בני יששכר מאמרי השבתות/מאמר ב

בני יששכר מאמרי השבתות – מאמר ב

בו ידובר עניין תוספת שבת:

א

חיוב תוספת שבת. כבר ידעת שהרא"ש ז"ל כתב שלא נודע שיעורו. והנה מרן האריז"ל כתב, שיעורו של השביתה עם התוספות לפניו ולאחריו מהראוי להיות ל"א שעות. והנה אנחנו בעניינו מצאנו ראינו רמז בזה בתורה, מצות "זכור את יום השבת" וכו' (שמות כ ז) הוא מצוה הל"א בתורה על פי חשבון ומניין הרמב"ם אשר סוגיין דעלמא אזלין כוותיה. ונראה לי לומר טעם בזה, דהנה שבת קודש איקרי, ובקודש מצינו בתורה הוספת חומש, "ויסף חמישיתו עליו" (ויקרא כב יד), נלמד סתום מן המפורש להוסיף חומש. והנה עיקר יום השבת כ"ד שעות, הנה נצטרך על פי דרכי התורה (כעניין במה מצינו) להוסיף חומש והויין ל' שעות, והנה אותן למ"ד שעות הויין כעין תורה (כיון שנלמד במה מצינו מן התורה), והנה משנה שלימה שנינו במסכת בבא מציעא: השוכר את החמור להביא עליה חטים, אם הוסיף במשאו ג' קבין חייב (באונסו), דמשא החמור הוא לתך הוא ט"ו סאין, ואם הוסיף ג' קבין, הם חצי סאה, חלק שלשים מן הראוי, זה נקרא תוספת משאוי, ומזה למדו בגמרא (שם ע"ב) למשאוי האדם תוספת קב, להיות משאוי האדם שלשים קבין, אם הוסיף ונתן עליו ל"א קבין חייב, וכן למדו לספינה ולעריבה דתוספת מקרי חלק ל"א הוספה מן שיעור הראוי לו, מיקרי הוספה:

והנה גם אנחנו עַם הקודש, בעשייתנו המצוות באהבה ובחיבה יתירה, הנה היתרון הוא תוספת חלק ל"א יותר מן הציווי, ובזה חיבה יתירה נודעת לנו שאין אנחנו עושים המצוות דרך משא, רק אנחנו עוד מבקשים להוסיף, על כן שיעור השביתה בתוספת חיבת הקודש הוא ל"א שעות כדברי מרן האר"י ז"ל:

ובזה מצאנו ראינו טוב טעם ודעת למספר ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק (משנה עוקצין ג יב) כמא דאת אמר (משלי ח כא): "להנחיל אוהבי יש" (היינו לעושים המצוה מאהבה ומוסיפים תוספת חלק ל"א, כי אינם עושים דרך משא, רק דרך אהבה). דהנה אמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה סא ד): מצינו בכל מקום התוספת מרובה על העיקר, ואם כן יש בידינו לומר על פי הנ"ל, שמעשה השם יתברך עם אוהביו הוא באהבה בהיפוך, היינו שנותן שכר לאוהביו שלשים פעמים יותר מן המגיע להם. ואם כן, לפי זה אנחנו עם קרובו, כל עבודתנו לצורך גבוה לייחד העולמות העליונים הנכללים בעשר, עשר קדושות הן (משנה כלים א ו), עשר ספירות העליונות (ספר יצירה פרק א). ואם כן, עשרה עולמות הן עיקר שכרינו בחיוב, ותוספת של הקב"ה עליהן ניתוסף שלשים פעמים, הנה יעלו למספר ש"י שמנחיל הוא יתברך שמו לאוהביו דייקא, היינו העושים המצוות מאהבה דייקא ומוסיפים בתוספת חלק ל"א:

וזהו שפירשנו בפירוש הכתוב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" (דברי הימים א יב לב). דהנה יששכר עמוד התורה נקרא "יששכר", י"ש שכ"ר (תנחומא שמות ג) לפעולתו, שעתיד הקב"ה להנחיל י"ש לאוהבי שמו ותורתו. והנה בני יששכר, ביודעם שהקב"ה נותן שכר לאוהביו ש"י עולמות, ויודעים שמדת הקב"ה התוספת מרובה על העיקר, ועבודתינו לייחד העולמות עשר ספירות, נותן להם הקב"ה תוספת מרובה שלשים חלקים יותר על העיקר, תוספת ש' יותר על י', תוספת ל' פעמים על העיקר חלק ל"א, הנה זהו מדת הקב"ה. על כל פנים מזה נדע אנן בדידן, מחוייבים לעשות המצות באהבה בתוספת חלק ל"א יותר מן העיקר, ממילא נדע בכל עיתות מעיתותי קודש צריכין אנחנו להוסיף שיעור חלק ל"א. וזהו "ומבני יששכר" (דייקא י"ש שכר), "יודעי בינה לעתים" (מעיתותי קודש) לדעת מה יעשה ישראל (כמה יוסיפו על הקודש מאהבה), דרוש וקבל שכר י"ש:

ובזה יתפרש נמי ברמז הכתוב: "יששכר חמור גרם רובץ" וכו' "וירא מנוחה" וכו' "ויהי למס עובד" (בראשית מט יד). היינו "יששכר חמור גרם", דין הנשנה אצל החמור בתורה שבעל פה היא שגרמה לו למתנת י"ש שכ"ר, היינו החמור הרובץ תחת משאו אפילו בין המשפתים מקום מישור, הנה נמסר בתורה שדרכו לרבוץ בהוספת חלק הל"א על ל' חלקים, מזה יודעים בני יששכר שעשיית המצוות מאהבה הוא בהוספת חלק ל"א, וזהו גורם להם י"ש שכר מהקב"ה וכנ"ל. ומפרש הכתוב: "וירא מנוחה כי טוב" (מנוחה הוא עולם הבא, כי טוב הוא בעצם, מה שאין כן) "ואת הארץ" (ארציות העולם הזה) "כי נעמה" (היינו רק עריבות לפי שעה, אבל אינו טובה בעצם, על כן מחליף הוא עולם עובר בעולם עומד, טוב וקיים), "ויט שכמו לסבול" (טורח משא עבודת הקודש יותר מן הראוי, היינו בהוספת חלק ל"א על הל' חלקים. וזהו שאמר): "ויהי למס עובד", ויהי בכל מקום לישנא דצערא (מגילה י ב), מפני שמורה על דבר הטורח ומשא כבידה יתר על הכח, דהיינו ל"א מספר ויה"י, וזהו שאמר: "ויהי למס עובד", עובד עבודתו כעניין מי שמכריחין אותו במס, כן הוא עובד היתרון, היינו חלק הל"א, גם כן כעניין דבר המוכרח, והיה שכרו, י"ש שכ"ר לפעולתו כנ"ל:

ב

כבר כתבתי לך לעיל עניין שביתה עם התוספת כפי דברי מרן האריז"ל הם ל"א שעות, הנה יש להם רמז בתורה: מצות "זכור את יום השבת" הוא מצוה הל"א בתורה. אבאר לך ביותר, דהנה בדברות הראשונות נאמר: "זכור את יום השבת" וכו' (שמות כ ז) הוא מצוה הל"א, ובדברות האחרונות נאמר: "שמור את יום השבת וכו' כאשר צוך ד' אלקיך" (דברים ה יא). יש לפרש כ"ף "כאשר" מורה על המקום, רצה לומר: שמרהו כפי המניין של המקום אשר צוך ה' אלקיך שהוא מצוה הל"א, והיינו "שמור וכו' כאשר צוך" וכו', שמרהו כשיעור המקום אשר צוך ה' אלקיך בתורה, היינו ל"א שעות, כי לא דבר ריק הוא המקום והמניין שנכתבה המצוה בתורה. וכבר נכתב אצלינו כמה רמזים שונים במפקד המצוות בסדרן בתורה:

ועל פי זה יונעם לנפשך מה שדרשו חז"ל ביעקב: "ויקרא לו אל אלקי ישראל" (בראשית לג כ), שהקב"ה קראו ליעקב א"ל (מגילה יח א), דקשה, כיון שהסכמה של יוצר בראשית לכבד את יעקב לקראו בשם משמותיו, מאי שנא שם א"ל דייקא יותר משארי שמותיו יתברך שמו? וגם למה דווקא כעת קראו בשם? אך הוא, דנאמר בכאן (בראשית לג יח) "ויבא יעקב שלם עיר שכם" וכו', (והנה יבא אי"ה בדרושים שלפנינו: שכ"ם ראשי תיבות שבת כלה מלכתא). וכתיב: "ויחן את פני העיר", ודרשו חז"ל [בראשית רבה פרשה ע"ט ו']: נכנס לעיר (בערב שבת) עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום. וכיון שיעקב קבע תחומין לשבת, אשר שמירתו הוא עם התוספת ל"א שעות (כאשר הוא תחומו ומקומו בתורה מצוה ל"א), על כן בשכר זה קראו הקב"ה אז א"ל:

ג

אשובה נא עוד לבאר טעם לדברי מרן, אשר שמירת השבת עם התוספת מהראוי להיות ל"א שעות, וכאשר כתבנו רמיזתו בתורה. והוא על פי מה שאומרים בנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בשבת: "לא"ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי". והנה יש להתבונן, מאי שנא שתיקנו לומר בשביתת השם יתברך כביכול דווקא שם א"ל? ובפרט דלא מצינו בתורה שם א"ל בענין השביתה, רק שם הנכבד או שם אלקים: "ויכל אלקים ביום השביעי" וכו' (בראשית ב ב); "כי ששת ימים עשה הוי"ה" (שמות כ י). ואם כן קשה מאד, למה אמרו אנשי כנסת הגדולה: "לא"ל אשר שבת" וכו':

ונראה לי, דהנה כתיב: "ואתם עדי נאם ה' ואני א"ל" (ישעיהו מג יב), ודרשו חז"ל: כשאתם עדי אני א"ל [מדרש תהילים קכג ב]. והנראה לפרש על פי מה דידוע, המרכבה טמאה הם דכר ונוקבא שבקליפה, פלוני ופלונית ידוע מספרן תרי"א, והנה תור"ה בגימטריא תרי"א בקדושה מבטלת אותם. ושמעתי מאת פה קדוש מהרב מהר"מ סופר [מפשעווארסק] זצוק"ל רמז המשנה: כופין את הסל לפני האפרוחים (שבת קכח ב), ס"ל ראשי תיבות דכר ונוקבא שבקליפה, כופין אותן לפני האפרוחים, היינו העוסקים בתורה, כמו שכתוב בתקוני זהר [א' ע"ב]. ואני הוספתי נופך משלי, דהנה מבואר בתיקוני זהר [שם], אפרוחים נקראו העוסקים בתורה על דרך הפשט, מה שאין כן העוסקים על פי דרך הקודש נקראו בנים. והנה אמרה המשנה: כופין את הס"ל, היינו דכר ונוקבא שבקליפה, אפילו לפני האפרוחים העוסקים בתורה על פי פשוטו. והנה עיין בפני יהושע על מאמר חז"ל (ברכות ה א): כל העוסק בתורה, יסורין בדילין ממנו, שנאמר (איוב ה ז): "ובני רשף יגביהו עוף" וכו' ואין רשף אלא יסורין וכו'. רשף יסורין הוא, משום שהיסורין באין מן קטרוג פלוני ופלונית, והנה בהחסיר מהם הניצוץ הקדוש המחיה, היינו שם א"ל, נשאר בגימטריא רש"ף. ובזה תתבונן גם כן [שם]: אין רשף אלא מזיקין, שהן המה המזיקין דעלמא. והנה בעסוק בתורה, תור"ה בגימטריא שמותם עם השם א"ל המחיה, הנה יסורים בדילין ממנו, עיין שם באריכות דברים, ועיין בספר הפלאה:

ותבין לפי זה מה שאמרו חז"ל ביונתן בן עוזיאל בעוסקו בתורה: עוף הפורח עליו מיד נשרף (בבא בתרא קלד א), כי מן רש"ף נעשה שר"ף. ותבין לפי זה מה ששלח יעקב לעשו דורון תק"ף בהמות מנין רש"ף, וכן שעי"ר לעזאזל (ונכתב אצלינו גם כן בעניין רמז הפסוק "ואת שעי"ר החטאת דרש דרש משה והנה שר"ף" (ויקרא י טז)):

והנה השבת אות ועדות, שמעידין על הבורא יתברך שמו שברא כל הנמצאים מאין ליש בששת ימים ושבת מכל מלאכתו ביום השביעי, ויברך ויקדש אותו ונתנו במתנה לישראל עם קרובו העמוסים מני בטן. ושבת איהו יומא דאורייתא (לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, שבת פו ב), יומא דנשמתא, כמו שכתוב בזהר, ומאן דנטר שבתא כאילו נטר אורייתא כולה [זהר ח"ב מ"ז ע"א], אם כן הוי כאילו קיים ועסק בכל התורה, וכל העוסק בתורה יסורין (ומזיקין) בדילין ממנו, והיסורין הם באים מן קטרוג הקליפות הנ"ל הנקראים רשף (שהם בגימטריא רש"ף בחסרון שם א"ל משמותם והוא בהחסיר חיותם וכחם). והנה תור"ה גימטריא שמותם הנ"ל עם השם א"ל, על כן התורה מבטלתן. והנה שבת הוא ככל התורה, הוא גם כן מבטל כל הקליפות הנ"ל, על כן ביום השבת הקליפות בורחין לנוקבא דתהום רבא [זוה"ק ח"א מ"ח ע"א], על כן אומרים בשבת: "א"ל אדון על כל המעשים"; "לא"ל אשר שבת מכל המעשים", שם א"ל דייקא, הבן מאד והרחב הדברים כרצונך כי הם יקרים מפנינים.

וזה הוא דברי חז"ל בפסוק: "ואתם עדי נאם י"י ואני א"ל", כשאתם עדי (היינו בשמירת שבת שהוא עדות עלי, אז) ואני א"ל, היינו כאילו מקיימים כל התורה שיש בה מספר שם א"ל נוסף על וכו', והקליפות בורחים לנוקבא דתהום רבא ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין, ונשגב י"י לבדו, (הדברים האלה היו כתובים אצלנו בחיבורא קדמאה בסימן קל"א ואמרתי סימנא מילתא לבטל 'קלא אילן'):

ובאלה הדברים תשכיל טוב טעם ודעת לדברי מרן האריז"ל, שמהראוי לשמור את השבת עם התוספת ל"א שעות, ותשכיל למה זכור את יום השבת מצוה ל"א בתורה כמו שכתבנו לעיל, ותשכיל ותדע גם כן מה שדרשו חז"ל ביעקב: "ויחן את פני העיר" (בראשית לג יח) שקבע תחומין לשבת [בראשית רבה פרשה י"א ז] (וכבר ידעת, איסור תחומין בכדי להבדיל בין הקדש והחול), ותשכיל מה שהקב"ה קראו ליעקב בסמוך לזה א"ל, והשם יתברך יצילנו משגיאות:

ותתבונן עוד, בימי החול הנה ניתן לישראל אות תפילי"ן (בגימטריא פסת"ם) היא גם כן תק"ף לבטל כח קליפות רש"ף הנ"ל עשו איש שעי"ר. והנה חיות הקליפות הוא מן ניצוץ הקדוש א"ל אשר בתוכם, על כן יש בתפילין תיבות ת"ג מנין י"ג פעמים א"ל, היינו א"ל אח"ד (מנין י"ג), ומתישין כח אל אח"ר, "וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך" וכו' (דברים כח י) אלו תפילין שבראש (ברכות ו א). והנה בשבת אין לנו אות תפילין במעשינו, רק תפילין דמארי עלמא [שם], והקליפות בורחין לנוקבא דתהום רבא, היינו בני רשף בורחין מפני א"ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי, הבן מאד. ותתבונן לפי זה, שלבעבור זה אומרים קדושת כתר בשבת במקום ת"ג (תרגומו של כתר) שבתפילין, ואומרים: "כתר יתנו לך י"י אלקינו". ותבין לפי זה מצות קרבן מוסף שבת הוא מצוה ת"ג בתורה ואז אומרים קדושת כת"ר, הבן הדברים:

ד

עוד אבוא לבאר לך עניין אחר בטעם תוספת שבת. הנה כתבתי לך אשר מרן האריז"ל כתב, אשר תוספת שבת יכולין להוסיף עד ל"א שעות, היינו מן חצות יום הששי עד שעה אחת בליל א', והיינו ל"א שעות. ועוד אמר, שלא יאמרו תחינה עד חצות ליל א', כי עד חצות לילה עדיין הוא הארת שבת. ואם כן, לפי זה הוה הארת שבת ל"ו שעות. יש לומר שהתוספת הזה כעניין כל המצוות בהידורם, כעניין שאמרו (בבא קמא ט ב), הידור מצוה עד שליש במצוה:

ה

וכיון שבאנו לדבר מענין זה, הידור מצוה עד שליש במצוה, נבוא לבאר מהיכן נפקא לן זה מן התורה. דהנה הידור מצוה נפקא לן מפסוק "זה אלי ואנוהו" (שמות טו ב), התנאה לפניו במצוות (בבא קמא ט ב), היינו לעשותה בהידור מן המובחר. אבל שיעור שאמרו עד שליש, לא נדע מקומו איה. וגם מן הצורך להבין, מה שייכות יש לשירת הים, שיתבאר בו ענין הידור מצוה:

והנראה לבאר, על פי מה דאיתא בתרגום המיוחס ליונתן בפסוק "ויקח שש מאות רכב בחור ושלשים על כלו" (שמות יד ז), תירגם: "ומוליתא תליתאה על כולהון", ולכאורה לא נודע כוונתו. והנראה לפרש על פי הירושלמי כלאים, הובא בפירוש הר"ש למשניות (משנה כלאים ח ב), וכן הוא במדרשים (מכילתא פרשה א ז). והוא, שמעולם לא היו נוהגין ליסע בעגלה רק עם סוס אחד, עד שבא פרעה שהיה בימי יוסף, הנהיג ליסע במרכבתו בשני סוסים, ואחר כך פרעה שרדף אחרי ישראל היה אוסר שלשה סוסים בכל מרכבה, וזהו הפירוש "ושלישים על כולו". וזה גם כן כוונת התרגום יונתן: "מוליתא תליתאה" (היינו סוס, כענין "מולייתות של בית רבי" בגמרא (שבת נב א)). ואם כן, הוסיף פרעה הידור שליש בעבירה לרדוף אחרי ישראל. והנה השם יתברך לקח ממנו נקם, "סוס ורוכבו רמה בים ומבחר שלשיו טבעו בים סוף", על כן שוררו לפניו "זה אלי ואנוהו", אתנאה לפניו במצוות (מכילתא בשלח פרק ג), וממילא נשמע דהידור מצוה עד שליש, כמו שפרעה התנאה בהידור שליש בעבירה, והשם יתברך מבחר שלשיו הטביע בים סוף, הנה מחוייבים אנחנו להתנאות לפניו במצוותיו בתוספת שליש. (ממילא לפי זה נדע דפירוש שליש בזה הוא חלק שלישי נוסף על השנים):

ובזה ביארנו גם כן דברי נעים זמירות ישראל בהילוליו ברוח הקדש על לעתיד, "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה" וכו' "לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם" וכו' "לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו" (תהלים קמט ו). הנה כל משכיל יראה שהדברים אין להם ביאור: א. מה ענין חרב פיפיות לענין לאסור מלכיהם וכו'? ב. מהו הפירוש "לעשות בהם משפט כתוב", והיכן כתוב? ג. מהו הסיום: "הדר הוא" וכו'? ועל פי הנ"ל מובן, דהנה ידוע אשר כלל קומת האדם נחלק לשלשה חלקים, חלק המחשבה הוא סוד בחינת חב"ד, וחלק שממנו מוצא הדיבור, היינו הריאה והלב, והם נגד הזרועות (חג"ת), וגמר כלי המעשה הם בבחינת נה"י, היינו השוקים והרגלים. והנה השם יתברך, כאשר ציונו בירושת הארץ בראשונה להכרית כל הגוים, "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ טז), הנה נאמר לשם בגיבורי כח העושים מלחמה: "וטרף זרוע אף קדקד" (דברים לג כ), המה שני שלישי האדם בשיעור קומתו. והנה על לעתיד אמר דוד ברוח הקודש, אשר יקויים המצוה הזאת בהידור מצוה, שהוא שליש נוסף, וניקח נקמותינו מן הגוים גם בשליש השלישי, דהיינו "לאסור מלכיהם" וכו', וזהו "לעשות בהם משפט כתוב", היינו הכתוב במקום אחר, בשירת הים, אשר שם מבואר הידור מצוה עד שליש במצוה, וזהו "הדר הוא לכל חסידיו", היינו בזה העניין יקיימו מצות הידור, כיון שהיא מצות השם יתברך לעשות נקמה בגוים, הנה יחוייב בזה מצות הידור כמשפט לכל חסידיו:

ובזה יתבאר לנו גם כן טוב טעם ודעת למניין ש"י עולמות שעתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק (סוף עוקצין). הנה הרב הגדול החיד"א זלה"ה כתב בשם גדול אחד, להיות המצוות הם תרי"ג, וז' מצות דרבנן הרי תר"ך, ומכל מצוה נברא מלאך אחד, ומלאך הוא שלישו של עולם (בראשית רבה פרשה סח יב), אם כן הם ר"ו עולמות וב' שלישים, והנה השם יתברך כביכול מוסיף שליש לבני ישראל כעניין תוספת כתובה, אם כן יש להם ש"י עולמות שלימים. ולדרכינו אנן נימא שהתוספת שליש הוא מהידור מצוה שהוא עד שליש במצוה. ועל פי זה יתבאר לך גם כן "ומבני יששכר (י"ש שכ"ר) יודעי בינה לעיתים" (דברי הימים א יב לב) (גם בעתים מעיתותי קדש יודעים להוסיף), "לדעת מה יעשה ישראל", כמה יהיה התוספת, וכמו שכתבתי לעיל אות א:

ו

אומר לך עוד טעם לתוספת שבת. הנה כתיב: "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו" וכו' (בראשית ב ב), 'ביום הששי' מיבעיא ליה. ודבריהם ז"ל ידועים (בראשית רבה פרשה י פרק ט מובא להלן). ומה שאחשוב על פי פשוטו, דהנה אין לטעות שעשה השם יתברך שום מלאכה ביום השביעי מעין מלאכות המבוארות בששת ימים, דהנה מלאכת כל יום מבואר ביומו, ובשבת אין מבואר שום מלאכה. רק אף על פי כן לא כלו כל המלאכות רק ביום השביעי, כי הזמן הוא גם כן נברא כשאר הנבראים, ואם כן, כיון שנברא העולם להתנהגות הזמן בשבעה ימים, וכיון שלא יצא לפועל עדיין יום הזמן של יום השביעי, לא נגמרו עדיין כל המלאכות, כי היה העולם חסר בריאת יום השביעי; וכשנברא הזמן יום השביעי, כלו כל המלאכות. וזה יש לרמז בדברי רז"ל גם כן באמרם (בראשית רבה י ט): מה היה העולם חסר? מנוחה, בא שבת בא מנוחה. היינו שהיה העולם חסר עדיין בריאת יום המנוחה:

ולפי זה תשכיל ותדע גם כן עניין תוספת שבת, כי זה הוא עניין "והלכת בדרכיו" (דברים כו ט). דהנה השם יתברך שבת מכל מלאכתו ביום השביעי, רק ברא ועשה את יום השבת שלא היה עדיין בפועל, כן מחוייבים אנחנו לשבות מכל המלאכות, רק מצוה עלינו לעשות את יום השבת, היינו לעשות שבת חדש מתוספת ימי החול שאנו מוסיפין על השבת, הנה היא לנו עשיה בזמן את יום השבת. וזהו "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" וכו' "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים" וכו' (שמות לא טז), הבן הדבר אשר השבת העיקרי כבר הוא נברא, ומה שאנו מוסיפין אנחנו בוראים זמן מחדש:

ז

עיין במאמר קידוש שבת (להלן מאמר ד אות ב) עוד מעניין תוספת שבת עניין עמוק, וכתבתי שם סמך מן המקרא: "ויברך אלקים את יום השביעי" (בראשית ב ג), את מרבה הטפל ליום השביעי, היינו תוספת שבת:

ח

"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא יט ג), דרשו חז"ל (יבמות ה ב): סמך שבת למורא אב ואם, לומר: אף על פי שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו, עד כאן. נשאלתי, הלא דרשו אומרו אחר כך: "אני י"י", הוא לנתינת טעם: אני י"י ואתה ואביך חייבים בכבודי, אם כן מטעם הזה כן הוא בכל המצוות שלא ישמע לאביו לעבור על שום מצוה, וכן פסקו באמת בכל התורה, ואפילו איסור קל דרבנן לא ישמע אליו. אם כן לפי זה קשה, למה פרטה התורה שבת דייקא, שהוא מן החמורות, כריתות ומיתות בית דין?

ונראה לי על דרך הפשט, דהנה הטור סימן ר"מ פסק דאם אביו רשע פטור מכיבוד, וכן כתב הסמ"ג (ואין כן דעת הרמב"ם). והנה קשה לדעת הטור והסמ"ג, אם כן למה איצטריך קרא, אם אביו אומר לו חלל שבת אל ישמע לו? הרי בלא זה, כיון דמצווהו לחלל שבת, רשע הוא ופטור הבן ממוראו וכיבודו. ותירץ הרב הגדול המפורסם חיד"א זלה"ה, דאיצטריך היכא דהבן קיבל עליו תוספת שבת מבעוד היום גדול, והאב עדיין לא קיבל, ומצווהו לעשות מלאכה, נמצא שאין האב רשע בזה, אף על פי כן אל ישמע לו, עד כאן דבריו. ולפי זה יומתק הדבר מה שפרטה התורה שבת דייקא, ולפי זה יש מזה קצת ראיה לשיטת הטור והסמ"ג, דאילו לשיטת הרמב"ם הקושיא במקומה עומדת, למה פרטה התורה שבת דווקא:

ט

בגמרא (שבת קיז ב), אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר "והכינו את אשר יביאו" (שמות טז ה), לאלתר (וכפירוש רש"י: והכינו את אשר יביאו לאלתר, בשעת הבאה הכנה והבאה, בהשכמה היא, דכתיב: "וילקטו אותו בבקר בבקר" (שמות טז כא), עד כאן לשונו). ולי נראה דלמד לה מן "יביאו" ששורשו בוא והוא לשון מהירות, כמו שאמרו רז"ל ביבמות: מפני מה הגרים מעונים בעולם הזה? על שאיחרו ליכנס תחת כנפי השכינה, כדכתיב: "ישלם ד' פעלך וכו' אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב יב) עיין שם ברש"י ותוספות, לשון ביאה היא במהירות והקדמה. ממילא לפי זה מדכתיב: "והכינו את אשר יביאו", במהירות ובזריזות, והיא השכמה, תיכף יכינו.

יהיה איך שיהיה, הנה הוא נלמד מבניין אב, כי הוא נלמד מאבינו הראשון, "וישכם אברהם בבקר" (בראשית כב ג), ועל ידי מדת בניין אב מתעוררים מידת "וחנון", וכתיב "וחנותי את אשר אחון" (שמות לג יט) אף על פי וכו', ויתבאר עוד אם ירצה ה'.

ואגב באתי להודיעך מה שנראה לי לדינא מלישנא דרב חסדא, אמרו לעולם ישכים אדם וכו', אומרו לעולם, היינו אפילו חל יום טוב בערב שבת. ונראה דדייק מן הכתוב: "והיה ביום הששי והכינו" וכו', הנה תיבת והיה מיותר, דהוה ליה למימר "וביום הששי" וכו', ואמר והיה לשון שמחה, להורות אפילו יארע זמן שמחה ביום הששי, היינו יום טוב, אין זה דוחה מצות השכמה להוצאת שבת, כן נראה לי:

י

והנה באתי עוד לעורר על לשונו של רב חסדא, אומרו לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, "להכנת שבת" מיבעי ליה, מהו לשון הוצאת? ונראה לפרש על פי מה שכתב הרב הגדול חיד"א זלה"ה (בספרו כסא דוד דף מ"ט ע"ב), הזריז במצוות (היינו לעשותן בזריזות) לא שייך גבי דידיה למימר טענת "מי הקדימני" כו', כיון שהוא עושה הקדמה כל מה שאפשר לו בחק המין האנושי¹, וזאת הסגולה הוא לישראל (עיין בהג"ה). והנה במצות ענג שבת אשר ישראל מרבים בהוצאות, הנה יש להשם יתברך גם כן על זה טענת "מי הקדימני", דמהיכן יקח האדם ההוצאות? והלא כל ההוצאות הם משל הקב"ה. אבל כיון שהאדם משכים לעשות הכנות להוצאות שבת, הנה זה מיקרי הוצאותיו ואין להקב"ה על זה טענת "מי הקדימני" וכו'. וזהו שאמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאות שבת, בכדי שיהיו ההוצאות נקראים על שם האדם המשכים:

הערה 1: [הגהה: ובזה פירשנו מקראי קדש במתן תורה, "ועתה אם שמוע תשמעו וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות יט ה). הנה יקשה אומרו לשון ועתה, איזה זמן בא לשלול? ב' סיימו בטעם "כי לי כל הארץ" אינו מובן, ואדרבה וכו', וכבר דברו בזה כל המפרשים. ולפי הנ"ל יונח, דהנה אמרו רז"ל: משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד (שבת פו א), הנה אמר דבריו לישראל בהשכמה, הנה אמר להם ועתה [היינו בעת כזאת בהשכמה] אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי [מלשון "ואביו שמר את הדבר" (בראשית לא יז)], תהיו מחכים ומצפים מתי תבא לידי. וגם כן יכולים לפרשו על ברית שבת, כמו שאמרו במדרש שהשבת נקרא ברית, ופירשנו לה שב"ת בגימטריא לשו"ן מעו"ר כמו שכתבתי לעיל (במאמר שם שבת בני יששכר מאמרי השבתות/מאמר א#יד). והייתם לי סגולה מכל העמים (תהיו לי בסגולה מכל העמים, שבכל העמים גם אם יעשה איזה איש רצון קונו אזי יש עליו טענת "מי הקדימני" וכו', וזהו שסיים בטעם) כי לי כל הארץ, על כן שייך לטעון "מי הקדימני" וכו', מה שאין כן כשתעשו המצוות בזריזות בהשכמה, לא עליכם תהיה הטענה הזאת, וכמו שכתבנו לעיל]:

יא

נרמז עוד במאמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, היינו מה שהשבת מוציא, היינו מילואי אותיות שבת שהם יוצאין מן עיקרי האותיות, והם אותיות י"ן י"ת ו' בגימטריא עת"ו. והנה כתיב "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה טו), ועיין מה שכתבתי במאמר שם שבת סימן ט"ו, ויתבאר אם ירצה ה' במקום אחר:

יב

מוסיפין מן חול אל הקדש. הנה כשניתוסף מנין חול על מנין קדש הרי קד"ש חו"ל בגימטריא ב' פעמים דר"ך ב' פעמים דר"ך שווה 448, אית דרך ואית דרך, כתיב "דרך שקר הסר ממני" וכו' (תהלים קיט כט), "דרך אמונה בחרתי" וכו' (שם ל). והנה כשמוסיפין מן החול על הקדש נכלל הדרך שקר בדרך אמונה, הבן הדבר היטב, וזהו "אם תשיב משבת רגליך וכו' וכבדתו מעשות דרכיך" וכו' (ישעיהו נח יג):