האמונות והדעות/מאמר ב/פרק י
פרק י
עריכהוכיון שבארתי שהמושכל והכתוב והמקובל הסכימו כולם על הרחקת הדמיון מאלהינו יתברך, אני רוצה להציע אלה המלות הגשמיות. ואומר שהם עשר. 'ראש', באמרו "וכובע ישועה בראשו" (ישעיהו נט, יז). 'עין', באמרו "תמיד עיני ה' אלהיך בה" (דברים יא, יב). 'אוזן', באמרו "כי בכיתם באזני ה'" (במדבר יא, יח). 'פה', באמרו "על פי ה'" (שמות יז, א). 'שפה', באמרו "ומוצא שפתי לא אשנה" (תהלים פט, לה). 'פנים', באמרו "יאר ה' פניו אליך" (במדבר ו, כה). 'יד', באמרו "הנה יד ה'" (שמות ט, ג). 'לב', באמרו "ויאמר ה' על לבו" (בראשית ח, כא). 'מעים', באמרו "על כן המו מעי לו" (ירמיהו לא, כ). 'רגל', באמרו "והשתחוו להדום רגליו" (תהלים צט, ה).
ואלה הדברים והדומה להם, ממעשה הלשון והרחבתה, תפיל כל אחד מהם על עניין וסברתו במה שנמצאנו בזולת עניין הבורא, ונדע כי הלשון כן אמתתה ומנהגה שתרחיב ותשאיל ותדמה, כאשר מרחיבה ואומרת שהשמים מדברים, "השמים מספרים כבוד אל" (תהלים יט, ב); ושהים מדבר, "כי אמר ים מעוז הים לאמר" (ישעיהו כג, ד); ושהמות מדבר, "אבדון ומות אמרו" (איוב כח, כג); ושהאבן שומעת, "הנה האבן הזאת תהיה לנו לעדה כי היא שמעה" (יהושע כד, כז); ושההרים מדברים, "ההרים והגבעות יפצחו לפניהם רנה" (ישעיהו נה, יג); ושהגבעות לובשות, "וגיל גבעות תחגרנה" (תהלים לה, יג), והדומה לזה, מה שלא יספר מהרה.
ואם יאמר אומר: מה היתה התועלת שהרחיב הלשון זאת ההרחבה, שתפיל לנו אלו הספקות? ולמה לא סמכה על מלות אמיתות, והיתה מסירה מעלינו זאת הרעה? אומר: כי אילו סמכה על מלה אחת, היה השמוש בלשון מתמעט, ולא היה מגיע להגיד בה על קצת המכוונות. ואלו היינו באים לספר עליו בלשון האמתי, היינו חייבים לעזוב ולהניח שומע ורואה רחום חפץ, עד אשר לא יעלה לנו כי אם הישות בלבד.
וכיון שבארתי הדבר הזה, אשוב אל העשרה ההם בביאורים ועניינים. ואומר, שרצו הנביאים ב'ראש' עניין ההגדלה וההעלאה, כאשר אמר בבני אדם: "כבודי ומרים ראשי" (תהלים ג, ד). ורצו ב'עין' – השגחה, כאמרו: "ואשימה עיני עליו" (בראשית מד, כא). ורצו ב'פנים' – הרצון והכעס, כמו שאמר: "באור פני מלך חיים" (משלי טז, טו), ונאמר: "ופניה לא היו לה עוד" (שמואל א א, יח). ורצו ב'אזן' – קיבול הדברים, כאמרו: "ידבר נא עבדך דבר באזני אדני" (בראשית מד, יח). ורצו ב'פה' וב'שפה' – ביאור וציווי, כאמרו: "על פי אהרן ובניו" (במדבר ד, כז); "שפתי צדיק ירעו רבים" (משלי י, כא). ורצו ב'יד' – יכולת, כאמרו: "הן לא קצרה יד ה'" (ישעיהו נט, א). ורצו ב'לב' – חכמה, כאמרו: "נער חסר לב" (משלי ז, ז). ורצו ב'מעים' – חנות, כאמרו: "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט). ורצו ב'רגל' – הכרח, כאמרו: "עד אשית אויביך הדום לרגליך" (תהלים קי, א).
וכיון שמצאנו אלה המלות בבני אדם על זולת ההגשמה בקצת העתים, קל וחומר שיכשר פירושם בענייני הבורא על זולת ההגשמה. ואחר כן אומר: כי כבר מצאנו אלה המלות במוצק, ולא שיכשר שיהיה לו מאומה מן אלה האברים. והוא, שאנחנו מוצאים בלשון לארץ ולמים שתים עשרה מלות. תחילתם 'ראש', "וראש עפרות תבל" (משלי ח, כו). ו'עין', כאמרו: "וכסה את עין הארץ" (שמות י, ד). ו'אזן', כאמרו: "והאזיני ארץ" (ישעיהו א, א). 'פנים' כאמרו: "על פני הארץ" (במדבר יא, לא), ו'פה' כאמרו: "ותפתח הארץ את פיה" (במדבר טז, לב). 'כנף', כאמרו "מכנף הארץ" (ישעיהו כד, טז). 'יד' כאמרו: "על יד הנהר" (דניאל י, ד). 'שפה' כאמרו: "על שפת היאור" (שמות ב, ג). 'לב' כאמרו: "קפאו תהומות בלב ים" (שמות טו, ח). 'טבור' כאמרו: "על טבור הארץ" (יחזקאל לח, יב); 'בטן' כאמרו: "מבטן שאול שועתי שמעת קולי" (יונה ב, ג). 'רחם' כאמרו: "ויסך בדלתים ים בגיחו מרחם יצא" (איוב לח, ח); ו'ירך' כאמרו: "וקבצתים מירכתי ארץ" (ירמיהו לא, ח).
וכאשר מצאנו הלשון, שעשה אלה המלות למה שהעיד חושנו שאין מאומה מאלה האברים, אבל הם כלם העברות, כן עשתה זה למה שהעיד לו שכלנו שאין לו מאומה מאלה האברים, אבל הם כולם העברות. ואם יאמר אומר: אין הלשון עושה אלא מה שהוא מוגשם, יתחייב שימציאנו אלה השתים עשרה בארץ ובמים.
וכמו שעברו אלה המלות, עבר עוד המצטרף אליהם, מ'הטה אזנך', 'פקח עיניך', 'שלח ידך' והדומה לזה, ועברו פעליהם המיוחסים אליהם מ'ויראה', 'וישמע', 'וידבר', ויחשב' והדומה לזה. והיה לכל אחד מהם סברא עד 'וירח י"י" אשר משמעו קשה. והוא קבול, כאמרו: "מריח מים יפריח" (איוב יד, ט), כפי מה שמסכים למושכל ולכתוב ולמקובל.
ואם יפרץ פרץ ויאמר: ואיך יתכן שיסבור אלו הסברות באלו המלות המוגשמות, ובמה שייוחס אליהם? והכתוב כבר פירש שצורתו כצורת האדם, ראוה הנביאים מדברת עמם ומייחסים אליה דבריו. וכל שכן, שהוא על כיסא ומלאכים נושאים אותו ממעל לרקיע, אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וכבר נראית הצורה הזאת על כיסא, ומלאכים מימינה ומשמאלה, כאמרו (מלכים א כב, יט): "ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו".
נענה, כי זאת הצורה ברואה, וכן הכיסא והרקיע ונושאיו – כולם מחודשים, חידשם הבורא מאור לאמת אצל נביאו, כי הוא שלח דבריו אליו, כאשר אבאר במאמר השלישי. והיא צורה יקרה מן המלאכים, עצומה בבריאתה בעלת הוד ואור, והיא נקראת כבוד ה'. ועליה סיפר קצת הנביאים (דניאל ז, ט): "חזה הוית עד די כרסון רמיו", ועליה אמרו החכמים: "שכינה". ויש שתהיה אור בלא צורת איש. והבורא הגדיל נביאו, שהשמיעו הנבואה מצורה עצומה ברואה מאור, נקרא "כבוד ה'" כאשר ביארנו.
וממה שמורה על מה שאמרנו, מה שאמר הנביא על זאת הצורה (יחזקאל ב, א): "בן אדם עמוד על רגלך ואדבר אותך". ולא יתכן שיהיה זה המדבר הוא אדון העולמים, כי התורה אמרה (דברים לד, י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים"; אבל שאר הנביאים, המלאכים דיברו עמם. ואם נמצא הכתוב שכבר פירש שם המלאך, כבר פירש המחודש; ואם אמר: "כבוד ה'", הוא מחודש. ואם יזכור שם ה', ולא סמך אליו כבוד ולא מלאך, אבל סמך אליו ראיה או תואר איש, אין ספק שיש במאמר דבר נסתר, הוא כבוד ה' או מלאך ה', כאשר הלשון מסתרת, כמו שקדמתי: