ביאור:תענית אסתר (מאמר)
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מזה יותר מאלף שנה שעם ישראל (שומרי מצוות) צם בי"ג באדר בערב פורים. ברם, מה מקורה של תענית זו המכונה "תענית אסתר", איש אינו יודע.
אסתר לא צמה בי"ג באדר. שלושה ימי צום המוזכרים במגילה, היו דווקא בניסן ולא באדר (ראה יבמות קכא ב; מדרש שוחר טוב כב. הדעות רק נחלקו אם צמו אז 3 ימים רצופים, או שהפסיקו את הצום בלילות; ראה גם מגילה טו א).
בתורה מוזכר צום יום הכיפורים בלבד. בימי הנביאים נוספו עוד שלוש צומות: צום הרביעי (י"ז בתמוז); צום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) המוזכרים ע"י הנביא זכריה (ח,יח). תענית אסתר לא מוזכרת בנביאים וגם לא במשנה ובגמרא.
גם ר' יצחק אלפסי (1013-1103) , הרי"ף, הנחשב לראשון משלושת גדולי הפוסקים בישראל, לא הזכירה.
יתירה מזו אפשר לומר, שאסור לצום בי"ג באדר. בעבר היו שני נימוקים לאיסור זה:
א) "... בתליסר באדר יום ניקנור הוא" , כלומר, י"ג באדר הוא "יום ניקנור" (מגילת תענית, משנה ל'), "ואסור בהספד ותענית" (ראה רש"י שם). הברייתא מספרת מהו יום ניקנור:
- אמרו ניקנור פולמרכוס של מלכי יון היה עובר לאלכסנדריאה בכל יום ויום והיה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש ומחרף ומגדף ומנאץ ואומר מתי תפל בידי ואהרסנה. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו והיו הורגין עד שהגיעו לקרובין שלו וחתכו את ראשם וקצצו את בהנות ידיהם ורגליהם וחתכו את ראשו וקצצו את אבריו ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדבר בגאוה ויד שהניפה כנגד יהודה וירושלם ועל בית המקדש נקמה זו תעשה בהם. יום שעשו כן עשו אותו יום טוב . ("גמרא" על מגילת תענית; תענית יח ב; ירושלמי תענית פ"ב,הי"ב).
ב) "יום שלפניהם", קרי יום שלפני יו"ט, אסור להתענות בו ("מגילת תענית"(1)).
כיצד קבעו, איפוא, תענית לערב פורים?
אסתר והיהודים צמו בפסח עריכה
אסתר שלחה אל מרדכי: " לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶך... " (אסתר ד טז). מתי זה היה? המן פירסם את הגזירה בי"ג בניסן (ג, יב). לאחר מכן באו שלושה ימי צום אלה. לא אצטט את כל האימרות שנאמרו על כך, אזכיר רק אחת מהן על הפסוק " וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי " (ד, יז). "מה ויעבור? רב אמר: שהעביר יום ראשון של פסח בתענית" (מגילה טו א). שלושה ימי צום אלה היו בי"ד, ט"ו, וט"ז בניסן (פרקי דר"א, פ"ל; אסתר רבה ח,ו; ראה גם יבמות ומגילה שם).
מי החליט על תענית אסתר? עריכה
איש אינו יודע מתי הוחלט לצום בתענית אסתר. במגילת תענית נקבע שגם ערב יום טוב, אסור בתענית. א"כ כיצד צמים בי"ג באדר, שהוא ערב פורים? שאלה זו התעוררה כבר לפני כמה מאות שנים. ר' אהרן הכהן מלוניל (חי במאה ה- 14 ) הציע פתרון לקושי, שרק תענית של צער נאסרה בערב יו"ט. תענית אסתר אינה "תענית צער", אלא כזכר לתענית שאסתר צמה ("ארחות חיים", הל' מגילה ופורים כ"ה).
המקור הראשון שנזכרת בו תענית אסתר הוא ב"שאילתות דרב אחאי גאון" (פרשת ויקהל שאילתא סז,יח). ר' אחאי גאון חי ופעל במאה ה-8. בשל ויכוח עם ראש הגולה, שסרב למנותו לראש ישיבת פומבדיתא, הוא עלה ארצה וכאן סיים את סיפרו.
ר' שמואל בר יצחק (אמורא בדור השלישי) אמר, ש "י"ג זמן קהילה לכל הוא" (מגילה ב א). אולי הוא התכוון שמתאספים לפנות ערב לקריאת המגילה. עכ"פ לא הוזכר אפילו ברמז שמדובר בצום. בימי הגאונים החלו לפרש את דבריו, שהכוונה לתענית.
"מאי קהילה? יום תענית" (שאילתות שם). קשה להבין זאת. אם אכן צמו בי"ג באדר בימי התלמוד מדוע לא אמרו זאת מפורשות? אין ספק שהנוהג לצום בערב פורים התחיל בימי הגאונים ובמשך שנים רבות נהגו כך רק אנשי בבל. בני ארץ ישראל צמו כזכר לתענית בימי אסתר, לאחר פורים דווקא.
שלושה ימי הצום אין מתעניין אותם רצופין אלא פרודין; שני וחמישי ושני. רבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחרי ימי הפורים מפני ניקנור וחביריו(2) , ועוד שמאחרין בפורענות ואין מקדימין (מסכת סופרים פי"ז,ד).
כלומר, מאחר וי"ג באדר הוא "יום ניקנור" לא יייתכן לקבוע בו תענית, ועוד "שמאחרין בפורענות ואין מקדימין", לכן קבעו את הצום לאחר פורים. רואים אנו שבארץ ישראל, צמו מעין בה"ב שלאחר הפסח והימים הנוראים, גם לאחר פורים. כשדולדל הישוב היהודי בארץ, נשכח הנוהג הזה והעם בגולה אימץ את מנהג גאוני בבל.
רבינו תם אימץ את מנהג הגאונים, אך נתן לתענית אסתר הסבר אחר. לדעתו, תענית אסתר לא נקבעה כזכר לשלושת ימי התענית בימי מרדכי ואסתר, אלא כזכר לתענית שצמו, כביכול, בי"ג באדר ביום שנקמו באויביהם. אמנם במגילה אין זכר לכך, אך הוא מסיק, שכשם שמשה רבינו "עשה תענית כשנלחם בעמלק", ודאי שבימי מרדכי, שהיו צריכים לרחמים עשו תענית(3) .
מהמשתמע מסגנון המגילה, לא מתקבל על הדעת, שאסתר או מרדכי או שניהם ביחד הכריזו על תענית בי"ג באדר. הגזירה בוטלה בניסן והיהודים קיבלו רשות "להינקם באויביהם" בי"ג באדר בשנה שלאחריה. הם לא ניהלו מלחמה כפי שנלחם יהושע נגד עמלק, אז היתה קיימת סכנה לעם ישראל, כי היו מצבים של "וגבר עמלק" (ע"פ שמות יז יא).
בי"ג באדר יצאו היהודים לבצע את צו השליט ולהרוג את המועמדים לכך "... וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם.. ." (ט, ב) . לא מדובר כלל במלחמה, מדוע עלינו לחשוב, שהחליטו לצום אז? אין לכך זכר לא במגילת אסתר, לא בתוספות למגילה, לא בספרי חז"ל ואף לא בספרי הגאונים.
רבינו תם לא טען שיש קבלה או מסורת על כך, אלא הוא הניח שכך היה. אולם, כאמור אין זה מתקבל על הדעת. אפשר, איפוא, לומר, שלא נמצא הסבר המניח את הדעת, מדוע החליט מי שהחליט שיש לצום בתענית אסתר.
כאמור, הרי"ף התעלם ולא הזכיר את תענית אסתר. שני דורות לאחריו היתה התענית כבר מקובלת על הכל. בימי רש"י והרמב"ם היה זה מנהג מקובל על הכל, ללא עוררין.
הרמב"ם כתב:
ונוהגים כל ישראל בזמנים אלו להתענות (בשלושה הצומות) ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר 'דברי הצומות וזעקתם'. ואם חל י"ג להיות בשבת מקדימים ומתעניין ביום חמישי שהוא י"א. שלא כשאר הצומות שמאחרין ואין מקדימין אותם. כיוון שתענית אסתר אי-אפשר לאחרו עד יום א' לפי שהוא פורים" (הל' תענית פ"ה,ה"ה).
מעשה שאירע פורים באחד בשבת וקדמו להתענות בחמישי בשבת. ובאתה אשה אחת לפני רבינו (רש"י, זה כתב תלמידו ר' שמחה) שהיה לה לרכב אחר השילטונה (= נסיכה שליטה) ושאלה אם אפשר שתתענה למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך. ואמר רבינו: אעפ"י שאין זה תענית ציבור קבוע לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אלא שנהגו העם כן, שהרי אותן תעניות שהתענה מרדכי בשושן בפסח התענה ג' ימים... ואי משום 'דברי הצומות וזעקתם' דכתיב בקרא,לאו היינו קבלת צום לדורות... אלא הכי קאמר - על דברי הצומות וזעקתם והצרות שעבר עליהם בימי המן, קיבלו עליהם היהודים פורים זכר לנסים. מ"מ אסור לו לאדם להיות פורש מן הציבור ("מחזור ויטרי" רמ"ה).
רש"י לא מצא אסמכתא לצום זה. הוא גם דחה את הרעיון שהרמב"ם מזכיר, שהתענית היא זכר לתענית בימי המן שנאמר "דברי הצומות וזעקתם". הוא לא ידע להצביע מי הוא שהנהיג את תענית אסתר. אולם, מאחר ונהגו כך אין לפרוש מן הציבור. כיום, כשמעטים צמים אפילו את שלושת הצומות, היש מקום לחייב לצום בימינו בתענית אסתר, בטענה שאין לפרוש מן הצבור, כאשר רוב רובו של הציבור לא צם? היש הצדקה להטיל על המעטים גם צום זה?
הר"ן הזכיר את דברי רבינו תם שציטטנו, וגם העיר, שלא מצינו רמז לתענית זו (הר"ן בתחילת מגילה).
גם בנוגע לשלושת הצומות (לצום ט' באב יש חובה מיוחדת) ישנה שאלה, אם חייבים בהם בזמן של עצמאות ישראל, גם אם העצמאות אינה שלמה עדיין. העם היושב בישראל אינו נתון לשילטון נכרי, המהווה תנאי לחובת הצומות(4) , ולכן יש ודאי מקום להרהר לגבי החובה לצום ב"תענית אסתר".
[הערה: במחזור ויטרי לעיל :"שאסור לאדם לפרוש מן הציבור", והכוונה לציבור שמתנהג כיהודים, ואין ראיה מהציבור שאינו נוהג כמנהג היהודים, ולכן פשוט וברור שכל יהודי צריך להתענות כמנהג היהודים, ולגבי עצמאות ישראל- אמנם השלטון הוא יהודי, אך אינו כופף עצמו למנהג היהודים, ולכן לכאורה יש מקום לומר שאין לשלטון כיום השפעה הלכתית...]
הערות שוליים עריכה
(1) במגילה זו נימנו ימים האסורים במספד ובתענית זכר לאירועים גדולים שאירעו באותם ימים, ביניהם חנוכה ופורים, שלא יתבטלו לעולם.
(2) אין ספק שאת "יום ניקנור" לא קבעו רק בשל הריגתו, אלא בעיקר בשל הניצחון על הצבא הסורי, שניקנור עמד בראשו. לפי גירסה אחת מנה הצבא 35 אלף איש ולפי גירסה אחרת רק תשעת אלפים איש. החשמונאים הצליחו לגייס כ- 1000 איש בלבד. הסיפור על "ניקנור" אינו סיפור אגדתי. הוא מופיע בהרבה מקורות, שנכתבו זמן קצר לאחר המאורע. למלחמה הזאת, שהביאה כמעט אסון לעם שישב בציון, גרם יהודי שהתיימר להיות כהן גדול, שמו היה אלקימוס, הידוע לשימצה. הוא הלשין ועל פי בקשתו שלח המלך את ניקנור וצבאו להשמיד את ישראל (ראה חשמונאים א,ז, כו-נ; חשמונאים ב,טו, ו-לו; פלוויוס: "קדמוניות היהודים" יב,י,ה).
(3) דברי ר"ת אינם מופיעים בתוספות, אלא מצוטטים ברא"ש למגילה פ"א, א. אגב, בתורה אין זכר לכך שמשה רבינו צם ביום שיהושע נלחם נגד עמלק. ר"ת אומר שם "כמו שנאמר במסכת תענית". בעל "קרבן נתנאל" על הרא"ש כבר העיר, שגם במסכת תענית אין זכר לכך, רק במכילתא ובפרקי דר"א פמ"ד, נאמר, שמשה רבינו צם ביום המלחמה נגד העמלקים.
(4) ראה ראש השנה יח, א-ב רש"י ורא"ש שם. ב"צומות בזמן הזה" הסברתי את הנושא באריכות (טרם פורסם).
מקורות עריכה
ר' אברהם קורמן, "תכלת אברהם", יצא לאור בהוצאת "מקור נובע".
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mgilot/tklt_avrhm_tanit