דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק לא
| יצחק אייזיק הלוי | |
| דורות הראשונים | |
|---|---|
| כרך א, חלק שני, פרק לא | |
| →חלק שני, פרק ל | חלק שני, פרק לב← |
הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן.
ידוע הוא המאורע הכולל אשר בא ונהי׳ בימי יוחנן כהן גדול, יוחנן
הורקנוס, עם חכמי התורה, והוא נמצא לפנינו בסנגון אחד כמעט, גם בדברי
ברייתא שלמה בגמרא, וגם כן בדברי יאזעפוס בקדמוניות היהודים, ונעתיק דבריהם
לדעת ענינם, ונשים להם לב מנקודת דברינו במקום הזה.
בגמרא בקדושין ד׳ ס"ו נאמר:
דתניא מעשה בינאי המלך(פג) שהלך לכוחלית שבמדבר וכבש שם ששים כרכים, ובחזרתו הי׳ שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל, ואמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו, והי׳ שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך (יוחנן הורקנוס) ינאי המלך לבם של פרושים עליך, ומה אעשה הקם להם בציץ שבין עיניך הקים להם בציץ שבין עיניו הי׳ שם זקן אחד ויהודה בן גדידי׳ שמו ויאמר יהודה בן גדידי׳ לינאי המלך ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא ויבדלו חכמי ישראל בזעם וכו׳. וממש כן בא זה עצמו גם אצל יאזעפוס אלטטי' XIII, 10, 5 ויאמר שם: "יוחנן הורקנוס קרא את הפרושים אליו ויכרה להם כירה גדולה וכטוב לבם שאל אותם לאמר, אתם ידעתם כי כל חפצי ללכת בדרך טובה, כי על כן אם ראיתם דרך עוצב בי הודיעו לי ואראה לתקן דרכי, ויענו לו הפרושים כי כל דרכיו צדק ומשרים ולא ראו עון בו, והוא שמח על דבריהם, אבל אחד מהקרואים אלעזר שמו(פד) אמר לו אם רצונך לעשות הטוב ואם חפצך משרים עליך להניח כתר כהונה ולהסתפק בכתר מלכות בלבד, וכאשר שאל לו יוחנן על טעם דבריו, השיב לו מפני ששמענו מזקני הדור כי אמך נשבית בימי אנטיוכס עפיפהאנעס אבל השמועה הזאת שקר היתה, ועל כן קצף יוחנן מאד וכו׳.״ וכן הדבר כי דרשו אחרי הלעז, ומצאו כי אין לו מקום, ובטעות יצא הלעז הזה, ולא נמצאו עדים על זה, וכמו שהוא גם בדברי יאזעפוס גם בדברי הגמ׳, כי ראו שאין רגלים להלעז.
אבל זה הננו רואים לפנינו גם מדברי יאזעפוס גם מדברי הברייתא כי אלו נמצאו על זה עדים, ואלו הי׳ הדבר אמת כי אמו של יוחנן כהן גדול נשבית במודיעים הי׳ זה דבר פשוט שעליו להניח כתר כהונה ולהסתפק בכתר מלכות בלבד.
אבל הלא הדבר ידוע שכל איסור שבויה לכהונה אינו אלא מדברי סופרים.
וזה לשונו של הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פי״ח הי"ז השבויה שנפדית והיא בת שלש שנים ויום אחד או יותר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם ואם יש לה עד שלא נתיחד העכו״ם עמה הרי זו כשרה לכהונה ואפי׳ עבד ואפי׳ שפחה או קרוב נאמן לעדות זו ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחברתה הרי אלו נאמנות הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקילו בשבויה.
והננו רואים במאורע זה עם יוחנן המאורע הכולל אשר עוד נדבר עליו בדבדינו על הצדוקים, הננו רואים מתוכו כי לא לבד שעיקר היסוד של ספיקא דאורייתא לחומרא הי׳ כבר דבר קבוע ומוסכם וידוע (וככל אשר יתברר עוד יותר מתוך הדברים שם).
כי אם שגם התולדות היוצאות מהיסוד הגדול מזה, הי׳ כבר ידוע לכל, ואיסור נהוג בכל העם, ומן המפורסמות.
וספק כזה של איסור שבויה, שהוא רק ספק של חשש, ספק שמא נבעלה לעכו״ם, באין על זה כי אם חשש, גם אם יהי׳ דין ספק איסור של חתיכת ספק חלב ספק שומן מדאוריתא לחומרא, הנה ספק של חשש כזה של שבויה, בודאי אינו כי אם תקנה מדרבנן(פה) היינו גם עיקר היסוד. ובכל זה הננו רואים שגם תולדת היסוד הזה, דהיינו גם איסור שבויה הי' כבר מהמפורסמות, ומהאיסורים הידועים לכל.
ודברי הגמרא בכל מקום על זה כמו בבבא בתרא ד׳ קל"ה אמר ליה אביי אס הקלנו בשבויה נקל באשת איש.
ולשון הרשב״ם שם "אם הקילו בשבויה דהרבה הקילו בה חכמים במס׳ כתובות דאפי' אשה ועד אחד נאמנים לאמר טהורה וטעמא דבשביל שנתיחדה בין השבאין אין לנו לאוסרה שהרי סתם אשה משמרת עצמה מזנות ואוקמה אחזקתה ואיסור קל הוא אם נשאת לכהן״ אלה דבריו.
ובכל זה מבואר הדבר שהתקנה הזאת כבר נתפשטה מימים רבים לפני ימי יוחנן כהן גדול, ותהי אז כבר לחק ידוע לכל, ונהוג ובא, עד כי יהודה בן גדידי׳ אמר לו בפשיטות "הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן" וכל החקירה היתה רק זאת אם הלעז הנהו אמת אם לא, דהיינו אם יש ממש בהרינון כי אמו נשבית במודיעים.
ויותר מזה יספר יאזעפוס עוד שם להלן XIII, 13, 5שגם כאשר כעסו כל העם על אלכסנדר ינאי בנו של יוחנן כהן גדול, קראו לו בן השבויה. והלא רק על אמו של אביו הי׳ הלעז הזה ולא על אמו של ינאי אשת יוחנן.
אבל הוא אחד מיסודי כללי הקבלה, ובמשנה קדושין ד׳ ע"ז "בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם״ ולשון הרמב׳׳ם בה׳ איסורי ביאה פי"ט הי״ד "חלל שנשא כשרה זרעו ממנה חללים וכן בן בן בנו ואפי׳ אחר אלף דור שבן החלל הזכר הוא חלל לעולם״.
ואף כי במקום הזה הנה כל האיסור גם אם הי׳ אמת בהלעז לא הי׳ כאן כי אם איסור מדרבנן. אבל הוא אחת מיסודי תקנות דרבנן אשר בזמן יוחנן כהן גדול כבר היו לפשוטות בתוך כל העם מקצה בהיותם נשמרים אצלם מראשית הימים דור אחר דור עד ששבו כבר לדברים פשוטים. והחכם ווייס (דו״ד ח״א עמוד (134בדברו מאלכסנדר ינאי, בראשית ימי מלכותו אשר אז נשא ויבם את אלמנת אחיו מצא מקום לשבת על מקל רכבם של חוקרי אשכנז כי גם בכל יסודי התורה אין להם קבלה לישראל, וכי הכל רק תקנות אשר נתקנו רק בימים המאוחרים בימי הזוגות, בימים אשר באמת היו אז חכמי התורה נפרדים ונפזרים לכל רוח, ויאמר שם:
"אריסטובלוס זה (בן יוחנן כהן גדול) לא האריך ימים על ממלכתו יותר משנה אחת וכו׳ אך במותו באה המלוכה ליד אשתו שלמינון והיא הוציאה ממסגר את כל אחי בעלה, ועם ינאי התקשרה בקשר האישות, ועתה בלי ספק קשרה זה הקשר מיד עד שלא נתמנה להיות כהן גדול, ובאופן זה מותר לכהן גדול לישא אלמנה (יבמות ד׳ ס״א), ואולי הי׳ זה המאורע סיבה לחכמים שיסדו זאת ההלכה והתירו על פיה לינאי לישא את אלמנת אחיו" אלה דבריו.
והנה בדא מלבו, כי לא כנסה ינאי לפני אשר נתמנה להיות כהן גדול(פו) כי אם רק נתקשר עמה בקשר אירוסין, למען אשר ימצא מקום לאמר "ואולי הי׳ זה המאורע סבה לחכמים שיסדו זאת ההלכה".
אבל טעה בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים אותה שיבמה שנפלה ליבום אין לה אירוסין כי אם כניסה. ומקרא מלא הוא (דברים כ״ה ה׳) יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה.
ומשנה שלמה היא בריש מס׳ קדושין "האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, היבמה נקנית בביאה".
והמשנה ביבמות (פ"ו מ"ד) "אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס" הוא רק באלמנה מן השוק, אשר בה מהני אירוסין להיות כאשתו לכל דבר, אבל לא בנפלה לפניו ליבום ששם אין האירוסין עושים דבר, רק כניסה. ומתוך חסרון ידיעה של דברים פשוטים כאלה הרשו לעצמם לאמר דברים בראשי יסודי חכמת ישראל.
וראוי לנו להעיר במקום הזה על דבר נפלא מאד אשר בא אצל יאזעפוס בספרו נגד אפיאן I, 22הנוגע לזמן קדום מאד יותר משלש מאות שנה לפני חורבן הבית.
וענין דברי יאזעפוס שם הוא לברר כי גם היונים בימי קדם, בהימים היותר קדומים ידעו את היהודים וכל עניניהם, ואחרי אשר יביא שם ראיה לפני זה מפיטאנאראס יביא אחר זה ראיה מדברי חכם יוני אחר אשר זמנו סמוך לימי אנשי כנסת הגדולה ויאמר: "גם לבד זה כבר הי׳ בימים הקדמונים "מנהגים רבים״ של בני ישראל ידועים ומפורסמים, וכבר אז בימים הקדמונים ההם מצאו להם מנהגי ישראל ומעשיהם מהלכים בין העמים ויחקו את בני ישראל, וזה יוצא מספרו של החכם Theophrastעל החוקים, ובדברו שם על אנשי צור יאמר כי נאסר להם לישבע בנוסח השבועות הנהוגות אצל בני עמים אחרים, ובין כל עניני שבועה אשר ימנה ויספור, ימנה גם את השבועה הידועה "קרבן״ אבל בשום מקום ומדינה לא נמצא כזאת כי אם אצל היהודים לבד, ובהעתיק זה עברית יפורש זה כמו נדבה לד׳.״
ומעתיקיו לא ידעו לפרש דברי יאזעפוס אלה ואחד ממעתיקיו הכהן הנוצרי פארעט גם יכחישו וכתב שם בהערה "אבל שבועה "קרבן" לא נמצא גם אצל היהודים". ומעתיקיו היהודים (הוצאת פהיליפסזאהן גאלדשמיטד והערצפעלד, לייפציג 1867) כתבו שם בהערותיהם "כונת יאזעפוס הוא בהכרח על מי שנדר חפץ לבית המקדש עי׳ מאזעס ) 30, 2כוונתם לספר במדבר פרשה מטות) והמלות אשר יאמר יאזעפוס dmqov 0eovיוכל להיות רק מתנה, מתנה לד׳ "נדר הקדש" ואחרי אשר קרבן הוא שם כולל לכל מיני הקרבנות כולם, כי על כן יהי׳ זה oblatio ועל כן יורה שם זה תחלה את ההבאה של הקרבן ואחר כך את הקרבן עצמו" אלה דבריהם. והנה האריכו יותר מדי, אף כי לא אמרו ולא כלום.
ודברי יאזעפוס אלה אי אפשר שיהיו כנדרי הקדש שעל זה לא הי' יכול לאמר "אבל בשום מקום ומדינה לא נמצא זה כי אם אצל היהודים".
שהרי הדבר ידוע שגם כל העמים נדרו והביאו קרבנות לבתי שקוצם, זבחי הבהבי, וגם השם קרבן על קרבנות הנקרבים הוא כן גם אצל הערביים, אשר יאמרו גם הם על זה "קרבאן" וכבר היו הערביים גם הם לעם הרבה מלפני הימים ההם.
ויאזעפוס יאמר על זה מפורש "וכבר היו גם בימים הקדמונים מנהגים רבים של בני ישראל ידועים ומפורסמים וכבר אז בימים הקדמונים ההם מצאו להם מנהגינו מהלכים בין העמים ויחקו את מעשי בני ישראל״.
וכל זה אי אפשר לאמר על הבאת קרבנות, או נדרים ונדבות של חפצים לבית המקדש, שכל זה היו דברים הנהוגים גם לכל העמים מימי עולם.
אבל דברי יאזעפוס פשוטים, ואין דבריו בענין נדרי הקדש, כי אם לנדרי איסור ומתפיס בקרבן, ששם באמת "הקרבן" הוא לעצמו שבועה, ועל זה הם דברי היוני טהעאפהראסט אשר הביא מה שהעתיק מספר חוקים של בני צור כי נאסר להם לישבע בהשבועות הנהוגים אצל עמים אחרים, ובין כל עניני שבועה אשר ימנה ויספור שם, יחשוב נם את השבועה הידועה "קרבן״.
וזה הוא באמת כדברי יאזעפוס רק אצל היהודים לבדם, אפס זולתם.
ולשון המשנה במס׳ נדרים ד׳ י״ג הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור.
ולשון המשנה שם ד׳ י׳: (מ"ג) האומר לחולין שאוכל לך וכו׳ אף על פי שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן.
וכדברי הרא״ש שם "הרי זה נדר בקרבן כאילו התפיס בקרבן וסתם נודר בקרבן מתפיס״.
ולשון הרמב״ם בה׳ נדרים פרק א׳ הלכה ז׳ "האומר פירות אלו עלי קרבן, או שאמר הרי הם כקרבן, או שאומר לחבירו כל מה שאוכל עמך עלי קרבן, או כקרבן או הרי הן עלי קרבן הרי אלו אסורין עליו״.
וכל אלה נדרי איסור הן בין אדם לחבירו והלשון "קרבן״ הוא השבועה.
ועל זה יאמר יאזעפוס בצדק "אבל בשום מקום ומדינה לא נמצא זה כי אם אצל היהודים״.
לפי שזה הוא באמת אך חוקים ומשפטים אשר לא עשה כן לכל גוי, ואין אצלם מכיוצא בזה כל מאומה. וכדברי היוני שלקחו זה בני צור מעמים אחרים, ועל כן ענשו על זה בחוקי המדינה לכל אשר יעשה כן.
ועל זה הוא שיעיר יאזעפוס בצדק שמזה מבואר "שכבר בימים הקדמונים היו מנהגים רבים של בני ישראל ידועים ומפורסמים וכבר בימים הקדמונים ההם מצאו להם מהלכים בין העמים עד שהם חקו בזה את בני ישראל״.
ויאזעפוס בזמנו הביא זה בין ראיותיו נגד אפיאן להראות כי העמים ידעו את ישראל גם בימים הראשונים.
ואנחנו בימינו אלה נוכל להשתמש בראיה זו עצמה וכיוצא בה נגד אנשים מבני ישראל, אשר לא רצו לחקור בחכמת ישראל, וישתדלו בחזקת היד להכחיש את עצמינו. ואם כי דברינו במקום הזה אינם כי אם בנוגע "ליסודי תקנות דרבנן״ ולא לכל הדברים אשר הנם מדאורייתא ונדרי איסור אלה דינם דין תורה.
אבל כל הלשונות ההם באין כבר מתוך מה שתפסו בלשונם מתוך יסודי ההוראה לשון קצרה ונהגו כן, ועל ידי זה הוא דין נדרי איסור, וענין דברי יאזעפוס הנם לא עצם הדין, כי אם מה שחקו העמים את בני ישראל וינהגו מנהגם, וזה הוא גם נוגע לכל דברינו במקום הזה(פ״ז).
והנה היוני הזה הי׳ זמנו קרוב לזמן אנשי כנסת הגדולה והי׳ בראשית ימי אנטיגנוס איש סוכו.
אבל הנה דברי המוסר היוני טהעאפראסט אינם על מה שנהגו באותה שעה, דבריו הם מה שהעתיק מחוקי ארץ צור (טירוס) את אשר חקקו כבר לבני עמם בספר החוקים, ויעתק משם את אשר חקקו כבר, לענוש על זה.
וזה ודאי שלא חקקו חוקים ועונשים על ידי איזה מקרה בודד שקרה כי עשה איזה איש לעצמו, ואין ספק שראו שהדבר פורץ דרך ומתפשט בין העם.
ודבר שאין צריך לאמר הוא שעם נכר הלוקח מנהג מעם אחר, מנהג זר הבא שם, בודאי שבתוך העם הראשון אשר מהם לוקח זה, שם נתפשט הדבר ונשתרש מימים רבים.
וזה באמת כן הוא, ככל אשר יתבאר בחלקי הספר הקודמים, כי לא לבד שמעולם לא נשתכחה תורה מאהלי תורה, מדור דור, כי אם שגם בין ההמון הגדול, הנה גם בימי הבית הראשון, אף כי אלפים למדו אל דרך הגוים ביצרא דעבודה זרה, אשר הוא מטבע ההמון וחלושי הדעת לתור אחרי עיניהם, ובפרט בהיות זה אז גם קשור יחד עם עגבים ותאות נמבזות, אבל בנוגע למצוות המעשיות בכללן, בזה לא יצאו מן הכלל גם אלה, ויחד עם שלומי אמוני ישראל, נהגו גם הם בכל דברי התורה(פח).
והנה בדברי יאזעפוס מפי החכם היוני יש לנו רק זה לבד שהעמים חקו את מנהג ישראל ויעשו כמעשיהם, ובודאי שאצלם הי׳ זה רק כצל בנטותו ורחוק מדרכי התורה, ונהגו מה שנהגו כמחקים את מעשי אחרים.
אבל זה ודאי שבמקומו אצל בני ישראל אשר משם לקחו זה, שם הי׳ הדבר כמו שהוא, וכמה יסודי הלכות ממס׳ נדרים נדרוש לזה שהמתפיס בקרבן הרי זה אסור, והוא באמת מראשי יסוד המסכתא הזאת, מס׳ נדרים.
וזה הוא באמת עיקר דבר הקבלה, דהיינו שהמצוות חיו יחד עם העם, ונוסף על הידיעה במקומי התורה, ידעו זה כל העם מתוך הנהגתם התדירה, ידעו את כל דרכי המצוות, ופרטי ענינם ,מתוך ההנהגה של דבר יום ויום.
הערות
(פג) בברייתא נאמר כל זה על ינאי המלך היינו על בנו של יוחנן כהן גדול, וכידוע שהי' כל זה עם יוחנן עצמו, אבל הוא מפני שאביי הוא שהביא זה שם ונאמר בגמרא אמר אביי מנא אמינא לה דתניא מעשה וכו׳ ואביי הי׳ סבור במס׳ ברכות ד' כ״ט הוא ינאי הוא יוחנן, ורק רבא שם העמיד הדבר על האמת ינאי לחוד ויוחנן לחוד ינאי רשע מעיקרו ויוחנן צדיק מעיקרו ולבסוף נעשה צדוקי.
ובגמרא בקדושין השאירו בלשונו של אביי הלשון הזה עצמו כמו שבא זה בפי אביי, וכמו שהביא הוא הברייתא לבית המדרש, בהיות שם ענין הדברים רק בנוגע לדיני נאמנות עד אחד, ולא בנוגע ליוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי, וסמכו בנוגע לזה על מה שכבר נאמרו דברי רבא במס׳ ברכות.
וכן בא הלשון הזה עצמו גם בברכות מ״ח ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי והוא סגנון של קצור בהסיפור והלשון ״ומדקטל להו לרבנן״ הוא רק לאביי ולרבא הי׳ צריך לאמר ומדקטל יוחנן לרבנן (כי את אשר קטל ינאי לרבנן הי' אחרי אמצע ימי מלכותו, ומאז לא שב שמעין בן שטח אליו) אבל לא דקדקו בכאלה כלל וכל האגדה שם אינה אלא קטועה מאגדה ארוכה שבירושלמי ברכות פ״ז ה״ב ונזיר פ״ה ה"ג.
וכן בא לשונם גם בסוטה מ"ז על ינאי תחת יוחנן, וכל זה יבואר יותר בדברינו על הצדוקים, ובמקומו בכרך שלפני זה.
הערה (פד): אצל יאזעפוס נתחלפו השמות של יהודה ואלעזר, ואין זה נוגע לדברינו במקום הזה, ועוד נשוב לכל המאורע הזה בדברינו ״הצדוקים והבייתוסים".
הערה (פה): במקומו יתבאר לנו שבעיקר הדבר אין בזה מחלוקת בין הראשונים, ורק מפני שחשד הרשב״א להרמב״ם שאמר כן גם בספק חלב ספק שומן הקשה עליו בצדק מאשם תלוי אבל באמת אין זה ענין כלל לדין חיוב אשם תלוי לפי שגם הרמב׳׳ם לא אמר זה שספק לחומרא רק מדרבנן, כי אם בספק של חשש, בספק חשש איסור שנפל על דבר היתר, וכעין ספק שבויה, ועל כן כתב בכל מקום ״כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה״ וכוונתו רק לדין שבויה, ובספק כזה באמת לא נמצא אשם תלוי כלל, ושם יתבארו לנו כל דברי הרמב"ם במקומותם למושבותם.
והאחרונים כבודם הגדול במקומו מונח הסבו את דברי הרמב"ם למה שלא עלה על דעתו ותלו אותה בדין מחלוקת אצל אשם תלוי אם חתיכה אחת בעינן או שתי חתיכות, והקשו על הרמב״ם קושיות מדברים מפורשים, ותרצו על פי דרכי הפלפול, אבל הכל על מקומו ,וכל הדברים פשוטים.
ובאמת כי בעיקר היסוד אין בזה מחלוקת בין הראשונים, וכל זה יתבאר לנו במקומו.
אמנם בנוגע לאיסור שבויה הוא לכולי עלמא רק תקנה מדרבנן.
הערה (פו): ועי' דברינו צדוקים ובייתוסים פרק כ"ז.
הערה (פח): ונראים הדברים שבזה הוא שיצא שהעכו"ם אמרו זה בלשונם הם, ויהיו על ידי זה לכינויין לקרבן (עי׳ נדרים פ"א מ"ב) וישראל שבו לאחר זמן והשתמשו גם בלשונות האלה בהיותם יושבים בין העמים ומשתמשים בלשונם.
הערה (פ״ח): ואך זה לבד חוא טעם הדבר על אשר כבר התפלאו רבים, כי נראה את בני ישראל מיד אחרי בואם לבבל בכל טהרת הקדש.
אבל הוא לפי שגם לפני זה, בנוגע למעשי המצוות עשו הכל ונתנו על פי דברי התורה, בכל מעשי המצוות, ומכיון שגלו הנחו את עצבי הגוים, לא הי' חסר להם דבר, ואחרי אשר גם הרעים עזבו את חבעלים, נגררו מעתה אך אחרי הטובים, ובזמן קצר הטו כולם שכם אחד, וינהו בני ישראל אחרי ד', ויבואר כל זה במקומו.