פתיחת התפריט הראשי

במדבר רבה יא א

א. עריכה

"כה תברכו את בנ"י וגו'" - הה"ד הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (משלי ג, לא): "אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו":


"איש חמס" - זה עשו הרשע: "איש" - כמה דתימא (בראשית כה, כז): "ויהי עשו איש יודע ציד", "חמס" - כמה דתימא (עובדיה א, י): "מחמס אחיך יעקב".

  • ומהו שאמר "אל תקנא"? - לפי שהיה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל שיהיו משועבדים תחת אדום ויהיו דחוקים ולחוצים ביניהם ועתידים ישראל להתרעם על זאת כשם שאמר מלאכי (מלאכי ג, יד): "אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו'" (שם, טו) "ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו", לפיכך אמר רוח הקודש על ידי שלמה "אל תקנא באיש חמס", אל תקנאו בשלום עשו הרשע;
  • "ואל תבחר בכל דרכיו" - שלא תעשו כמעשיהם.
  • למה? - הביטו לאחרית הדבר, שהנה היום יבא שיתעב האלהים כל מי שהיה מליז במצות, הה"ד הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (לב): "כי תועבת ה' נלוז", וכה"א וכן הוא (הכתוב) אומר - כך אנו מוצאים בפסוק (תהלים ה, ז): "איש דמים ומרמה יתעב ה'".
  • אבל מי שמישר ארחותיו לפניו הוא יהיה מאנשי סודו, הה"ד הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב "ואת ישרים סודו", וכה"א וכן הוא (הכתוב) אומר - כך אנו מוצאים בפסוק (במדבר כג, כג): "כעת יאמר ליעקב וגו'", ואומר (תהלים כה, יד): "סוד ה' ליראיו וגו'", ואומר (מלאכי ג, יח): "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו".
  • (לג): "מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע" - זה עשו הרשע, כמה דתימא (מלאכי א, ד): "רֻשַּׁשְׁנוּ ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס וגו'"
  • "וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ" - אלו ישראל, שכתוב בהם (ישעיה ס, כא): "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" "ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' וגו'".
  • (לד): "אם ללצים הוא יליץ" - אלו אדומים שנקראו לצים שנאמר (משלי כא, כד): "זד יהיר לץ שמו" והם נקראו זדים כמה דתימא "ועתה אנחנו מאשרים זדים". ומנין שבאדומים הכתוב מדבר שכן כתוב "גם נבנו עושי רשעה" אלו אדומים כמה דתימא "וקראו להם גבול רשעה", והם מתלוצצים בכל יום על ישראל על הצרות הבאות עליהם כמה דתימא (יחזקאל לה, יג): "ותגדילו עלי בפיכם והעתרתם עלי דבריכם אני שמעתי". (לד): "הוא יליץ" שעתיד הקב"ה למדוד להם כמדתם כמה דתימא (עובדיה א, טו): "כאשר עשית כן יעשה לך גמולך ישוב בראשך".
  • "וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן" - אלו ישראל שהם עניים ביניהם ומהלכים בענוה בתוכם וסובלים עולם עליהם כדי לקדש שמו של הקדוש ברוך הוא שעתיד הקב"ה לחון עליהם לעשות דין בהן כמה דתימא (ישעיה ל, יח): "ולכן יחכה ה' לחננכם" ואומר "ויספו ענוים בה' שמחה" ואומר "כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה".
  • (משלי ג, לה): "כבוד חכמים ינחלו" - אלו ישראל שהם נקראו חכמים בעת שהם עושים את התורה ואת המצות שנא' (דברים ד, ו): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו'", ולפי שישראל משמרים את התורה ביניהם עתיד הקדוש ברוך הוא להנחילם כסא כבוד כמה דתימא (ש"א ב, ח): "וכסא כבוד ינחלם", שעתיד הקב"ה להחזיר לישראל המלכות כמה דתימא (דניאל ז, כז): "ומלכותא ושלטונא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא וגו'".
  • "וכסילים מרים קלון" - אלו אדומים, כמה דתימא (עובדיה א, ח): "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו" ואומר (ירמיה מט, ז): "האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם". מהו "מרים קלון" - שהם ירימו בחלקם קלון, שסופם ילכו לאש; ואין קלון אלא שריפה, כמה דתימא (שם כט, כב) "אשר קלם מלך בבל באש", ואומר (ויקרא ב, יד): "אביב קלוי באש", וכה"א וכן הוא (הכתוב) אומר - כך אנו מוצאים בפסוק "ובית יוסף להבה וגו'", ואומר (דניאל ז, יא): "חזי הוית עד דקטילה חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדא וגו'"; הוי "וכסילים מרום קלון".


ד"א דבר אחר - פירוש נוסף "אל תקנא באיש" - מדבר בנואף, שהוא בעת ששוכב עם אשת חבירו והיא מתעברה ממנו הוא גוזל ממון מבני בעל האשה ונותן לממזר, לפי שבעלה חושב בו שהוא בנו ואינו בנו ומנחילו עם בניו, ועל דבר זה נקרא הנואף איש חמס.

  • מהו "אל תקנא"? שכל מי שרואה לנואף שהוא עושה תאות לבו עם אשת חבירו והיא מאכילתו ומשקתו, אל יקנא בשלוותו ואל יבחר בכל דרכיו.
  • למה? כי הנואף נקרא תועבה: (משלי ו, טז): "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו ומשלח מדנים בין אחים" היא מן התועבה, זה הנואף שמשלח מדנים בין איש לאשתו, כמה דתימא "ועבר עליו רוח קנאה וגו'", לכך נאמר "כי תועבת ה' נלוז", זה הנואף שכתב בו "ונלוזים במעגלותם".
  • "ואת ישרים סודו" - זה שרואה מעשיו ונוזר עצמו מן היין כדי ליישר ארחותיו, כמה דתימא (משלי ט, טו): "המישרים ארחותם".
  • מהו "סודו" - שהקדוש ברוך הוא מלמדו האיך ינצל ממנה, כמה דתימא (שם ד, יא) "בדרך חכמה הוריתיך". היין עולה חשבונו ע' והסוד ע', הוא נוזר עצמו מן היין העולה מניינו ע' - זוכה לסוד החכמה שהוא עולה ע'; נכנס יין יצא סוד, יצא יין נכנס סוד, הוי "ואת ישרים סודו".
  • "מארת ה' בבית רשע" - זה הנואף. מה היא המארה? שהמים המרים המאררים בודקין אותו כשם שבודקין אותה, הוי מארת ה', כמה דתימא "יתן ה' אותך לאלה וגו'".
  • "ונוה צדיקים יבורך" - זה נזיר ונזירה, שאם נזרו מן היין להשמר מן העבירה זוכים לברכה, לכך סמך אחר פרשת נזיר פרשת ברכת כהנים, שהוא זוכה לקבל הברכות של ברכת כהנים, הוי "ונוה צדיקים יבורך", כמה דתימא "יברכך ה' וישמרך".
  • "אם ללצים" זה הנואף הטועה ביין שנקרא לץ כמה דתימא (שם, א) "לץ היין הומה שכר וגו'" הוא יליץ שהכל מתלוצצים על הנואף שהוא לאלה ולשבועה לבחירי ולענוים יתן חן אלו הנזירים שתופשים ענוה בעצמן שנוזרים מן היין ומגדלים פרע כדי לענות עצמן ולהשמר מן העבירה הקב"ה נותן להם חן כמו שכתוב בברכת כהנים "ויחנך".
  • "כבוד חכמים ינחלו" - לפי שהיו הנזירים יראים מן החטא נקראו חכמים, כמה דתימא (תהלים קיא, י): "ראשית חכמה יראת ה'", ואומר "איוב כח"; נוחלים כבוד, שהקדוש ברוך הוא נושא פניו אליהם ומשיא להם שלום, שבעת שאדם יושב בשלום בביתו הוא כבודו, וכה"א וכן הוא (הכתוב) אומר - כך אנו מוצאים בפסוק "הכבד ושב בביתך"; שכן כתיב אחר פרשת נזיר ברכת כהנים, שכתוב בה "וישם לך שלום".
  • "וכסילים מרים קלון" אלו נואף ונואפת, והם נקראו כסילים. נואף מנין - (משלי ט, טז): "מי פתי יסור הנה"; הנואפת - דכתיב (שם, יג) "אשת כסילות הומיה". "מרים קלון" - "ופרע את ראש האשה", ואומר "וצבתה בטנה וגו'" יש לך קלון יותר מזה? הוי "מרים קלון".

לכך נאמר פרשת ברכת כהנים אחר פרשת נזיר, שכל מי שמזיר עצמו מן היין לשם שמים - זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים. מנין? כמה שאומר בענין "כה תברכו וגו'":