ביאור:תוספתא/כלאים/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת כלאים פרק ראשוןעריכה

כלאיים במינים שוניםעריכה

(א)
כל הזוגות שמנו חכמים אינן כלאים זה בזה


משנה א, א ערוכה בזוגות-זוגות, אבל יש כלאים בין חיטה לשעורה, למשל.
בדומה לזוגות הללו ניתן למנות עוד בני זוג לירקות הגינה מהשדה, וגם הם אינם כלאים.



ושאר ירקות השדה וירקות הגינה, מין במינו - אינן כלאים זה בזה.

(ב)
השבת והגופנין הכוסבר והכרפס אע"פ שדומין זה לזה - כלאים זה בזה


ראו משנה א, ב-ג.
משנה ג, ד, שקישוא ודלעת הם כלאים, היא כדעת ר' יהודה.



הקשואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות אינן כלאים זה בזה, ותורמין ומעשרין מזה על זה, דברי ר' מאיר
ר' יהודה ור' שמעון אומרים: כלאים זה בזה, ואין תורמין ומעשרין מזה על זה
הוסיף רבי עקיבה השום והשומנית, והבצל והבצלצול, והתורמוס והפלוסלום
א"ר שמעון: לא היה ר"ע שונה בשני זוגות אלו, אלא: התורמוס והפלוסלום אינן כלאים זה בזה.

(ג)
בתחום אריח היו מרכיבין תפוח על גבי אוזרר

מצאן תלמיד אחר, אמר להם: אסורין אתם. הלכו וקצצום
ובאו ושאלו ביבנה, אמרו: יפה אמר אותו תלמיד
בשוקי של ציפורי היו מרכיבין קריסתמין על גבי עוגס
מצאן תלמיד אחד, אמר להן: אסורין אתם. הלכו וקצצום
ובאו ושאלו ביבנה, אמרו: מי פגע בכם? אינו אלא מתלמידי שמאי.

(ד)
רבי נחמיה אומר: דלעת ארמית ומצרית ויונית - כלאים עם הרמוסה


בניגוד למשנה א, ב.
חמשת הדברים: ראו משנה ב, יא, עוקצין א, ו, ערלה ג, ז, אהלות ח, א, וראו נדרים ז, א, וירושלמי שם.



ה' דברים נאמרו בדלעת יונית: אסורה לסכך על גבי זרעים, עוקצה טפח,
אוסרת כל שהיא, ומביאה את הטומאה, וחוצצת בפני הטומאה,
והנודר מן הדלועין אין אסור אלא בדלעת יונית בלבד.

(ה)
תרנגול טווס ותרנגול פסאני, אע"פ שדומין זה לזה - כלאים זה בזה


ראו משנה א, ו.
יתכן שמדובר על כלאים של תרנגול עם טווסת או תרנגול עם פסיונית, ויתכן שמדובר בזנים של תרנגולות.



ר' יהודה אומר: פרדה שתבעה זכר
אין מרביעין עליה לא מן הסוס ולא מן החמור, אלא מן הפרד
שור ושור הבר, חמור וחמור הבר, ערוד חזיר וחזיר הבר, אע"פ שדומין זה לזה - כלאים זה בזה.

(ו)

חמשה דברים נאמרו בשור הבר: אסור משום אותו ואת בנו, וחלבו אסור,
וקרב לגבי מזבח, וחייב במתנות, וניקח בכסף מעשר לזבחי שלמים - אבל לא לבשר תאוה
והרי הוא כבהמה לכל דבר
ר' יוסי אומר: זהו "תאו" (דברים יד ה) האמור בתורה; ומותר משום אותו ואת בנו
וחלבו מותר, ופסול לגבי מזבח, ופטור מן המתנות,
וניקח בכסף מעשר לבשר תאוה - אבל לא לזבחי שלמים
והרי הוא כחיה לכל דבר
וחכ"א: תאו בריה לעצמו, שור הבר בריה לעצמו.

(ז)
אין נוטעין שרביט של רמון ולא עקצים של רמון בצד סדן של שקמה

ואין נותנין זמורה בין שתי קורות כדי שתרבע ביניהן
ואין נותנין שני מינין בשפופרת אחת כדי שיבלעו זה מזה
ואין מרכיבין זיתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן
ואין מרכיבין קשות על גבי האיזמא ולא תרד על גבי ירבוז מפני שהוא ירק בירק.

(ח)

אין מרכיבין כשות על גבי האגא מפני שהוא ירק באילן. רבי יהודה מתיר ירק באילן
אילן בירק - רבן שב"ג מתיר משום ר' יהודה בן אגרא איש כפר עכו.

(ט)
הנותן מינה של תורמוס בצד מינה של דלעת כדי שתבקע מפניה - חייב


אפילו אם לא התכוון להרכיבם, אלא זרעם ביחד כדי שהתורמוס יבקע את האדמה עבור זרעי הדלעת.



הזורע דבר המצמיח כלאים על גבי בצעים ועל גבי חילת בבצה ובחולות, שאינם שדות - חייב
על גבי סלע ועל גבי אמת המים פטור .

(י)
הזורע והמנכש והחופה כלאים - עובר בלא תעשה


ת"ק בדעה שמותר לקיים כלאי זרעים שעלו מאליהם, והשוו משנה ח, א, כר' עקיבא.
מותר לערב זרעוני אילן זה עם זה, וכן עם זרעים אחרים, אבל אין לערב זרעים אחרים עם חרצנים של גפן.



ר"ע אומר אף המקיים - עובר בלא תעשה
וזורעין זרע וזרעוני אילן
הזורע חרצנים עם החטים - הרי זה לוקה את הארבעים.

זרעים וכלאייםעריכה

(יא)
כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר - ימעט


ראו משנה ב, א-ב. הרובע המחייב מיעוט הוא אפילו בזרעים קטנים שמספיקים 3-4 קבים לבית סאה, ולא 6.
אבל זרעונים שאינם נאכלים נמדדים לפי הכמות הנזרעת מהם.



בד"א? בדברים הנופלים שלשה וארבע קבין לבית סאה
זרעוני הגינה שאינם נאכלים מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל למינו
בין שנפל לתוך אחרים בין שנפלו אחרים לתוכה.

(יב)

היתה שדהו זרועה חטין ונמלך לזרעה שעורין - לא יזרע עד שיופך, לא הפך – ימתין עד שתתליע

עד כמה היא מתלעת?


ראו משנה ב, ג. בניגוד למשנה כאן יכול להפוך מייד אחרי הזריעה או להמתין שתתליע ולזרוע את המין החדש.
חריש גס המכונה במשנה "כרביעה ראשונה" וכאן "כזנב הסוס" הוא חריש שעפר היוצא מתלם אחד נוגע בעפר היוצא מהתלם הסמוך.



עד שישהה שלשה ימים במקום הטינה, הרטיבות אבל לא במקום הגריד. מקצת היום ככולו
אין מחייבין אותו להיות חריש דק אלא חורש חריש גסה, כתלמי הרביעה
רבן שמעון אומר: "זנב הסוס" היתה נקרית החרישה הגסה
סוף עפרה נוגע בעפרה של זו
אם צימחה והוריד לתוכה בהמה וליקטתו - הרי זה מותר.

(יג)
נטועה ונמלך לזורעה – מגריע גודע את העצים או הגפנים עד פחות מטפח וזורע ואח"כ משריש

גורע עד פחות מטפח ובא ומצא עלין ע"ג תבואה - מותר לשעבר ואסור לעתיד לבא
עוקר איזה מהן שירצה ומקיים איזה מהן שירצה.

(יד)
שדה שעלו בו עשבים - אין מחייבין אותו להפך אלא חורש בשעה שמחפה והופך.


ראו משנה ב, ה.
המשנה הנ"ל הזכירה שאם כיסח עליו לעקור את הכל,אבל אם רק הוציא קוצים לפני המחרשה ("כבכב") אין זה נקרא כיסוח.



מכבכב ונוטל את הגס מלפני פועלין, ואין בזה משום מכסח.