ברטנורא על נידה ז

משנה נידה, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

דם הנדה - מטמאין לחין. דכתיב (ויקרא טו) והדוה בנדתה, מה שזב ממנה טמא כמותה , ובשעה שזב לח הוא:

ומטמאים יבשים - דכתיב [שם] דם יהיה זובה, בהוייתו יהא, ואע"פ שנתייבש :

ובשר המת - מטמא יבש, דכתיב (במדבר יב) או בעצם אדם, אדם דומיא דעצם, מה עצם יבש אף בשר יבש:

והניע - רוק רך שיוצא ע"י נענוע. ואני שמעתי, ליחה היורדת מן החוטם. וממעינות הזב הן והוו אב הטומאה:

והשרץ - דכתיב (ויקרא יא) הנוגע בהם במותם, כעין מותם, דהיינו כשהם לחים כמו שהיו בעת מותם. אבל כל זמן שהשדרה קיימת והעצמות מחוברות בשדרה, הואיל וצורתו ניכרת, כלח הוא נחשב:

והנבלה - דכתיב [שם] כי ימות, כעין מיתה:

והשכבת זרע - שצריך שיהא ראוי להזריע:

מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין - הזוב מטמא לח ולא יבש, דכתיב (שם טו) רר בשרו את זובו, כמין ריר שהוא לח. כמו ויורד רירו על זקנו (שמואל א כא):

והניע והרוק - דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק, ובעת שירוק לח הוא: וכמה היא שרייתן דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין הן:

בפושרין מעת לעת - אבל אי צריכי טפי מים חמים, או יותר מזמן מעת לעת, יבשין הן:

ר' יוסי אומר בשר המת יבש, טהור מלטמא בכזית - אבל מטמא טומאת רקב כמלוא תרווד. ואין הלכה כר, יוסי:

(ב)

מטמא למפרע - כל טהרות שנמצאו במבוי. דמבוי רשות היחיד הוא לענין טומאה, וספיקו טמא:

או עד שעת כיבוד - מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן , ואם היה שם שרץ היה רואה אותו:

וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע - כל טהרות שעשתה האשה מיום כבוס. אבל אותן של קודם כיבוס, לא, מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהם בשעת כיבוסיהן :

היבש מטמא למפרע - עד שעת כיבוד. דאיכא למימר לאחר כיבוד מיד נפל:

אבל הלח אינו מטמא למפרע - אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין יכול להיות עכשיו לח. אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה, לא, דהא לח הוא, ואי מההיא שעתה נפל, הוה מתעביד יבש. ודוקא בשרץ הוא דפליג ר' שמעון בין לח ליבש. אבל בכתם, אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כיבוס, דאימר יבש היה ומיא הוא דנפל עליה. אבל בשרץ ליכא למימר הכי, דאי איתא דמים נפול עליה, אמרטוטי אמרטוט . ואין הלכה כר' שמעון:

(ג)

הבאים מרקם - שהן נכרים ודמן טהור . ואע"ג דרבנן גזרו על הנכרים שיהיו כזבים לכל דבריהם, על כתמיהם לא גזרו:

מרקם - בין קדש ובין שור, מתרגמינן בין רקם ובין חגרא:

שהן גרים - ודמן טמא:

וטועים - כלומר, לא צניעי כולי האי, ואין מצניעים את כתמיהן, הלכך חיישינן שמא כתמים של אשה נדה הן:

הבאים מבין הגויים טהורים - דלא גזרו רבנן על כתמיהן, כיון דדמן ודאי טהור מן התורה:

מבין ישראל ומבין הכותים ר' מאיר מטמא - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, מבין ישראל ומבין הכותים, טמאים, דכותים גרי אמת הן ודמן טמא. כתמים הנמצאים בערי ישראל דהיינו במקום גלוי, טהורים, דלא נחשדו על כתמיהן ואצנועי מצנעי להו. הנמצאין בערי כותים, ר' מאיר מטמא, דכותים נחשדו על כתמיהן. וחכמים מטהרים, שלא נחשדו על כתמיהן ומצנעי להו, ותלינן להאי כתם בדם חיה או בהמה, דאילו דם אשה נדה, לא היה נמצא במקום גלוי, דאינהו נמי מצנעו להו כישראל. וכבר נפסקה ההלכה דבזמן הזה גזרו על כותים להיות כנכרים לכל דבריהם, וכתמיהן טהורים ככתמי הנכרים:

(ד)

בכל מקום - במקום ישראל:

טהורים - שחזקתן אינן מדם נדה, דאצנועי מצנעי להו:

בית הטומאות - חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדותן:

קוברין שם - לפי שעה , כדי שיסלקו אותן לאחר זמן. ולפי שאין אנו יודעין אם הסירו אותן אם לאו, מטמאים באוהל:

(ה)

נאמנים לומר קברנו - דטומאת מת מידי דאורייתא היא. וכגון שכהן כותי עומד שם ותרומה בידו ואוכלה , דליכא למיחש שמא תרומה טמאה היא. ובלאו הכי אין נאמנין, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול, ולא אכפת להם אם אנו חוטאין על פיהם:

אם בכרה - והוא שראינוהו עובד וגוזז בו . דאי לאו דידע דלאו בכור הוא, לא עבר אדאורייתא, דכתיב (דברים טו) לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך:

נאמנים על ציון קברות - לציין. מקום הקבר. וסומכין עליהן . ואע"ג דמדרבנן הוא, כיון דכתיבא, זהירין ביה. דכתיב (יחזקאל לט) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון:

לא על הסככות - אילן המיסך על הארץ וענפיו מובדלים וידוע ודאי שיש קבר תחת אחת האהלות ואין ידוע איזה הוא, ובא כותי והעיד על אחד שזה טהור, אינו נאמן, לפי שאינו חש על הספק:

ולא על הפרעות - אבנים גדולות בולטות מן הגדר, וקבר תחת אחת מהן ואין אנו יודעים תחת איזו מהן, ובא כותי והעיד על מקצתן שהן טהורות:

אינו נאמן - משום דלספיקא לא חייש:

בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר. וכל מאה אמה של סביבות הקבר אוקמינהו רבנן בחזקת טומאה, שמא גלגלה המחרישה והוליכה עצם כשעורה מן המת. ופרס, לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם. ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה:

זה הכלל - לאתויי תחומים ויין נסך. שאין כותי נאמן לומר עד כאן תחום שבת, דתחומין דרבנן, וכותים לא סבירא להו. וכן אין נאמנים על יין נסך, לפי שאין נזהרים ממגע נכרי. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בדורות הראשונים, אבל בזמן הזה, הן כנכרים לכל דבריהם: