ברטנורא על ראש השנה ג
משנה ראש השנה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
ראוהו בית דין וכל ישראל - בליל שלשים. דסלקא דעתך אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל, אפרסמא ליה מלתא דביום שלושים נראה לקדשו, קמ"ל דאם חשיכה והגיע ליל אחד ושלשים ולא אמרו בית דין מקודש, מעברים אותו וקובעים ראש חודש יום ל"א:
נחקרו העדים - הכי קאמר, אי נמי נחקרו העדים בלבד ולא הספיקו לומר מקודש עד שהגיע ליל של ל"א, מעברים אותו. דסד"א תהוי חקירת עדים כתחלת דין, ומקודש מקודש כגמר דין, וגמר דין הוי בלילה ונקדשיה בליליא, קמ"ל דלא, שאין מקדשין את החודש בלילה . ומיהו אם ליל שלשים ראו הירח עם שקיעת החמה ויש שהות ביום לומר מקודש קודם צאת הכוכבים, מקדשין אותו, דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים:
יעמדו שנים ויעידו - מתניתין איירי כגון שראוהו בית דין בלילה ליל שלשים, ואי אפשר לקדשו בלילה . הלכך למחר יעמדו שנים ויעידו, דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדשו. אבל אם ראוהו בית דין עם שקיעת החמה בזמן שיש שהות לומר מקודש, יקדשוהו בראייתם, דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראיה, דהא גבי קידוש החודש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש:
יעמדו שנים - למחר כשבאים לומר מקודש:
ויושיבו מחבריהם אצל היחיד - ואף על גב דיחיד מומחה דן אפילו ביחידי, קדוש החודש לא הוה ביחידי . שאין לך מומחה לרבים יותר ממשה רבנו וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך , דכתיב (שמות יב) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החודש הזה לכם:
שהוא קרן - ואינו קרוי שופר, דכתיב (דברים לג) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו. וגבי ר"ה שופר כתיב (ויקרא כה) והעברת שופר תרועה, וגמרינן ר"ה מיובל:
בקרן היובל - ויובל דכרא הוא, דאמר רבי עקיבא כשהלכתי לגליא היו קורין לדכרא יובלא, אלמא אפילו שופר של איל נקרא קרן. ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר . דפרה, קרן איקרי שופר לא אקרי. והלכה כחכמים:
של יעל פשוט - דלתפלה בעינן פשוטות:
ופיו מצופה זהב - בשל מקדש קאמר:
שופר מאריך - לאחר שחצוצרות פוסקים תקיעתם נשמע קול השופר:
בשל זכרים - אילים:
ושתי חצוצרות באמצע - שני שופרות היו להם אחד מכאן ואחד מכאן, וחצוצרות באמצע:
שמצות היום בחצוצרות - דסתם תענית על צרת צבור, וכתיב (במדבר י) על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. ודוקא במקדש עושין כן, אבל בגבולים בזמן שיש שופר אין חצוצרות ובזמן שיש חצוצרות אין שופר, דכתיב (תהלים צח) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' אין, שלא לפני המלך ה' לא:
שוה היובל לר"ה לתקיעה - בפשוטים. ואע"ג דתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים וחזרות שדות לבעליהן, אפילו הכי כעין ראש השנה בעי, דגמרינן בגזירה שוה משביעי שביעי, שיהיו כל תקיעות שבחדש השביעי שוות זו כזו. פ"א לתקיעה, למנין התקיעות. ולברכות, למנין הברכות. דבעי למימר מלכיות זכרונות ושופרות ביום הכיפורים של יובל כמו בראש השנה:
רבי יהודה אומר כו' - ואין הלכה כרבי יהודה ולא כתנא קמא. אלא הלכה בין ראש השנה בין יום הכיפורים של יובל, שניהם בשל זכרים כפופים:
שופר שנסדק ודבקו - בדבק פסול. דהוה ליה כשני שופרות . והני מילי נסדק לארכו. אבל נסדק לרחבו, אם נשתייר ממקום הנחת פה עד מקום הסדק כדי שיעור תקיעה כשר, ואם לאו פסול. וכמה שיעור תקיעה, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:
ניקב וסתמו - דוקא שסתמו במינו ונשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, כשר. ואם חסר אחד מן התנאים הללו, פסול:
בור - חפירה בקרקע:
דות - מקום מוקף מחיצות על הארץ:
פיטם - כלי גדול של חרס:
אם קול שופר שמע - העומד חוץ לבור, ושמע קול תקיעת התוקע בבור. דאילו אותן שבבור לעולם יצאו, שהן שומעין קול שופר לעולם:
אם כיון לבו - לצאת:
יצא - ואע"פ שלא נתכוין התוקע להוציאו. הכא מיירי בחזן הכנסת שתוקע שהוא מתכוין להוציא כל השומעים קול תקיעתו, הלכך אע"ג דלא נתכוין להוציא זה העובר אחורי בית הכנסת ולא ידע ליה, יצא. אבל התוקע להוציא יחיד ידי חובתו בעינן שיתכוין שומע ומשמיע:
והיה כאשר ירים משה ידו וכו' - משום דאיירי לעיל בכוונת הלב, תנא נמי להך דאית בה בשעה שמכוונים לבן לאביהם שבשמים הם מתגברים: