ביאור:תוספתא/נגעים/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת נגעים פרק שני

הבהרת והנתק

(א)
יש בשער לבן שאינו בשער צהוב, ויש בשער צהוב שאין בשער לבן

השלמה למשנה ד, א-ג. וראו שם משנה ד, שהשער השחור אינו מציל מידי השיער הלבן, אבל אם יש שיער שחור וגם צהוב – טהור.
לעניין בכל מראה – ראו לעיל א, ב.
לעניין מקור השערות שבבהרת ולדברי ר' מאיר – ראו ספרא נגעים פרק ב, ב-ג.
לדברי ר' יוסי ראו משנה ד, ד, וספרא נגעים פרשה ב.

שער לבן לא הציל שער אחר מידו, מה שאין כן בשער צהוב.
יש בשער צהוב - יפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה, מה שאין כן בשער לבן.
היו בו שתי שערות ושופעות חוצה לו - טמא. היו חוצה לו ושופעות לתוכו - טהור.
אמר ר' מאיר: שלא יהא בני אדם מדמין שבגולם הם נידונין
אלא אם היה רואה שער לבן – טמא, ושאינו לבן - טהור.
שאלו תלמידיו את רבי יוסי: בהרת ובה שער שחור, חוששני שמא מיעט מקומו את מקום הבגדים מכגריס?
אמר להן: בהרת ובה שיער לבן – חוששין אנו שמא מיעט מקומו את הבהרת מכגריס.
אמרו לו: לא! אם אמרת בשער לבן, שהוא סימן טומאה, תאמר בשער שחור, שאין סימן טומאה?
אמר להן: הרי שיש בו עשר שערות לבנות, כלום הן סימני טומאה? אלא שתים
חוששנו למותר, שמא מיעט את מקום הבהרת מכגריס
אמרו לו: לא! אם אמרת בשער לבן, שהוא מין טומאה, תאמר בשער שחור, שאינו מין טומאה?
אמר להם: אף שער שחור, סוף שבהרת הופכתו ללבן, והוא מין טומאה.

חוט של בהרת ושל מחיה

(ב)
בהרת וחוט יוצא הימנה, שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו

ראו משנה ד, ה, כת"ק.

אם יש בו רוחב שתי שערות - זוקקין ליטמא בשער לבן ובפסיון
אבל למחיה - אינו מצרפן עד שיהא רוחב כגריס.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כשם שאינו מצרפן ליטמא במחיה, עד שיהא בו רוחב כגריס
כך אין נזקקין ליטמא בשער לבן ובפסיון, עד שיהא בו רוחב כגריס.

(ג)

שתי בהרות וחוט של מחיה ביניהן
נפרץ מכאן מקום שערה אחת ומכאן מקום שערה אחת - טמא משום פסיון וטהור משום מחיה.
נפרץ מכאן מקום שתי שערות ומכאן מקום שתי שערות – טמא משם פסיון וטמא משם מחיה

בהרת שטהרה מתוך החלט, מחיה ושער לבן - מתוך פסיון, מתוך הסגר

אם פשה הנגע כחוט השערה ונשאר מחיה כעדשה, שמשני צידיה בהרות כגריס ומשני צידיה האחרים כחוט השערה – טמא משום פסיון אבל טהור משום מחיה. וראו משנה ד, י.
אם נפסקו סימני הטומאה וטוהרה הבהרת – אין מסגירים אותה שוב, אלא אם צמח בה שיער לבן או פשתה הבהרת.
למחלוקת ר' עקיבא וחכמים ראו משנה ד, ז-ט.

אינו משמשת את הסגור, אבל עלו לו ליטמא בשער לבן, והפסיון הבא אחר הנגע.
בהרת אחר הפטור, כנסה ופשתה או פשתה וכנסה.
נשתנית מן השלג לסיד ומן הסיד לשלג - הרי זו כמו שהיה.
בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס, והלך מן האום כחצי גריס.
ר"ע אומר: תראה בתחלה, וחכמים מטהרין
בהרת כגריס ופשתה כגריס ועוד, והלך מן האום כחצי גריס - ר"ע מטמא וחכ"א תראה כתחלה.

הבהרת והמחיה

(ד)

בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות, נולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות - הרי זה להחליט
טעה, ואין ידוע אלו שהפכו ואלו שקדמו - טהור.

ואם משהחליטו טעה, ואין ידוע אלו שהפכו ואלו שקדמו - טמא.

ראו משנה ד, יא, ומשנה ה, ד.
בעניין המחיה הפחותה מעדשה ראו משנה ו, ג.
בעניין המחיה המקיפה את הבהרת ומוקפת ע"י בהרת אחרת ראו משנה ו, ה-ו.
כשאיזור בגוף מוכה בשחין הוא טהור מצרעת.

נשרו בו שתים – טמא, ושלש - טהור.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: ספק בהרת קדמה את השער לבן, ספק שער לבן קדם את הבהרת
הואיל וספק נגעים להקל - טהור.
בהרת ובה מחיה פחותה מכעדשה. רבי מאיר אומר יסגיר, וחכמים אומרים אין נזקקין לו.
רבתה בהרת - יסגיר ונתמעטה – טהורה. רבתה מחיה - טמאה, ונתמעטה - טהורה.
בהרת כגריס לכל צד, ובה מחיה ארוכה או עגולה, רבתה מחיה והיתה לכעדשה – טמאה
נתמעטה - ר"מ מטמא, שהנגע פושה לתוכה, וחכמים מטהרין, שאין הנגע פושה לתוכה.
בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה, וחוץ למחיה בהרת, ונתמעטה מחיה זו ונעשתה בהרת.
רבן גמליאל אומר: אם מבפנים נתמעט - הפנימית להחליט והחיצונה להסגיר
מבחוץ - הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה.
ר"ע אומר: בין כך ובין כך, הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה.
אם משום הפסיון - אין חוששין לפנימית, שאין הנגע פושה לתוך הנגע
אם משום מחיה - אין חוששין לחיצונה, שהבהרת בתוכה.
אמר רבי שמעון: אימתי דברי ר' עקיבה? בזמן שהיה כעדשה מכוונת
יתירה מכעדשה, ונתמעט מותר זה ונעשה הבהרת
אם מבפנים נתמעט - שניהן להחליט: הפנימית משום שפשת, והחיצונה משום מחייתה
מבחוץ - הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט
אמר רבי יוסי אלו דברי ר' חנניא בן גמליאל.
אבל אומרני בשתיהן, שהחיצונה טהורה; שאני רואה את הבהרת כאילו השחין במקום מחיה.

מקומות בגוף שאינם נחשבים בהרת ומחיה

(ה)
כ"ד ראשי אברים באדם, ואין מטמאין משום מחיה

ראו משנה ו, ז. לעניין המסמרת ראו ספרא נגעים פרק ב ט.

ואם מקומן יושב כגריס - הרי אלו מטמאין כגריס.
ר' אליעזר אומר: המסמרת והיבלת והתלתלין הדלדולים אינן מטמאין משום מחיה.
ואם היה מקומן יושב כגריס - הרי אלו מיטמאים כגריס.
ר' יוסי ברבי יהודה אומר: היתה בהרת סמוכה לראש לעין ולאוזן ולחוטם ולפה - טהור
שנאמר (ויקרא יג ג) "וראה הכהן את הנגע בעור הבשר" - שיהא כל חוצה לו בעור הבשר, וראויה לפסיון.
כגריס על ראש חוטמו, שופע אילך אילך
כגריס על כגריס על ראש אצבע, שופע אילך ואילך – טהור, שנאמר (שם) "וראהו" כולו כאחת.

(ו)
בהרת בכולו, ובראשו בשר חי. בהרת בכולו, וברגלו בשר חי

ראו משנה ו, ח.

או שהיתה בו בהרת מלמעלה למטה כמין פסיקיא של בשר חוגרתו באמצע - טהור
שנאמר (ויקרא יג י) "ומחית בשר חי בשאת” עד שתהא מחיה מבוצרת בתוך השאת
האדום שבשפה - נדון כבית הסתרים, והקמט שנפשט - הרי הוא כעור הבשר לכל דבר.

בהרות שהיו טהורות

(ז)
בהרת בעובד כוכבים עד שלא נתגייר, ואחר כך נתגייר.

ראו משנה ז, א.

בראש עד שלא העלה שער, והעלה שער, ומשהעלה שער נקרם
בזקן עד שלא העלה שער, והעלה שער, ומשהעלה שער ניתק.
בעור הבשר עד שלא העלה שחין, ונעשה שחין, ומשנעשה שחין נעשה צרבה
בעור עד שלא נעשה מכווה, ונעשה מכווה, ומשנעשה מכווה נעשה צורבה - טהור.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: הואיל ותחלתו טמא וסופו טמא - טמא. וחכמים אומרים: תראה בתחלה.

(ח)

היתה בהרת בגוי עד שלא נתגייר, ומשנתגייר נסמכה לה בהרת אחרת
ראשונה אינה זוקקת לטמא בשער לבן ובפסיון, ואינו מעכבת את הפריחה.
כחצי גריס עד שלא נתגייר וכחצי גריס משנתגייר - טהור.