בית שמואל על אבן העזר קנט
סעיף א
עריכה(א) נותן לה הזר גט: לדעת המחבר אפי' אם קידש בשוגג אסורה למקדש אפי' אם ירצה היבם לחלוץ ובאמת לרוב הפוסקים מותרת למקדש וכן הרמב"ן ורשב"א והרא"ש כתבו בשם ה"ג דאיירי בקידש במזיד גם הרמב"ם י"ל דאיירי בקידש במזיד כי ס"ל הסוגיא איירי במזיד מדתני שלא יהא חוטא נשכר כמ"ש בתו' וכ' הוא מה שמפורש בש"ס כדרכו תמיד וכן משמע ממגיד שהביא דעת הרמב"ן ורשב"א ולא כתב דרמב"ם חולק עליהם, לכאורה קשה על המחבר שפוסק כאן דאסורה למקדש אחר החליצה ובסוף סימן י"ז פסק דמותרת למקדש ודין זה ילפינן משם דגזרינן אטו אשה שהלכה למ"י כמ"ש בתוספות וכל הפוסקים ולמה מחמיר כאן יותר וכן קשה על הדין שכתב הת"ה אם היתה סבורה שמת תצא מן המקדש ושם מותרת לו וצ"ל שוגג דכאן לאו ע"פ עד אלא קול בעלמא ואם היה ע"פ עד באמת מותרת למקדש:
(ב) גט: והא דצריכה גט מזר היינו מספק דמספקא לן לא תהיה אשת המת החוצה אם ללאו אתי ותופסין בה קידושין או לא יהיה בה הוי':
(ג) ואם חזר הזר: כ"כ הרמב"ם ספ"ב והטור כתב בשם הרמב"ם אם חזר הזר וקדשה וכו' וכתב דהרא"ש חולק ע"ז אבל גירס' שלנו כמ"ש המחבר ונראה ה"ה אם עדיין לא גירש ונשאת אחר שחלץ היבם ג"כ אין מוציאין ממנו וכן משמע ממגיד:
(ד) וי"א דאפילו חזר ונשא וכו': באמת לא מצינו דיעה זו והטור שכתב הרא"ש חולק על הרמב"ם בדין זה לא כתב אלא לפי גירסתו ברמב"ם כמ"ש בסעי' הקודם אבל בחזר ונשאה לא מצינו מי שס"ל דמוציאים אותה אלא הת"ה סימן רכ"ב מדייק כן מלשון הגמ' ואין מוכרח והב"י וב"ח חולקין עליו ע"ש:
(ה) ודווקא אם קידשה במזיד: אתחילת סימן קאי אם קידש בשוגג מותר' למקדש ומשמע מכל הפוסקים אף אם הוא כהן אסורה לו מ"מ אין כופין אותו לחלוץ אף שקידש זה בשוגג ולא כמשמעות הנ"י ומ"ש בהג"ה אם רוצה היבם ליבם ל"ד אפילו אסורה לו נמי הברירה בידו ואם חלץ ומסר מודעא על החליצה כופין אותה לחלוץ ומותרת למקדש תשובת ריב"ש ועיין ב"ח מה שמדייק מהרא"ש ליתא אדרבה שם מבואר להדיא לר"ת דווקא בשוגג מותרת גם מ"ש לדעת ר"ת אפילו קידש במזיד מותרת למקדש אנ"ל דהא ראיית ר"ת מן א"א שנתקדשה דמותרת למקדש ושם איירי באמרו לה עדים דמת בעלה והיינו שוגג וכשיבם מומר עיין סימן קנ"ז:
(ו) תצא: הב"י חולק על הת"ה וכן ב"ח וס"ל דהוי שוגגת כשסמכה את עצמה על הקול וט"ז פסק לחומרא:
סעיף ב
עריכה(ז) נשאת לזר: אפי' לא בא עליה ב"י וכ"מ וד"מ ודווקא בידוע שיש לה יבם אבל מחמת קול שיש לה יבם לא תצא תשובת ריב"ש ועיין קס"ט סעיף נ"ה שם איירי שחלץ לה אלא שהיא חלוצה פסולה וצריכה לכתחל' חליצה מכל אחים בזה מקילין אם נשאת קודם חליצה שניה לא תצא דרישה ואם ב' אומרים דיש לה יבם וב' אומרים דאין לה יבם כתבו הב"י וד"מ בשם רי"ו אם באו תרי והתירו ע"פ ואח"כ באו שנים והכחישו לראשוני' לא תצא דהוי תרי ותרי ולכאורה תמוה איך כתבו כן בפשיטות דהא בסימן י"ז ומ"ז וסימן קנ"ב מבואר תרי ותרי אין חילוק בין התירו אותה ואחר כך באו עדים או באו עדים קודם לזה לעולם אם נשא' לאחר תצא אא"כ באומר ברי ונישא' לא' מעידיה אז לעולם לא תצא אפילו לא התירוה עדיין דלית הלכתא כרבי מנחם דמחלק בין התירו' קודם שבאו עדים השני' כמ"ש בהרא"ש פרק האשה שנתארמלה אף אם יש לרי"ו בשם הרמ"ה שיטה אחרת בזה מ"מ לא קי"ל כוותיה:
סעיף ג
עריכה(ח) אם הוא ישראל: אבל לכהן אסורה דהא היא חייבי לאוין לאחר ועיין סימן ז' /ו'/ שם נתבאר דינים הללו:
(ט) וי"א: כ"כ הנ"י אף על גב דהיא מותרת ליבם מ"מ לבועל אסורה לכאורה קשה הא בת שבע היתה א"א והיתה מותרת לדוד מחמת שהית' מותר' לבעלה כי דוד בא עליה באונס כמ"ש פ"ק דכתובות וכמ"ש בסימן י"א לכאורה נראה מכאן נמי ראיי' למ"ש שם דעיקר כתירוץ בתרא שם בכתובות דהית' מותרת לדוד מחמת גט כריתות ודוחק דבדוד לא היה שייך קנס או דאותו זמן לא נתחדש דין זה עדיין כל זה דוחק הוא גם עכ"פ נשמע בזמן הזה המאנס אשת ישראל אסור' לו ובש"ג דף תל"ד כתב אף ליבם אסור':
סעיף ד
עריכה(י) ומותרת לבעלה: כ"כ הטור והמחבר השמיט בכוונה ע"פ מ"ש בב"ה דווקא לפי' הרא"ש באשה בעלמא שנשאת לאחר דאסורה לבעלה הטעם שמא יאמרו גירש זו ונשאת לזה או י"ל באשת אחיו מותרת לבעלה דהא כאן אף אם גירש בעלה אסורה לאחיו, אבל לשאר פוסקים דאסורה לבעלה מחמת קנס דלא דייקא א"כ באשת אחיו אסורה לבעלה וכבר הארכתי בזה בסימן ט"ו ע"ש:
סעיף ה
עריכה(יא) היבם אסור בקרובו' זקוקתו: דקי"ל יש זיקה אפילו בשני יבמים ומ"ש בהג"ה אפילו ספק היינו המ' כתב בא' שמת הוא ובנו ביום א' וספק איזה מת תחלה ועמד א' וחלץ לאשתו מספק ורצה ליקח אחותה ואסר לו הדבר ושם היה עובדא דכבר חלץ לזקוקתו ובד"מ כתב ע"ז אפש' ה"ה אם לא חלץ נמי הדין כן וע"פ הדברי' האלה כתב כאן הג"ה זו:
(יב) וי"א דווקא וכו': כ"כ התוס' והרא"ש והמ' אלא הנ"י כתב רפ"ב בשם האחרוני' דחולקים ע"ז דלא מהני מעשה דידי' עד שיעשה אחיו מעשה ועיין סוף סימן קע"ה:
סעיף ז
עריכה(יג) חוזרת היבמה להתירה: ולא אמרינן הואיל שנאסרה שעה א' בשעה שהיתה זקוקה לו אסורה לו עולמית וכמ"ש אם מתה הזקוקה דארוסה מותרת לו: