ביאור הלכה על אורח חיים תמח

סעיף אעריכה

(*) חמץ של עכו"ם:    ואם היה באחריות ישראל נתבאר דינו בסימן ת"מ עיי"ש:

סעיף געריכה

(*) חמץ של ישראל:    ובגזל חמץ ועבר עליו הפסח אם מותר החמץ לנגזל עיין בנודע ביהודה מה"ק או"ח סימן כ' שצידד להיתר והאחרונים חולקים עליו וכדבריהם מבואר בעיטור ה' ביעור חמץ דף קכ"ה וברמב"ן פ' כל שעה ובריטב"א ובמהר"ם חלאווה שם שכולם נסבו מסוגיא דהגוזל לאיסור אכולי עלמא וכבר יש מן האחרונים שהעירו מדברי הרמב"ן הנ"ל מיהו בגזל עכו"ם חמץ של ישראל ועבר עליו הפסח מצדד בא"ר להתיר והעתיקו בפמ"ג וכ"כ מהרי"ט אלגאזי:

(*) שעבר עליו הפסח:    ובספק חמץ שעבר עליו הפסח יתבאר דינו לקמן סימן תמ"ט:

(*) אפילו הניחו שוגג או אנוס:    עיין במ"ב. המחבר סתם ולא פירש אי מיירי שמחמת שוגג או אונס לא ביער וגם לא ביטל ומש"ה אסר אבל אם ביטל אף שלא בדק מחמת אונס מותר כיון שעכ"פ קיים עיקר הדין מדאורייתא או אפילו בביטל והניחו מלבער מחמת אונס נמי אסור ונחלקו בזה האחרונים עיין לקמן סעיף ה' לענין ביטל דלדעת המחמירים שם בבדק וביטל ומצא אחר הפסח כ"ש הכא שלא בדק כלל אף שהיה אנוס על זה אך לדעת המתירים שם בבדק וביטל י"ל דה"ה הכא אף שלא בדק מ"מ כיון שהיה אנוס בזה לא גרע מבדק וביטל ומצא אחר הפסח וכן מבואר בת' תורת השלמים ובא"ר ועיין בת' רעק"א סי' כ"ג ולדינא כבר כתבנו בסעיף ה' לסמוך אמקילין בהנאה במקום הפסד מרובה וה"ה הכא ועיין בספר שדה חמד שהאריך מאד בפרטי דינים אלו. ודע עוד דהאחרונים העתיקו תשובת רדב"ז בעובדא דלתתו נכרים המשרתים ברחיים של ישראל חטים של בעל הרחיים כדי שיהיו מוכנים לטחינה למחרת הפסח ופסק דמותר לערבם עם חטים אחרים ולטחון הכל ומוכרו לישראל ובפר"ח תמה ע"ז דאפי' בלא נתבקעו לפסק המחבר בסי' תס"ז דלמיכלינהו בעינייהו אסירי עכ"פ מעתה יש לאסור לטחנם בביטול ברוב לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה והשיב עליו בספר מטה יהודה דכיון דביו"ט אחרון אין איסורו אלא מדרבנן וגם לתיתה דחיטים אינה אסורה מעיקר הדין אלא מחמת מנהג כדלקמן סי' תנ"ג ס"ה אין לאסור בזה משום מבטלין איסור לכתחלה ומסיים עוד דלא התיר הרדב"ז אלא למכור לאחר אבל לדידיה גופיה עכ"פ אסור דעכ"פ ביטל איסור לכתחלה וכדקיי"ל במבטל איסור דאסור לדידיה עיי"ש ואנו מצאנו תשובה זו ברדב"ז סי' אלף ט"ו ונעתיקנה בכאן בשלימות דכפי הנראה לא ראו שניהם בגוף התשובה. וז"ל שם אחר שכתב לשון השאלה והתרתי מכמה טעמים חדא שהביאו לי מהחטה במוצאי יו"ט וראיתי אותה שהיא יבשה ולא הגיעה לידי חימוץ ולא לידי בקוע ותו דהוי זמן איסורו דרבנן והוי איסורא דרבנן בזמן דרבנן ותו דטעמא דאיסורא משום קנסא והכא ליכא למקנסיה דאנוס היה ואי משום דעבר אבל יראה ובל ימצא ליתא דהא ביו"ט לא הוי אפשר לבערו ואי משום דהוי ליה לבטליה קודם שמחמיץ הרי לדעתו אין זה חמץ הלכך ליכא למקנסיה ותו כיון דלאחר זמנו אין איסורו אלא מדרבנן מבטלין אותו ברוב לכתחלה כקל שבאיסורין דהיינו תרומת חו"ל דמבטלין אותו ברוב לכתחלה ולפי הטעמים הללו התרתי לו לערבו מעט מעט עם שאר החטה ולמוכרו אפילו לישראל עכ"ל ופשוט דכונת הרדב"ז להתיר אפילו לעצמו ולפי שהעתיקו דבריו ולמוכרו לישראל והשמיטו תיבת אפילו הביאו למטה יהודה לומר דלעצמו אסור ואינו כן:

(*) ואם מכרו:    עיין מ"ב שכתבנו דאם הניח חותם על החמץ בעת המכירה אף בדיעבד אסור ועיין בפמ"ג שמצדד דזה דוקא במכירה מועטת [היינו שמוכר לו כל החמץ בדבר מועט] דזה הלא הוי בטול מקח ורק שההיתר הוא משום דבאמת החמץ אינו ברשותו שהתורה אסרתו בהנאה ורחמנא אוקמיה ברשותיה לענין בל יראה ולפיכך כל שמגלה דעתו שאין רוצה בהן ומתרצה שיצאו מרשותו אף בדבר מועט סגי וע"כ כל שמניח חותם קודם נראה לעין כל שאין רוצה במכירה משא"כ במכירות דידן שאנו עושין שטר כראוי כל מדה פלונית בסך כך וכך וזוקף עליו יתר המעות במלוה והחמץ הוא שלו מעתה והעכו"ם אם רוצה פותח החותם ועושה מה שרוצה והחותם הוא רק עד למדידה בדיעבד בודאי שרי ואפשר אף לכתחלה וכן לא"ר שכתב הטעם משום דעכו"ם לא סמכא דעתיה על המכירה כשרואה שהישראל מניח חותם וזה ג"כ לא שייך רק במכירה מועטת שהעכו"ם רואה שמוכרין לו כל החמץ בדבר מועט ואח"כ רואה שמניחין חותם משא"כ במכירה שלנו שהוא כראוי וכנ"ל והחותם הוא רק עד למדידה וכנ"ל וכ"ש אם היהודי מכר להעכו"ם בכפר היי"ש שיש לו בעיר ומונח שם עליהם חותם ולא ידע העכו"ם מזה בודאי שרי דלא שייך לא סמכא דעתיה אלא אפילו שידע כה"ג דיעבד ודאי שרי וכנ"ל עי"ש עכ"ל [והנה כל סברתו לכאורה לא שייך רק במניח חותם על החמץ ולא במניח מסגרת על החדר וכ"נ ממה שהעתקתי דבריו לקמיה] וכתב עוד למעשה באחד שמכר חמץ ויי"ש לעכו"ם כראוי וזקף הדמים במלוה ובתוך הפסח הפסיד העכו"ם הרבה מיי"ש אם יקח העכו"ם אוהבו של ישראל המפתח מיד העכו"ם לית חששא ואפשר דרשאי הישראל לקבול לפני השר שיקח המפתח מיד העכו"ם שלא יפסיד לגמרי כי הוא עני [וכן בח"א כלל קכ"ד דין ב' מצדד להקל בזה] אבל לא יקח הישראל בעצמו המפתח מיד העכו"ם יש לומר דמעתה יהיה האחריות על הישראל ואסור לאחר הפסח וצ"ע עכ"ל ועיין בשו"ע של הגר"ז שגם הוא מחמיר באופן זה:

(*) ובלבד שיתננו לו:    עיין מ"ב דאין שליחות לעכו"ם אפילו עכו"ם לעכו"ם והוא ממג"א וש"א דלא כמ"ב וש"ך חושן משפט סימן רמ"ג ועיין במטה יהודה שהאריך בזה וכתב דעכ"פ היכי שהובא כבר החמץ לבית העכו"ם המשלח בודאי המכירה קיימת שהרי מדעת המוכר הובא החמץ לבית העכו"ם הלוקח והעכו"ם מדעתו קיבלם בביתו ומעשה השליח לא מגרע דהרי הוא כקוף בעלמא עיי"ש ומסיים דבזה אפילו היה השליח ישראל דלכו"ע אמרינן ביה אין שליחות לעכו"ם אפ"ה מהני ומטעם הנ"ל ופשוט הוא דדבריו לא שייכים רק אם הוליך החמץ לבית הלוקח ממש אבל לפי מנהגנו שמזכים את החמץ ביחד עם הבית לעכו"ם לא שייכא זה דהרי אם אין שליחות לעכו"ם א"כ גם הבית אינו קנוי לו. ודע עוד דבעל מחנה אפרים בה' שלוחין סי' ט"ו חידש עוד סברא דהיכי אמרינן אין שליחות לעכו"ם דוקא היכי דהקנין הוא ע"י השליח אבל בכסף לא שייכא זה דהיינו היכא שהקנין היה בכסף לא משגחינן כלל אשליח דדל שליח מהכא הכסף בעצמו קונה הדבר ובעל החפץ מקנה לבעל הכסף בלי אמצעות השליח עיי"ש ולפי"ז יהיה קולא גדולה לדידן דסמכינן בדיעבד אדעת איזה פוסקים דכסף קונה א"כ בזה אפשר להקנות החמץ לעכו"ם אף ע"י שלוחו אם רק שלח העכו"ם הכסף בעד החמץ איברא דאין דברי מגן אברהם מוסכמים ומת' ריב"ש סימן ת"א לא משמע כן דכתב שם באחד שקנה חמץ עבור עכו"ם בפסח דעובר על בל יראה וחייב מלקות דכיון דאין שליחות לעכו"ם הרי הוא כמו שקונה בעד עצמו עיי"ש דמיירי ששילם המעות בעד החמץ ומובא דין זה לקמן סימן ת"נ בהג"ה ולפי דעת מגן אברהם אמאי פשיטא ליה כולי האי לריב"ש דהא לדעת רש"י וסייעתו עכו"ם קונה רק בכסף ולדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ועוד פוסקים עכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף כמו שכתב במשכנות יעקב סימן קמ"ט וא"כ להני פוסקים אין כאן איסורא דנהי דאין שליחות לעכו"ם מ"מ כספו קנוי ליה והשליח מעשה קוף בעלמא הוא דעבד ואף שי"ל דריב"ש ס"ל כהנך פוסקים דעכו"ם אינו קונה אלא במשיכה מ"מ לא הוי ליה למיסתם ולאחמורי כולי האי מאחר דתלוי הדבר באשלי רברבי וע"כ דלא ס"ל כסברת מחנה אפרים וקצת פלא שמ"א בעצמו בסימנים שאחר זה מביא את דברי ריב"ש אלו ומפלפל בהם וצ"ע ומצאתי בשדי חמד שכתב ג"כ על דברי מגן אברהם אלו שיש חולקים עליו עיי"ש:

(*) מכירה גמורה:    כתב הרב בגדי ישע סימן ב' אות ה' דכיון שמכירת החמץ לעכו"ם צריך להיות מכירה גמורה בלי הערמה נראה דאחר הפסח כשיחזיר הנכרי החמץ לישראל צריך לקנותו באחד מדרכי הקנאה ולא לקבל ממנו בחזרה סתם וכמו שכתבו הפוסקים לענין מתנה ע"מ להחזיר בסימן תרנ"ח ונראה דאחר הפסח די בזה שיקנה מהנכרי החמץ והחדרים בכסף לחוד והנכרי יחזיר השטר מכירה שקיבל ודי בזה דאף שישראל מנכרי אינו קונה קרקע בכסף לחוד כ"א בשטרא התם משום דלא סמכא דעתיה דישראל משא"כ הכא שמחזיר לו השטר ע"ש:

(*) בדבר מועט:    עיין מ"ב וכהיום מנהג כל ישראל שאין מוכרין בדבר מועט אלא במקח הסמוך לשויו של חמץ ומקבלין מן הנכרי איזה זהובים (שקורין אויף גאב) לתחלת פרעון והשאר זוקפין עליו במלוה וכפי המבואר בחושן משפט סימן ק"צ דזה מהני. וכתבו האחרונים דטוב ליזהר שלא יעלה על המקח הרבה יותר משויו בסך רב די"ל דהוי בטול מקח ומשמע בפמ"ג דלהכי בדיעבד אינו מעכב משום דבדיניהם אינו יכול לחזור ומשמע מזה דאם מנהג אותו המקום לחזור משום ביטול מקח הוא לעיכובא וצ"ע בזה. עוד כתבו דלא מהני כשיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ שלי אא"כ יאמר לו אני מוכר לך בית זה בכך וכך וחמץ זה כל מדה בעד סך כך וכך דבלא פסיקת דמים אין כאן קנין כלל אא"כ שיאמר כפי שישום אותו פלוני או ג' בקיאין. וצריך לפרש כל מין חמץ שיש לו ולא יכתוב סתם אני מוכר לך כל שיש בו חשש חימוץ דהוי כאין מינו ידוע שהרי אינו יודע אם שוה הרבה או מעט אלא יפרוט כל מין ומין רק המדידה א"צ שיהיה דוקא קודם פסח אלא יכול להתנות עם הנכרי שהמדידה או השומא יהיה אחר הפסח [מקו"ח וש"א] ובדיעבד אם אמר סתם כל שיש בו חשש חמץ ועבר עליו הפסח עיין בספר שדי חמד בשם כמה אחרונים שמצדדים להקל בדיעבד. וצריך לפרוט שם הלוקח בשטר. ודע עוד דמה שכתבנו במ"ב לענין היכי שהחמץ בדרך דליקני באגב ואע"ג שאינם צבורין במקום הקרקע לפי דעת מקו"ח בסימן זה ולעיל בסימן ת"מ לא שייכא זה רק במכר החמץ ונטל כל הדמים אבל בנטל מקצת והשאר זקף עליו במלוה לא מהני שהרי אם יאבד החמץ לא ירצה העכו"ם לשלם לו המגיע ממנו ולפי מה דקיי"ל בסימן ת"מ דהיכי דהעכו"ם אלם וכופהו לשלם הרי הוא כבאחריות ישראל וא"כ ה"ה הכא שהרי צריך לשמור אותו דאם יאבד יפסיד המגיע לו מן העכו"ם וא"כ אם זקף עליו השאר במלוה אינו מותר אא"כ החמץ הוא במקום הקרקע וכשמקנה לו הקרקע הרי החמץ כבביתו של עכו"ם ויוצאין עכ"פ לדעת הפוסקים דסברי דחמץ של ישראל בביתו של עכו"ם אינו עובר עליו אכן כמה אחרונים פליגי עליה דמקו"ח וכתבו דבשביל זה שלא ירצה העכו"ם לשלם לו המגיע ממנו לא מיקרי עי"ז החמץ באחריותו עיין נשמת אדם סימן ו' ובשדי חמד שהאריך להביא דעת כמה אחרונים שמקילין בזה. ולענין עצם קנין אגב הגם דלעיל במ"ב ס"ק ט"ז כללנו אותו בין שאר קנינים דאין סומכין עליהם לכתחלה מאחר דיש מפקפקים על כל אחד מהם מ"מ היכי שהוא שעת הדחק כגון שהחמץ מרובה וביותר היכי שהחמץ בדרך לא רצינו להחמיר ולמנוע מקנין זה אף לכתחלה מפני שכמעט כל האחרונים החזיקו בקנין זה למובחר שבקנינים אף לענין לכתחלה ואף בלי שעת הדחק עיין בת' נוב"י מובא בת' שיבת ציון סימן י' ובח"ס ח' או"ח סימן קי"ג וקי"ז וכתב דמצא להרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים שכתב להדיא קנין זה בחמץ וכן הט"ז ביורה דעה סימן ש"כ בביאור לשון השו"ע עיי"ש וכן הגאון מהר"ש קאידנאווער בת' נ"ש סימן ל' והעתיקוהו בסימן זה כל האחרונים מ"מ לכתחלה יראה לצרף עוד איזה קנין כמו סיטומתא או קנין סודר (וכמו שנוהגין כהיום לכפול כמה קנינים) מאחר דהתומים בסימן קכ"ג מגמגם בקנין זה וגם הקצות שכתב לדחות דברי התומים שם מ"מ בסימן קצ"ד כתב ג"כ לפקפק על קנין אגב עיי"ש באריכות וכמו כן במחה"ש בסימן זה כתב לגמגם בקנין זה. ולענין קנין שהוא בדיניהם אם סומכין ע"ז גם לענין איסורא כמו במכירת חמץ יש פלוגתא בזה ועיין במג"א ס"ק ד' שפקפק על ת' משאת בנימין שדעתו דמהני במכ"ש ממנהגי הסוחרים שמהני אכן דעת הגאון מהר"ש קאידנאווער בת' נ"ש כמשאת בנימין (ובנ"ש השיג עליו שם ולדעתו אפילו סיטומתא נמי לא מהני) וכן הוא דעת ת' משיבת נפש סמן ט' בפשיטות וכן כתב הרב חת"ס בכמה מקומות בתשובותיו דעדיפא מסיטומתא עיין בחלק יורה דעה סימן שי"א וסימן שי"ד ובהגהת חת"ס ציין לעיין בת' הרשב"א המיוחסות סימן רכ"ה ועיינתי שם וכתב בתחלה ג"כ לדבר פשוט דמהני במכ"ש מסיטומתא דהוא מנהגא בעלמא וכ"ש מנהג קבוע וחוק [וסוגיא דבכורות דמינה העיר מ"א דלא משגחינן בדיניהם לעניני מצות הביא ג"כ וכתב דאין ראיה דאפשר דמיירי התם שלא היה להם מנהג ידוע] אכן לבסוף מספקא ליה דאפשר לענין מצות כגון להתחייב בבכורה שהיא דאורייתא אינו מתחייב עד דקני כדינא דאורייתא [וטעות הדפוס יש שם ובמקום ואין נראה צריך להיות ועוד נראה וכן מוכח שם מסוף התשובה] עיין שם. ואיך שיהיה על כל פנים מוכח מניה דקנין סיטומתא לא עדיף מקנין שהוא בדיניהם ולפי זה גם קנין סיטומתא לא ברירא לכתחלה לסמוך עליו ועל כן מהנכון לכתחלה שלא לסמוך על מנהג הסוחרים לבד אלא יראה לצרף עמו עוד קנין וכנ"ל. והיכא שעושה כמה קנינים מהנכון שיאמר לו בפירוש שהוא מקנה לו אפילו באחד מהקנינים ואף כי בכולם. וטוב שיפקיר ג"כ לפני ב"ד וכמו שכתב הח"י בכעין זה בסקי"ד וזה לשונו אם יודע שיביאו לו חמץ בפסח על עגלה או ספינה ויצטרך לשלם מכס ושכר עגלה וכה"ג ימכור לנכרי בכסף [ושארי קנינים הנ"ל] וכשיביאו אח"כ בפסח יקח הנכרי הכל אצלו ברשותו והוא ישלם ג"כ המכס ושכר עגלה ואחר המכירה יאמר שאם הנכרי אינו קונה באלו הקנינים עכ"פ יהיה הפקר גמור:

(*) מתנה ע"מ להחזיר:    וה"ה מכירה ע"מ להחזיר [חמד משה]:

(*) לא מהני:    דין זה הוא מהגהת מיימוני פ"ו מה"ש ודייק שם דין זה מתוספתא עיי"ש ותה"ד סימן ק"כ מביאו ומשמע שם לכאורה דאי לאו משום חומרא דחמץ מותר אפילו לכתחלה לנהוג כן ובאמת צ"ע דהלא לכתחלה בודאי אסור מדינא כיון דתלי מתנתו בתנאי וכשלא יתקיים התנאי שלא יחזירו למפרע החמץ שלו וא"כ הרי הוא מכניס עצמו בספק באיסורא דאורייתא של לאו דבל יראה ובפרט שאין התנאי תלוי בו אלא באחריני ושמא פלוני לא יקיים התנאי ומצאתי במחנה אפרים הלכות מאכלות אסורות שכתב כן שלכתחלה בודאי אסור לעשות כן ומטעם שכתבנו אבל לשון הפוסקים שתלו זה בחומרא דעלמא קשה. ואם נחזיק עוד בדעת האחרונים דמחמרי בזה אפילו בדיעבד וכפשטות לשון המחבר ניחא דאפשר עיקר דינא דהגהת מיימוני הוא לענין דיעבד אם כפר נתקיים התנאי אכן להני אחרונים דכתבו דבדיעבד מותר לכו"ע וכל האי דינא אינו אלא לענין לכתחלה הדבר צ"ע ואח"כ מצאתי בחידושי רע"א שמתמה כעין זה על המגן אברהם ומצדד דיוכל לומר הריני כאלו התקבלתי והוי כאלו קיים התנאי. והיכא שאמר הריני נותן לך ותחזירהו לי כתב המגן אברהם דבזה פשיטא דשרי מדינא ועדיפא מע"מ להחזיר דהא אי בעי לא היה מחזיר לו ואין המתנה תלויה בחזרה אם לא משום חומרא דחמץ עכ"ד ונראה דבזה לדידיה בודאי אין להחמיר בדיעבד אכן בח"י השיג על המגן אברהם מיורה דעה ש"ה דמוכח דבלשון זה לא הוי מתנה כלל ועיין בא"ר ובמחה"ש שכתבו דהתם שאני דכיון שאומר ותחזירם לי לא חל המתנה אף שעה אחת משא"כ הכא דעכ"פ עד אחר הפסח בודאי גמר ומקני ליה כדי שלא יעבור על ב"י ומכ"ש כשאמר בפירוש ותחזירהו לי לאחר הפסח וכ"כ בדגמ"ר אכן לדעת הט"ז שם יש לעיין בו ובפרט לפי דעת הגר"א שם דמתנה על זמן לא הוי מתנה בודאי לכאורה אין מקום לדברי מג"א ואפילו אם יאמר בהדיא ותחזירהו לי לאחר פסח אכן בחמד משה ובבגדי ישע מצדדים לדברי מג"א והביאו קצת משמעות לזה מאיזה סוגיות דזה לא מיקרי חזרה והמתנה קיים אפילו אם לא יחזיר לו וכדכתב במג"א אלא שעמד לנגדם ההיא דיורה דעה סימן ש"ה הנ"ל דמוכח שם שהוא חזרה מדבריו הראשונים אכן בא"ר כתב לחד תירוצא לחלק דשאני התם גבי בכור דתלוי בכוונת הנותן ובמחשבתו וכדמבואר שם בסעיף ח' להדיא ובלשון זה שאומר ותחזירהו לי מוכח שלא כוון בדעתו לתת לו באמת משא"כ הכא בחמץ אין הכוונה מעכב כלל שהרי אפילו ביודע שלא יגע בו ודעת שניהם שיחזיר לו אחר הפסח נמי שרי והמעיין בתשובת הרשב"א סימן קצ"ח מקור האי דינא משמע לכאורה כתירוץ זה של הא"ר עיי"ש ובדברי תשובת חת"ס מצאתי סתירה בזה שבסימן קי"ג כתב בהדיא שאם אמר ותחזירהו לי אפילו אמר לאחר הפסח עובר בב"י ובסימן קט"ז מסיק דבזה שרי מדינא: