בכור שור על בראשית ג

חטא עץ הדעת

א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.     טז אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.     יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. (בראשית ג, א-כא)

והנחש היה ערום – בחכמה ובערמה דיבר עם האשה. אף כי אמר אלהים, כלומר, אף כי כל כך חביב זה הגן לפני הקב"ה שהזמין נהרות להשקותו וצוה על אדם לשמרו, ואף אמר לו שלא יאכל מפריו – אמרה לו האשה, מכל עץ הגן נאכל, וטובה עשה לנו שלא מנע ממנו רק עץ הדעת לטובתינו, פן נמות, שאינו רוצה שיזיקנו, כי סם המוות הוא. אמר לה: שוטה! לא לטובתכם נתכוון, ולא סם המות הוא, ולא מות תמותון אם תאכלו ממנו, רק לרעתכם נתכוון, שכל כך הוא טוב שאינו רוצה שתאכלו ממנו, שאם תאכלו ממנו הייתם חכמים וערומים, והייתם כמלאכים להבחין בין טוב לרע להחכים ולהערים, וכל רז לא אנס לכם, אבל אינו רוצה שתבואו לכלל המלאכים.

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל – התחילה להסתכל בו. אמרה, כמה יפה פרי זה, כמה ריחו ערב, ודאי אינו דומה לסם המות, ולא לחנם צוה הקב"ה שלא נאכל ממנו, ונחמד לה העץ להשכיל, שהיתה חומדת אותו כדי להשכיל, אמרה: כמדומה שהנחש אומר אמת, ואכלה ונתנה לאישה, ומיד נכנסה בהן ערמומית וגאוה וגסות וקנאה ותחרות וחמדנות וצדייה לצדד ולחניף ולעשות במחשך מעשיהם ולגזול ולגנוב והמרוצה לעשות. התחילו לומר, גנאי לבריות כמונו להיות חשופי שת ומגולי ערוה; עשו להם חגורות לכסות ערותן, ויצאו מן הגן לרוח היום, מקום שאין האילנות מעכבין את הרוח, כי כן [דרך] הגנבים שמתרחקים ממקום שגנבו שם, כלומר אפילו שם לא הייתי, ובהיותם יושבים שם לרוח היום וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום שהיו שם; תדע דלרוח היום אאדם קאי, מדכתיב אחריו ויתחבא האדם ואשתו... בתוך עץ הגן, מכלל דבתחלה לא היה בתוך הגן, ואמר לו איכה, כי כן דרך הקב"ה, לדבר כבני אדם עם בני אדם; אמר כי קולך שמעתי... ואירא כי עירם אנכי ואחבא – היה ירא פן ישאל לו 'למה נחבאת לברוח?' וירגיש מגניבתו, לפיכך הקדים לו טעם. אמר לו הקב"ה, מתוך דבריך נתפשת, כי כמה פעמים באתי אליך ולא הקפדת על שאתה ערום, כדכתיב למעלה 'ויהיו שניהם ערומים ולא יתבששו (ב,כה), ועכשיו אתה מקפיד? מי הגיד לך כי עירם אתה – שאין נקרא ערום אלא מי שראוי ללבוש ואין לו; אין דרך לומר על הבהמה 'ערומה היא', כיון שאינה ראויה לבגדים, כי היא מכוסה בכסות הראוי לה, ואף הגדולים הלבושים בבגדים גרועים קוראין עצמם ערומים, לפי שאין להם בגדים הראויים להם, וגם אתה קורא עצמך 'ערום', כלומר שאתה ראוי לבגדים – מי הגיד לך שאתה ראוי לבגדים?

המן העץ וגו' – כיון שראה שאין להסתר מפני יודע נסתרות, הודה על כרחו, ואמר – לא עלי העון, רק על האשה; האשה אמרה: על הנחש העון, כי כן דרך הגנבים כשנתפסין מגלין זה את זה. הנחש לא מצא תשובה, שאין טוענין למסית, כמו שאמרו רבותינו, שאף על פי שלא היה להם לשמוע לו, שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (סנהדרין כט,א), מכל מקום לא היה לו לצדד שיעברו על מצות הבורא. וכולם הודו שפשעו, כמו שאומר הקב"ה לאדם כי שמעת לקול אשתך יותר מקולי, וכל שכן לאשה שלא היה לה לשמוע לנחש שאינו חבירה ובן עצתה, ולפיכך אמר הקב"ה לאדם כי שמעת לקול אשתך, ולאשה לא אמר 'כי שמעת לקול הנחש', כי כל שכן הוא, אינו צריך, והתחיל הקב"ה לקללם דרך שעשו העבירה; הנחש שהתחיל נתקלל תחילה ואחר כך אדם.

על גחונך תלך – דרך בני אדם שמתייעצים יחד עצות רעות שמרחיקין אותם זה מזה, ולפיכך אמר לנחש על גחונך תלך, שיהא פיך נתון בארץ והיא בזקיפה, ולא יהיה לך מקום להתייעץ עמה, ועפר תאכל כל ימי חייך, שמתוך שפיך בארץ יכנס העפר בתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך. ואיבה אשית בינך – גם זו הרחקה.

אל האשה אמר – כמה גרמת לך רעות! עד השתא לא היית צריכה לילד, שהרי לא הייתם ראויים למות, אבל מעתה צריכה את לילד, שהרי מתים אתם, אם לא תולידו הרי העולם כלה, שתמותו, ולפיכך ארבה הרונך והוא עצבונך, כי בעצב תלדי בנים, כי כמה צערים בבנים – צער ההריון וצער הלידה וצער הגידול. ואל תדמי בעצמך לומר: אבטל מצות הפריה כמו שבטלתי מצות עץ הדעת שלא אזקק לבעלי, לכך נאמר ואל אישך תשוקתך, שתהא מתאווה לו; ואם תאמר אכבוש את יצרי מפני הצער, לכך נאמר והוא ימשול בך ויקחך בעל כרחך.

ולאדם אמר, מאחר שאכלת מן העץ ונכנס בך יצר הרע כל כך, אין לך שמירה אלא סכין, שאם לא יתפחד אדם מן המיתה – מתוך יצר הרע יגזול ויחמוס ויעשוק וישחית את העולם, ולפיכך קנס עליו מיתה, וגם יגיעה שהיא משכחת עון. ואותה ברכה שברכן בששי לומר 'פרו ורבו', לאחר שסרחו היתה, שהוצרכו לפריה ורביה. תדע, דכתיב 'ומלאו את הארץ וכבשוה' (א,כח) – ואי קודם שסרחו, היה לו לומר 'ומלאו את הגן', ששם היה דירתם קודם; אלא לאחר שסרחו היתה אותה ברכה, אלא שנכתבה שם עם היצירה.

הערות

• פירוש פרפרסטי ארוך וקולח, הכולל גם פרשנויות פסיכולוגיות החודרות אל נפש האדם ואל 'דרך הגנבים'. בנוסף יש כאן הרחקה מהגשמה ('כי כן דרך הקב"ה, לדבר כבני אדם עם בני אדם').