פתיחת התפריט הראשי

בית שמואל על אבן העזר ע

סעיף אעריכה


(א) אבל כשאינה אוכל' עמו וכו':    לדע' רמ"א בסמוך צ"ל דאינה אוכל' עמו היינו דהיא מרוצה ומ"מ י"ל לא נתרצתי אא"כ שיתן לי כמנהג בית אבי אפי' אם עשירי' כבעלה שבמשפחתה אין נוהגים כן י"ל לא נתרצתי וכ"כ ב"ח מיהו בטור כ' צריך להנהיגה בדרך שהיתה נוהג' בבי' אביה שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונו' והיא תאכל לבדה משמע אם לא היה ברשותו אלא היא נתרצה לזה תו א"י לו' לא נתרצתי אא"כ שיתן לי כמנהג בית אבי וע' בתו' שם ובהר"ן לתירץ הראשון כתבו אפילו דברים שכל בני משפחתה רגילים בהם והיא גלגלה עמו לא הוי מחילה וכשהיא תאכל לבדה צריך ליתן לה וי"ל אף לתירוץ הב' שכתבו לא נדחה סברא זו:

סעיף געריכה


(ב) כמה מזונו' וכו':    כאן אינו מחלק אם בני משפחתה רגילים בהם לבין אם אין רגילים בהם משום בסעיף א' איירי ביש לו אז יש לחלק כהנ"ל אבל כאן איירי כשהוא עני אין מחלקים בזה ומ"מ חייב ליתן לה לחם ב' סעודו' וכו' דין זה נלמד ממתני' המשר' את אשתו ע"י שליש נשמע דאיירי כשאינה אוכל' עמו ואפשר אם היא אוכל' עמו מתגלגל' עמו אף בפחות משיעור זה ובלבד שיתן לה לחם וכן משמע בסמוך דאיירי דהיא אינה אוכלת עמו דהא כ' דנותן לה מעט יין לשתו' והיינו כשהוא אינו עמה וכן משמע מהרא"ש:


(ג) לחם שתי סעודו':    היינו ע"כ שבוע ט"ו סעודו' בכל יום ב' סעודו' וביום ו' ס"א ובשב' ג"ס ובמוצ"ש ס"א ובשב' נותנים לה בכל סעודה לחם ובשר ועב"ח:


(ד) ומעט יין לשתו':    היינו כדאוקימת' דשמואל דאמר אם רגילה ביין הרבה מ"מ כשהוא אינו עמה נותנים לה מעט יין ואם היא רגילה בפני בעלה לשתו' מעט יין אין נותנים לה כלל כשהוא אינו עמה מיהו הרי"ף והרא"ש והטור יש להם שיטה אחר' בזה וס"ל רגילה נותנים לה אפילו שלא בפני בעלה כל מה שרגילה:


(ה) ואם היתה מניק':    בש"ס ס"פ אף על פי אית' מניקה מוסיפים לה יין וקאי על מתני' דלא תנא דנותנין לה יין וצ"ל מתני' איירי ברגילה בפני בעלה מעט אז אין נותנים לה יין כלל שלא בפני בעלה ומ"מ אם היא מניקה לא חיישי' לתאו' תשמיש כיון דצריכה ליין ובח"מ כ' דאין נותנים לה יותר מכוס א' דהא אמרי' בש"ס שני כוסו' ניול לאשה ולמ"ש אין ראיה משם דשם איירי בשאר אשה ומניקה שאני כיון דצריכה ליין אין חוששים לתאו' זנות:


(ו) מעה כסף לצרכה:    כלו' לשאר צרכי קטנים לכיבוד ולמרחץ ע' סי' פ':


(ז) אפילו לחם:    משמע אם יש לו יכול' ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים:


(ח) להשכיר עצמו כפועל:    ע' בח"מ שכתוב דחייב להשכיר את עצמו ליתן לה מזונו' לפי כבודה דהא כתב לה ואנא אפלח ואוקיר:

סעיף דעריכה


(ט) ואח"כ נשתטית:    אבל אם היתה שוטה בשעת הנישואין לא תקנו חז"ל נשואין לשוטה אבל אם נשתטית אחר הנישואין אז אינו פטור מחיובו אלא כשמגרש אותה וזו א"י לגרש לכן חייב ליתן לה מזונו' כ"כ בתשובת הרשב"א, ואם היה שוטה בשעת הנישואין וכתב לה כתובה נראה דחייב לה כל תנאי כתובה ועיין סי' ס"ו:


(י) ועיין סי' קי"ט:    שם כתבתי דאיירי כאן בשוט' דא"י לשמור את גיטה אז א"י לגרש אות' מדאוריי':

סעיף העריכה


(יא) מי שהלך למ"י:    אם הלך למקום קרוב והיה בדעתו לחזור לביתו ונשתקע שם פוסקים לה מיד כ"כ הריטב"א ובד"מ וב"ח כתבו דהמרדכי פליג ע"ז דהא כ' המ' מדינת הים לאו דוקא הבינו דהמ' קאי על דין זה ופליג על הריטב"א וליתא אלא המ' קאי על מתני' שני' מי שהלך למ"י ועמד א' ופרנס את אשתו ובזה כתב מ"י ל"ד שוב מצאתי בגדולי תרומה כמ"ש בכלל ס"ה:


(יב) למפרע:    אף על גב אלמנה אית לה מזונו' למפרע כל שלא שהתה שלשה שנים כמ"ש בסי' צ"ג מ"מ בא"א לא אמרי' כן כ"כ הרמב"ן והר"ן ר"פ אלמנה ניזונו' ולא כמ' ר"פ שני דייני:


(יג) אפי' אין כתובה בידה:    ולא חיישי' שמא מחלה הכתובה ובעלה מת דאז לכ"ע אין לה מזונו' אחר מיתתו כמ"ש בסי' צ"ג וכתב המד' ופוסקים לה מזונו' וא"צ להודיע לו:


(יד) פוסקים לה:    אפי' אם לא שמעו שמת ולא כמ' דס"ל דהלכתא כרב דאמר כשלא שמעו שמת צריכה שבועה:


(טו) אין נותנים לה במה שתתקשט:    שהרי אין לה בעל להתקשט לו רמב"ם אבל אם הוא חרש שוטה נותנים לה להתקשט כי אינה מחיובת להיו' לעולם בלא תכשיטי':


(טז) ואין מחשבים עמה על מ"י:    כ"כ הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וכתב המגיד ראיה לזה מסוגיא שם קטנה וספקה לה מ"י ומ"מ נותנים לה מזונו' מזה נשמע אפי' אם ידוע להב"ד דמעשה ידיה מספיק לה מ"מ פוסקים לה מזונו' ובד"מ משמע דס"ל עיקר כשיטו' הפוסקי' אלו ולא כהרא"ש ומ"ש בסעי' י' יש ליישב אפי' לשיטו' הללו משום דס"ל אף על גב דהב"ד פוסקים לה ואין מחשבים עמה מ"מ יש לו טענה עם המלוה, והיינו אם לותה בלא ציווי הב"ד אז אף על גב דמ"י אין מספיק אלא לדברים גדולים ולא לדברים קטנים י"ל לא היה לך להלוות לה כי היתה מצמצם, ואם הלוה לה ע"פ ציווי הב"ד אז אם מ"י מספיק לה לכל דבר אפילו לדברים קטנים אלא הב"ד אין מחשבים עמה י"ל למלוה לא היה לך להלוות לה אבל אם אין מספיק לכל דבר אין לו טענה על המלוה כיון שבאתה להב"ד גלתה דעתה דאין רצונה לצמצם כן נ"ל לדעת רמ"א מיהו דבריו אין מוכרחים ויותר נראה כיון שעשה ברשו' הב"ד אין לה טענה עליו:


(יז) אלא מכרה לעצמה:    הרמב"ם ס"ל א"א ואלמנה שוין ובסימן צ"ג מבואר הפלוגתא בזה:


(יח) ולא שבוע' עד שיבוא בעלה:    וזה הוא הפי' במתני' תשבע לבסוף היינו כשיבוא הבעל או לאחר מיתת הבעל ותבוא לגבות הכתובה ומשמע אם יבוא הבעל ויטעון צריכה שבועה אבל א"י להוציא מה שמכרה אף על גב דמכרה בלא הב"ד לפ"ז מ"ש בסעי' י' הרי שעמדה בדין וכו' או שמכרה וכו' איירי שמכר' אפי' בלא ב"ד ולא כב"ח כתב בח"מ מיהו לא נתבאר ברמב"ם מה הבעל טוען די"ל אם טוען הנחתי לך צררי או אמרתי לך צאי מ"י במזונותך הוי טענה אבל אם טוען תשבע לי שלא הזדמן לך מלאכה לאו טענה היא כיון דאין זה אלא גרם בעלמא אף על גב דיכול למנוע ממנה מזונו' עד שתקיים תקנו' חז"ל ותעש' מה שמוטל עליה לעשו' מ"מ אם לא עשתה ומכרה נכסיו אין מוציאים ממנה וכן הוא פשט ל' הר"ן וכ"כ בעל התרומו' אבל מדברי הרא"ש אף בכה"ג טענתו טענה ע"כ ומ"ש ואין מוציאים מידה מה שמכרה ואכלה היינו אם יש לה מעו' ומכרה אין מוציאים משלה כסך שמכרה או אם צמצמה ולא הוציאה הסך שלקחה מן המוכר אם היה טענתו טענה היה יכול להוציא מידה אבל אם טענתו לאו טענה א"י להוציא מידה כי דוקא אם לא מכרה אלא דחקה את עצמה אין לה טענה עליו אבל אם מכרה משלו והמעו' היה ראוי לה למזונו' רק דחקה את עצמה וצמצמה שייך לה המעו' כמו במ"י כמו שכתוב בסעי' י"א, ומ"ש דמשמע מהרא"ש דטענתו טענה לא ראיתי שום משמעו' אלא שם איירי כגון דמ"י עולה זהוב א' ולותה עוד זהוב א' והוא טוען אם לא הלוה לה הית' מספקת בזהוב א' טענתו טענה וכן אם לא עשתה כלל ולות' י"ל אם לא הלוה לה הית' עושה מלאכה וא"צ לשלם למלוה אבל להוצי' מידה מחמת טענה זו לא משמע שם כלום:

סעיף זעריכה


(יט) מוציאים מיד הנפקד:    דקי"ל אין מוציאין מן משועבדים למזון האשה לכן אין מוציאים מיד השואל עד כלות זמן השאלה כי תוך הזמן הוי כמשועבדים אבל פקדון דינו כב"ח ומוציאים מן הנפקד אפילו אם יש לו שאר ב"ח:


(כ) רק לששה חדשים:    ואין נותני' המעו' לידה רק מעכבים המעות ביד הנפקד או ביד אחר וזנין אותה מן המעות וע' סי' צ"ג:


(כא) ואין מוציאים מנכסים שהם ביד אחרים:    היינו כשיש לה טענה על הנכסים איירי וכן משמע בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה וע' בש"ך בחושן המשפט סי' פ"ו:

סעיף חעריכה


(כב) ולותה:    כתב הרא"ש והמר' והג"א והטור דוק' אם לותה בעדים וכתב בה"ת אפילו אם לא אמרה שלותה לצורך מזונות ועכשיו אמרה למזונות לותה חייב לשלם:


(כג) תובע לבעל:    ומוציא ממנו מדין דר"נ דבעל חייב לאשה והיא חייבת לזה מיהו מקור דין זה אינו מפורש מנ"ל דין זה ובחושן המשפט סי' פ"ו לא כתב מזה כלום ומה שמציין דין זה בשם הר"ן לא מצינו בדבריו מזה אף על גב שכתב בשם הרא"ה דס"ל המלוה תובע לבעל ולא לאשה וכתב כשאינו הבעל בכאן תובע לאשה אין ראיה לדין דכאן דש"ה דהאשה היא הלוה מיהו מהרש"ל ביש"ש פ' שור שנגח פסק כן כשהלוה אינו כאן מוציאין מדר"נ:


(כד) מיהו אם מחלה:    בח"מ הקשה ע"ז מאחר שהבעל משועבד מדר"נ איך היא יכולה למחול אף ע"ג כמה פוסקים ס"ל דיכולה למחול מ"מ קשה דהא בחושן המשפט שם פסק המחבר דא"י למחול, ונראה דלק"מ דאיירי הכא דהיה לה לשלם ומחלה דאז יכולה למחול ועכשיו היא אינה בכאן א"י המלוה לתבוע לבעל אף על גב המר' דכתב דין זה דיכולה למחול ס"ל אפילו היכ' דמשועבד מדר"נ יכולה למחול ואנן לא ס"ל כותיה מ"מ הרב רמ"א הביא דבריו לדידן דקי"ל בעלמא א"י למחול מ"מ אם היה לה לשלם אז יכולה למחול, והיינו מ"ש ואם אין האשה בכאן תובע לבעל ש"מ דאיירי אם היתה בכאן היה יכול להוציא ממנה כי יש לה לשלם וע' בחושן המשפט שם בסי' הנ"ל מ"ש בזה ס"ק י"ב ובתשו' הש"ך ס"ב פסק אם מחל הלוה אשר משועבד מדר"נ י"ל קים לי כהני פוסקים דיכול למחול:


(כה) וזנה משלו:    ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אות' לשם מזונות הבעל לא כהרשב"א:


(כו) אין הבעל חייב לשלם:    ול"ד ליורד לשדה של חבירו שלא ברשות דצריך לשלם ש"ה דבא תועלת לחברו אבל כאן לא בא לו שום תועלת אלא מסלק לו נזק, וע' בתו' והרא"ש ושאר פוסקים, וע' בתו' בגיטין דף ס"ו והבאתי בסי' קמ"א ולכאורה נ' דין זה תליא בשני תרוצים של תו' לתירוץ אחד שם אשר הר"ן מסכים נעשה שלוחו וחייב לשלם אלא לענין מדיר לא הוי שלוחו וכתב בעל התרומות שער ס"ה האומר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופרנס אותה אבד מעותיו משום דהוא אינו שלוחו כמ"ש בפרק המדיר כשמדיר אותה יעמיד פרנס והיינו שיאמר כל הזן אינו מפסיד וע"כ לאו שלוחו הוא וכן אם אמר לחנוני הרגיל אצלו פלוני נדר הנא' ממני וא"י מה אעשה לו ונתן לו החנוני א"צ לשלם לו, וביורה דעה סי' רכ"א וסי' רצ"ה אשתמט' להאחרונים דברי בה"ת:


(כז) מיהו אם היו חייבים לבעל:    ל"ד חייבים ה"ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו אף על גב דלא הודיע לבעל תחלה דלא אמרו דהניח מעותיו על קרן צבי אלא היכ' דפרנס משלו:


(כח) רק מזונות שלו:    והא דצריך לשלם בעד מזונות שלו אף על גב דזן אותה בסת' ולא אמר לו דישלם לו מדמה בת"ה דין זה לאומר לחבירו אכול עמי דחייב לשלם לו ה"ה כשנתן לו מזונות בסתם חייב לשלם ודומה לאומר שבור את כדי דצריך לשלם לו וע' בחושן המשפט סוף סימן שס"ג שם פסק האומר דור עמי פטור לשלם, ונ' לפ"ז ה"ה האומר אכול עמי גם כן פטור לשלם לו, ובס"ס רמ"ו פסק האומר אכול עמי חייב לשלם לו סותר לדין מ"ש סוף סימן שס"ג דפטור לשל' אם אמר דור עמי וכ"כ ב"ח שם דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאים מיד המוחזק אם כן בדין דכאן גם כן אין מוציאים מיד חתנו, ודוחק לחלק בין אם אומ' אכול עמי לזן בשתיקה מיהו נ' עיקר דצריך לשלם לו דהא כתבו הרשב"א והר"ן והמגיד פי"ב הזן או המהנה לחבירו סתם חוזר ומשתלם ממנו ולא אמרי' במתנה יהיב ליה וכ"פ הרב רמ"א ביורה דעה סי' רנ"ג ובחושן המשפט סי' רס"ד וכן הוא בב"י סי' קס"ו וכ"פ בט"ז שם וכן כאן בדין זה מוציאים ממנו:


(כט) רק מכר':    כתב הר"ן בפרק אלמנה ניזונת ריש דף תקנ"ו ור"פ שני דייני והמגיד ספי"ח ובב"י סי' צ"ג דהרמב"ן ס"ל אם מכרה נכסים אמרינן מסתמ' מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן לפי זה אפילו אם א"י לעשות שום מלאכה מ"מ א"צ להחזיר לה כי מסתמ' מחלה לו והר"ן הניח דין זה בצ"ע מיהו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לותר דינה כלותה:

סעיף טעריכה


(ל) ושתקה:    כבר כתבתי בסי' ס"ט בשם רש"י והג"מ והמרדכי דאי"ל צאי מ"י למזונות אפילו אם ספקה לה אא"כ כשהיא מרוצה וכ"נ דס"ל להרמב"ן כן וע' במגיד פי"ב וכן נ' דהרא"ש והטור ס"ל כן וכן אית' בבעה"ת שער ס"ה בשם הרמב"ן דכתב אם מכריז שלא ילוה לה שום אדם הוי כאלו אמר לה צאי מ"י ונתרצית והא דהקשה תו' בסוגי' זו אם היא קטנה נימרו לה הב"ד צאי מ"י למזונות אין לדייק די"ל לה בע"כ צאי די"ל דכוונת תו' הוא נימרו לה הב"ד שמא תתרצה ואם לא תתרצה תדע דצריכה ליתן ליד הב"ד מ"י, אף על גב דק"ל כשאומר צאי מ"י יכול להדירה מהנאה כמ"ש בטור בסי' ע"ב וביורה דעה סי' רל"ה היינו שאמר מרצונה צאי תו יכול להדירה אף על גב דאין מספיק לה לדברים קטנים וכן צ"ל לדעת רש"י דכתב להדי' ר"פ שני דייני דאי"ל בע"כ צאי מ"י ובר"פ המדיר מבואר כשאמר צאי מ"י יכול להדירה:

סעיף יעריכה


(לא) ואמר הנחתי לה מזונות:    ה"ה אם טען אמרתי צאי מ"י במזונותיך ושתקה ובמגיד הבי' גירס' דגורסים כן בש"ס וכן הרא"ש הביא פירוש זה ומה שהקשה לשיטות הרא"ש לפי פי' זה ע' בגדולי תרומה כלל ס"ה וכלל' הוא לשיטת הרמב"ם כל שמכרה היא תשבע שבועת המשנה היינו בנק"ח ואם לותה ובאה להוציא ממנו ישבע הוא שבועת היסת דהא הוא כופר בכל וא"ל מבריית' דתני' אם אמר פסקתי לה מזונות נאמן דכתב הרי"ף נאמן בשבועה ולא מצינו שבועת היסת עד שתיקן ר"נ ונ"ל לפעמים אף לדיני דמתני' ישבע היסת כמ"ש בפרש"י במתני' ר"פ כל הנשבעים גם י"ל לפי דינ' דבריית' באמת הוא פטור בלא שבועה אלא לדידן דתיקן ר"נ שבועת היסת כתב הרי"ף נאמן בשבועה וא"ל למה תשבע היא בנק"ח אם מכרה כבר הלא היא כופר בכל, ואפשר כיון שמכרה קרקע דקיימ' בחזקתו אף על גב דכבר מכרה הוי כאלו באתה להוצי' ממנו מ"ה תשבע בנק"ח, לפ"ז אם מכרה מטלטלין אפילו מטלטלין ידועים א"צ לישבע בנק"ח אלא שבועת היסת וכ"כ בג"ת אלא המגיד כתב דוק' אם מכרה מטלטלין שאין ידועים דאית לן מגו תשבע היסת אבל אם מכרה מטלטלין ידועים תשבע בנקיטת חפץ וצריך ישוב לפ"ז למה תשבע בנק"ח כיון שהיא כופר הכל גם נשמע מדברי המגיד אם הב"ד מכרו מטלטלין אז הוי מטלטלין ידועי' צריכים שבועה בנק"ח:


(לב) טען ואמר וכו':    כלו' מה שסתם ופסק סעיף ח' כשלותה חייב לשלם היינו כשלא טען הוא אז אין הב"ד פותחים טענה זו אבל אם הוא טוען טענתו טענה:


(לג) טענתו טענה:    כיון דמספיק לדברים גדולים הית' דוחקת ומצמצמת קודם שתבוא לפני הב"ד אבל אם באת לפני הב"ד גלתה דעתה דאין רצונה להתפרנס בצער ובדוחק ועיין בסמוך מ"ש:

סעיף יבעריכה


(לד) מחמת טענה:    היינו דברי הדברים אבל בדברים בעלמא אינה נאמנת:


(לה) אלא כשהיא עמו:    ואפי' למאן דס"ל הבעל יכול להשרות אשתו ע"י שליש מ"מ היא אינה יכולה להשרות אותו אף על גב דהיא אינה מורדת מתשמיש ורצונה לבוא אליו בעת התשמיש מ"מ היא משועבד לעמוד לפניו תמיד ולשמש לו ולאכול עמו ע"ש וכשתלך ממנו אין לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית:


(לו) והוא דלא ספקה:    דאם ספקה הוי כאומר צאי מ"י במזונתך ונתרצה כ"כ בה"ת שער ס"ה בשם הרמב"ן כלומר כיון ששתקה בעת הכריז בודאי נתרצה את עצמה וכמ"ש לעיל ולשיטות הרא"ש אם ספקה אפילו לא הכריז יכול לומר היה לה לצמצם: