ביאור:תוספתא/עוקצין/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת עוקצין פרק שלישי

טומאת אוכלין בבשר ובחֵלב

(א)

דגים טהורין וחגבים טהורין בכל מקום, דגים טמאין וחגבים טמאין בכפרין

צריכים הכשר ואין צריכים מחשבה

לעניין הדין השוו משנה ג, ט. לעניין הסגנון השוו משנה ג, ג.
לעניין החֵלב ראו משנה ג, ב-ג. על חלב של בהמה שנשחטה מובא ויכוח בין ר' עקיבא לר' יהודה, שבסופו מודה ר' עקיבא לתלמידו. וראו דין הכרשינים במשנה ג, ב, שממנו מוכיח ר' יהודה את שיטתו לר' עקיבא.

חלב מתה בכל מקום צריכה הכשר ואין צריכה מחשבה, מפני שהיא מגופה.
חלב שחוטה בכפרים צריכה מחשבה והכשר.
אמר ר"ע: שונה חלב שחוטה בכפרים
שהוא צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר, מפני שהוכשר בשחיטה.
אמרתי לו ר' יהודה לר' עקיבא למדתני בעולשין כמו כרשינים, גם אלו בעיקר מאכל בהמה, אבל ניתנים בדוחק למאכל אדם שקלטן והרי הן של בהמה, ואח"כ חישב עליהן לאדם
שאין צריכין הכשר שני: אם יש עליהן משקה טופח הוכשרו
חזר ר"ע להיות שונה כן כדברי ר' יהודה.

(ב)
חלב בהמה טמאה - ה"ז טמא.

ראו שם. הברייתא מרחיבה את הדין לעניין היתר הנאה, וראו לקמן הלכה ז.

חלב חיה, בין טמאה בין טהורה - הרי היא כגופה.
חלב נבלה וחלב טרפה - ה"ז מותר בהנאה
שנאמר (ויקרא ז כד) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה.
החותך בשר מאבר מן החי ואח"כ חשב עליו ואח"כ חתכו אינו צריך הכשר.

(ג)
א"ר יוסי: מפני מה אמרו נבלת העוף טהור אינה צריכה הכשר?

ראו משנה ג, ג., וראו טהרות א, א.

מפני שהיא מטמאה טומאה חמורה, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר.

טומאת אוכלין בצמחים

(ד)
ואלו הן "פריצי זיתים וענבים"? היוצאין מתחת הקורה

ראן משנה ג, ו. גם בית הלל מודים שאם חשב עליהם לאכילה מטמאים, אבל אם חשב על זגים או על גפת לאכילה – אין מחשבתו הופכת אותם לאוכל, כיוון שאינם ראויים לאכילה.
כך גם טוען ר' נחמיה על שימוש בזיתי בוסר, אבל ת"ק בדעה שאם גילה דעתו עליהם לאכילה – הם מקבלים טומאה.

מתחת הגפת, מתחת הזגין, כנסן לאוכלין - מטמא טומאת אוכלין
החרצנין והזגין שכנסן לאוכלין - בטלה דעתו.
מודה ר' יוחנן בן נורי בפגין ובבסר, ששלקן עד שלא באו לעונת המעשרות
שהן מטמאין טומאת אוכלין.
ופגי הסופות פגי תאנים שבסוף העונה - מטמאין טומאת אוכלין
פגי הקרוסטמלין והפרישין והעוזרדין בעונתן למעשרות - מטמאין טומאת אוכלין
פחות מכאן ושלקן שהם בוסר אבל בישל אותם – מטמאין טומאת אוכלין. כפגי התאנים לדעת ר' יוחנן בן נורי.
ר' נחמיה אומר: זיתים ובסר שסחטן עד שלא באו לעונת המעשרות
משקה היוצא מהן – טהור, שאינו אלא שרף.

(ה)

לולבי הזרדין והחרובין, עד שלא המתיקו - אין מטמאין טומאת אוכלין

משהמתיקו - מטמאין טומאת אוכלין

ראו משנה ג, ד, לעניין לולבי הזרדים. שם מדובר גם על לוף שוטה, וכאן על לוף מתורבת.

אבל הלוף והחרדל והתורמוסים ושאר כל הנכבשים
בין שהמתיקן בין עד שלא המתיקן - מטמאין טומאת אוכלין.

(ו)
קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין.

ראו משנה ג, ז. ר' יהודה מחייב את הקור בטומאת אוכלין.

כפניות נקחות בכסף מעשר ומטמאין טומאת אוכלין
ר' יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבר
אלא שהוא ניקח בכסף מעשר ומטמא טומאת אוכלין
כפניות הרי הן כפרי לכל דבריהן, אלא שהן פטורות מן המעשר.

טומאת אוכלין באיסורי הנאה

(ז)
ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב

לדעת ר' שמעון איסורי הנאה אינם מטמאים טומאת אוכלין.

כולן מטמאין טומאת אוכלין
ר"ש אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין, ומודה ר' שמעון בבשר וחלב שמטמא טומאת אוכלין.
וכן היה ר"ש אומר: יש נותר שהוא שמטמא טומאת אוכלין, ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין
כיצד? לן לפני זריקת דמים אין מטמא טומאת אוכלין,
לן לאחר זריקת דמים מטמא טומאת אוכלין.
פיגול מקדשי קדשים ומקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלין.

טומאת אוכלין, חובת מעשרות ודינים נוספים

כרשינין מטמאין טומאת אוכלין, דברי ר' יהודה. ור"ש אומר: אין מטמאין טומאת אוכלין

ר' שמעון פוטר את הכרשינים (אבל לא את התלתן) ממעשר ומטומאת אוכלין, אבל ראו מע"ש ב, ב, שם הוא מזכיר את הכרשינים ואת התלתן כחמורים במעשר שני. ר' יהודה, שעדיין טוען שיש מעשרות לכרשינים חולק עליו גם בעניין טומאת אוכלין.

אמר לו ר' יהודה: יש לך דבר שהוא חייב במעשרות ואינו מטמא טומאת אוכלין?
אמר לו ר"ש: יש לך דבר שאין מטמא טומאת אוכלין וחייב במעשרות?
אמר לו ר' יהודה: אף אתה כפרת בהלכה.

(ח)
תלתן - הכל מודין שהוא מטמא טומאת אוכלין

גם לדעת המשנה ג, ז, שאין הקור מקבל טומאת אוכלין, אם שלק אותו – מקבל אותה.
לעניין התמרים הגרוגרות והחגבים - השוו לדין השבת במשנה ג, ד.

בקיא אינו מטמא טומאת אוכלין. קור ששלק מטמא טומאת אוכלין.
התמרים והגרוגרות שנתנן בקדירה לתבלין - מטמא טומאת אוכלין עד שיפסלו לכלב
ר' יהודה אומר: חגבים שנתנן בקדרה לתבלין - מטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מלאכול לאדם.

(ט)

אמר רבי יהודה: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על חלות דבש, שאינן מקבלות טומאה באיביהן.

ומימיהם של כהנים לא נמנעו בוזקין יין בטומאה ורודין אותן בטהרה

המחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים בעניין חלות הדבש וטומאת האוכלין שלהן היא על חלות שרוסקו אבל לא חורחרו ואינן מחוברות לגמרי לקרקע, ראו משנה ג, י-יא. המחלוקת בחלות דבש המחוברות לקרקע היא לדברי ר' יהודה רק בשאלת הרודה מהן בשבת ולעניין הפרוזבול בשביעית.
לעניין הכוורת שעל היתדות – השוו לדין עציץ נקוב שעל היתדות, לעיל ב, ז, שעדיין הוא נחשב כקרקע.

על מה נחלקו? על השבת ועל השביעית,
שר"א אומר: הרי היא כקרקע, וחכ"א: הרי הוא ככלי.
ואם היה מחובר בטיט - הכל מודין שהוא כקרקע לכל דבר.
היה נתון על גבי שתי יתידות הכל מודין שהוא ככלי לכל דבר.