכב הזחילה ואפשר דרבי יהודה מודה בההיא דמסכת פרה דשאני הכא שהמקוה כשר וע"י דבר שהוא מקבל טומאה הוא מונע שלא יפסל. וראיתי אחד מן המחברים האחרונים דכתב מתוך משנה זו שאם נסדק אחד מכותלי המקוה והמים מנטפין דרך הנקב יצא מתורת אשבורן ונקרא זוחלין ופסול ולישנא דנוטפין שעשאן זוחלין לא משתמע כפי' רבינו שמשון ז"ל. כי לא עשאן זוחלין אלא מעצמו נפרץ המקוה על שפתו. גם אין מזחילין בו קשה לפרשו מניעת זחילה ועוד טעמא דר' יוסי לא מסתבר כלל ולא דמי לההיא דמסכת פרה כיון דהמקוה כשר ומונע פסולו ע"י דבר טמא ועוד דתנן בשילהי פ"ה דמקואות ב"ש אומרים מטבילין בחרדלית. ובה"א אין מטבילין ומודים שגודר כלים וטובל בהן. וכלים שגדר לא הוטבלו. פירוש חרדלית שטף המים יורדין מדליו של הר. ב"ש סברי דנוטפין מטהרין בזוחלין וקטפרס הוי חבור וב"ה סברי דלא הוי חבור וגם אין מטהרין בזוחלין אבל כשגדר בכלים לא הוי זוחלין. ואם יש באשבורן ארבעים סאה מטבילין בהן. אבל כלים שגדר בהן לא הוטבלו לפי שלא הגיע בהן מים אלא מצד אחד אלמא דמבטלין הזחילה ע"י כלים טמאין. ועוד הגודר בכלים אי אפשר להדק כל כך הכלים זה לזה שלא יצאו קצת מן המים שביניהן כי לא הוזכר במשנה שצריך לטוחן בסיד וכן בתורת כהנים דקאמר אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין. משמע שלא בא למעט אלא דומיא דמעיין שכולו זוחל והולך. וכן ב"ש וב"ה לא נחלקו אלא בחרדלית שהן מים הנגררין מדליו של הר והכי איתא בתוס' (פ"ד) ואיזהו חרדלית מי גשמים הבאים ממקום מדרון אם יש מתחילתן ועד סופן צירוף ארבעים סאה מטבילין בהן ואי לאו אין מטבילין בהן דברי ב"ש. וב"ה אומרים אין מטבילין בהן עד שיהא לפניו עוגל ארבעים סאה. משמע הא יש לפניו עוגל ארבעים סאה אע"ג שחרדלית של גשמים עוברת דרך אותו עוגל שנכנסו מצד אחד ויוצא מצד אחר מטבילין בו דאין נוטפין פסולין אלא הטובל בהן דרך זחילתן כמו נהרות שרבו עליהם מי גשמים. וכן שנינו בפרק שלישי דמקואות בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשארו מן הראשונים ג' לוגין. והאמה דקתני חרדלית של גשמים דאילו המים נובעין כיון דהושק הבור לאמה מיד נטהר. ומשמע מתוך המשנה לאחר שיתחשב שלא נשאר בבור ג' לוגין אף על פי שהאמה עדיין נכנסת לו ויוצאה ממנו כשר. ונ"ל לפרש נוטפים שעשאן זוחלין כלומר נוטפין שנקוו למקום אחד והזחילן להוליכן לתוך גומא אחת לעשות מקוה סומך אפי' מקל ואפי' קנה והן פשוטי כלי עץ והא דקאמר אפי' משום דתנן בפ"ו דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולין. עלי קנים ועלי אגוזים כשרין זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה פסול דבר שאינו מקבל טומאה כשר. וקאמר עליו לא מיבעיא עלי קנים ועלי אגוזים דאינן ראויין לקבל טומאה כלל אלא אפי' מקל וקנה שאם עשה להם בית קיבול מקבלין טומאה מזחילין בו. ואפי' זב וזבה סומכין המקל והקנה לא פוסלתן. אלא היכא דנתן ידו או רגלו והמים עוברין דרך גופו. אבל אם הוא סומך המקל והקנה שהמים עוברין דרך עליהן אין בכך כלום. מידי דהוה אעלי קנים ואעלי אגוזים שהוא סומך שם והמים עוברין עליהן. ורבי יוסי קאמר לא מיבעיא זב וזבה אלא אפילו טהור וכיון דבר קבולי טומאה הוא לא יסמוך במקל. וההיא דעלי קנים ועלי אגוזים מיירי שנתנו שם טרם באו המים ולא היו בידו כשעברו המים ולפירוש זה אין לפסול מקוה שמימיו יוצאין לחוץ. ראיתי להרמב"ם ז"ל פירוש נאה ומקובל למשנה זו. הזוחלין היינו הנהרות והיאורים המושכין מן המעינות יש להן דין מעיין לכל דבר. והנוטפין פירוש מעיין שעל ההר ומימיו נופלין טיפה טיפה למטה בשיפולי ההר אע"פ שאותן טיפות יורדות במרוצה תיכף זו אחר זו כיון שאינן זוחלין אלא יורדין בהפסק יש להן דין מקוה ובעו ארבעים סאה ואינן מטהרין בזחילה ופסולין לזבין ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת. והעיד רבי צדוק שאם ירבו הזוחלין על הנוטפין שחזרו לדין מעיין. נוטפין שעשאן זוחלין כלומר שאם ירצה לעשותן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה שהן כלים כדי שירדו המים דרך המקל והקנה בלי הפסק ואז יטבילו בו אפי' זב וזבה דמים חיים נינהו ואגב זב נקט זבה דזבה לא בעיא מים חיים. ועוד השמיענו רבי יהודה דלאו לענין טומאה וטהרה בלבד אנו מכשירין אלו אלא אף לענין איסור והיתר. ואפילו הזבה שהיא ערוה עד שתטבול טובלת בו ומותרת לבעלה:

סימן יב עריכה

שאלוני על מקוה שהוליכו לתוכן מים בסילונות של מיני מתכות אם הוא כשר דפשוטי כלי מתכות טמאים נמצא דהוייתן על ידי טומאה ואמרתי דאם הסילונות בנויות מחוברות לקרקע דאין תורת כלי עליהן אין מקבלין טומאה כההיא דתנן בפ' אחד עשר דכלים כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול והפותח שתחת הציר והציר והקורה והצינור שנעשו לקרקע. וכן הני סילונות כיון שנעשו להיות מונחין שם תמיד תשמישן עם הקרקע ואין מקבלין טומאה. ולא מיבעיא על כלי מתכות שנעשה לשמש את הקרקע שהוא טהור לפי שהוא בטל אגב קרקע אלא אפי' נעשה לשמש פשוטי כלי עץ טהור כדתנן בפ' שנים עשר דכלים אונקלי של דרגש טמאה של נקליטין טהורה ושל שדה טמאה ושל ארון טהורה של שולחן טמאה ושל מנורת העץ טהורה. זה הכלל המחובר לטמא טמא ולטהור טהור. ובפרק שלשה עשר תנן עץ המשמש את המתכת טמא מתכת המשמש את העץ טהור. ועוד אני אומר אם הסילון של מתכת מביא את המים ממעיין או ממקוה אחר למקוה זה אע"ג דהוייתן ע"י טומאה כשר כיון דמי מקוה מחוברין למעיין או למקוה אחר שהוא כשר. דמקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקוה כשר. כדתנן בפרק ששי דמקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או של אבר ומניח ידיו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפילו כשערה ודיו. ועוד אני אומר דהרוצה לצאת מידי ספק שלא יהא נדנוד איסור בדבר יעשה אותו בענין שלא יגיע פי הסילון של מתכת על אוירו של מקוה אלא ושאר פי הסילון חוץ למקוה או ישים בפי הסילון של מתכת סילון של עץ או של חרס שיפלו המים ממנו לאויר המקוה דבפרק שני דזבחים בעי אויר שסופו לנוח כמונח דמי או לא. ופשיט ליה ממזרק שמקבלין דם קדשים ואי אפשר כששוחטין הזבח והמזרק תחתיו לקבל שלא יזנק קילוח הדם מעט לצד אחד של הכלי ואינו טפל לגמרי תחת מקום השחיטה ממש שנמצא דם זה בא מן האויר ואנן בעינן דם מן הפר שיקבלנו שיפול מן צואר הבהמה לכלי ולא שיצא מן האויר אלא שמע מינה אויר כלי ככלי דמי ומיד שיצא מצואר הבהמה והגיע לאויר הכלי חשיב כמונח תחתיו בכלי. ומייתי בתר הכי תנן נתן ידו או רגלו או עלי ירקות שיעברו המים לחבית פסולין. עלי קנים ועלי אגוזים ועלי גפנים כשרים. זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה פוסלין שאינן מקבלין טומאה כשרין. מנא הני מילי. אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי בר חנינא אמר קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור הוייתו ע"י טהרה תהא. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי פירוש דאי לאו ככלי דמי אמאי פסולין והלא לא נפלו מידו לחבית אלא היו מקלחין מהלאה לידו ואח"כ נפלו מן החבית לאויר ולא באו לחבית מדבר המקבל טומאה. אלא ודאי אויר כלי ככלי דמי והוי כנפלו מתחת ידו לחבית. אמר ליה ר' זירא לרבי חייא בר אבא ודלמא בשותת ולא תפשוט מכאן דאויר כלי ככלי דמי דמיירי דהמים שותתין מתחת ידו לחביות ואינן עוברין באויר. אמר ליה תרדא כדי שיעברו המים לחבית תנן. משמע שעוברין בקילוח. מוכח בהדיא דאפילו העביר המים עד החבית ע"י דבר המקבל טומאה לא מיפסלי אם לא שיגיע אותו דבר המקבל טומאה עד אויר הכלי:

סימן יג עריכה

(משנה, מקואות ה, ד) כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת. והלכה כר' יוסי. גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים כל מקוה שיש בו ארבעים סאה טובלין ומטבילין. הך סתמא כרבי יוסי דגל שנתלש משמע אף מן הים אלמא מטהרין בזוחלין:

סימן יד עריכה

(משנה, מקואות ו, ג) שלשה מקואות בזה (יש) עשרים ובזה עשרים ובזה עשרים מים שאובין היה שאוב מן הצד וירדו ג' וטבלו ונתערבו המקואות טהורין והטובלין טהורין. היה שאוב באמצע וירדו שלשה וטבלו ונתערבו המקואות כמו שהיו והטובלין כמות שהיו. פי' המקואות טהורין ואפילו השאוב לפי שכשנתערבו שנים הכשרין נעשו כמקוה אחד של ארבעים סאה והוכשר השאוב שנתחבר להם. ואפילו נתחבר האמצעי לשאוב שאצלו קודם שנתחבר לכשר לא נפסל בכך שהרי נתחבר גם לכשר קודם שירדו השאובין לתוכה ותדע שהוא כך שהרי אף כשהשאוב באמצע לא נפסלו הכשרין במה שנתחברו לשאוב על שפתו ושוב ירדו מן השאובין לתוכו דהא קתני המקואות כמו שהיו וכשרים להקוות עליהם והיינו טעמא לפי שע"י תערובות ובהמשכה ירדו לתוכן. היה שאוב באמצע כיון שמפסיק בין הכשרים אינן מתערבין יחד ונשארו כמו שהיו :

סימן טו עריכה

(שם מ"ז) עירוב המקואות כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן. ספק היא כשפופרת ספק שאינה כשפופרת פסולה מפני שהיא מן התורה כל מה שיעמוד בשפופרת ממעטת. פירוש עירוב מקואות שאוב בצד מקוה כשר או חסר בצד שלם או שנים חסרים להכשירם צריך שיהא הנקב רחב כשפופרת שנותנין בפי הנוד. כעובי השפופרת וכחללה שהן שתי אצבעות בריוח שיוכל להככן בתוך הנקב: תוספתא שתי אצבעות שאמרו בבינונית של כל אדם ולא מארבע בטפח דאמרי' טפח ארבע בגודל שית בזוטרתי חמש באצבע ואצבע הוא הבינוני ובהן משערין הכא:

סימן טז עריכה

(שם מ"ט) כותל שבין שתי מקואות שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ר' יהודה אומר חילוף הדברים פי' לשתי מצד זה לזה לערב מלמעלה למטה והלכה כת"ק:

סימן יז עריכה

נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד כיון שהפרצה היא בראש הכותל ורואה את האויר סגי בתערובות כל דהו ברוחב כשפופרת הנוד:

סימן יח עריכה

(משנה, מקואות ז, א) יש מעלין את המקוה ולא פוסלין פוסלין ולא מעלין לא מעלין ולא פוסלין. אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנדוק. א"ר עקיבא היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שהיה אומר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה לכתחלה כפור הוא ברד היורד דק דק. גליד מים הנקרשים. כיצד מעלין ולא פוסלין. אם יש בו במקוה מ' סאה חסר אחת נפל מהם סאה לתוכו העלוהו נמצא מעלין ולא פוסלין אע"פ שהן שאובין דלא שייך פסול שאובין אלא במים ואפי' עשה כל המקוה מאלו והביאו לתוך המקוה בכלי כשר. ותניא בתוספתא עיגולי שלג המשוקעין בבור הרי אלו מעלין רבי יהודה אומר אין מעלין ומודה רבי יהודה שהוא מביא טיט הנדוק בעריבה ומשיקה ויורד וטובל משמע דשלג אע"פ שלא נימוח סאה אחת ממנו משלמת למקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת דחשיב כמים אע"פ דלכשנמוח יחסר ממנו ונראה דלהכי תנא בתוספתא עיגולי שלגדצריך שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח. אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים ובין טהורים ומי כבשין ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ. כיצד פוסלין ולא מעלין. מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב ונפל מהן קורטוב לתוכו לא העלוהו ופסלוהו בשלשה לוגין. אבל שאר משקין מי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים אין מעלין. כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל מהן סאה לא העלוהו. היו בו מ' סאה ונתן סאה ונטל סאה כשר. ומפרש בפ' הערל עד רובו אבל מים שאובין אפי' יותר מרובן: (משנה, מקואות ז, ג)

הדיח בו סלי זיתים וענבים ושינו את מראיו כשר. רבי יוסי אומר מי הצבע פוסלין אותו בשלשה לוגין ואין פוסלין אותו בשינוי מראה נפל לתוכו יין או מוהל ושינו את מראיו פסול. כיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיהן למראה מים. היו בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו למראה מים. בתוספתא (שם פ"ה) מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפל לתוכו יין ונשתנה מראיהן אינו נפסל בשלשת לוגין. ולא עוד אלא אפי' חזרו מראיו לכמות שהוא כשר היו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראה חציו הטובל בין במקום מים בין במקום יין כאילו לא טבל :

סימן יט עריכה

(שם מ"ה) שלשה לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין והרי מראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו. שלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב והרי מראיהן כמראה מים ונפלו למקוה לא פסלוהו. רבי יוחנן בן נורי אומר הכל הולך אחר המראה. רבנן בעו חזותא ושיעורא הלכך לא פסלוהו בין ברישא בין בסיפא ור"י בן נורי פליג בסיפא והלכה כרבנן:

סימן כ עריכה

(שם מ"ו) מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה הראשון טהור והשני טמא. רבי יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור. הטביל בו את הסגוס והעלהו אם היה מקצתו נוגע במים טהור. הכר והכסת של עור כיון שהגביה שפתותיהן מן המים המים שבתוכן שאובין. כיצד יעשה מטבילן ומעלן דרך שוליהם. סגוס הוא בגד עב של צמר בעוד שמקצתו נוגע במים אין המים המתמצין ממע נחשבין בשאובין כ"ז שלא העלוהו לגמרי מן המים וטהור המקוה. אבל כשהעלוהו כולו נחסר המקוה והמים המתמצין שאובין הן ופוסלין את המקוה. תוספתא (שם) הטביל בו יורה גדולה הרי זו טמאה מפני שמימיו מקלחין. כיצד הוא עושה. מורידה דרך פיה והופכה ומטבילה ומעלה אותה דרך שוליה. הקופץ למקוה הרי זה מגונה. הטובל פעמים במקוה הרי זה מגונה. הקופץ למקוה אמקוה מצומצם קאי כי המים נתזין לחוץ ונמצא טובל במקוה חסר. וכן הטובל פעמים במקוה מצומצם שמא בפעם ראשונה לא טבל כהוגן על סמך השניה ושמא חסרו המים. אבל כשאינו טובל אלא פעם אחת נזהר לטבול כהוגן. ואף שאם יצאו המים מן המקוה מחוברין הן למים שבמקוה בשעת טבילה: (מקואות שם מ"ז)

הטביל בו את המטה אע"פ שרגלי המטה שוקעין בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמין כשתחב רגלי המטה בטיט כבר קדמו המים ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט ואותן המים מחוברין ובין למקוה הלכך לא הוי חציצה. כדתנן בפ' שמיני דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין. ואם הדיח ידיו במים טהורין ומטעם זה א"צ להגביה רגליו בשעת טבילה מפני שהמים מקדמין:

סימן כא עריכה

(משנה, מקואות ז, ז) מקוה שמימיו מרודדין כובש אפי' חבילי עצים וחבילי קנים כדי שיתפחו מימיו ויורד וטובל:

סימן כב עריכה

(משנה, מקואות ז, ז) מחט שהיא נתונה על מעלות המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה. ובלבד שלא יתלש הגל דאז לא היה מטהר אם אין בוארבעים סאה אלא מצד אחד מחוברלמי המקוה:

סימן כג עריכה

(נדה סו, ב) אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל. נתר מקטף מזיא ואהל סריך מזיא. אמר אמימר משמיה דרבא ואיכא דאמרי דריש אמימר משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפי' בחמי חמה. אבל בקרירי לא דמשרי מזיא. ובפירוש רבינו חננאל גריס אשה לא תחוף בקרירי ואפילו בחמי חמה פירוש אסור לחוף. ובפ' כל שעה אמרי' לא תלוש לא ) בחמין ולא בחמי חמה. אלמא מדמי חמי חמה לחמין:

סימן כד עריכה

(נדה סו, ב) ואמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בשעת טבילה קמטיה במים ואע"ג דתנן הקמטין ובית הסתרים אינן צריכין שיבאו בהן המים. נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן. כדרבי זירא דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. אמר רבין בר רב אדא מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. תנן בפרק שמיני דמקואות (משנה, מקואות ח, ה) נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה היא על גבי רוקה נתנה שערה בפיה קפצה ידה קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה. האוחז באדם וכלים ומטבילן טמאין. ואם הדיח ידיו במים טהורין. ר"ש אומר ירפה עד שיבואו בהן מים. בית הסתרים ובית הקמטין אין צריכין שיבאו בהן מים: (משנה, מקואות ט, א) אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן הרצועות שבראשי הבנות. רבי יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן. בפ' במה אשה קאמר דחכמים מודים לר' יהודה בחוטי שער: (משנה, מקואות ט, ב) קילקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה. תוספתא ר"ש שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ. (שם) לפלוף שחוץ לעין גליד שחוץ למכה ורטייה שעליה ושרף היבש גילדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין וטיט היון וטיט היוצרין וגץ יוני. איזה טיט היון זו טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון וטיט היוצרים כמשמעו. גץ יוני אלו יתדות דרכים. וחוטי צמר וחוטי פשתן לא הוי מיעוט משום שאינו מקפיד לפי שמקפדת להסירו בשעת חפיפה וכיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם. קילקי פעמים נדבקים שערות האדם זה בזה מחמת רוב זיעה ושל לב ושל זקן האדם מקפיד עליו. לפלוף שבעין היינו דאמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שתוך העין הוא לח ושחוץ לעין הוא יבש. ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותן משיתחיל לירוק. גליד שחוץ למכה ריר היוצא מן המכה ומתייבש ונעשה גליד. והיינו דאמר רמי בר חמא (נדה סז, א) האי ריבדא דכוסולתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי כי הוא חוץ למכה ונקרש ונעשה עב. אבל מה שבתוך המכה הוא רך תמיד:

סימן כה עריכה

הלכך אשה שהיא בעלת חטטין צריכה לחוף במים עד שיתרככו ורטייה היא איספלנית שנותנים למכה ושרף הוא לחלוחית הנוטף מן האילן ולכשמתייבש הוא נדבק. וגלדי צואה לכלוך הזיעה מתיבשת ונדבקת בבשרו כמין גליד. והמלמולין כשאדם לש עיסתו או מגבל טיט משפשף ידיו זו בזו הנופל מידיו נקרא מלמולין מלשון (דברים כ.) וקטפת מלילות: תוספתא השירים והנזמים והטבעות וקטלאות אוצצין חוצצין רפין אינם חוצצין. אוצצין פירוש מהודקין כמו בתר איצצא בפרק חבית וא"ת טבעת דחוקה אמאי חוצץ והלא מיעוטו שאין מקפיד הוא ופירש הראב"ד ז"ל לפי שמקפדת. להסירו בשעת לישה וכיון שמקפדת בשום פעם אע"פ שאינה מקפדת בשעת טבילה הוי חציצה. עוד בתוספתא (פ"ו) דם יבש שעל המכה והכחול שבעין הרי אלו חוצצין היין והדבש והחלב והשרף התאנה ושרף השקמה ושרף החרוב יבשין חוצצין לחים אין חוצצין וראיתי בתוספתא הכחול שחוץ לעין וכן מסתבר מ"ש כחול מלפלוף. והכי איתא בגמרא דידן: (משנה, מקואות ט, ג) ואלו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש. רבי אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ורבנן סברי כל אשה נשואה מקפדת. זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ליפלוף שבעין גליד שבמכה שרף הלח לכלוכי צואה שעל בשרו. צואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת. תוספתא צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצין ר' יונתן אומר צפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת (נדה סז, א) אמר רבה בר בר חנה נימא אחת קשורה חוצצת. שלש אינן חוצצת. שתים איני יודע. ור' יוחנן אמר אין לנו אלא אחת פירוש אם היו רוב שערותיהם קשורות כל אחת ואחת לבדה: א"ר יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ. ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד ונגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה:

סימן כו עריכה

ונשים הצובעות עצמן נראה שאינו חוצץ כי הוא נוי להן ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוין. ועוד שאין בו ממש אלא חזותא בעלמא. וכל אשה שאומנתה לצבוע כיון שדרכה בכך אינה מקפדת. כדאמרינן בזבחים בפ' דם חטאת רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ: (משנה, מקואות י, ח) חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתי. הלכך אשה שיש לה קוץ בבשרה אם הוא נראה לא תטבול עד שתסירנו:

סימן כז עריכה

נדה יכולה לטבול בבגדיה לפי שהמים נכנסין תחת הבגדים ) וצריך שתהא אשה עומדת עליה בשעת טבילה שתראה שנכנסה כולה במים שלא נשארו משערותיה בחוץ:

סימן כח עריכה

וצריכה שתטבול כל גופה בבת אחת ולא אבר אבר. כדדרשינן בסיפרא (פרשת אמור) דכתיב ורחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצתו כולו כאחת:

סימן כט עריכה

(משנה, מקואות ט, ה) אלו חוצצין בכלים. הזפת והמור בכלי זכוכית. אית דגרסי והמר. זה הכלל כל שמקפיד עליו חוצץ וכל שאין מקפיד עליו אינו חוצץ. (משנה, מקואות י, א) כל ידות הכלים שהכניסו שלא כדרכן או הכניסן כדרכן ולא מרקן או שמרקן ונשברו הרי אלו חוצצין כלי שהטבילו דרך פיו כאילו לא טבל. פירוש שכפה פיו למקוה והכניסו כך למים ואז לא יגיעו המים לשוליו ואפי' הכניסו כולו למים. כי צריך שיגיעו המים בכל הכלי. הלכך המטביל כלי שפיהו צר צריך להשהותו במים עד שיתמלא כולו או ימלאנו מים תחלה. הטבילו כדרכו בלא הזיבורית עד שיטנו על צדו. כלי שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו טהור עד שיטנו על צדו. צלוחית שפיה שוקעת אינו טהור עד שיטנה על צדה. פי' הזיבורית הוא צואר הכלי שהוא ארוך כמו שעושין לכלי זכוכית אין המים נכנסין בו עד שיטנו על צדו. וכן הטעם של כל הכלים הנזכרים כאן. והראב"ד ז"ל גורס זרבובית. והכי איתא בויקרא רבה השותין במזרקי יין ורבנן אמרי בכוסות שיש להן דין זרבובית. והוא קנישקנין האמור במסכת שבת . (משנה, מקואות י, ה) כל ידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקוץ מטביל עד מקום המדה רבי יהודה אומר עד שיטביל את כולו. והלכה כתנא קמא והא דלא הוי מקום החתך חציצה כדמפרש בתוספתא דבבית הסתרים דכלים לא חיישי' לחציצה:

סימן ל עריכה

(נדה סו, ב) אמר רבא טבלה ועלתה נמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לתפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול:

סימן לא עריכה

(שם) אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס או על בקעת של עץ ותטבול משום דבעיתא ולא טבלה שפיר:

סימן לב עריכה

(שם) אמר רב שמואל בר רבי יצחק אשה לא תטבול בנמל. פירש רש"י בשביל הטיט. וקשה דבמסכת מקואות משמע בכי האי גוונא לא הוי חציצה דתנן בפרק שביעי (מ"ז) הטביל בו את המטה אע"ג שרגליה שוקעת בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמים. ויש מחלקין בין אדם לכלים לפי שהוא כבד ומכביד בעובי הטיט ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמין אין לחלק. ור"ת פירש בשם ר"ח משום דבנמל שכיחי אינשי ובושה ויראה ותמהר ולא תטבול כהוגן. ומפצי פירוש שהעמיד מחצלאות כמין גדר על שפת הנהר לצניעות והשתא הוי דומיא דההיא דלעיל משום דבעיתא. ולא גרסינן הכא אע"ג דהשתא ליכא. אימור ברדיוני נפל אלא בסמוך גבי נתנה תבשיל לבנה. אבוה דשמואל עבד לבנתיה מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי:

סימן לג עריכה

(נדה סז, א) אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה והפשילה בנה לאחוריה וטבלה ועלתה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דהשתא ליכא (למימר) אימור ברדיוני נפל. אמר שמואל כחול שבעין אינו חוצץ שעל גב העין חוצץ ואם היו עיניה פורחות בין כך ובין כך אינו חוצץ. א"ר יוחנן פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. ולית הלכתא (כוותיה) ככל הני שמעתתא. דכי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה לא:

סימן לד עריכה

כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן (נגעים פ"ב מ"ד) האיש נראה כעודר וכמוסק והאשה נראית כאורגת וכמניקת את בנה פירוש כדרך גדילתה שאינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדאי וגם לא להגביה זרועותיה יותר מדאי. אלא כמו שרגילה להיות תמיד שלא תפתח עיניה ביותר ולא תעצים עיניה ביותר ולא תקפוץ פיה ותרחיב יריכותיה ותגביה זרועותיה כדרך הילוכה וצריכה לחצות בשינים שלא יהא בהם דבר חוצץ ונהגו הנשים ליטול צפרניהם שלא יהא תחתיהם דבר חוצץ. האיש נראה כעודר ומוסק זיתים ותניא בתורת כהנים לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים. מכאן אמרו האיש נראה כעודר לבית הסתרים פירוש בית הסתרים בית הערוה. וכמוסק זיתים לבית השחי. רש"י לא גריס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דלא שייך הך דר"ל להני דלעיל. ותו דכל הני אמוראי דלעיל בבבל היו ולא היו עסוקין בטהרות. וכן אבוה דשמואל בבבל היה. ועוד אי בטהרות איירי אמאי נקט בכולהו לשון נקבה אשה גבי כלי חרס ונמל ותבשיל לבנה והפשילה לבנה ועיניה פורחות פתחה עיניה עצמה עיניה. ורב אלפס גריס ליה וכן רבינו חננאל והלכות גדולות. ובהלכות נדה דרבינו סעדיה ז"ל ישנו. ואומר ר"ת דקאי באכלי חרס ולמטה. ונכון להחמיר כגירסת רש"י ז"ל:

סימן לה עריכה

(יומא ו, א) תניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום. נדה ויולדת טבילתן בלילה (נדה סז, ב) אמר רב נדה בזמנה לא תטבול אלא בלילה. שלא בזמנה תטבול בין ביום ובין בלילה. רבי יוחנן אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה. ואף רב הדר ביה דא"ר חייא בר אשי אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה אתקין רב אידי בר אבין בנרש למיטבל ביממא דתמינאה משום אריותא. רב אחא בר יעקב בפפניא משום גנבי. רב יהודה בפומבדיתא משום צנה. רבא במחוזא משום אבולאי. אמר רב פפא לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות משוינן להו ליטבלי ביממא דשביעאה (אלא) משום ר"ש. דתניא ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. הלכך האידנא לא טבלי ביום כלל ביום השביעי משום דר' שמעון. בשמיני ובתשיעי משום סרך בתה שהיא סוברת שאמה טובלת ביום השביעי ותעשה גם היא כן ותבא לידי ספק. ואין לומר דלא שייך סרך בתה אלא לדידהו שהיו נוהגין כדין נדה דאורייתא ואיכא למיחש שמא תטבול בתה בשביעי לנדתה ביום וטבילה זו כמאן דליתא דמיא. אבל משום סרך בתה שתטבול בשביעי האידנא דמדרבנן בעלמא הוא לא חיישי הא ליתא הא רבא במחוזא תקין משום אבולאי למיטבל ביממא דתמניא ואי לאו משום אבולאי הוה אסור משום סרך בתה ובימיו כבר פשטה תקנתא דר' זירא. כדאמר ליה רב פפא לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות וכו'. ורשב"ם היה מחמיר שלא תטבול עד שתחשך. ור"ת היה אומר שאין צריך להחמיר כל כך רק שתטבול סמוך לחשיכה ותבא לביתה משחשיכה ואז ליכא למיחש לסרך בתה:

סימן לו עריכה

(נדה סח, א) שלח רבין באיגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת. ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. פירש רש"י בקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילתה. אלא משום דהכי עדיף לחוף ביום דאי חייפא בלילה מתוך שמהומה לביתה לא חייפא שפיר. והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר והא דלא אפשר. פירש"י הא דאפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת. היכא דלא אפשר לחוף אלא בלילה כגון שחל טבילתה במוצאי שבת שאם תחוף בע"ש לא תהיה חפיפה סמוך לטבילתה הלכך חופפת בליל טבילה במוצאי שבת. ולפי פירושו אם חל יו"ט במוצאי שבת נראה שלא התירו לחוף בע"ש ולטבול במוצאי שבת שהרי פירש דבקושי התירו לחוף ביום ולטבול בלילה אלא דהכי עדיף טפי משום דמהומה לביתה אבל להרחיק כוני האי מע"ש למוצאי שבת אסור אף אם חל יו"ט במוצאי שבת. ומוטב שתדחה טבילתה. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת אחרי מות (סי' צו) פי' הא דאפשר לחוף בלילה כגון בימות החול לא תחוף אלא בלילה. היכא דלא אפשר לחוף בלילה כגון שחל ליל טבילתה בשבת או ביו"ט אז חופפת ביום רביעי ואפילו חל יום טוב חמישי וששי וחל ליל טבילתה בשבת חופפת ביום רביעי ולא תתבטל עונתה וסוגיא דגמרא לא משמע כפירושו דקא מיבעיא ליה (דף סז:) נדה מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה. אלמא משמע דיותר טוב הוא לחוף ביום דחיישי' שמא לא תחוף כהוגן בלילה דמתוך שמהומה לביתה לא חייפא שפיר. ומיהו גם לפירוש השאלתות נהגו מנהג יפה נשים שלנו שמתחילות לחוף מבעוד יום ועוסקות בחפיפה עד שתחשך ואז טובלות ועוד מחמירות על עצמן דאע"פ שחפפו נושאות עמהן מסרק וסורקות בבית הטבילה. ור"ת פירש דפיסקא דאפשר ולא אפשר לא בא להורות כלל על דין חפיפה אם הוא ביום אם בלילה אלא קאי אהא דקאמר אשה לא תחוף בערב שבת וכו'. ותמה על עצמך וכו' כלומר היאך תוכל לומר חופפת ביום בערב שבת ותטבול בלילה במוצאי שבת והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה הלכך לא תחוף אלא במוצאי שבת. וכיוצא בזה איכא בפרק כל שעה רבי יוסי הגלילי אומר ותמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה כלומר היאך תוכל לאוסרו אלא מותר הוא בהנאה. ובתר הכי קאמר והלכתא אשה חופפת ביום פירוש בערב שבת וטובלת בלילה למוצאי שבת. והלכתא לא תחוף אלא בלילה פירוש למוצאי שבת. לא קשיא הא דאפשר לחוף בליל מוצאי שבת תחוף בלילה ולא תרחיק חפיפתה מע"ש. הא דלא אפשר לחוף במוצאי שבת כגון שחל יום טוב להיות במוצאי שבת אז חופפת ביום בערב שבת וכך נוהגות הנשים האידנא ונזהרות מליתן תבשיל לבניהם ולהתעסק בדבר שיבא לידי חציצה מחממות קיתון של מים להדיח בית הסתרים ובית הקמטים כב"ה כב"ה דמתירין להחם חמין בי"ט לרגליו אבל לא כל גופו. וגם קושרות שערותיהם יפה שלא יתלכלכו. רבינו משולם ז"ל התיר בעירו לחוף בערב שבת ולטבול ביום השבת. כי היו יראות לטבול בלילה. ושלח לו ר"ת דתרי קולי בהדי הדדי לא מקילינן. קולא דסרך בתה וקולא דהרחקת חפיפה מטבילה. ודין חפיפה כתב ה"ר שמעיה בשם רש"י דחפיפה הוי בכל הגוף. כדאמרינן בפרק כל כתבי מי שהיה לו שם כתוב על בשרו הרי זה לא יחוף וגירסא זו ליתא התם אלא לא ירחוץ ולא יסוך. ועוד הביא ראיה מההיא דפרק שני דכתובות משחא דחפיפותא קאמר מר. ואינה ראייה דמיירי בשמן שסכין לאדם שיש לו חטטין בראשו. ועוד הביא ראיה מדאמרינן (לעיל דף סח.) עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת. ואי לחפיפת הראש גרידא מה צריך כולי האי. וגם זו אינה ראייה לפי' רבינו חננאל שפירש דודי חסרת להחם חמין ולהטילם במקוה אם יראה מן הצינה. וטשטקי פירש רב סעדיה סרקות גדולות ובערוך פירש והלא יש לך עבדים הרבה ויורות להחם חמין בלילה ולחוף. ורבינו תם ז"ל פירש דחפיפה לא שייכא אלא בראש ובמקום השער. ולא הוזכרה חפיפה בכל מקום בש"ס אלא במקום שער כדאמרינן לעיל לא תחוף אלא בחמין אבל בקרירי לא משום דמשיר מזיא. לא תחוף בנתר משום דמקטף. ובפרק שני דשבת גבי הלל שהיה חופף ראשו וכן נזיר נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. וכן גבי עיקר תקנת חפיפה דתיקן עזרא בפרק מרובה פריך מדאורייתא היא דכתיב ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ וכו' ומשני מדאורייתא לעיוני דלמא מיקטר (ונתיר) ועזרא תיקן חפיפה. ולישנא דמיקטר (ונתיר) לא שייך אלא בשער אבל שאר הגוף לא בעי הדחה כלל. מדקאמר (לעיל סי' כה) שתהא אשה מדיחה קמטיה במים מכלל דשאר הגוף לא בעי הדחה. דאי קמטיה לרבותא קאמר דאע"ג דאין צריכין ביאת מים צריך הדחה וה"ה שאר הגוף א"כ הל"ל אפי' קמטיה ונהגו בנות ישראל לחוף כל גופן ומנהג כשר הוא:


סליקא לה ספר רבינו אשר ממסכת נדה