דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק לד
| יצחק אייזיק הלוי | |
| דורות הראשונים | |
|---|---|
| כרך א, חלק שני, פרק לד | |
| →חלק שני, פרק לג | חלק שני, פרק לה← |
בספר החשמונאים א׳ סי׳ א׳ נ״ה נאמר על המתיונים בראשית מעשיהם נגד טובי העם, בתחלת פרצם ביד רמה בימי אנטיוכוס עפיפהאנעס לאמר:
"ויזבחו ויקטרו בחוצות ולפני פתח ביתם, ואת ספר תורת ד׳ אשר מצאו קרעו לגזרים, וישרפו אותם באש, וכל אשר נמצא אתו ספר תורת ד׳, ואת שומרי מצוה הרגו לפי חרב ככל דברי המלך, וכמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חדש בחדשו בהקבץ העם אל הערים.״
אבל מה הי׳ דבר הקיבוץ הזה אל הערים מדי חודש בחדשו ומה הוא הדבר הזה אשר ביאתם חדש בחדשו הי׳ נגד רוחם של המתיונים הפושעים, זה ידענו מכתבי הקדש מאת אשר הי׳ בימי הבית הראשון אשר הלך כן על הסדר ולא נשתנה ונמשך ובא כן גם בכל ימי הבית השני.
והן דברי הכתוב בישעיה א׳ י״ג:
"חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה."
והן גם ענין דברי הכתובים במלכים ב׳ ד׳ כ"ב "ותקרא אל אשה ותאמר שלחה נא לי אחד מן הנערים ואחת האתנות וארוצה עד איש האלקים ואשובה, ויאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת.״ והחכם ווייס אשר הי׳ חפצו להראות שיש כאן פירוש ישן נושן אשר קיימו וקבלו כל הנביאים ונתבטל בבית שני, הרשה לעצמו להעיד עדות שקר, ולאמר:
"וכן יקראהו ישעיה מקרא קדש כמו את יום השבת, ישעיה א׳ י"ג.״
אבל הלא אין זכר שם מלשון "מקרא קדש״ ולשון הכתוב שם הוא: ״חדש ושבת קרא מקרא.״
ויאמר החכם ווייס עוד "וגם יחזקאל יעשהו מקרא קדש אשר בו יבואו כל עם הארץ להשתחוות לפני ד׳, יחזקאל מ״ו א׳.״ אבל גם שם אין זכר מן ״מקרא קדש״. כל לשון הכתוב שם הוא רק זאת ״כה אמר ד׳ שעד החצר הפנימית הפנה קדים יהי׳ סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח, וביום חחדש יפתח״.
ושם ג' "והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני ד׳״.
והן גם דברי הברייתא בחגיגה ד׳ י״ח מה לראש חדש שאין קרוי מקרא קדש תאמר בחולו שיל מוער וכו׳(צ). ודרכים כאלו קראו גם חקירת חכמת ישראל, אף כי מחקירת חכמת ישראל אין בכל דבריהם ולא כלום.
ומה תועלת להטעות את הקוראים בדברים גלוים כאלה.
והלשון "חדש ושבת קרא מקרא" הכוונה ברורה ופשוטה על מה שהיו מתאספים אז ללמוד ולשמוע, ויאמר להם בתוכחתו כי לא יוכל לראות יחד ״און ועצרה״. ודברי רש"י ז"ל שם בישעיה "חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל וכו׳ ולקרוא מקרא חדש ושבת שאתם מוסיפים לקרא עצרה ואסיפה בהם לא אוכל לסבול און שבלבבכם הנוטה לע״ז והעצרת עמו שאין שני חדברים הללו ראוין יחד לקרוא עצרת ליאסף לפני והאון שבלבבכם וכו' (צא).
והחכם ווייס עצמו יאמר:
"כבר בימי הנביא אלישע היו נוהגים הטובים בעם ללכת אל הנביא לדרוש את ד׳ ביום החדש כמו ביום השבת."
אבל לא הלכו דוקא אל הנביא, המעשה במלכים שם היתה עם הנביא אלישע, אבל ענין הדברים אינם מפני היותו נביא, כי אישה לא עלה על דעתו שיש לה איזה דבר מיוחד הדורש לנביא, דבריו היו רק זאת "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" שאלה היו הימים אשר היו הולכים בלא צורך, רק להתאסף יחד ולשמוע דבר תורת ד׳ מפי חכמי התורה אשר במקום הקרוב.
וכמו שהוא גם ענין הדברים בזה מלפני ימי החשמונאים אשר כבר הובא לנו שהיו מתאספים בכל חדש אל הערים, דהיינו ללמוד שם ולשמוע תורה מפי חכמי העיר.
והן גם ענין דברי המשנה במס׳ שבת ד׳ קט״ו (פט״ז מ״א) כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן וכו׳ ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש.
וכדברי רש״י ז"ל שם "ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקים במלאכה כל ימות החול ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים״.
ודברי המשנה הנם בשבת שכל דין המשנה שם הוא על מצילין מפני הדליקה בשבת.
והן גם ענין דברי המשנה במס׳ עירובין ד׳ ל"ו: (פ״ג מ״ה) מתנה אדם על ערובו ואומר וכו׳ אם בא חכם מן המזרח ערובי למזרח מן המערב ערובי למערב בא לכאן ולכאן לאיזה שארצה אלך, לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי.
ופהילא האלכסנדרוני בספרו המתואר "חיי משה" ספר שלישי סי׳ 167 בבארו שם את יום השבת יאמר: ״אבל המנוחה הזאת איננה לשחוק ולהתהולל כי אם לנוח ולהשתדל לדעת האמת עם תורה בלימודה.״ ומיד אחר זה בספרו דבר המקושש עצים במדבר ביום השבת, וכי הובא אל משה אשר יאמר עליו כי ישב ולמד דעת את העם יוסיף על זה ויאמר:
״כי זה הי׳ מנהגם בכל עת מוכשרת וביותר ביום השבת כאשר כבר הזכרתי לפני זה לעסוק בלימודים אשר החכם המורה ישב ולמד דעת את העם מה לעשות וממה לחדול, ומזה בא הדבר ונהוג גם עתה כי ביום השבת יעסקו היהודים בלימודים אשר קבלו ונחלו מאבותיהם, כי בתי כנסיות היהודים אשר בכל עיר ועיר אינם כי אם בתי מדרשות לחכמה ולגבורה מדות וצדק (צב).״
ויאזעפוס אלטטי׳ XVI, 2, 4יספר שם מרעת היונים באזיא הקטנה להיהודים היושבים בתוכם בימי הקיסר אגוסטוס, וכי קראו להם ביום השבת והמועדות לבתי המשפט, ועוד דברים, ויאמר כי כאשר באו שם משנה הקיסר אגריפפא והורדוס, הביאו היהודים משפטם ודינם על היונים, וניקאלוס דאמאסקוס היוני הידוע הוא הי׳ הטוען עבור היהודים נגד היונים, ובתוך דבריו הרבים יאמר שם:
״היום השביעי נועד ונקבע אצל בני ישראל ללמוד בו מפי המורים חוקי התורה למען נדע את האסור ולא נבוא לידי חטא ועון.״
וזה נאמר אז בנונע להיהודים הרחוקים היושבים פזורים בין היונים.
ומבואר כי הי׳ הדבר כל כך קבוע ועומד בין בני ישראל, עד כי לכל מקום שבאו, ובכל המקום אשר התישבו שם, סדרו מעשיהם כן.
וימי אגריפפא והורדוס הן כידוע ימי הלל, אבל כבר הי׳ זה גם אצלם כן מימים רבים, ותהי להיפך כי אז כבר היו ימי הירידה בכל זה, והיונים החלו אז להצר צעדיהם בכל זה וכיוצא בזה על ידי מעשי הורדוס בארץ יהודה (עי׳ ״סוף ימי החשמונאים וימי הורדוס״ פרק ו׳) ואשר על כן הוכרחו אז לעמוד על נפשם ולהקריב משפטם לפני שרי רומא.
אבל הדברים נתיסדו שם מהימים הראשונים היינו מהימים אשר נתרקם ישוב היהודים במקומות ההם.
ובפקודת הקיסר אגוסטוס עצמו שם XVI, 6, 2בא בתוך דבריו:
״אם יקח איש מהם את ספריהם הקדושים או מעותיהם מתוך בתי השבת או מבית הממונה, יהי׳ דינו ככל גוזלי היכל ( (Tempelrauberונכסיו יפלו אל נכסי המלוכה.״
והחכם גרעץ לא הי׳ יכול לדעת מה הוא זה ״בתי השבת״, ובהזכירו את פקודת אגוסטוס (ח״ג עמוד (229יאמר שם בהערה 3:
"המלה הבאה בתוך דברי הקיסר σαββατειος ימסור עפיפהאנעס במלת מינאגאנע, והננו מבינים מזה כי כן כינו יהודי אזיא הקטנה את בתי כנסיות שלהם בשם σαββατειοςמפני שלא הלכו לשם כי אם ביום השבת״ אלה דבריו. ואין זה כי אם דברי טעות, ובתי השבת הנם הבתים המיוחדים אשר לשם התאספו בני ישראל ביום השבת לשמוע דברי תורה.
והוא באמת זה עצמו את אשר נקרא בזמן מאוחר "בית המדרש״ רק שבני העמים הלא דבר אין להם עם הוראות כאלה, ואצלם הי׳ בולט דבר התאספם שם ביום השבת אשר הוא דבר קבוע ובא בכל שבוע, מה שאין כן שאר הימים וראשי חדשים, ועל כן קרא זה כן.
ועפיפהאנעס בימיו כתב זה בשם סינאגאגע או מפני שטעה גם הוא או מפני שבימים המאוחרים נעשו בתי כנסיות ובתי מדרשות לדברים נרדפים יחד כמו שהננו רואים זה כבר גם בגמרא.
ואין ספק כלל כי "בתי השבת" בדברי הקיסר אגוסטוס הנם הבתים המיוחדים לתורה אשר שם התאספו בני ישראל לשמוע תורה מפי חכם ביום השבת וראשי חדשים.
וכבר הערנו כי אם הננו רואים כזאת וכזאת אצל היהודים הפזורים בין העמים, נוכל להבין מזה כי הי׳ זה כחק קבוע לבני ישראל, ונשתרש אצלם עד אשר גם אל כל המקום אשר הלכו לשם תקנו ויסדו להם את הדבר הזה.
ובספרו נגד אפיאן I, 22בסופו יספר יאזעפוס ויעתיק שם דברי היוני אנאטהארכידעס אשר ידבר נגד כל אמונה בכלל ויתקלס שם ביהודים והנהגתם בימי תלמי לאגו מלך מצרים מיד אחרי ימי אלכסנדר מוקדן, דהיינו בימי שמעון הצדיק ויאמר שם "היהודים יש להם עיר בצורה מאד ירושלים, והנם רגילים לשבת ביום השביעי בחבוק ידים, וביום הזה לא ישאו חרב ומלחמה, ולא יעבדו בשדה, וינוחו מכל עבודה, כי אם ישבו בבתים קדושים, וישאו שם ידיהם קדש עד הערב וכאשר בא תלמי לאגו עם חילו לירושלים וכו״.
והנה היוני יתקלס שם ביהודים על אשר לא עמדו נגד תלמי לאגו ביד חזקה, ועל זה נעיר עוד, אבל הננו רואים גם בדבריו את כל ענין הדברים.
כי כידוע לא ישבו היהודים ביום השבת להתפלל עד הערב, אבל היוני הזה אשר גם יתקלס בם, כמובן שלא הי׳ עליו לדעת תכלית דבר ישיבת היהודים כל יום השבת במקומי הקדש, וחשב כי הנם מתפללים שם כל היום.
אבל כן הדבר כי ישבו שם ועסקו בתורה, וככל אשר כבר נתבאר.
והנה הדברים האלה יסבו על הזמן אשר מיד אחר אנשי כנסת הגדולה.
והננו רואים עוד כי לא הי׳ דבר לימודם איזה שעה בתוך היום, כי אם שכל היום הי' מיוחד לזה.
והנאמר בזה על שבת הוא זה עצמו גם הנאמר בחשמונאים א׳ נ״ה על ראש חדש מאת אשר הי׳ לפני ימי החשמונאים.
וכן הננו רואים מהדברים בספר מלכים ב׳ ד׳ כ"ג כי לא הי׳ זה גם בימי הבית הראשון נהוג רק אצל סגולת העם לבד, כי אם שהי׳ זה גם אז כבר דבר כל העם בכלל, וככל אשר נראה זה גם מהדברים בספר ישעיה שם.
וכדרכי כל הדברים האלה הנעשים מכל כלל העם, שימצאו שם גם הרבה מהנלוזים מדרכי הטוב עד שהנביא הוכיחם שאין מעשיהם ומהשבותיהם הולכים יחד, והטוב מתחבר אצלם עם רעות רוח ויהי׳ אצלם "חדש ושבת קרא מקרא און ועצרה" יחד. ומאירים לפנינו מתוך כל זה דברי הברייתות בגמרא אשר רבותינו בעלי התוס׳ נתקשו בזה.
כי במס׳ מגילה ד' כ״ב: נאמר בגמרא תא שמע זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין שלשה ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה.
והנה מפורש בזה בלשון הברייתא "ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד״.
אבל במס' חגיגה ד׳ י״ח אמרינן מפורש להיפך ונאמר שם "ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה".
וכבר נתקשו בזה התוס׳ במגילה כ"ב בד"ה ושאין בהן וכתבו לתרץ זה "ויש לומר דוודאי מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים אבל נשים אסורות במלאכה לפי שלא פרקו נזמיהן במעשי העגל".
ודברי רבותינו אלה נפלאו מאד, ולא נוכל לדעת מקום לדבריהם.
וכי מה ענין נשים לכאן, והלא הדבר אשר ידובר עליו במס׳ מגילה הוא מהקריאה בבית הכנסת, לבלי לבטלם ממלאכתם, ונאמר על זה "ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה״ והלא דבר פשוט הוא שהכוונה שאין בו ביטול מלאכה לאנשים הבאים לבית הכנסת.
ויותר מזה שהרי הדבר גם מוכיח על עצמו, שהרי מפורש בהברייתא "כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב״.
והדבר ידוע כי תשעה באב אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו, והוא גם משנה מפורשת במס׳ פסחים ד׳ נ״ג (פ״ד מ״ד) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים״.
והנה כי כן הלא יש בתשעה באב הרבה יותר ממנהג נשים לבטל ממלאכה, שיש מקומות שנהגו הכל באיסור מלאכה, ותלמידי חכמים בטלים בכל מקום.
ובכל זה נחשב תשעה באב בברייתא זו עצמה ליום מלאכה, ובא עליו "כל שיש בו ביטול מלאכה לעם״.
ואיך אפשר להעלות על הדעת כי נגד זה תחשוב ברייתא זאת את ראש חדש ליום שאין בו ביטול מלאכה לעם מפני מה שנהגו רק הנשים. ואמנם שגם אפי' נשים אין זה להם מנהג קבוע בראש חדש, ובירושלמי פסחים פ״ד ה״א שהוא כל המקור לזה הלשון שם הוא רק זה:
נשי דנהיגין דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא אינו מנהג, עד יפני סדרא מנהג, בתרייתא ובחמשתא אינו מנהג, עד יתפני תעניתא מנהג, יומא דערובתא אינו מנהג, מן מנחתא ולעיל מנהג, יומא דירחא מנהג.
ומבואר שגם אצל הנשים אין זה מנהג קבוע כלל, ודברי הירושלמי הם רק זה לבד לאמר שאלה מהנשים שנהגו כן אין זה מנהג בטל, כי אם מנהג שיש לו מקום, ולא מנהג טעות.
ועיקר הכל שמה ענין נשים לכאן, והרי כל הענין מדבר מקריאת התורה שלא לבטל את העם ממלאכתם בימים שיש שם ביטול מלאכה (צג) אבל אך לחנם נדחקו בזה רבותינו בעלי התוס׳ וכל הדברים פשוטים, על מקומם, ועל ענינם.
הדבר ידוע כי קריאת התורה בצבור היא מהתקנות הקדומות מאד, ובמס׳ בבא קמא ד׳ פ"ב נאמר כי הן מתקנות משה ועזרא, וזה יבואר לנו במקומו, וענין הדברים, וזה דבר מוסכם כי זמנם קדום מאד.
והברייתא במגילה שם הלא כל דבריה על עצם התקנה שאז תקנו שכל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור (צ״ד) ותשעה באב קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה.
ובזמן ההוא, היינו בזמן שבית המקדש הי׳ קיים, הנה הי׳ לראש חדש דין איסור מלאכה מפני הקרבן אשר מהימים היותר ראשונים תקנו על זה ביטול מלאכה לעם למען יהיו פנוים ממלאכתם, למען ישמעון ולמען ילמדו, ויהי טעם התקנה על יום ראש חדש מפני שיש בו קרבן מוסף.
וכל זה הוא תקנות אשר על זה ידובר במס׳ מגילה שם.
אבל במס׳ חגיגה ד׳ י"ח אשר שם ידובר על דין תורה, ועיקר דברי הגמ׳ שם הוא לדון דין חול המועד ושקלא וטרי׳ שיהי׳ אסור מן התורה, ומדין ענינו של יום טוב, ומתוך קדושת היום.
על זה אמרינן שם בפשיטות על "מה לששת ימי בראשית שאין בהם קרבן מוסף תאמר בחולו של מועך שיש בו קרבן מוסף״: "ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה״.
והיינו שהרי ראש חדש הוא יום המותר בעשיית מלאכה מדין תורה.
ואחרי שגם כל דבר התקנה מדרבנן, גם היא אינה מפני קדושת היום של ראש חדש עצמו, כי אם מפני הקרבן שהי׳ קרב אז.
כי על כן אחרי אשר חרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, בטלה התקנה מעצמה, לפי שמתחלתה הי׳ יסודה דבר הקרבן, ולא עצם קדושת ראש חדש (צ״ה).
ועל דבר לימוד העם בכללו באו אז גם בלא זה בהכרח סדרים אחרים. ומכל זה יחד הננו רואים שני הדברים, האחת והוא עיקר דברינו במקום הזה כי דבר שאין ספק הוא שזה שקראו כבר בימי שאול ודוד את היום שלפני ראש החדש יום המעשה, בניגוד אל יום הבא יום ראש החדש שלא עשו בו מלאכה, זה ודאי שהיתה זה תקנה מה שתקנו ראשי התורה עוד לפני זה ופשט בכל העם.
ומדברי התורה לא לבד שאין זכר שם מאיסור מלאכה בראש חדש, כי אם שכל דברי התורה מפורשים שאין בראש חדש איסור מלאכה, ודבר אין לראש חדש עם איסור מלאכה, ככל אשר כבר נתבאר.
ועל כן הננו רואים מזה שכבר בימים היותר קדומים בימי שאול ודוד לבד ממה ששמרו ועשו את כל מצוות התורה הנה כבר הי׳ להם גם תוספי קדושה על התורה, ותקנות של ראשי התורה משמרת לחיזוק התורה.
ואמנם כי נוסיף עוד לראות כי לא לבד בכל ימי הבית השני כי אם שגם בימי הבית הראשון היו שבת ור״ח מיוחדים לענינם כי יבוא העם ויתאסף יחד לשמוע בלימודים ובר"ח עוד יותר לצורך עם שבשדות, כי יבואו העירה לשמוע דברי התורה והמצוה, ויהי׳ בזה סידור כללי להתפשטות התורה בתוך העם (צ"ו).
וזה הוא היסוד היותר גדול בכל החקירה הגדולה הזאת, לחקור לדעת את אשר הי׳ כל ימי הבית הראשון, וככל אשר יבואר לנו בדברינו שם כי היו אז מעשי המצוות בתוך כלל העם, וזה הוא באמת עיקר הקבלה בכל מעשי המצוות, הנעשים וחיים בין יסוד העם, ונעזבים רק מהנחשלים והמוקצים שבהם, אשר בכל ריבוי מנינם נתבטלו נגד הטובים ואנשי הסגולה נושאי דגל תורת ד', וכל הנגררים ונמשכים אחריהם.
והננו רואים שכל הדבר הי׳ לו סידור כללי אשר הלך כן גם בכל ימי הבית הראשון, וגם בכל ימי הבית השני.
ומראשית הימים דאגו כבר להפצת התורה והמצוה בתוך העם, ועל כן הנה בכל המעמדים, ובכל המאורעות השונים והמכשולים הרבים והגדולים אשר באו ויהיו, עמד טעמם בם, ויסודי התורה נשמרו מטובי העם בכל טהרתם.
והננו רואים דרכי העם בכללו, אשר גם בארצות פזוריהם בין הגוים, ואל כל המקום אשר הודחו שם יסדו להם את כל זה, ויתנו נפשם להמוסדות האלה, אשר קנו מקומם בתוך חיי העם.
הערות
הערה (צ): וראוי לנו להעיר בזה על דבר צדדי הנוגע לדברינו בפנים, כי הנה גם במלכים ד' וגם בישעיה שם ראש חדש נרדף יחד עם שבת ולא עם המועדות, במלכים שם נאמר ״מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת״, ובישעי׳ שם ״חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה״ אבל הלא בכל אשר נגביה מעלת התיקון של ביטול מלאכה בר״ח יש לו רק איזה דמיון על ידי זה עם יום טוב, אבל לא עם שבת החמורה שבחמורות.
אבל הדבר מתבאר מעצמוי כי לפי שהדברים במלכים שם ובישעי׳ אינם מביטול מלאכה כי אם מההליכה והאסיפה לשמוע בלמודים, הנה זה הי' להם רק בר״ח ובשבת, אבל לא במועדות אשר אז עסקו בהמון חוגג בשמחת הרגל.
ונפלא הדבר שגם ביחזקאל מ״ו אשר ידבר גם שם מהעם הנאספים ובאים לפני ד' יחבר גם הוא את ר״ח עם שבת, והמועדות לעצמם, לעומת זה בישעי׳ שם א׳ י״ד אשר ידבר על עצם היום יבוא שם ר״ח עם המועדות ויאמר "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" ולהיפך בישעיה ס״ו כ״ג אשר ידובר גם שם על העם הנאסף בא גם שם חדש ושבת יחד ״והי׳ מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני וכו'".
כי העם הנאסף הי׳ כל ענינם בר״ח ושבת שוה, ונאספו בר״ח עוד יותר מבשבת לפי שאז יכלו לבוא גם מהכפרים ומערים מסביב, ועל כן גם בא על הרוב ר״ח לפני שבת, אף שלבד מה ששבת מעלתה גבוהה הרבה יותר, הנה השבת בכל שבוע ור״ח יום אחד בחדש, אבל להענינים האלה הי׳ ר״ח כשבת ובשמיעת הלימודים ואסיפת העם עוד יותר.
ומזה עצמו נוכל להבין שאין מקום לדברי איזה מפרשים אשר חשבו כי ״און ועצרה״ הכונה רק על אסיפתם בבית המקדש, שהרי זה הי׳ במועדות הרבה יותר מבשבת ור״ח, שאז בא כל העם כלו מכל ערי ישראל, אבל הלא הכתוב יזכיר רק ״חדש ושבת״ ולא המועדות, אבל המפרשים ההם לא הרגישו כלל בעצם ענין הכתוב הזה.
ובאמת כי דבר השלש רגלים כבר הזכיר לפני זה בפסוק הקודם ״כי תבאו לראות פני (בשלש רגלים) מי בקש זאת מידכם רמס חצרי וכו׳״ והנה הזכיר הרגלים לענינם ואחר זה שבת וראש חדש לענינם הם.
הערה (צא): והרב מלבים זצ"ל כתב שם ״קרא מקרא חסר ו' העיטוף ור"ל המועדות שהב"ד קוראים אותם (ויקרא כ"ג) ונאמר בהם תמיד מקרא קדש יהי׳ לכם על שהבית דין קובעים אותו" אלה דבריו. ואין לדבריו שחר כלל כי הוציא הבתובים מפשטן לגמרי עד שכתב גם בביאור הענין "חדש ושבת קרא מקרא שהם המועדות שאתם קוראים אותם מקראי קדש".
והנה מפני שלא עמדו על הענין הגדול של ר"ח ושבת הלכו בדרך למרחוק עד שעשו בלשון הכתוב ״חדש ושבת״ קרא מקרא המועדות.
ונפלא הדבר כי במקומו נבוכו המפרשים בפירוש הכתוב בישעיה שם ושלא במקומו בעמוס ח׳ ה‘ כתב גם המבאר ככל דברינו, ולשונו שם: ״מתי יעבור החדש ,וחדש הוא יום ראש חדש כמו עולת חדש, וידוע כי מידי חדש בחדשו יבא כל בשר להשתחוות לד׳ ולשמוע תוכחת מוסר מפי הנביאים כמאמר השונמי לאשתו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, וכן אמר ישעיה חדש ושבת קרא מקרא, ובודאי יום זה לא היו עוסקים במשא ומתן על כן שאפו האנשים החטאים האלה על עבור יום חדש והשבת אשר אז הונו את העם״.
ואין ספק שזה הוא פי׳ הכתוב בישעיה חדש ושבת קרא מקרא.
הערה (צב): פהילא בכתבו דבריו לעמים אשר לא ידעו מלימוד התורה יקרא זה כי עסקו שם בפהילאזאפהיע, אבל ידענו כי לא בפהילאזאפהיע עסקו בני ישראל בבתי מדרשות כי אם בתורה, וכבר הערנו בעמוד 127הערה ס' כי גם יאזעפוס גם פהילא בכתבם לעמים דברו בלשון שהאוזן יכלה לשמוע.
ודבריו "כי בתי כנסיות וכו' אינם כי אם בתי מדרשות וכו'״ היינו כי אצל בתי הכנסיות נבנו יחד גם בתי מדרשות, אבל אין זה ענין לבארו לבני העמים.
הערה (צג): ונראה ברור שזה רק גליון שנשתרבב לדברי התוס׳ ועיקר דברי התוס' הם כלשונם במס׳ שבת ד' כ"ד בד״ה או דלמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכח שכתבו ״והא דאמר בפ״ג דמגילה וכו׳ ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראש חדש וחולו של מועד קורין ד׳ היינו מנהג בעלמא שאין רגילין לעשות מלאכה".
הערה (צ״ד): עצם הדין הוא על תענית צבור שהי׳ גם בזמן המקדש, ותשעה באב נרדף בכל מקום יחד עם תענית צבור, כמו שהוא כן בכל מקום.
ותשעה באב עצמו כבר נהגו בו בתחלת ימי גלותם בבבל, וכל זה יבואר לנו במקומו.
הערה (צ״ה): ומזה נבין כי צדקו מאד דברי בעל המאור בפסחים ריש פרק מקום שנהגו שכתב שם ״מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, נראה ממשנתינו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג אלא אסור הוא בכל מקום ופירשו בירושלמי אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב לכך אסרו לעשות מלאכה ומכאן אנו למדין שבזמן הזה שאין קרבן דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים במקום שנהגו לעשות עושין לפי המנהג״. והראב"ד והרמב"ן ז"ל השיגו עליו שהרי כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו גם אם בטל הטעם ולא ידעתי איך לא הרגישו רבותינו והלא ראש חדש יוכיח, שגם הוא נאסר מטעם זה עצמו, והוא מפורש בכתוב אצל דוד שנהגו בו איסור מלאכה, ובכל וה בזמן שאין בית המקדש מפורש בירושלמי שאינו אלא מנהג לנשים במקום שנהגו.
ובהכרח שאין זה ענין לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו גם כשבטל הטעם, לפי שבזה לא בטל הטעם כי אם שבטל הדבר עצמו. לפי שגם ערב הפסח וגם ראש חדש לא נאסרו מטעם קדושתם הם, מטעם עצמו של יום, ולא היתה התקנה מפני היום, כל התקנה היתה ביסודה לאסור מלאכה אצל הקרבת הפסח והקרבת מוספי ראש חדש, ועל כן כשחרב בית המקדש ואין קרבן, אין עוד מה שיאסור עשיית מלאכה, ולא הטעם בטל כי אם הדבר עצמו.
הערה (צ"ו): וזה עצמו נאמר בירושלמי מועד קטן פ״ב ה״ג גם על חול המועד, ונאמר שם: אמר ר׳ בא בר ממל, אילו הי׳ לי מי שיומנה עמי היתרתי בשר בכור וכו' כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתודה ואינון אוכלין ושתין ופחזין.