גור אריה על רש"י במדבר יח
<< · גור אריה על רש"י · במדבר · יח · >>
[א] למשה אמר שיאמר לאהרן. שהרי בני ישראל היו אומרים למשה "הן גוענו כולנו אבדנו" (ר' לעיל יז, כז), ולא השיב להם משה רבינו עליו השלום על תקנתן, אלא שזאת התשובה היא למשה שיאמר לאהרן בשביל תקנתן. והנה על כרחך למשה נאמר, שאם לא כן, לא היה משה משיב להם על תקנתן, אלא אם נאמר שהם שאלו למשה מה תקנתן, והקדוש ברוך הוא השיב לאהרן, וזה אינו. ופירוש זה נעלם מהרא"ם, שהקשה למה לא שנו בספרי על פרשה ראשונה שהיא נאמרה למשה רבינו עליו השלום, ושנו אותו בפרשה שניה (פסוק ח). והיינו טעמא, מפני שבפרשה ראשונה הכתוב מוכיח בהדיא שלא לאהרן נאמרה אלא למשה, מטעם שפירשנו שישראל שאלו על תקנתן. וזהו שדקדק רש"י בלשונו 'למשה אמר שיאמר לאהרן על תקנתן של ישראל', ולא הוצרך (הסיפרי) לדרוש רק בפרשה שאחריה (פסוק ח):
ועוד, כאשר תדקדק בלשון הכתוב תדע ההפרש שביניהם, דבפרשה ראשונה נאמר (כאן) "ויאמר", שלשון אמירה נאמר על הענין, ושפיר יש לפרש שאמר לאהרן על ידי שליח, שכן תמצא בכתוב "ויאמר ה' לה" בפרשת תולדות (בראשית כ"ה, כ"ג), והיה זה על ידי שליח, כמו שפרשו רז"ל (ב"ר סג, ז). וכן "ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך" (שמות י"ח, ו'), על ידי שליח היה (רש"י שם). ויכול לשלוח ענין אחד על ידי שליח. אבל "וידבר" שייך על הדבור היוצא על חתוך הקול, והוה אמינא שלא נאמר דבר זה על ידי שליח, לפיכך הוצרך (הסיפרי) לפרש על "וידבר אל אהרן" (פסוק ח) 'למשה דבר שיאמר לאהרן'. אבל בלשון אמירה, שהוא נאמר על הענין, שייך שפיר על ידי שליח, ואין צריך לפרש:
ואין להקשות, תיפוק ליה מהא דכתב רש"י בפרשת ויקרא (ויקרא א', א') י"ג מעוטין נאמרו למעט את אהרן מן הדברות, יש לומר, דהתם איירי בדברות שנאמרו למשה ולאהרן, אבל כאן לאהרן בלבד נאמר, הוה אמינא כיון דלא נזכר משה כלל - לאהרן לבד נאמר (כ"ה ברא"ם):
[ב] מבני קהת אבי עמרם. דאין לומר דווקא על בני עמרם מזהיר, [ד]הרי כבר כתיב "אתה ובניך", ומה אתא עוד לרבויי "ובית אביך". [ו]אין לומר בני משה, [ד]לא מצאנו שיהיה לבני משה שום קדושה יתירה על בני קהת - שיכלול אותם בפרט על שמירת המקדש יותר מבני קהת:
[ג] יתחברו עליכם להזהיר וכו'. לא שיהיה ההתחברות בענין שמירת המקדש, דאם כן לא היה ענין זה שייך לכאן. וכבר נצטווה על זה, שאמר "וילוו עליך וישרתוך ואתה ובניך לפני אהל מועד", ולמה לי עוד, אלא כך פירושו "וילוו עליך" בענין האזהרה לישראל. ומה שכתוב אחריו "וישרתוך", רצה לומר שהם ישרתו אותך בשמירת שערים (רש"י כאן), ובאותה עבודה חייבים להזהיר את ישראל שלא יקרבו אליהם זרים:
[ד] בשמירת שערים וכו'. אבל לא שישרתו אותו בביתו של אהרן, דלא היו נתונים הלוים אלא לה', כדכתיב (פסוק ו) "נתונים לה'", ולא לאהרן:
[ה] אני מזהיר אתכם על כך. דאם לא כן, מה ענינו לכאן, שפרשה זאת כולה לאהרן וללוים נאמרה על תקנתן של ישראל (רש"י פסוק א), ובזה אין תקנה לישראל. דודאי גם ישראל היו יודעים שלא יקרבו אליהם, ומכח זה היו אומרים "האם תמנו לגוע" (לעיל יז, כח), ולפיכך על כרחנו צריכין אנו לפרש הכתוב שהוא מזהיר הלוים שיהיו הם מזהירים ישראל שלא יקרב זר. והא דאמרינן בפרק הנשרפין דקרא דהכא אזהרה שלא יקרב זר, היינו מדכתיב "וזר לא יקרב אליכם", והוי למכתב 'ושמרו משמרת אהל מועד אשר לא יקרב איש זר', והוי קאי על הלוים בלבד, מאי "ולא יקרב זר", שמע מיניה דאישראל קאי, לכך פירש המקרא שהלוים מצווים שיזהירו את ישראל שלא יעברו ישראל הלאו של "ולא יקרב זר":
[ו] כמו שהיה כבר. דאם לא כן, "עוד" למה לי:
[ז] יכול לעבודתכם וכו' תלמוד לומר נתונים לה'. והשתא האי "לכם מתנה נתונים" רצה לומר שהוא מתנה להם מה שנתן הקדוש ברוך הוא הלוים להם לעזר, שהרי אם לא היה שהלוים נתונים להם, היו צריכין הכהנים לעשות הכל (כ"ה ברא"ם):
[ח] במתנה נתתיה לכם. לא שהעבודה היא מתנה להקדוש ברוך הוא, שאין זה כן, כי העבודה להקדוש ברוך הוא מחויב, ואין העבודה מתנה, אלא שנתן העבודה להם במתנה. וקשה, למה לי [לומר] שהקדוש ברוך הוא נתן להם העבודה במתנה. ותירץ הרמב"ן, שהכתוב בא לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יומת, כי אחר שאני נתתי לכם במתנה, העונש מי שיבא ויקח מכם יותר גדול, דהרי אני רוצה ליתן לכם מתנה. ודומה למלך בשר ודם שרוצה לכבד את עבדו, מאחר שכוונתו לכבדו - אחר שבא ליטול ממנו - מכעיס המלך:
[ט] בשמחה. לפי שלשון "הנה" כלומר שאני מוכן ומזורז לזה, וזה מי שעושה דבר ברצונו ובשמחה. והא דכתיב (ר' בראשית ו, יז) "ואני הנני מביא מבול מים", שיש שמחה באבדון של רשעים (סיפרי כאן). והא דאמרינן בפרק קמא דמגילה (סוף י ע"ב) שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים, ומקשה, והא כתיב (דברים כ"ח, ס"ג) "כן ישיש ה' עליך וגו'", ומתרץ הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ואמרינן נמי (מגילה סוף י ע"ב) מאי "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות י"ד, כ'), בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טבעו בים ואתם רוצים לומר שירה:
ונראה דלא קשיא, דודאי אין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא בשעת המבול, דכתיב (ר' בראשית ו, ו) "ויתעצב ה' אל לבו", ואיך יתכן לומר שיש שמחה לפניו, אלא הכתוב אומר שיש שמחה באבוד רשעים, דהיינו שאחרים ששים, וכיון שיש שמחה באבוד רשעים כתב אצלו לשון "ואני הנני", שהוא לשון זריזות, אף על גב דאין שמחה לפניו באבוד רשעים, אין "הנני" הכתוב לשון שמחה, רק שהוא לשון זריזות, הזריז לדבר, והזירוז הוא שמחה בכל מקום, רק שאצל המבול, מפני שאינו שמח במפלתן של רשעים, מכל מקום הוא זריז לדבר, שהרי טוב הוא שיאבדו רשעים. אבל גבי מתנות כהונה, בודאי הוא שמחה גמורה, שאין שום דבר שלא יהיה הזריזות שמחה. והא דאמר בספרי (כאן) יש שמחה לפני המקום כשיאבדו רשעים, משמע שיש שמחה גמורה, אין זה שהוא שש, רק שאחרים ששים, וזה שאמר שיש שמחה לפניו:
[י] ארבע ועשרים מתנות כהונה. כל הדברים שיש לכהנים, כגון תרומות ומעשרות ובכורים, הם כ"ד. ונתן אותם לו הקדוש ברוך הוא בברית מלח, כמו שברית כרותה למלח שלא יסריח (רש"י פסוק יט), כן לא יתבטל מהם כ"ד מתנות כהונה:
[יא] שאתה צריך לשמרן בטהרה. לא שיהיו שומרים אותם מן הזרים שלא יאכלו אותה, דומיא "ומשמרת אהל מועד" (ר' פסוק ד), שהרי התרומה ביד זרים היתה, ומי שמרה עד עתה:
[יב] למשחה לגדולה. לא למשיחת שמן, שאין תרומה אלא מדגן ותירוש (פסוק יב), דלא שייך בהו משחת שמן:
[יג] לאחר הקטרת האישים. שאין לפרש כמשמעו - שנתן לכהנים מן האש, שכל דבר שעולה על האש הוא כליל, ואין לכהנים חלק בהם, ולא יתכן לפרש אלא לאחר הקטרת האישים:
[יד] לכל קרבנם כגון זבחי שלמי צבור. פירוש, שגם הם קדשי קדשים (רש"י ויקרא כג, כ), כמו חטאות (ויקרא ו', י"ח) ואשמות (ויקרא ז', א'), ואינם בכלל קדשים קלים (רש"י שם). והוסיף הרב הלמ"ד ב'לכל קרבנם', שלא יתכן לפרש 'לרבות זבחי שלמי ציבור' אלא אם נוסף למ"ד, שהרי לא יתכן לפרש "וזה לך מן האש כל קרבנם", שלא היה לו מן האש כל קרבנם, רק הבשר אחר הקטרת האימורים, אלא פירושו "וזה לך מן האש" - לכל קרבנם יהיה לך חלק בו, דהיינו זבחי שלמי צבור. וכן כל הני שאחריו הוסיף הכתוב למ"ד, מפני שפירושו "וזה לך חלק מן הקדשים" - לכל חטאתם ואשמם, בכולם יש לך דבר בהם אחר שקרבו האימורים:
[טו] למד על קדשי קדשים שאינם נאכלים אלא בעזרה. הקשה הרמב"ן, דהא בקרא כתיב "בקדש הקדשים תאכלנו", ויהיה משמע לפי זה בלפני ולפנים, ואי אפשר שהיו הם נאכלים בקדש הקדשים במקום הארון, שלא נכנס שם אדם כי אם ביום הכפורים. ויראה, דודאי בכל מקום שכתב "בקדש הקדשים" היינו מקום שהוא לפני ולפנים, אבל כאן אי אפשר לומר כן, שהרי אין לומר שיהיו הקדשים נאכלים לפני ולפנים, שהרי כתיב (ר' ויקרא טז, ב) "ולא יבא בכל עת אל הקדש", "והיתה זאת לכם בעשור לחודש תענו את נפשותיכם" (שם שם כט), אם כן אין לפרש "בקדש הקדשים" אלא דבר שהוא יותר מקודש מן מקום ששם אוכלים קדשים קלים, דהיינו העזרה (ויקרא ו', י"ט), שהיא קדש קדשים יותר מן מקום אכילת קדשים קלים:
[טז] שהרי אלו טעונין תנופה. פירוש, שהכתוב משמע "וזה לך תרומת מתנה לכל תנופתם", דבשביל תנופתם הוא להם תרומת מתנה, ולא תליא מילתא בזה, שלא בשביל שהיה בהם תנופה נקרא "תרומת מתנה", אלא פירושו ד"לכל תנופתם" - שבתרומת מתנה יש תנופה, ובא הכתוב לפרש איזה דבר נקרא "תרומת מתנה", היינו בכל דבר שיש בו תנופה:
[יז] ולא טמאים. ולא בא הכתוב לומר שחייב לאכול כל טהור בביתך, ומי שאינו אוכל עובר בעשה, דאם כן לכתוב 'כל ביתך יאכל אותו', ואנו ידעינן שדווקא טהור, דאילו טמאים פשיטא שהם אסורים לאכול בטומאה, אלא קרא אתא דווקא טהור ולא טמא, ולאו הבא מכלל עשה - עשה (פסחים סוף מא ע"ב):
[יח] דבר אחר לרבות אשתו. דאם לא כן, רבויי ד"כל" למה לי:
[יט] הוסיף לך הוייה אחרת. כלומר מיתורא ד"לך יהיה", דמשמע שיהיה לכהן, לומר לך שהרשות ביד כהן לאכלו בשני ימים ולילה אחד, שלא תאמר ליום ולילה. והקשה הרא"ם, דהא פירש רש"י "שנה בשנה" לקמן בפרשת ראה (דברים ט"ו, כ') שאם שחטו בסוף שנה נאכל בשנה אחרת, והיינו אותו יום שהוא בשנה אחרת, למד על הקדשים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד, ואם כן למה לי למכתב "לך יהיה":
ויראה לי, דאי מקרא דהכא הוה אמינא דוקא היכי ששחטו בתוך שנתו מותר לאכול אותו לשני ימים ולילה אחד, אבל אם שחטו בסוף שנה, כיון דמצוה להקריבו תוך שנתו כדלקמן (רש"י שם), גם כן מצוה לאכול אותו באותו שנה, לכך כתב "שנה בשנה", [ד]מותר לאכול בשנה השניה. ואי כתב "שנה בשנה", הוה אמינא שמצוה לאכלו לשני ימים ולילה אחד, כלשון הכתוב "תאכלנו שנה בשנה", משמע שמצוה לאכול ממנו כל שני ימים, לכך כתב "לך יהיה", ללמדך שנתן לו במתנה, אם ירצה לאכול אותה מותר לו לאכול לשני ימים ולילה אחד. אף על גב דבספרי יליף לה בשלמים דאין צריך לאכול ממנו בב' ימים, מדכתיב (ויקרא ז', ט"ז) "והנותר ממנו יאכל", שמא בעי קרא לשלמים, וצריך קרא לבכור, דלא ילפינן מהדדי, לכך בעי קרא בבכור דאין מצוה לאכול בשני ימים:
אבל פירוש זה אין צריך, דבבכורות פרק עד כמה (כז ע"ב) אמרינן בהדיא דהנך תרי קראי "לך יהיה" 'הוסיף הויה אחרת' הוא אליבא דרב, והך קרא ד"לפני ה' תאכלנו שנה בשנה" הוא אליבא דבי רב, והתם מתרץ קראי ד"לך יהיה" אליבא דבי רב, וקרא ד"שנה בשנה" אליבא דרב. ורש"י כתב בפרשה זאת אליבא דרב, ובפרשת ראה כתב אליבא דבי רב. לכך קאמר (רש"י) כאן 'בא רבי עקיבא ולימד', לומר דלאו אליבא דכולי עלמא הוא, ורבי עקיבא כרב סבירא ליה:
[כ] וחלק לא יהיה לך אף בביזה. דאם לא כן, הרי כבר נאמר "בארצם לא תנחל", ומאי צריך להוסיף עוד "וחלק לא יהיה לך בתוכם". וקשיא לי, דאי לא כתב "וחלק לא יהיה לך", הוה אמינא שדוקא על ידי גורל השוה אין להם, אבל שלא על ידי גורל - יש להם, קמשמע לן "וחלק לא יהיה לך". ויש לתרץ, אחר דמיעט הכתוב שלא יקחו חלק בשוה, מהיכי תיתי לומר שיקחו חלק שלא על ידי גורל, דאי מלוים שלקחו ערי מקלט והערים הנוסף עליהם (להלן לה, א-ח), התם גלי רחמנא, אבל הכא דלא גלי - לא גלי:
[כא] הלוים ישאו עון ישראל. ולא שיהיה פשוט - והלוים ישאו עון עצמן, דגם כל איש נושא עון עצמו, והכתוב אומר (ר' פסוק כא) "ולבני לוי נתתי את המעשר חלף עבודתם", משמע בשביל שנתתי להם המעשר לכך "והם ישאו עונם" של ישראל. וגם אין פירושו שישראל הם ישאו עון עצמם, דאם כן מה ענין הכתוב זה לכאן, דמדבר רק בלוים למה נתן להם המעשר. אלא על כרחך פירושו הלוים ישאו עון ישראל, ולפיכך נתן להם המעשר:
[כב] הכתוב קראו תרומה וכו'. דאם לא כן, פתח במעשר - "כי את מעשר בני ישראל", וסיים בתרומה - "אשר ירימו לה' תרומה" (כ"ה ברא"ם), אלא שהמעשר נקרא "תרומה" בשביל שיש בו עדיין תרומת מעשר:
[כג] תרומת מעשר וכו'. אבל איפכא ליכא למימר - שיהיה תרומה גדולה כתרומת מעשר, דהא כתיב "כתרומת גורן וכתבואת יקב", והיינו [תרומה] גדולה, שהיא נקחת מן הגורן מיד, לאפוקי תרומת מעשר שאינה נקחת מן הגורן עד שנתן המעשר ללוי, והוא נותן מן המעשר תרומת מעשר מן המעשר:
[כד] כן תרימו גם אתם תרומת ה'. רצה לומר, אין "גם אתם" פירושו כמו שישראל נותנים תרומת מעשר כן תרימו גם אתם, דלא מצאנו שיהיו ישראל נותנים תרומת מעשר, אלא פירושו כמו שהם נותנים תרומה גדולה. ומפני שהוקשה לו מאי ענין זה לזה, שאיך מדמה הכתוב ענין הרמת תרומת מעשר לתרומה גדולה, דאין לומר שבא הכתוב לומר שאיסור שלהם שוה, זה כבר כתוב (פסוק כז) "ונחשב לכם תרומתכם וגו'" (רש"י שם), לפיכך צריך לומר שהכתוב בא לומר כי המעשר הוא נחלתכם, לכך צריכין אתם לתרום מנחלתכם כמו שישראל נותנים תרומה מנחלתן. והאי "כן תרימו" קאי אקרא שלפניו (פסוק כז) "כדגן מן הגורן", ועליו קאי "כן תרימו גם אתם" מעשר שלכם:
[כה] שאם הקדימו בן לוי בכרי וכו'. דאי לא הקדימו, הרי צריך הישראל להקדים תרומה גדולה קודם המעשר, דכתיב (דברים י"ח, ד') "ראשית דגנך", אלא צריך לומר אם הקדים הישראל ונתן בדיעבד המעשר קודם תרומה גדולה, שצריך ליתן תרומה גדולה מן המעשר. ודווקא שהקדימו בכרי, אבל אם נתן לו המעשר בשבלים פטור הלוי מתרומה גדולה, דלא נתחייב הלוי אלא בתרומה אחת, דהיינו בתרומת מעשר, כדכתיב "כן תרימו גם אתם תרומת ה' מעשר מן המעשר", מעשר אחד אמרתי ולא שתי מעשרות. אבל בכרי, שכבר משעה שנעשה דגן (ו) נתחייב בתרומה גדולה (בבא מציעא דף פח:), אף על גב שהקדימו הלוי צריך ליתן תרומה גדולה. כך מסקינן בגמרא בפרק קמא דביצה (דף יג:):
[כו] לאחר שתרימו תרומת מעשר וכו'. פירוש, דהאי "חלבו" - דאיירי בתרומת מעשר (רש"י כאן) - בא ללמוד שהמותר מותר לזרים, שלא תאמר כשם שתרומה שהיא נתנה לכהנים אסורה לזרים (ויקרא כ"ב, י'), כן המעשר אסור לזרים. ומה שפירש (רש"י) 'לאחר שתרימו תרומת מעשר', אין כוונת הרב שנפרש בי"ת של "בהרימכם" 'לאחר' כמו שהבין הרא"ם דברי רש"י, שמעולם לא כוון לו, אלא פירושו כמשמעו - כאשר אתם מרימים את חלבו, דהוא תרומת מעשר, אז ונחשב לכם המותר חולין. והבי"ת הוא כמו "באכלכם מלחם הארץ" (לעיל טו, יט). אלא מפני שהלשון משמע שנעשה חולין בהרימכם חלבו, פירש (רש"י) שאין הכתוב רצה לומר על שעת הרמה, שלא נעשה חולין בשעת הרמה, אלא כוונת הכתוב שלאחר שתרימו נחשב חולין וכו':
[כז] הא אם לא תרימו וכו'. כלומר, דודאי קרא לגופיה לא צריך, דפשיטא אם ירימו שלא ישאו חטא, אלא קרא רצה לומר 'הא אם לא תרימו ישאו חטא'. וכן "לא תחללו ולא תמותו" לא אתא לגופיה, דמהיכי תיתי שימותו כאשר ירימו התרומה (כ"ה ברא"ם). ומה שלא כתב בפירוש שימותו אם לא ירימו, והוצרך לכתוב שמכלל לאו אתה שומע הן, כבר נתבאר (לעיל פ"ד אות י) שהוא בשביל זה שלא תאמר שהמיתה היא בידי אדם, כמו סתם מיתה, והשתא שנכתבה מכלל לאו, אין לפרש אותה רק בידי שמים. ועיין בפרשת במדבר (שם), ושם נתבאר היטב: