ברטנורא על כלאים ה

משנה כלאים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כרם שחרב - עשר גפנים לבית סאה. שיש בקרקע של בית סאה עשר גפנים לא פחות מכן:

ונטועות כהלכתן - דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ואין רחוקות זו מזו ט"ז אמות ולא פחות מארבע אמות :

כרם דל - שגפניו מועטים ואעפ"כ דין כרם יש לו. ואין זה קרחת הכרם דאותו חרב מאמצעו וזה נחרב מכל צד:

ערבוביא - שאין הגפנים מכוונים כשורה:

אם יכול לכוין - בכל הכרם שתים כנגד שלש, כגון שיביא חוט ומותח ומוצא הגזע מכוון שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב אע"פ שהנוף אינו מכוון הרי זה כרם. אבל אם מוצא הנוף מכוון והגזע אינו מכוון אין זה כרם:

כתבנית כרמים הרי זה כרם - ובעי הרחקה ט"ז אמות, ואין הלכה כרבי מאיר:

(ב)

כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות - שאין בין שורה לשורה ארבע אמות:

אינו כרם - ומרחיק ששה טפחים וזורע את השאר, דכיון שאין יכול לחרוש בשוורים ביניהם אין שם כרם עליו:

וחכ"א כרם - דרואים את האמצעיים כאילו אינם ומצטרפין החיצונים אם יש ביניהם ריוח הראוי להם. לפי שדרך בני אדם ליטע שורות רצופות הרבה ביחד ואותן שראויין להתקיים ולהעשות כרם ישארו כרם והשאר יהיו לעצים הלכך אלו האמצעיים הנטועים בתוך הריוח הראוים להיות בין שורה לשורה רואים אותם כאילו הם עצים בעלמא והחיצונים מצטרפים להיות כרם:

(ג)

וזורעים בתוכו - דחשיב הפסק ורשות אחרת כיון דעמוק עשרה ורחב ארבעה ומפולש. אבל פחות מעשרה או מד' או אפילו עמוק עשרה ורחב ארבעה ואינו מפולש אלא שהכרם מקיפו משלש רוחות, אין זורעים בתוכו, שהרי היא כגת שנחלקו בה רבי אליעזר ורבנן לקמן, ורבי אליעזר בן יעקב סבר כרבנן דאסרי לזרוע בגת:

שומרה שבכרם - תל גבוה שהשומר עומד עליו לשמור הכרם ורואה למרחוק:

זורעים בתוכה - ובהא לא פליגי רבנן על רבי אליעזר לפי שהיא גבוהה ואין אויר הכרם מקיפה אבל בגת שאויר הכרם מקיפה אסרי רבנן וכן הלכה:

ואם היה שער כותש - שהשריגים של הגפנים שהן קרויין שער היו מתערבים ומסתבכים למעלה ע"ג השומרה זעג"ז כעלי במכתש :

(ד)

נקע - בקעים שבשדות כעין גומות:

נותנים לה עבודתה - ששה טפחים שזו היא עבודת גפן יחידית:

וזורע את המותר - ולא אמרינן דמיחזי ככלאים כיון שהגפן והזרעים בתוך הגת או בתוך הנקע:

אם אין שם ד"א אסור - כדין מחול הכרם דפרקין דלעיל דנותן ארבע אמות לעבודת הכרם . ואין הלכה כר' יוסי:

והבית שבכרם - שסביבות הבית יש גפנים:

זורעים בתוכו - ולא אמרינן הואיל והגפנים מקיפים אותו מארבע רוחותיו אין המחיצות מועילות :

(ה)

הנוטע ירק בכרם או מקיים - שרואהו שצומח ויניחהו:

הרי זה מקדש וכו' - כלל משנתינו הוא שלעולם מקדש ט"ז אמה לכל רוח עגולות. ואע"ג דתנן לעיל הזורע ארבע אמות של עבודת הכרם אינו מקדש אלא שתי שורות, היכא דזורע בין הגפנים מקדש ט"ז כשיעור כרם גדול דמצטרף עד ששה עשרה. אמנם איזה כרם שיהיה מרובע ל"ב אמות על ל"ב אמות והירק נטוע בנקודת אמצעיתו כשנעגל בתוכו עגול יהיה הקיפו בצלעות המרובע ויהיה אלכסונו ל"ב אמות, יתקדש העיגול כולו שהוא שש עשרה אמה לכל רוח מן הירק. והנה אם הגפנים נטועות:

על ארבע ארבע - פירוש שיש בין כל שורה ושורה ד"א והפרשנו מזה הכרם מרובע ל"ב על ל"ב, יהיה המרובע ט' שורות אורך על ט' שורות רוחב ויפול מהן בתוך העיגול שבעה שורות אורך על שבעה שורות רוחב ובכל שורה ז' גפנים שהם מ"ט גפנים יצאו מהן ד' בזויות חוץ לעיגול וישארו בתוך העיגול ארבעים וחמש גפנים וזו צורתה: וכתב הרא"ש ז"ל ק"ל אמאי אין נאסרין עוד בכל שורה סביב אלו השבע שורות האמצעיות שבשורה מד' רוחות כי עומדין בתוך שש עשרה אמה של גפן האמצעי נמצא אוסר מ"ט גפנים. וי"ל שד' רוחות (נל אמות) שבין גפן לגפן היינו בלא עיקר הגפנים נמצא שעם הגפנים יש יותר משש עשרה ע"כ. וכשיהיה נטועה על:

חמשה חמשה - וחקקנו מרובע מל"ב על ל"ב יפול בתוך המרובע שבע שורות אורך על שבע שורות רוחב ויקח אמה משורה שמינית מכאן ואמה משורה תשיעית מכאן. וכן קו העגול שאלכסונה שלשים ושתים יוצא חוץ מן השבע שורות אמה לכל רוח, מפני שהשבע שורות יש ביניהם ששה מרחקים בכל מרחק חמש אמות ואנו צריכין ל"ב ויהיה מרחק בין קו העגולה ובין קו השורה הסמוכה לו חוץ למרובע ארבע אמות וזה צורתו: והנה הגפנים הנכנסים בעגולה ל"ז גפנים בלבד והנה כיון שלא נשאר בין אלכסון העגולה ובין השורה הסמוכה לו מבחוץ אלא ארבע אמות והוא שיעור עבודת הכרם, לפי שהשיעור מצומצם ראינו כאילו העגולה נמשכה עד שהגיעה לשורות החיצונות שהיה ביניהם ובין קצה האלכסון ד' אמות וניתוסף באלכסונו ד' אמות לכל רוח עד שיהיה בעגול אלכסון של ארבעים על ארבעים, דכיון שאנו רואין העגול של שלשים ושתים כאילו מלא ירק בכל מקום [והד' אמות היתירות] מגיע לעבודת הכרם הוא, ונמצאו הגפנים כולם שהם בשבע שורות על ז' שורות נכנסות בתוך העיגול חוץ מד' שבארבע הזויות, והנה עתה בתוך העיגול ארבעים וחמש גפנים, ויהיה צורתה כצורת הראשונה אלא שבמקום ארבע הוא חמש, נמצא עתה מקדש ארבעים אמה בכל רוח. וזהו מה שהצריכו לתנא לומר הרי זה מקדש ארבעים וחמש גפנים כי מאחר שהשורש הקדום הוא שש עשרה אמה לכל רוח היה לו לקצר ולומר הרי זה מקדש שש עשרה אמה לכל רוח וכו', ובמה שכתבנו מתורץ, שאי אפשר לו לומר בעל ה' ה' מקדש ט"ז אמה לכל רוח כיון שהוא מקדש עשרים לכל רוח, ולפיכך אמר מקדש מ"ה גפנים, וזה אי אפשר אלא לאחר שנוסיף בעגולה כמו שבארנו. והטעם שלא אמר בזמן שהן נטועות על חמש חמש מקדש עשרים אמה לכל רוח מפני שעיקר הקידוש הוא שש עשרה אמה לכל רוח וד' אמות הוא תוספת הוכרח לקרב האלכסון לשורות מטעם שכתבנו. ואם תאמר כיון שכשהם ד' על ד' מקדש שש עשרה אמה בלבד למה הפרישו התנא מכלל שש עשרה אמה לכל רוח דבחלוקה דסיפא דנימא היו נטועות על ארבע ארבע או על שש שש וצירף אותו עם כשהן נטועות על חמש חמש. וי"ל דעל ארבע וחמש צורותיהן דומות זו לזו כי יפול בתוך העגול בכל אחת מהן שבע שורות על שבע חוץ מארבע זויות וגם כן הן שוין במנין הגפנים. ויותר טוב הוא להודיענו מנין הגפנים שמקדש, אבל כשהן נטועות על שש שש או על שבע שבע אין מנין הגפנים שמקדש כשיהיה על שש שש כפי מנינם כשיהיה על שבע שבע כמו שנבאר ולפיכך לקח בהן עיקר שכולל הכל ואמר מקדש שש עשרה אמה:

היו נטועות על שש וכו' - והפרשנו מן הכרם עגולה שאלכסונה שלשים ושתים אמות יוצא קו העגולה מכל שורה החיצונה אמה אחת ומנין הגפנים שבתוך העגולה ארבעה ועשרים וזה צורתו: ולא משכנו האלכסון עד שיגיע בד' שורות החיצונות שאצל העיגול כמו שעשינו בחמש על חמש, מפני שנשאר בין קצה האלכסון ובין שורה הסמוכה לו חמש אמות, ואפילו נראה כאילו העגולה מלאה ירק ישאר בינה ובין השורות החיצוניות יותר ממה שצריך לעבודת הכרם בתוספת אמה, וע"כ לא הוספנו ברוחב העגולה כלום. ואם יהיה נטוע:

על שבע שבע - ונפריש מן הכרם עגולה שאלכסונה שלשים ושתים אמות, יפלו בתוך העגולה חמש שורות אורך על חמש רוחב חוץ מד' זויותיו, ויוצא האלכסון מצלעות המרובע שיש בו חמש על חמש שתי אמות לכל רוח, נשאר בין קצה האלכסון ובין שורה החיצונה הסמוכה לה חמש אמות ומפני זה לא משכנו האלכסון לשורות החיצונות, ומנין הגפנים הנמצאים כ"א וצורתה כמו הצורה הקודמת בשינוי ז' במקום ו' וכו'. זהו מה שפירש הרמב"ם ז"ל על משנה זו בקיצור דבריו כל האפשרי. ולפי שראיתי אחד מהחכמים הקדמונים שכתב על זה הפירוש הן הן הדברים שנאמרו למשה וג"כ הרא"ש ז"ל הסכים לזה הפירוש ודחה פי' ה"ר שמשון ז"ל לא הוזקקתי לכתוב פירוש ה"ר שמשון ז"ל על משנה זו:

(ו)

כשאגיע לו - אע"פ שהוסיף מאתים עד שלא הגיע לו מותר, מאחר שאינו מתעצל בכלאים, אבל כשאחזור אסור משום דנתעצל ונתייאש, ודכוותה גבי מחיצת הכרם שנפרצה דכשנתייאש ולא גדרה קדש, אבל לא נתייאש שמתעסק כל שעה לגדור ולא הספיק עד שהוסיף מאתים לא קדש. וכיצד משערין אם הוסיף מאתים, רואים כשחותכים ירק זה או מין של תבואה זו מן המחובר בכמה זמן יבש שלא תשאר בו ליחה, הגע עצמך שיבש במאה שעה אם נשתהא בארץ חצי שעה משהגיע לו ולא לקטו הרי הוסיף מאתים ואסור, שכשם שהוא יבש מלחותו בכל חצי שעה חלק ממאתים כשהוא בתלוש, כך מוסיף בחצי שעה חלק ממאתים כשהוא במחובר :

(ז)

עם הזבלים או עם המים - כשמזבל כרמו או כשפותח אמת המים להשקות הכרם פעמים יש עמהם זרעימ, וכל הני שלא בכוונה נזרעו שרי, דלא תזרע כרמך בכוונה משמע:

סיערתו הרוח - שהיה עומד בשדה וזורע והוליכה רוח סערה את הזרע בכרם:

לאחריו מותר - דשלא בכוונה היה ולא ראה שהוליך הרוח את הזרע לתוך הכרם:

ולפניו אסור - אם סיערתו הרוח לפניו וראה אסור:

כיצד יעשה אם עשבים יופד - יחרוש ויהפך שרשי העשבים ושוב לא יצמחו:

אם אביב - שכבר צמח הזרע אלא שלא הביא שליש:

ינפץ - הזרע מן השיבולת והקשין מותרין והדגן אסור:

ואם הביאה דגן תדלק - והכל אסור:

(ח)

רבי אליעזר אומר קדש - שכן בערביא מקיימין קוצים בכרם כדי שירעו גמליהם, ומאחר שמקצת בני אדם מקיימים אותם בשדותיהם הוו כלאים בכל מקום, דשפיר קרינן בו אשר תזרע דמשמע מה שב"א נוהגים לזרוע ורוצים בקיומן:

לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימים - באותו מקום כגון קוצים בערביא לפי שלשם מקיימים אותם, אבל בשאר מקומות שאין מקיימין אותן מותר. והלכה כחכמים:

האירוס - מין ירק שעליו רחבים ונותנין אותו בתבשיל וקורין לו בערב"י סוסנב"ר:

והקיסום - אדר"א בלע"ז שמדלין אותו על החנויות ועל החלונות:

ושושנת המלר - רוזי"ן בלע"ז:

וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם - מן התורה אבל מדרבנן הוו כלאים דהכי מוכח במנחות [דף טו]:

קנבוס - קנאפ"ו בלע"ז ובערבי קינ"ב:

וחכמים אומרים כלאים - והלכה כחכמים:

הקנרס - בערבי כרפו"ש ובלע"ז קרד"ו והוא דרדר האמור בתורה (בראשית ג) וקוץ ודרדר תצמיח לך: