בית שמואל על אבן העזר פה

►| בית שמואל • על שולחן ערוך אבן העזר פה |◄

סעיף א

(א) תחת פדיונה:    משום שניה' אינן מצוים דשבויה אינו מצוי גם נ"מ לאשה אינו מצוי לכן תקנו חז"ל לזה תחת זה רש"י פ' נ"ש:

(ב) אין שומעין לה:    כדי שאל תתערב בעכו"ם גם חיישינן לפסיד' דידה כשלא נפדת אין לו שפחה לשמשו אפילו התנה עמה קודם הנישואין לא מהני עיין תוספות פח"ה דף מ"ט:

סעיף ב

(ג) נכסי צ"ב:    ר"ל הנכסים אשר יש להם קיום כצאן ברזל משום דכל אחריו' מוטל עליו, ומלוג ע"ש שאוכל כעין מליג' הראש שתולשים השער הגמי"י, ויש לאשה ג' דברים כתובה ונצ"ב ונ"מ והפרש בין נצ"ב לבין הכתובה עיין סי' נ"ג מ"ש ועיין במגיד ר"פ ט"ז ה"א ואפילו נצ"ב דאינו רשאי למוכרם מפני שבח בית אביה ואין לו אלא פירות מ"מ יש לו יתרון טפי מנ"מ דפירי פירות הכל שלו ועיין בריב"ש סי' ק"נ:

(ד) בגדים או בהמה ועבדים:    וקרקע נמי נצ"ב והכא לא חשב אלא מה ששייך בהם גניבה ואבידה ובגדים היינו מה שהיא מכנסת לו אבל בגדים שלה הם נ"מ כמ"ש בסי' ע"ז:

(ה) ואם פשע הבעל וכו':    משמע מגניבה ואבידה פטור מטעם דלא קיבל עליו שמירה אלא מפשיעה אינו פטור מטעם זה כיון דהוא משתמש בהם אלא מטעם שמירה בבעלים הוא פטור ונצ"ב הוא חייב אף על גב דהוי שמירה בבעלים כיון דמקבל בפירוש אחריות מתחייב את עצמו, והטור כ' דין זה בשם ר"י דהוא פטור מטעם שמירה בבעלים והקשה הב"י למה תלה הטור הדין בדברי ר"י הא מבואר כן בסוגי' פ' השואל ולמ"ש ניחא דאת' לאשמעינן בשם ר"י דאינו פטור משום דלא קיבל שמירה עליו ונ"מ הלוקח בהמה לשלשים יום דאינו מקבל שמירה מ"מ פסק ר"י דהוא ש"ח:

(ו) בגדי אשה:    היינו מה שהיא לובשת כתב הרא"ש דהם נ"מ ולאו נ"מ ממש דהא אין לו /לה/ רשות למכור ולמשכן אלא נ"מ למ"ש בסי' צ' גם נ"מ לענין מורדת כמ"ש בסי' ע"ז:

סעיף ג

(ז) יש מי שאומר דנצ"ב וכו':    וכן הוא דעת הרמב"ם ועיין בט"ז והברירה בידו אם הוא רוצה אינו מקבל אחריות עליו ועיין בתשו' ריב"ש סי' ע"ו ואם כבר קיבל אחריות א"י לסלק דדינו כשומר דא"י לחזור תוך הזמן מ"ה נקרא צ"ב ועיין בחושן המשפט סי' רנ"ג:

סעיף ד

(ח) ואם יש פירות בקרקע:    עיין בת"ה סי' שי"ב שם מבואר לר"ה ורמב"ם פ"ג ה"ש וסמ"ג ס"ל קרקע שאין בה פירות צריך הרשאה ומשמע אפילו עומדת לגדל פירות צריך הרשאה ולא כסמ"ע בסי' קכ"ב שכתב כשעומדת לגדל פירות א"צ הרשאה אף לדעת ר"ה, ולהרשאה /ולהרא"ש/ א"צ הרשאה ומעות לכ"ע א"צ הרשאה, וכן קרקע כשאין בה פירות ורוצה למכור אותה וליקח דבר שעושה פירות א"צ הרשאה כיון שמגיע לו הפסד, וכל זה איירי בנ"מ אבל נצ"ב א"צ הרשאה אפילו במיתתה ועיין בטח"ה שם וכ"כ בש"ך שם ועיין בר"ן ס"פ השולח וכלל הוא נ"מ ויש בהם פירות דינם איש ואשתו כשותפות מ"ה כשהיא במת' והוא ירד לדין ויצא חייב מחמת עדים שהעידו לא הוי כקבלו' עדות שלא בפני בעל דבר ואם ליתא במתא א"י לקבל עדות שלא בפניה ולגבי פירות נמי הודאת פיו לא מהני אפילו על חלקו שהרי א"י למכור משום רווח ביתו ובנצ"ב מקבלים עדים שלא בפניה אפילו ליתא במתא אבל הודאתו לא מהני כיון די"ל כליי אני נוטל כ"כ הרשב"א בחדושיו ומזה נשמע נמי כשאין פירות בקרקע נ"מ א"י לדון בלא הרשאה דהא הטעם הוא דהם כשותפות, וכן משמע לכאורה אפילו במעו' א"י לירד לדין בלא הרשאה וכן מדייק בתשובת רש"ך ס"ג סי' מ"ז /ס"ז/ דהרשב"א חולק על דין של הת"ה ויש לדחות:

סעיף ה

(ט) השאילה האשה:    כתב בהג"א שם פ' השואל היא רשאי להשאיל נ"מ בלא ידיעתו מיהו י"ל דאיירי דשואלת בעת שאין לו הפסד והוא א"י להשאיל בלי ידיעתה, ואם השאיל הבעל את הפרה ואת עצמה לא הוי שאלה בבעלים ב"י:

סעיף ו

(י) מפני שהוא כלוקח:    כ"כ הרמב"ם ספ"ב ה"ש משמע דס"ל דפטור מטעם שהוא כלוקח בלא הטעם שמירה בבעלים וחולק על ר"י דס"ל לוקח על ל' יום חייב בפשיעה וכ"כ בח"מ וכן הוא בנ"י מיהו מתוס' פ' השואל מ"ש בשם ר"י משמע דס"ל דחייב בפשיעה דאף על גב דאינו מקבל שמירה ושמירה בבעלים לא שייך בכלים שאין הגוף שלה ועיין במר' והגמי"י והרא"ש ס"ל הבעל פטור מטעם שמירה בבעלים אף על גב דאין הגוף שלה ועיין בפ"ה סי' שמ"ו:

(יא) כלוקח:    אבל אם היה דינו כיורש היה חייב כמ"ש בחושן המשפט סי' שמ"א אף על גב דאית' ס"פ י"נ לפעמים דינו כיורש כשיש פסיד' לאחר והכא לא חייש לפסיד' דמשאיל משום מי דחקו להשאיל תוספת פ' השואל אלא אכתי צריך ישוב למה לא אמרי' במלוה שהלוה לה בע"פ ג"כ מי דחקו להלות ושם במלוה לא אפשט הבעי' אם דינו כיורש או כלוקח ועין תוס' ס"פ י"נ:

(יב) ואם הודיע' וכו':    וכ"כ הרמב"ם ולהרא"ש דס"ל דהוי שמירה בבעלים י"ל דפטור אף אם הודיעה לו אא"כ התנה בפירוש שחייב לשלם ואפשר אם הודיעה לו הוי כאלו אמרה לו שהו' בעל דבר של המשאיל, ועיין במגיד שכתב אף לרמב"ם דוק' אם נשתמש אחר ההודאה ולראב"ד דוק' שקיבל על עצמו בשאלה כמ"ש בחושן המשפט סי' שמ"ו:

סעיף ז

(יג) או שניתנו לה במתנה:    כן הוא בירו' אף על גב מציאה שלו לגמרי התם חיישינן שלא תהא אשה מברח' ותאמר מציאה מצאתי משא"כ מתנה קול יוצא במתנה ועיין הג"א ר"פ מציאת האשה היינו למ"ד שם בירושלמי האומר מציאתה לבעל מטעם הנ"ל ולת"ק שם הטעם משום קטטה היינו איבה צ"ל במתנה לא חיישינן לאיבה כיון דהנותן אין רצונו ליתן לו והפירו' של מתנה זו אין ב"ח שלו יכול לגבות משום רווח בית בעה"ת שער ו':

(יד) שחבלו בה:    היינו אחרים ואם לא גבתה הנזק בחייה אין הבעל יורש דהוי ראוי תוספות והרא"ש פי"נ דף קכ"ה ועיין שור שנגח דף מ"ב ואם חבל בה בעלה עיין סימן פ"ג:

(טו) אותם דמים:    דהוי פרי דפירי דאת' מעלמ' ש"ס פ' החובל:

(טז) א"י למכור:    וכתב בח"מ נראה בחלוקה הראשונה כשמכרה הכתובה בטובת הנאה רשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה ולי נראה דמוכח כן מסוגי' פ' החובל כמ"ש בסעיף שאח"ז ואם מכרה המכר בטל כ"כ תו' והרא"ש משמע המכר בטל מיד ול"ד לדמי חבלה שחבל בה בעלה דאין לו שום זכיה דשם קנס חכמי' הוא דקנסו אותו דאין לו בדמים שום זכי', והרשב"א כ' המכר קיים כל ימי חייה ואחר מותה מוצי' מיד הלקוחו' ונ"מ מוצי' מיד והרמ"ה שהבי' הטור משמע דס"ל אפילו אחר מותה אינו מוצי' מן הלקוחו' גם ס"ל דאין לו פירי פירות וכ"כ ב"ח:

(יז) והפירות וכו':    כתבו תוס' פ' החובל אם מכרה הכתוב' בטובת הנאה אין לו הפירות מן הטובת הנאה וא"צ ליקח קרקע בעד הפירות וכן מוכח שם דאל"כ מה פריך ותזבון הכתוב' בטובת הנא' ותתן לנחבל אם יש לו חלק בפירות איך תתן לנחבל אלא ודאי דאין לו בו שום זכות, ומזה מוכח נמי דיכולה ליתן אותו מעות לאחר גם דאינו יורש אותו מעות דאל"כ איך ס"ד שתמכור ותתן לנחבל ועיין ס"ס ורס"צ, ובסי' קי"ח מבואר ב"ח שהלוה לה אפילו אחר הנישואין גובה ממתנה זו:

סעיף ח

(יח) בעודה ארוסה:    אפי' פי' לה במתנה בין קודם נישואין ובין אחר הנישואין טור:

(יט) מן הנישואין נתאלמנה:    אבל אם נתאלמנה מן האירוסין אין לה שלא כתב לה אלא ע"ד לכונסה ומ"ש שלא מחמת מרדה משום דאי מחמת מרדה הפסידה כתובתה ולית לה מתנות ועיין סי' ע"ז:

סעיף ט

(כ) המוכר קרקע:    עיין בהג"א במקום שאין קונין בכסף לבד ונתנ' כסף ואח"כ נתן הוא שטר קנתה:

(כא) גלוים וידועי':    הנה הרמב"ם ספ"ב ה"מ אינו מחלק בלוה מאשתו בין מעות גלוים לטמונים אלא ס"ל בלוה לעולם המעות שלו וכתב המגיד הטעם במכר לה קרקע אז אכתי המעות בחזקת' דהא נתנה המעות לשם מכר לכן המעות בחזקת נ"מ אבל בהלואה יצאה המעות מחזקתה מחזיקים שהמעות שלו הם לגמרי ומשמע ממגיד שם אפי' לא טען הוא ברי וכ"כ הב"י והסמ"ע בפ"ה סי' קכ"ז ועיין סי' פ"ו:

(כב) וי"א דאם טוען ברי וכו':    כן הוא שיטות תוס' והרא"ש והרשב"א דמכר והלוא' ותקף מידה שוים במעות טמונים נאמן לו' דהם שלו וכתב הר"י והרשב"א דוקא כשטוען ברי אבל אם טוען שמא והיא טוען ברי מחזיקים המעות בתורת נ"מ ועיין בטור ובהמגיד ואינה נאמנת לו' דנתנה לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם לכן אפי' בשמא עכ"פ המכר בטל דהא אם המעות בידה היתה נאמנת לו' דנתנה לה ע"מ שאין לו רשות א"כ י"ל דכוונתו שיחזיק במעות ולא תהי' תו נאמן לומר שאין לו רשות בהם ואף למ"ש בהג"ה סעיף י"ג במעות טמונים אינה נאמנת לו' שאין לו רשות בהם מ"מ לא הי' לו מן המעות שום הנא' א"כ י"ל לגלויי זוזי בעי ואם היא ג"כ לא אמרה ברי אין מוציאין ממנו חדושי הרמב"ן ומשמ' מתוס' אם ידוע דיש לה מעות אף על גב דאין ידוע מאין בא לה המעות דינו כמעות גלוים דאל"כ איך הקשו על ר"ש במעות גלוים יאמר דכוונתו להוציא המעות איך הוא רוצה להוציא אם ידוע דאחרי' נתנו לה ע"מ שאין לו רשות בידם והנ"י כתב מעות גלוים היינו שידוע דנתנו לה מעות ע"מ שאין לו רשות בהם:

סעיף י

(כג) עליה להביא ראיה:    דכל זמן לא ביררה דמעות גלוים הוי כאלו לא נתקיים השטר וקרקע בחזקת בעלה עומדת והשטר יש בו ריעותא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

סעיף יא

(כד) נתן לה אחד:    הנה בנדרים פליגי רב ושמואל ויש בזה ג' שיטות הר"ש בשם ר"ע הגאון כתב הלכה כשמואל אפילו אמר סתם ע"מ שאין לבעל רשות מהני וכן הוא דעת הרמב"ן וכן אם אמר מה שתרצה עשה לבד נמי מהני וכ"כ הר"ן לשיטה זו ותוספות פ"ק דקידושין דף כ"ד בשם ר"ת פסקו הלכה כרב דצריך לומר דוקא ע"מ שאין לבעל רשות אלא מה שאתה נותן בפיך או בכה"ג דמיחד שום דבר אבל אם אמר סתם ע"מ וכו' מה שתרצה עשה לא מהני וכן הוא בראב"ד והרא"ש והמ' והרמב"ם פ"ג ה"ז פסק כשמואל וס"ל אף לשמואל צריך שיאמר ע"מ שאין לבעלה רשות ומה שתרצה עשה ואז הוי כאלו אמר לה יהיה שלך אלא לאותו דבר שתרצה לעשות, וסתם כאן כרמב"ם משום רוב הפוסקים ס"ל כשאומר ע"מ ומה שתרצה מהני וכ"כ בתשובת ריב"ש סי' רט"ו מיהו אם תפס הבעל נראה די"ל קים לי כשיטת ר"ת והראב"ד ומ' וביורה דעה סימן רכ"ב הביא שם דעת תוספת דשם לענין איסור חשש לדעת תוספות ג"כ ומבואר בה"ת שער ששי אם התנה ע"מ מה שתרצ' תעשה בלא רשות הבעל אינו יורש אותה והובא נמי בכ"מ וקצת יש לדייק מרש"י והרא"ש בסוגי' דלעיל דלא ס"ל כן דהא כתבו אהא אם קבל מן האשה יחזיר לאשה (ואם מתה יחזיר לבעלה) ולא חיישינן שמא נתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות משום אף אם נתנו לה יורש אותה ולמ"ש הבע"ת אכתי קשה שמא נתנו לה בתנאי שאין לו רשות אלא מה שתרצה דאז אינו יורש אותה וכן ראיתי בהגה' ש"ך שם:

סעיף יב

(כה) מתנה נתנו לי:    ולא חיישינן שמא גנבה מבעל' כמו דחיישינן במציא' כמ"ש לעיל משום מתנה יש קול וא"י להעיד לשקר במתנ' נתנו וכשאומרת כן אמרי' בוודאי אינה משקרת בה"ת שם והמגיד והא דפסק הרמב"ם פ"ט ה"נ אם שטרות יוצאים על שמה אין נאמנת לומר שלי הם וצריכה להבי' ראיה כמ"ש בחושן המשפט סימן ס"ב שאני התם דאיירי דהיא נושאת ונותנת בבית כ"כ בה"ת שער ו' גם י"ל מטלטלין שאני כמ"ש בה"ת בשער נ"א ובטור שם בשם הרמ"ה:

(כו) ממעשה ידיך הם:    כלו' שמא מ"י הם ולאו בטוען ברי איירי מ"ה אין לו שבועה עליה:

(כז) עליה להביא ראיה:    דסבירא ליה להרמב"ם כל ממון הנמצא ביד האשה הם בחזקת נ"מ:

(כח) דוק' במעות טמונים:    היינו מ"ש הטור בסי' פ"ו בשם הר"ש והרא"ש אם תקף הבעל מעות והיא אומרת שלי הם או של פלוני נאמנת כשהמעות לא היו טמונים מכ"ש כאן כשהמעו' בידו /בידה/ דנאמנת להפקיע ממנו דהא שם כשאמרה של פלוני הם אינו יורש הוא ואינו אוכל הפירו' ובפרישה מאריך בזה וכתב אף לדעת הר"ש והרא"ש אינה נאמנת לו' שלי הם להפקיע מבעל ומ"ש שם דנאמנת לו' שלי הם פירושו שלי הם בתורת נ"מ ואישתמט' מיניה מ"ש המגיד ספ"ב ה"מ וספ"ז ה"ש בשם הרשב"א וכמה פוסקים דנאמנת לו' שלי הם ואין לבעל רשות בהם וכ"כ הנ"י, אבל מה שמחלק בהגהה בין מעות טמונים לגלוי' לא מצינו חילוק בזה כבר האריכו בזה הדרישה וב"ח ומ"ש ב"ח אנ"ל וכן כתב מהרש"ל לדעת הר"ש נאמנות אפילו במעות טמונים ולהני פוסקים דס"ל נאמנות לומר שאין לו רשות בהם ע"כ לא ס"ל חזקה מה שביד האשה בחזקת נ"מ היא מיהו קשה בתשובת הרשב"א שהבי' הב"י סוף סימן פ"ו משמע דס"ל להרשב"א חזקה זו וכאן ס"ל דנאמנות לומר שאין לו רשות בהם וצ"ל בתשובה איירי בנושאת ונותנ' וע' בגידולי תרומה שם ולהני פוסקים אף אם קנתה ממנו קרקע ג"כ נאמנ' לומר במתנה ניתן לה ע"מ שאין לו רשות ואינו אוכל הפירות והא דאי' בש"ס דאוכל פירות איירי כשאינה טוענת כן גם י"ל כשקנתה קרקע וכתב שטר על שמה תו אין לה מיגו של פלוני הוא לכן אינ' נאמנת לו' שאין לו רשות דאינה נאמנת אלא במיגו של פלוני הם:

(כט) ודוקא בשאינ' נושא':    קאי גם על הרישא כשהיא נושא' אינה נאמנ' לו' במתנ' ניתן לי רק הם לגמרי של בעל ועיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י ועיין בכ"מ, וכשהוא מפקיד אצלה הוי כנושאת כמ"ש בהרא"ש וטור סי' פ"ו ועיין בחושן המשפט סי' ס"ב, ומבואר בתוספות שם בנושאת אינה נאמנ' לו' שלי הם או של פלוני אפי' אם מת הבעל ואין מי שטוען ברי כנגדה כמ"ש באונו' ושטרות היוצאים על שמה ושם איירי במת בעלה ויתומים טוענים שמא כמ"ש בתשוב' רשב"א שהביא הב"י סוף סימן פ"ו, מיהו בנושא' ואומר' אתה נתת לי במתנה יש לומר דנאמנות מטעם דא"י להעיז לפי סברת המגיד בסמוך:

(ל) ויש לה מיגו וכו':    נאמנת בכל ענין ואפי' בנושאת בתוך הבית ואפשר אף לשיטות הרמב"ם דס"ל חזקה מה שביד האשה בחזקת נ"מ הוא מ"מ נאמנות אף על גב דהוי מיגו במקום חזקה מ"מ אף על גב דמחזיקים בתורת נ"מ עכ"פ היא תופסת ומיגו במקום חזקה אבעי' דלא אפשטא היא ואין מוציאים מידה כמ"ש בסמוך והרב רמ"א כתב דין זה בשם תשובת מהר"מ כמ"ש בד"מ ולכאורה קשה איך למד מתשובת מהר"מ דין זה הא שם היה עובדא דאמרה אתה נתת לי והוה העזה ומנ"ל דנאמנ' כשלא אמרה אתה נתת לי וי"ל שם לא היה שייך העזה דאיירי שם במרדה בו אז בודאי מעיזה בפניו, ובתשו' הרשב"א שהביא הב"י סס"ז ג"כ מבואר דין זה אלא בתשו' מהר"מ מבואר אפי' בנושא' נאמנת במיגו מיהו מתוספת בסוגיא זו משמע דאינה נאמנת בנושאת אף על גב דיש לה מיגו דהא כתבו בנושאת שהפקידה פקדון אינה נאמנת לו' שלי הוא או של פלוני והתם יש לה מיגו דיכולה ליתן לפלוני כמ"ש בתוס' שם ועיין בחושן המשפט סוף סימן ס"ב כ' בהג"ה שם אשה שכתבה המעות שבידה של אחרים הוא אם ידוע שהיה לה ממון נאמנת ופירש הסמ"ע דאיירי דאין לה מיגו אבל אם יש לה מיגו נאמנת אפי' בא"י שיש לה מעות אפי' אם היא נושאת בבית, והיינו כדעת מהר"מ ובש"ך השיג עליו והביא תוספות אלו דס"ל בנושא' ל"מ מיגו ובחנם השיג על הסמ"ע דהא הוא כתב לפרש שם דברי הרב רמ"א והוא פסק כאן דנאמנת במיגו:

(לא) אתה נתת לי במתנה:    כ' המגיד דנאמנת משום דאינה מעיזה לשקר בפניו והבה"ת הקשה למה אינה נאמנ' כשאומרת במתנה נתן לי ע"מ שאין לו רשות במיגו אתה נתת לי ותירץ דלא אמרינן מיגו דמגרע הטענה דהא לפי טענת' אינו יורש אותה וכשהיא אומרת אתה נתת לי יורש אות' ונ"מ מזה אם כבר מת בעלה נאמנ' והש"ך סי' ס"ב הקשה עליו דקושיא שלו לאו קושיא היא דלא אמרינן כאן מיגו משום דהוי מיגו במקום חזקה דכל מה שיש ביד האשה בחזקת נ"מ הוא והאריך בזה ואנ"ל כי אף על פי דהכל בחזק' נ"מ מ"מ היא תופס' בו ומיגו במקום חזקה בעי' דלא אפשטא היא ואין מוציאין מידה כשיש לה מיגו לכן יפה הקשה וא"ל דהש"ך ס"ל אפילו מה שבידה הוי כאלו היה ביד בעלה והיא באה להוציא זה לית' דא"כ אם היא נקראת המוצי' לעולם שייך השבועה לבעל דהוא הנתבע אלא ודאי כל שהיא תופסת הוי היא הנתבע וכשיש לה מיגו נאמנת ואין מוציאין מידה וכל הדין של הרמב"ם איירי דאין לה מיגו דהא כשנמצא מעות אצלה תו א"י ליתן לאחר אף על גב דהיה יכול ליתן קודם לזה הוי מיגו למפרע ותו ג"כ א"י לומר שלי הם ע"מ שאין לו רשות בו, וכשאמר' אתה נתת לי נאמנת בלא מיגו משום דא"י להעיז כמ"ש בשם המגיד, אלא אכתי קשה על טעם המגיד הא קי"ל במקום הנאת ממון אמרינן דמעיז כמ"ש ריש סימן י"ז ואפשר דסבירא ליה להחזיק מה שבידה שאני ואמרי' בכה"ג דא"י להעיז גם אין לדמות העזות זה לזה ושאני כשהיא אשתו א"י להעיז אף משום הנאות ממון משא"כ שם דרצונה לצאת ממנו ובגידולי תרומה הקשה על הבה"ת הא הוי מיגו דהעז' לומר אתה נתת לי ולא אמרי מיגו דהעזה ובהגהת ש"ך תמה עליו דהא מבוארים בר"ן דאמרינן מיגו דהעז' לפטור מממון רק לפטור משבוע' לא אמרינן וראיה מהני עיזי דאכלי חושלי דנאמן לטעון אכלו בדמי שווי' במיגו לקחתי אותם אף על גב אם היה אומר לקחתי אותם היה צריך להעיז ואפשר הגידולי תרומה ס"ל הא דנאמנת לומר אתה נתת לי משום דהיא א"י להעיז כמ"ש המגיד ש"מ אף על פי שהוא הנא' ממון מ"מ א"י להעיז מ"ה שפיר הקש' מה קושיא של הבה"ת הא מיגו דהעז' לא אמרינן ועל כרחך כאן אתה נתת לי הוא העזה אף על פי שהו' הנאת ממון:

(לב) לי במתנה:    מבואר בה"ב והובא בכ"מ מטלטלים הידועים שהם של בעל אינה נאמנת שבעל נתן לה במתנ' ואף למ"ש בשם המגיד דא"י להעיז מכל מקום דבר הידוע שהוא של הבעל אינה נאמנת אלא דבר שא"י שהוא של בעל אלא מה שביד האשה הוא בחזקת נ"מ אז מהני החזקה דא"י להעיז:

סעיף יג

(לג) שפירותיו מרובים:    עיין בש"ס כמה חלוקי דינים בזה והרמב"ם כלל הכל בזה דלוקחים דבר שפירות מרובים והוצאות מועטים ומעות מזומנים אין מניחים לו להרויח בהם אלא לוקחים גם כן בהם דבר שפירות מרובים והפירות מהם יכול למכור ולהרויח עם המעות תשובת הרשב"א עיין תשובת רש"ך ס"ג סימן מ"ז:

(לד) אלא פירות:    סתם כדעת הרי"ף והרמב"ם אפילו אם אין העז שלה אלא החלב אין מוכרים העז ולא חיישינן למית' שמא תמות העז אף על גב אם נפלה לה פירות קי"ל דימכור שאני התם אחר שיאכל הפירות כלו הכל אבל כאן יש חלב אחר וכן הדקל יוציא פירות אחרים:

סעיף יד

(לה) לא ימכרו:    כ"פ הרמב"ם פכ"ב לפי גירס' שלו בריש' פליג רשב"ג ואמר לא ימכור והלכת' כוותי', ובזיתים פליג ר"י ואין הלכ' כוותי' ולענין אם היא יכול' לכופו למכור עיין בטור, והיכ' דהו' אינו רשאי למכור היא א"י לכופו שימכור אלא היכ' דהוא יכול למכור ס"ל להרמ"ה כשאינו רוצ' למכור יכול' היא לכופו למכור לפ"ז עז ושאר דברי' דא"י למכור ומשתמש עד שיכל' הקרן היא ג"כ א"י לכופו למכור אלא עבדים זקנים ס"ל להרמ"ה דהוא יכול למכור בעל כרחה גם היא יכול' למכור בע"כ ולהרא"ש אף על גב דהוא יכול למכור בע"כ מ"מ היא א"י לכופו למכור ול"ד לנפלו כספי' דשם ע"כ מוכרחים לקנות בכספים שום דבר אז כ"א יכול לעכב שאל יקנה דבר שאינו עושה פירות מיהו דבר שאינו עושה פירות ולא שום שימשו וראוי למכור יכולה אף היא לכופו ופלוגת' זו נלמד ממתניתין נפלו עבדים לת"ק יכול הוא למכור בע"כ וס"ל להרא"ש הת"ק חושש לטובתו כמ"ש בתוספת אף על גב דיש לה ריעות' משום שבח בית אביה אין חוששין לרעתה רק לטובתו מזה נשמע בכ"מ הולכים אחר טובתו ואף לשיטות הרמב"ם בעבדים חיישינן לטובתה משום שב"א מ"מ בזיתים דלא ניכר כ"כ שב"א כמ"ש בפרישה פסק דקי"ל כת"ק ממיל' נשמע לעולם חיישינן לטובתו אם לא בשבח בית אביה הניכר ולהרמ"ה מ"ש הת"ק ימכור היינו כ"א יכול לכוף למכור אף היא יכולה לכופו ולרשב"ג הוא א"י לכופה משום שב"א ולהרא"ש צ"ל מה דתני בעז ושאר דברים אוכל עד שתכל' הקרן היינו אם רוצה אוכל ואם רוצה י"ל דיכול למכור וכ"מ בתוספת ד"ה כללא ואם נפל לה אילן זקן אינו רשאי לקצוץ כמ"ש בפרק המקבל וכתב הר"ן משום הכליון ניכר:

סעיף טו

(לו) הגיע זמנן לקצור:    אף על גב דקי"ל כל העומד לקצור כקציר דמי הכא תחז"ל כך הי' כל הנלקט ברשותו שלו הוא:

סעיף טז

(לז) חייב במזונותיהם:    ואי"ל איני זנך ועשה עמי אף על גב לעבדים שלו י"ל עשה עמי ואיני זנך ועיין ביורה דעה סי' רס"ו מיהו של צ"ב שהם באחריות שלו י"ל דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך וכן משמע שם:

(לח) ולד ש"מ:    ולא חיישי' למיתה שמא תמות השפח' ויכלה הקרן וולד ולד ס"ל להרי"ף לאשה ולתוס' והרא"ש לבעל אף על גב פרי דפרי לא תקנו חז"ל לבעל דכאן הוא פרי מפרי מגופ' זכה הבעל משא"כ פרי מפרי דאתי מעלמ' עוד כתב הרא"ש אם מתה האם בעוד הולד קיים הולד ממלא מקום אמו וחוזר להיות קרן:

(לט) ולד השפח':    כ"כ הרמב"ם ורש"י משמע ולד /בהמת/ נ"מ לא שייך שב"א כ"כ בח"מ והטור סוף סימן פ"ט כתב גם ולד בהמו' נותנת דמים ונוטלת מיהו הריב"ש סימן כ"א כתב להדי' דוקא ולד שפחות לוקח' משום שב"א ולא ולד בהמות גם נשמע מהרי"ף אם הבעל מוכר הפירות ולקח קרקע אז הקרקע שייך לה ואין לו אלא הפירות כי הפירות לא תקנו חז"ל אלא לריוח ביתו ולא לקנות קרקע:

סעיף יז

(מ) אם הב"ח גובה:    עין תשוב' מהרי"ו סי' ע"ח דרשאי לתפוס מעות נדוני' אם הם בעין לצורך מזונות שלה, וכתב בח"מ ואם גובה הב"ח מפירו' של נ"מ לכאורה אינו גובה דהא אפילו למכור לשני' מרובו' א"י משום ריוח ביתא וכבר כתבתי כן בשם בהעה"ת:

סעיף יח

(מא) ומכרו לפירות:    מה שמדייק בח"מ דוק' דיעבד אם מכר מכירה קיימת אבל לכתחילה יכולה היא למחות ליתא כמה שמסיים הטור טוב למכור יותר לפירות:

סעיף יט

(מב) משמשים אותו:    בטור והמגיד משמע לרמב"ם יכול ליחד השפח' לאשתו אחרת לשמש אותה בבית אחרת וכן משמע מהרי"ף לפ"ז ה"ה דיכול למכור קצת מפירות ולהרא"ש אינו רשאי אבל לשמש אותו יש לומר לכ"ע רשאי וגלימא וכה"ג דפירות שלו הוא השימוש יכול להשתמש בו אפילו בבית של אשתו אחרת רשב"ץ: