גור אריה על רש"י במדבר כו

<< · גור אריה על רש"י · במדבר · כו · >>

פסוק ב

[א] על שבט האב וכו'. ולא שלא יהיה מונה רק בתי אבות כמשמעות המקרא, דהא כתיב "כל עדת בני ישראל", דמשמע שכולם ימנה:

[ב] דברו עמם על זאת. פירוש, "אותם" שכתוב כאן הוא כמו 'עמהם', ואינו פעול, שאין האדם שמדברים אליו פעול, שאין האדם מדובר, אלא הדברים מדוברים, ולפיכך פירש שהוא כמו (אתם) [עמם]. ומפני שהוקשה לו דלמה לא כתב 'וידבר אליהם', לכך פירש שאין הכתוב רוצה לומר שדברו אליהם המצוה, אלא 'דברו עמהם על זאת', כי לשון 'וידבר אליהם' שייך כשהוא מצוה אליהם דבר אחד מפי הקדוש ברוך הוא, וכאן לא היה מצוה להם דבר, רק שדברו עמהם בשביל המנין. כלומר שהיו נושאים ונותנים עמהם איך נעשה למנות, ושייך בזה "וידבר אותם", כמי שמדבר עם חבירו בשביל ענין מה. לכך פירש 'דברו עמהם על זאת'. ולכך לא כתב גם כן 'וידבר אתם', דאז היה משמע לגמרי שהיה מדבר עמהם ענין אחד שאינו מצוה כלל, אבל לשון "אותם", דהוא לשון פעול, משמע שאותו דבר שהיה מדבר אתם - היה על דבר מצוה, שהיו צריכים הם לקבל, ולפיכך כתיב "אותם". ומכל מקום לא היה זה המצוה בעצמה, רק שדברו עליהם שיהיו מזומנים לזה, לכך לא כתיב 'וידבר אליהם' כמו בכל מקום:

[ג] אמרו להם צריכים אתם לימנות וכו'. פירוש, שאין פירוש הכתוב שיהיה מלת "לאמר" דבק אל מה שאחריו "לאמר - מבן עשרים שנה ומעלה" (פסוק ד), ואם כן לא יהיה נזכר שום מנין בכתוב הזה, ויהיה הכתוב חסר, שיאמר "מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה' את משה", ועדיין לא נזכר כאן שיש למנותם. אלא במלת "לאמר" נזכר המנין, דכך פירוש הכתוב "וידבר אותם לאמר" 'צריכים אתם לימנות':

פסוק ד

[ד] שיהיה מנינכם וכו'. פירוש, "כאשר צוה ה'" דכתיב, רוצה לומר כאשר צוה שיהא מנינכם מבן עשרים שנה, דכתיב (שמות ל', י"ג) "כל העובר על הפקודים". ואין "כאשר צוה ה'" פירושו שצוה שיהיו נמנים, דאין מנין זה שצוה למנותם עתה שום ענין אל מנין שנצטוו ישראל כשיצאו ממצרים - שיאמר שיהיו נמנים עתה כאשר צוה ה' את משה אל בני ישראל היוצאים מארץ מצרים, אלא לענין עשרים שנה קאמר, שיהא מנין זה מבן כ' כמו שנצטוו ישראל כשיצאו ממצרים למנותם מבני עשרים, שהמנין דין אחד לו להמנות מבן עשרים:

ואם תאמר, סוף סוף קשיא, למה תלה הכתוב במנין שהוא בפרשת כי תשא (שם), שעתה גם כן נצטוה בפירוש למנותם מבן עשרים. ויש לומר, משום כך תלה מנין זה במנין של פרשת כי תשא, דכך פירושו, מבן עשרים שנה ולמעלה כאשר צוה הקדוש ברוך הוא למנות כאשר יצאו ממצרים כשנמסרו ישראל למשה, ועכשיו כאשר בא למסור אותם ליהושע יש למנות אותם גם כן מבן עשרים, כמו בראשונה כאשר באו ישראל ליד משה, וכמו שהביא המשל למעלה (רש"י פסוק א). והשתא לא הוי אלא טעמא, שנתן לך טעם למה צוה למנות אותם עתה מבן עשרים:

פסוק ה

[ה] ה"א מצד זה וכו'. והא דלא הספיק באות אחד מן השם בלבד, משום דשם י"ה נתן הקדוש ברוך הוא באיש ואשה, היו"ד באיש וה"א באשה. ולפיכך זה השם י"ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם, כלומר אותו השם - שהוא בזיווג איש ואשה - מעיד על הבנים שהם בני אבותיהם, שמי שהוא אצל הענין הוא יכול להעיד, וזה השם הוא אצל הזיווג מעיד עליהם. ויש להקשות, דלמה צריך לעדות, והרי בפירוש נכתב שהם בני אבותם בתורה, ולמה צריך עוד לראיה. ואין זה קשיא, דאין זה ראיה מה שהכתוב קראם בני אבותם, שהכתוב מדבר כפי החזקה, שכך היו מוחזקים אצל העולם, אבל אפשר שאינו כן, לכך הקדוש ברוך הוא מעיד עליהם שהם בני אבותם:

פסוק ט

[ו] אשר הצו את ישראל על משה. מפני כי "הצו" לשון הפעיל היוצא לאחר, הוצרך לפרש "אשר הצו" 'את ישראל על משה'. וכן "בהצותם" 'את העם על ה, מפני כי מלת "בהצותם", הוא לשון הפעיל (כ"ה ברא"ם). והקשה הרא"ם, למה שינה (רש"י) הלשון לכתוב 'אשר הצו את ישראל על משה בהצותם את העם', ולמה לא פירש בשניהם 'הצו ישראל בהצותם ישראל'. ויש לפרש, כי היו חולקין על משה אותם שהם חשובים, מפני שאמרו "כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (ר' לעיל טז, ג), ואין גבור מתקנא רק בגבור כמותו (עבודה זרה דף נה.). ומפני כך היו נקראים "ישראל" על שם חשיבות, ואותם היו חולקים על משה. ואצל "בהצותם על ה'" לא שייך טעם זה לומר אין גבור מתקנא אלא בגבור, לכך כתיב "בהצותם העם על ה'", נקט להו בלשון שפלות - "העם", כי "העם" לשון שפלות הוא:

ועוד, כאשר היו חולקים על משה ואהרן, עדיין נשאר "ישראל" בשמם, שנקראים "ישראל", והקדוש ברוך הוא שיתף את שמו בשמם (ירושלמי תענית פ"ב ה"ו), וקראם "ישראל". אבל אצל "בהצותם על ה'", לא יתכן לקרוא אותם בשם "ישראל", כי בשם "ישראל" דבק השם בשמם, וכאשר היו חולקים על ה' - לא יקראו בשם "ישראל", כיון שבשם הזה שמו משותף בהם, וכאשר חולקים עליו איך יהיה שם ה' עליהם, לכך אמר "בהצותם" 'את העם'. ומפני שלא הוי למכתב רק 'אשר הצו על ה' ועל משה ואהרן', דרשו כך, כי חד לישראל וחד לעם:

פסוק י

[ז] לאות ולזכרון. דאם לא כן, איך היו הם לנס, רק נס נעשה בהם, אלא פירוש 'לאות ולזכרון' לדורות הבאים אחריהם, שיהיו זוכרים אותם, ולפיכך הם בעצמם היו לנס:

פסוק יא

[ח] הם היו בעצה תחלה. מדכתיב "ובני קרח לא מתו", ולא כתיב 'ובני קרח חיו', משמע דלא מתו, אבל חיים נמי לא הוו, והיינו שנתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם. והיינו מפני שהרהרו תשובה בלבם, ותשובה גמורה לא עשו, ולפיכך לא חיים ולא מתו, ונתבצר להם מקום גבוה וישבו שם:

פסוק יג

[ט] לזרח הוא צוחר וכו'. פירוש, שאחר שכתוב כאן משפחת הזרחי, ולא מצאנו משפחת זרח בפרשת ויגש (בראשית מ"ו, י'), שכל אותם שלא היו מיורדי מצרים לא נמנו למשפחות (רש"י פסוק כד), אם כן על כרחך צריך אתה לומר כי "זרח" הכתוב כאן הוא "צוחר" בפרשת ויגש (שם), והכל אחד, כי "צוחר" החי"ת מתחלף בה"א, והוא כמו 'צוהר', שהוא לשון זריחת אור (כ"ה ברא"ם). ומפני שהוקשה לו אם כן למה לא נמנה משפחת אוהד (ר' בראשית מו, י), על זה אומר שהיא חסירה לגמרי:

[י] וכן אצבון לגד. דהא לא מנה (כאן) אצבון (ר' בראשית מו, טז). אף על גב דלקמן פירש (רש"י פסוק טז) שמשפחת אצבון הוא משפחת אזני, וכאן כתב שהיא חסרה, יש לומר דרובה חסירה, לכך הוי כאילו כולה חסירה. וצריך אתה לומר כן, דכיון דלא מנה אותם בשם "משפחת אצבון", אלא "משפחת אזני" (פסוק טז), אם כן היא חסרה משפחת אצבון, ולא נשאר אלא מעט, ולפיכך קורא אותה משפחת אזני. ומה שכתב לקמן (רש"י פסוק טז) 'ולא ידעתי למה לא נקרא משפחתו על שמו', אף על גב דבא לאשמועינן כי רוב משפחתו חסירה, דמכל מקום יקשה, דסוף סוף כיון דאין הכתוב קורא משפחה רק אותן שירדו למצרים (רש"י פסוק כד), אם כן אין ראוי להקרא משפחת אצבון רק על שמו:

[יא] ומבני יצהר לא נמנה כאן אלא משפחות הקרחי. פירוש, ואחר שהיו לו שלשה בנים, ושנים חסרו, שהם הרוב, כאילו כל משפחתו חסירה, ואין כאן משפחת יצהר. ואם תאמר, ולמה כתב 'והרביעית לא ידעתי מה היא', שמא שלשה משפחות היו ליצהר, והיו משפחות נפג וזכרי כל אחד משפחה לעצמו, כמו משפחת הקרחי, ואם כן נמצאו ארבע; נפג וזכרי ושמעי ועזיאלי. ויש לומר, דלא נמנו כלל בני יצהר למשפחות בפני עצמן, שהרי לא מנה (בפסוק נח) למשפחת בני חברון כל אחד ואחד, שלא נמנו למשפחות אלא יורדי מצרים (רש"י פסוק כד). ואף על גב שאמר שמשפחות שמעי ועזיאלי חסירה, ולא היו מיורדי מצרים, שאני אלו דבפרשת וארא מנה אותם למשפחות, דכתיב (ר' שמות ו, יז-יט) "ובני גרשון לבני ושמעי ובני קהת וגו' חברון ועזיאל אלה משפחות הלוי", ואם כן שמעי ועזיאלי משפחות הם, ולא מנה שם נפג וזכרי למשפחות, ומשמע דנפג וזכרי לאו משפחות הם. וכן בפרשת במדבר (לעיל ג, כ, כז) מוכח בהדיא קרא דמשפחות שמעי ועזיאלי משפחות הם, אבל נפג וזכרי לא מצאנו. ומה שמנה הכתוב קרח למשפחה, היינו מפני שהוא נשאר ממשפחת יצהר. ואף על גב דכתב (רש"י) דמשפחת יצהר חסירה, לא שתהיה חסירה לגמרי, אלא לענין זה חסירה, שנהרגו רוב משפחתו. ומכל מקום יש למנות משפחת קרח בפני עצמו, מפני משפחת יצהר:

והא דלא הקשה כאן מפני מה לא נקרא משפחת יצהר על שמו, כמו שמקשה לקמן על אצבון (רש"י פסוק טז), דיש לומר, דכאן לא קשה, שבא לומר שאין כאן אחד מן נפג וזכרי, וכולם חסרו. ולא יתכן לתרץ [כן] לקמן גבי אצבון, שהרי לא ידענו אחד מבני אצבון שיאמר הכתוב שהוא חסר. בשלמא נפג וזכרי הכתובים בתורה (שמות ו', כ"א), בא לומר לך שאותם אינם עוד, אבל במשפחות אצבון לא יתכן לומר כן. ועוד, דמשפחות קרח, אף על גב דלא היה קרח מיורדי מצרים, משפחה נקרא, שכן תמצא בפירוש בפרשת וארא (שמות ו', כ"ד) כי משפחת קרח משפחה, אף על גב דלא הוי קרח מיורדי מצרים. ולפיכך לא קשה על קרח מידי, והרי הוא כמו משפחות שמעי ועזיאלי:

אך קשה, למה לא מנה "ישוה" למשפחת אשר, שלא נכתבה כאן כלל, ואם כן יהיו ח' משפחות חסרים. ויש לתרץ, דאין לנו ראיה מן המקרא, דשמא לא נעשה ישוה למשפחה ולא היו בנים מעולם לו - עד שנאמר שמשפחתו חסירה, דשמא לא היה למשפחה. אבל בשאר שבע המשפחות, ראיה יש שהיו משפחות; שהרי ה' משפחות של בנימן, לכך נקרא "בן אוני" (בראשית ל"ה, י"ח), כמו שמפרש לקמן (רש"י סוף פסוק כד) שחסרו משפחותיו. ואצבון גם כן, שהרי מנה "אזני" תחתיו (פסוק טז), כמו שאמרנו למעלה (אות י). ואם כן היה למשפחה. וכן משפחת אוהד לשמעון, טעמא דמסתבר שחסר הרבה משבט שמעון, ואם כן יש לומר שהיה משפחה ממנו חסירה. אבל בישוה, למה לנו לומר שהיה משפחה חסירה, דמנא לן לומר כן. ובכך יתישבו דברי רש"י שלא מנה ישוה:

פסוק כד

[יב] שהיו בני בנים ליהודה וכו'. פירוש, שאל יקשה לך, דאף על גב שהיתה אמן מעוברת מהן, סוף סוף איך יחשב בני בנים כמשפחות, ותירץ, דודאי נחשבים בני בנים למשפחות, כמו חצרון וחמול (פסוק כא), שהיו בני בנים ליהודה (כ"ה ברא"ם):

[יג] שהיו לבלע בנים הרבה וכו'. הקשה הרמב"ן (בפסוק יג), דסוף סוף יקשה למה מנה משפחות ארד ונעמן לעצמן (פסוק מ), אחר שלא היו הם מיורדי מצרים, דמאי בכך אם יצאו מהם משפחה רבה. ויראה שכך דעת רש"י, שיצאו מבלע בנים הרבה, עד שראוי בלע בעצמו להיות נחלק לג' משפחות, ולפיכך נחלקו בני בלע לג' משפחות. אלא שנקראת משפחת בלע על שם בניו נעמן וארד, מפני שלא יתכן שנקראו כולם על שם בלע, ולפיכך נקראת המשפחה על שם ארד ונעמן, כי אותן בני בנים שהיו לבלע - היו לו מארד ונעמן ומבנים אחרים. לפיכך נקראת משפחת בלע על שם בנו ארד ונעמן, וכאילו כתיב (בפסוק מ) משפחת הארדי שהיה לבלע מארד, וכן לנעמן - משפחת בלע שהיו לו מנעמן. ושאר בניו נקראו על שם משפחת בלע,ובזה יתישבו דבריו:

[יד] חמשה משפחות חסרו וכו'. הא דכתב זה כאן, הכי פירושו; בשלמא בלא פירוש שכל משפחה גדולה נחלק לשני משפחות, יש לומר שלכך לא נמנו משפחות בני בנימן כל אחד למשפחה, שלא היו משפחות גדולות, ונמנו על שם אחיהם, דלא מנה למשפחה רק אותם שפרו ורבו הרבה מאוד, ואותם מנה למשפחות, אבל אותם שהם מעטים - לא מנה למשפחות. והשתא דאמרינן דאותם שהיו גדולים - מנה לשני משפחות, שמע מינה דאותם שהיו מיורדי מצרים, אף על גב דקטנים היו, מנה למשפחות, ואם כן למה לא מנה כל משפחות בנימין, ותירץ וכו':

פסוק נג

[טו] ולא לפחותים וכו'. דאם לא כן, "לאלה" למה לי, אלא לאשמועינן דווקא לאלו, ולא לפחותים:

[טז] לשבט שהוא מרובה נתנו חלק רב ואף על פי שלא היו החלקים שוים. ולפי זה יהיה פירוש "לרב תרבה נחלתו" קאי על השבט, שהוא רב. והקשה הרמב"ן על זה, דמדרש רז"ל בכתוב הזה איננו כן, אלא אמרו בספרי (כאן) "לרב תרבה נחלתו" - הרי שיצאו עמו עשרה בנים, ובכניסתו לארץ נמצאו חמשה, קורא אני עליו "לרב תרבה נחלתו". הרי שהיו שיצאו עמו חמשה בנים, ובשעת כניסתו לארץ נמצאו עשרה, קורא אני עליו "ולמעט תמעיט נחלתו". וכן בגמרא (בבא בתרא דף קיז:) מפרש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט, כמו שאמרו 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלק, היינו דכתיב "לרב תרבה נחלתו"', עד כאן דבריו. כוונתו לטעון על פירוש זה, שרז"ל מפרשים "לרב תרבה נחלתו" על המשפחות שהם בשבט, שאם יצא עם עשרה בנים, ונמצאו בכניסתן לארץ חמשה, שיש להם ליתן כמו שהיו כשיצאו ממצרים. והיינו לענין משפחה של שבט, לא שנפרש הכתוב "לרב תרבה נחלתו" היינו שיתן לשבט הרב - הרבה, דאין זה משמע לחכמים לפרש כן, דכל השבטים לקחו בשוה. ועוד, דאם כן מאי פריך בגמרא (שם) 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים וכו, והלא שפיר נוכל לפרש "לרב תרבה נחלתו" לשבט הרב ירבה נחלתו:

אמנם רש"י מיישב זה שפיר, דאף על גב דפירש הכתוב "לרב תרבה נחלתו" היינו לשבט הרב ירבה נחלתו, על כרחך עיקר קרא לא להכי הוא דאתי, דמהיכי תיתי לנו לומר בענין אחר עד שיאמר הכתוב "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", דהא כתיב (פסוק נג) "לאלה תחלק הארץ", בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו, ומפרש "לאלה" ולא לפחותים מבן עשרים ויתרים מבן ששים, או למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה, סוף סוף מהיכי תיתי לומר בענין אחר רק "לרב תרבה נחלתו". אלא על כרחך פירוש הכתוב כך; "לרב תרבה" לשבט שהוא רב ירבה נחלתו, אם הוא מרובה ביציאת מצרים - אף על גב דעכשיו הוא מעט. והוא הדין "למעט תמעיט נחלתו", אף על גב דעכשיו הוא מרובה, וזה בא הכתוב לאשמועינן. ומכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת דף סג.). והשתא פריך שפיר 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקו כו:

ומה שהקשה הריב"ם בפרק יש נוחלין (ב"ב קיח. תוד"ה בשלמא), דאם כן יקשה לך למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה, לא לכתוב "לרב תרבה נחלתו", דהא מ"לשמות מטות אבותיו ינחלו" (ר' פסוק נה) נפקא. דאפשר לפרש, דאילו לא כתיב "לרב תרבה נחלתו", הייתי אומר דתרוייהו בעינן; דבעינן באי הארץ וגם ליוצאי מצרים, ואם היה מבאי הארץ ולא היו אבותיו מיורדי מצרים - לא, דכך היה משמע "לאלה תחלק הארץ לשמות מטות אבותיו", ואם יצאו עמו עשרה בנים, ובשעת כניסתן לארץ לא היו רק חמשה, אין להם ליטול רק חמשה חלקים. והוא הדין אם יצאו עמו חמשה בנים, ובשעת כניסתן לארץ היו עשרה, לא יקחו רק ה', עד שיהיו מיוצאי מצרים וגם מבאי הארץ. לכך כתיב "לרב תרבה נחלתו", שהכל תולה בשעה שיצאו ממצרים; שאם היו בשעה שיצאו ממצרים מרובים, ובשעה שנכנסו לארץ מועטים, יקחו כאילו היו מרובים. ואי לא כתב רחמנא "למעט תמעיט נחלתו", הייתי אומר השתא איפכא, או הא או הא; דליוצאי מצרים נחלק, וגם לבאי הארץ, וכדאיתא ליה לרבי שמעון בן אלעזר (ב"ב סוף קיז.). והשתא דכתיב "למעט תמעיט נחלתו", ופירושו דהיה מועט כשיצאו ממצרים, אף על גב דעכשיו הרבה, תמעיט נחלתו. ואם כן ידעינן דליוצאי מצרים נחלק, ונכון הוא תירוץ זה. ואי כתב "לרב תרבה" בלחוד, ולא כתב "לשמות מטות אבותם", לא ידעינן כלל מאי "לרב תרבה נחלתו", דכיון דלא כתב רחמנא דליוצאי מצרים נחלק, לא הוי ידעינן לפרש, דהא לא איירי כלל ביוצאי מצרים, ולא נוכל לפרש לרב בשעת יציאת מצרים - תרבה, אף על גב דבעת שבאו לארץ היו מעטים, לכך צריך "לשמות מטות אבותם". ומה שהקשה הרמב"ן, דרז"ל מפרשים הכתוב במשפחה שהם תוך השבט, מה בכך, דסוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב הוא כמשמעו, דהיינו לשבט הרב תרבה נחלתו, ולשבט המעט תמעיט נחלתו:

ומה שהקשה הרמב"ן, דכבר מסיק בגמרא (בבא בתרא דף קכב.) דארץ ישראל נתחלקה לשבטים, ולא לקרקפתא. פירוש, שהיו החלקים שוים - י"ב חלקים, כל אחד נטל חלק אחד. דאין זה קשיא לרש"י, שהרי רש"י מפרש הבעיא באופן אחר; אם נחלק ארץ ישראל לשבטים, פירוש שחלקו אותה לי"ב חלקים, לכל אחד חלק מה שהוא, ולא הטילו גורל רק על י"ב חלקים. או הטילו גורל לכל אחד ואחד מישראל, ולא היה נחלק לי"ב חלקים בלבד, ואהא מיבעיא ליה. ואהא פשיט "בין רב למעט", כלומר, בשלמא אי לשבטים נחלק, שייך "בין רב למעט", דהא היה חלק גדול וחלק קטן, דהשבט שמרובה היה לו חלק גדול, ושבט שאינו מרובה היה לו חלק קטן. אלא אי אמרת לקרקפתא נחלק, מאי "בין רב למעט", הלא לא היה החלק הזה רק לקרקפתא, ולא שייך בזה לומר "בין רב למעט":

ומה שהקשה הרמב"ן עוד בפרשת ויחי (בראשית מ"ח, ה'), דאם נאמר שכל שבט ושבט לא לקחו רק כפי מה שהוא, אם כן מה היה מועיל בכורתו ליוסף, כיון דכל השבטים לקחו כל אחד ואחד (בשוה) [כפי מה שהוא]. וגם זה אינו קושיא, דהיה מועיל לנחלה שלא תסוב נחלת השבט ממטה למטה (להלן לו, ז), ולענין זה הוי שני שבטים לנחלה. אף על גב דלא מהני לענין ממון, אין בכך כלום, דעיקר זה הוא משום חשיבות, דנקראים בניו שני שבטים. ועוד, הרבה דברים מחולקים דין השבט משאם לא היו נקראים שבט, שאין דנין את השבט אלא בע"א. ועוד הרבה דברים יש לשבט; לענין שופטים, שנותנין סנהדרין לכל שבט ושבט (סנהדרין דף טז:), ולענין דגלים וקרבנות נשיאים:

ויש להוכיח דברי רש"י דהשבטים לקחו כל אחד ואחד לפי מה שהוא, דהא בגמרא (בבא בתרא דף קיח.) קאמר, 'בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, היינו דצווחו בני יוסף, אלא למאן דאמר לבאי הארץ נחלק, למה צווחו וכו. והשתא מאי פריך, אם לא נחלק לקרקפתא אלא כל השבטים נטלו בשוה - שפיר היו צווחים, דלא נטלו יותר מחלק אחד, והם היו רבים מאד, ולא היה מספיק להם מה שנטלו, וצווחו שפיר. ובשביל קושיא זאת נדחק (הרשב"א) [הרשב"ם] דקושיא זאת 'מה צווחו בני יוסף' לא הוי לפי המסקנא דמסיק לשבטים אפלוג, דלמסקנא לא הוי קשה מידי. ודבר תימה הוא מאד, דסתמא דתלמודא יהיה מקשה אליבא דחד תנא קושיא דלא תהא אליבא דהלכתא, דהא מסיק בגמרא (בבא בתרא דף קכב.) דלשבטים אפלוג. אבל לפירוש רש"י ניחא, משום דכל השבטים לא לקחו רק כפי מה שהם, ואם היו מרובים - כשבט יוסף - לקחו כפי מה שהם:

והרמב"ן תירץ בענין אחר, דהכי מקשה; בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, שפיר צווחו, משום דהרבה היו מבאי הארץ, ולא היו הרבה מיוצאי מצרים, והרי לא ירשו רק ליוצאי מצרים. אבל אם נאמר דלבאי הארץ נחלק, קשיא, דליכא למימר דצווחו משום דהיה להם דוחק - כי כל שבט ושבט לקחו בשוה והם היו רבים - דזה לא יתכן, דהא הרבה שבטים היו רבים מהם, דהא יהודה היה הרבה מכל אחד, וכן יששכר וזבולון ודן. ואם כן יקשה לך למה לא צווחו הם, אלא לא צווחו בשביל שהיו רבים, בשלמא למאן דאמר וכו'. אבל תירוץ זה לא יספיק בכל הצורך, דהא שבט אפרים פחות היו הרבה ממה שהיה במנין ראשון, דבמנין הראשון היה שבטו ארבעים אלף וחמש מאות (לעיל א, לג), ובמנין השני היו ל"ב אלף (פסוק לז), אם כן אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, קשיא למה צווחו בני אפרים. ואם כן קשיא, אף למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, למה צווחו בני אפרים. וצריך לומר דהיו צווחים מפני כי רוב נחלת השבט בא למעוט השבט שהיו בעת כניסתן לארץ, כגון שהיו בשבט אפרים הרבה יתומים בעת יציאתם ממצרים, שלא היו נחשבים מיוצאי מצרים, שלא היו בני עשרים. ובעת בואן לארץ היו גדולים, ואותם לא נטלו חלק כלל למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלק, וכל אותם שנטלו חלק בארץ - שהיו אבותיהם מיוצאי מצרים בני עשרים - היו מעוט השבט של בני אפרים. ומפני כי רוב השבט היה בלא נחלה, לכך צווחו בני יוסף. אבל אין לנו ראיה על זה שנאמר כך. ואם נפרש כפירוש רש"י, לא יקשה מידי:

וכן בספרי (כאן) קאמר בהדיא "איש לפי פקדיו יותן נחלתו", מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא [ל]כל שבט ושבט כפי מה שהוא. וכן הוא אומר "וידברו בני יוסף אל יהושע וגו'" (יהושע י"ז, י"ד), מה הוא אומר אחריו "אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך בארץ הפרזי כי אץ לך בהר אפרים" (שם שם טו), עד כאן. הרי דסבירא ליה דכל שבט ושבט נטלו לפי מה שהוא. והרמב"ן מכח הגמרא דחה זאת הברייתא, ורש"י מפרש שאין ראיה מן הגמרא, ומפרש כל הסוגיא כדלעיל:

אמנם בפרשת ויחי (בראשית פמ"ח אות ה) הוכחנו דלא כרש"י, עיין שם, ואין צריך לכפול הדברים, שכבר בארנו למעלה. והגמרא דלעיל (בבא בתרא דף קיח.) כבר ישבנו האיך פריך למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה:

אמנם לי נראה דלא קשה, דכך מקשה; דאין לומר לכך צווחו משום דלא נטלו חלק יותר מן האחרים, זה לא סבירא ליה דבשביל כך היו צווחים, דהא כיון דכל אחד נטל חלק בארץ ישראל, לא היה להם לצווח - אלא אם לא נטלו כלל, אבל כל היכי שנטל - מה צווחו. דהא ארץ ישראל - אין ספק בזה שהיו יכולים להתפרנס ממנה, דכיון דהקדוש ברוך הוא הנחיל אותם את הארץ, אין ספק שהיה מנחיל אותם ארץ שהיה די להם, שכן הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן להם ארץ טובה ורחבה (שמות ג', ח'). ולפיכך פריך שפיר, דלמאן דאמר לבאי הארץ נחלק, כיון דכולהו נטלו, לא היה להם לצווח. דאין לומר כלל כי הקדוש ברוך הוא נתן להם הארץ שלא היה מספיק ליושב בה. אבל למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, לא קשיא, כי באי הארץ לא נחשבו כלל מיורשי הארץ. ופירוש נכון וברור הוא:

וברייתא דספרי גם כן יש ליישב כפשוטו, דלעולם סבירא ליה שהיו החלקים שוים, והכי פירושו; שאם היה שבט גדול מרובה באוכלסין - נתנו לו חלק גדול לישיבה, כדי שיוכל לשבת ברווחה. ואם לא היה השבט כל כך הרבה, נתנו לו חלק שהוא טוב יותר בשאר ענינים מבורכים, שאין צריך ישיבה. ומכל מקום מקוים הכתוב שאמר "לפי פקודיו", פירוש לפי אשר יש בתוך השבט; אנשים הרבה יותן לו נחלה רחבה, ולשבט שהוא קטן - יותן לו חלק שהוא מבורך בכל טוב יותר. והחלקים שוים זה נגד זה בענין הדמים. ולפיכך אמר יהושע אל בני יוסף "עלה לך היערה וכו'" (יהושע י"ז, ט"ו), פירוש, שנתן להם ארץ שיוכלו להרחיב גבולם יותר. והשתא יתורץ הכל, והוא נכון:

[יז] והגורל היה על פי רוח הקודש. דאם לא כן, אלא כמו גורל דעלמא, כיון דאמרינן דצריך ליתן לשבט מרובה חלק רב לפי פירוש רש"י, שמא לא יבא לו אותו החלק על ידי גורל. אלא על פי רוח הקודש היה, והרוח הקודש נתן כפי אשר ראוי:

פסוק נה

[יח] אלו יוצאי מצרים. דהא "למטות אבותם" כתב לך, ואין זה רק ליוצאי מצרים. והשתא מפני שקשה קראי אהדדי, דהא כתיב (פסוק נג) "לאלה תחלק הארץ", דמשמע לבאי הארץ נתחלקה, לכך צריך לתרץ 'משונה נחלה זו יותר'. והשתא יתורץ הכל; ד"לאלה תחלק" רצה לומר דלהם תחלק הארץ מתחלה, ואחר החלוקה חזר הנחלה לאבי אביהם, דכתיב "לשמות מטות אבותם" יחלקו בשוה. ואם תאמר, מנא לן דהאי "לשמות מטות אבותם" הם יוצאי מצרים, דילמא הם השבטים, ותחזור כל הנחלה אל השבטים, וכל בני שבט יורשים בשוה. ומתרץ בגמרא (בבא בתרא דף קיז:), דכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'", 'ירושה היא לכם מאבותיכם', וליוצאי מצרים קאמר להו. ולפיכך האי "לשמות מטות אבותם" ביוצאי מצרים איירי, דלהם נתן הארץ בירושה. לכך אחר שחלקו הבנים, חזרה הנחלה אל האבות של יוצאי מצרים, כי להם ניתנה הארץ:

וקשה, דאם כן, מי שהיה יתום כשיצא ממצרים, ולא היה בן עשרים, לא לקח. והטעם הוא כי לא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים, ומהיכן יקח הוא, דאבותיו לא היו מיוצאי מצרים. וכן משמע מפירוש רשב"ם, דפירש (ב"ב סוף קיז.) שלא היו הבנים הנוטלים חלק בארץ רק שלוחים להביא הירושה אל אבותם - למי שסובר דחזרה הנחלה לאבותיהם, ואם כן יתום שיצא ממצרים, דלא היו לו אבות, לא לקח כלום. וקשיא, אם כן, מאי פריך בגמרא (בבא בתרא דף קיח.) למאן דאמר לבאי הארץ נחלק מאי צווחו בני יוסף, הלא הרבה יש להם לצווח, דלא לקחו אלא אותם שהיו להם אבות, ואותן בני עשרים שבאו לארץ - ולא היה להם אבות שיוכלו להוריש להם - לא נטלו, ואם כן שפיר צווחו. ויראה, דמקשה אליבא דרבי שמעון בן אלעזר (ב"ב סוף קיז.), דסבירא ליה לבאי הארץ נחלקה, ולא מצאנו דסבר שחזר הנחלה לאבותיהם, ולדידיה פריך:

[יט] חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וכו'. דווקא נקט 'אצל אבי אביהן', דאם תחזור הנחלה אל האחים, היה כל אחד מן האחים חוזר ומוריש מה שירש, ולא היה כאן הפרש, אלא צריך לחזור הנחלה אצל אבי אביהן. והקשה הרשב"א דהוי ליה למתני בתוספתא (ב"ב פ"ז מ"ג) 'שני אחים ואביהם שיצאו ממצרים'. ויש לתרץ, מפני שסמך (רש"י) על הסיפא שאמר 'חזרה נחלה אצל אבי אביהן', ולא הוצרך לומר דבר זה ברישא. ומתחלה נקט (רש"י) 'שני אחים שיצאו ממצרים', כדי שלא תאמר דאיירי באחים באי הארץ, לכך אמר 'שני אחים שיצאו ממצרים', דאותם אחים לא ירשו דבר, דהא לא היו מיוצאי מצרים. אבל הרשב"א מפרש, דלא בעינן כלל שיהיה אבי אביהן מיוצאי מצרים, אלא גזירת הכתוב כשתשוב הנחלה אל אביהן שחולקין בשוה, אף על גב דבעלמא אין הדין כך, כאן מגזירת הכתוב נלמוד שיהיה כך, כן פירש הרשב"ם:

ותימה, אם מגזירת הכתוב, אף על גב שלזה בן אחד ולזה עשרה בנים, כשחוזרין אצל אביהן - דהם אחים - חולקים בשוה, אם כן אפילו אם לא היה לאחד שום בן, רק בת, כשחוזרין אצל האח האחד יחלקו בשוה, דמאי שנא אם חזר לו חלק אחד ולשני חוזרין לו עשרה חלקים - חולקים בשוה, אם כן אפילו אם לא יחזור לו דבר - יחלקו בשוה. ואם כן למה קאמר התם (בבא בתרא דף קיח.) למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה לא לקחו בנות צלפחד חלק אביהם צלפחד, רק חלק בנכסי חפר על ידי חזרה, ולמה לא יטלו חלק בנכסי צלפחד גם כן, דכשמחזירין הבנים - בני אחי צלפחד - אל אביהם, יהיה יורש צלפחד גם כן, ומוריש לבנותיו, ולמה קאמר הא דתנן (בבא בתרא דף קטז:) 'בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בארץ' דלא כמאן דאמר לבאי הארץ נחלק, דאפילו למאן דאמר לבאי הארץ נחלק - יהיו נוטלים בנות צלפחד שלשה חלקים. כגון, שהיו בני אחים לצלפחד ובני אחים לחפר, והשתא בני אחים של חפר היו מחזירין אל אביהם, אחיו של חפר, וירש חפר עמו, וחזר צלפחד לירש הימנו, ובני אחים של צלפחד החזירו הירושה לאביהם, וחזר צלפחד וירש עמו. אלא אם יאמר הרשב"א דלעולם מחזירין לחפר ולא לאחי צלפחד, דכיון דחפר הוא אביהם, מחזירין לחפר ולא לאחי צלפחד. וזה תימה לסברת הרשב"א, דכיון שהוא מפרש "לשמות מטות אבותיו" לחזור אל האחים, וכשחזרו אל האחים חולקים בשוה, למה נצטרך עוד לחזור אל חפר, דהוא אביהם. בודאי בשלמא לפירוש רש"י, דאין מחזירין אל אביהן, רק אל אבי אביהן, נוכל לומר כך. אבל לפירוש הרשב"א, שגזירת הכתוב הוא דיחזור לאביהן בלבד, ויליף ליה מן "לשמות מטות אבותיו", אין לנו בשום אופן לומר להחזיר הנחלה אל אבי אביהן:

אך קשיא על פירוש רש"י קושית הרשב"א, דהוי ליה למכתב 'לשמות מטות אבות אבותם', כיון דחזרה נחלה אצל אבי אביהן. ואין זה קשיא, ד"לשמות מטות אבותם" נמי קרי 'אבי אביהן', דהא בעי למימר ד"לשמות מטות אבותם" פירושו שתחזור הנחלה עד השבטים, וכל השבט יחלוק בשוה. רק דכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה". ולפיכך אבי אביהן נמי קרי "אבותם". ולאבותיהן ממש ליכא למימר, דאם כן חזרה למה לי, אלא שהיה חוזר לאבי אביהן:

אבל פירוש רש"י לא יתכן מתוך ברייתא דספרי (כאן), דקאמר שם 'למה זה דומה, לשני אחים כהנים בעיר, לזה בן אחד ולזה שלשה בנים, ויצאו לגורן, זה נטל סאה, וזה נטל שלשה סאין, והורישו אבותיהן, וחזרו וחלקו בשוה'. מוכח דלא היה כאן רק שני אחים, ואין צריך כלל לאבי אביהן:

אבל הפירוש האמיתי, דודאי אין צריך כלל לחזור אצל אבי אביהם, רק לאחים עצמם, ואפילו הכי חולקים בשוה. ואין הטעם משום גזירת הכתוב, דאין זה גזירה, רק הטעם כי ליוצאי מצרים ניתנה הארץ, כדכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה", אבל חלוקת הארץ לא נתן להם, דהא הם לא זכו בה, וחלוקת הארץ נתנה לבאי הארץ. ולפיכך לא חלקו יוצאי מצרים ביניהם הארץ, רק הבנים שהם באי הארץ חלקו, כפי שהיו באי הארץ. ומכל מקום לא היה נשאר כך החלוקה, דאם כן לבאי הארץ ניתנה הארץ, והתורה אמרה "לשמות מטות אבותם", ולפיכך ליוצאי מצרים חזרה הארץ, רק בירור החלוקה היה על ידי הבנים, וחזרה הנחלה לאבותיהן יוצאי מצרים. ושני אחים יוצאי מצרים חלקו בשוה, כיון שלא היה ביוצאי מצרים חלוקה לכל אחד ואחד, אם כן היו שני האחים ביחד זוכים בחלק בניהם, ולא כל אח ואח בפני עצמו, שכיון שלא היה החלוקה ליוצאי מצרים, כאשר חזרה הנחלה לאבותיהן - לא חזרה לכל אחד ואחד מהם נחלתו, שאם כן היה ליוצאי מצרים חלוקה, ולא היה חלוקה כי אם דווקא לבאי הארץ:

ומכל מקום אין לך לומר גם כן שאף שני בני אחים שהיו מיוצאי מצרים, והיו להם בנים באי הארץ, שתחזור הירושה לבני אחים שהיו מיוצאי מצרים, לא לאחים בלבד, דכיון דהטעם הוא שלא היה חלוקה ליוצאי מצרים, ומשום כך חוזרת הנחלה אליהם בשוה, מי יאמר לי שדווקא תחזור אל אחים ולא לשאר בני קרובים בשוה, כגון שני בני אחים או שאר קרובים, דזה אינו, דהא לא אמרינן שלא תחזור לכל אחד ואחד ירושתו בלבד רק מפני שלא היה החלוקה ביוצאי מצרים רק בבאי הארץ, ובזה שהיתה חוזרת לשני אחים ביחד - מקוים בזה שאין להם חלוקה. וכיון שליוצאי מצרים ניתנה הארץ, ראוי שיהיה לכל אחד חלקו כראוי, אך מפני שלא חלקו אותה יוצאי מצרים, לכך לא היה להם חלוקה לגמרי, ודיו שלא היה חלוקה לאחים ביחד וחזרו להם בשוה לאחים, ולא לשאר קרובים:

ועוד, כאשר חזרה הנחלה מבנים באי הארץ אל האבות יוצאי מצרים, ולא היה בהם חלוקה, אין לומר שתחזור הנחלה רק לשני אחים מיוצאי מצרים ולא לרחוקים יותר, כמו ב' בני אחים, שהרי באבות בלבד - שהם יוצאי מצרים - לא היה חלוקה, אבל בבנים - באי הארץ - היה חלוקה, מפני שאין חלוקה ביוצאי מצרים בעצמם. וכאשר חזרה הנחלה לשני אחים, הרי לא היה חלוקה לכל אחד בפני עצמו. לפיכך לא חזרה הנחלה רק לשני אחים, לא לשני בני אחים, שהרי בו בלבד לא היה חלוקה, ומיד בבנו היה חלוקה. וכן כאשר חזרה הנחלה אל יוצאי מצרים, בו בלבד לא היה חלוקה. וכאשר חזרה הנחלה לאחים בשוה, הרי לא היה לו בעצמו חלוקה, ואין צריך יותר:

והשתא יתורץ הכל. ואם היה לאחד מהם בת ולשני בן, לא חזרה חלק נחלה ליוצאי מצרים, ויחלקו האחים בשוה, ותטול הבת חלק אחד, דזה אינו, שכיון שלא היה לכל אחד בן שיזכה בחלוקה במקומו, אין האח מיוצאי מצרים זוכה בשום דבר, ואין לו חלק בארץ כלל. שצריך שיהיה בנו עומד במקומו זוכה בחלוקה, ואחר כך מחזיר אל אביו, וזה לא היה לו חלוקה. כך פירוש ההלכה, והיא באמת הלכה חמורה היא וקשה, ופרשנו אותה בזכות הרחמים. הדברים הם ברורים, ולית בהו ספיקא וקושיא:

פסוק סב

[כא] למה נמנו בני עשרים. כתב הרא"ם, כאן נתן הכתוב טעם בעצמו למה לא נמנו בני כ', ואינו אחד מן הטעמים שנתן למעלה בפרשת במדבר (רש"י לעיל א, מט); אי משום כדי שלא יהיה נגזר גזירה של מרגלים עליהם, אי משום כדאי הוא לגיון שלי. וקשה, למה הוצרך ליתן טעם למעלה, והלא הכתוב (כאן) נתן הטעם בפירוש "כי לא ניתן להם נחלה וכו'", כך הם דברי הרא"ם. ולא קשיא מידי, דהא אינו מספיק טעם זה, דאף על גב דאינם נוחלין עם ישראל, וכי בשביל זה צריך שיהיה להם מנין בפני עצמו מבן חודש - שלא היו מונין בו ישראל, ימנה אותם מבני כ', ולא יהיו בכלל נוחלי הארץ. ולפיכך הוצרך לטעם דלעיל לתרץ לך למה נמנו במנין מיוחד. ומה שנתן הכתוב טעם מפני כי לא ניתן להם נחלה, ולא כתב מפני שכדאי לגיון שלי שיהא נמנה בפני עצמו, כי טעם לגיון שלי מספיק למעלה, מפני שלא בא הכתוב (לעיל) רק למנותם, ומפני טעם כי 'כדאי לגיון שלי' לכך נמנה בפני עצמו. אבל כאן שנמנו ישראל מפני נחלת ישראל, אי לאו טעמא "כי לא ניתן להם נחלה וכו'", היה להם למנות עם ישראל בשביל נחלת הארץ, אלא שלא נחלו עם ישראל, לכך לא התפקדו עם בני ישראל. וזה פשוט:

פסוק סד

[כב] אבל על הנשים לא נגזרה גזירה וכו'. דאם לא כן, "איש" למה לי: