פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תוספתא/דמאי/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת דמאי פרק ראשוןעריכה

פטורים מן הדמאיעריכה

(א)
הקלין שבדמאי: השיתין והדומין והעוזרדין - חזקתן בכל מקום פטורין


ראו משנה א, א.
תמרים שהטילו שאור – בשלות יחסית, וראו מעשרות א, ב. ר' יוסי בר' יהודה תולה את חיוב הנובלות בדמאי בדרך מכירתן וחכמים במידת הבשלתן.



ואם היו משתמרין נוהג לאסוף את הפירות – חייבין. אם כחס על שדהו שלא ידרכו בו בני אדם - פטורה
ר' יוסי אומר: שיתין שבציפורין חייבות, מפני שהן משתמרות
ר' יוסי בר יהודה אומר: הנובלות תמרים שנשרו מהעץ הנמכרות עם התמרות - חייבות
וחכ"א: עד שלא יטילו שאור - פטורות, משיטילו שאור - חייבות.

(ב)
בראשונה היה חומץ שביהודה פטור, מפני שחזקתו מן התמד


תוצאה מהחורבן – היין ביהודה אינו משמש לנסכים אלא לחומץ.



עכשיו, שחזקתו מן היין - חייב.

(ג)
הבכורות והסייפות תאנים בתחלת ובסוף העונה בגנה חייבות, בבקעה פטורות


לדברי ר' אילעאי ראו ישעיה כח ד.



אלו הן הבכורות? - עד שלא יושיבו שומר, הסייפות - משיקפלו המוקצעות מחצלות לייבוש הקציעות
רבי אלעאי אמר משום ר' אליעזר: הבכורות לעולם חייבות, מפני שהן משתמרות. אהובות

נאמנות ומקרי גבול בענייני דמאיעריכה

(ד)
כזיב עצמה פטורה מן הדמאי


ראו משנה א, ג. והשוו משנה ו, יא, שם מדובר על "ידוע שרוב הפירות שלהן".



חזקת ארץ ישראל – חייב, עד שיודע שהוא פטור
חזקת חו"ל - פטור, עד שיודע שהוא חייב
חזקת בעלי בתים ישראל שבסוריא - אין מפרישין עליהן דמאי
ואם בידוע שרוב הפירות שלהן - הרי אלו חייבין.

(ה)
אמר המוכר בסוריה "שלי הן" - חייב לעשר. "מעושרין הן" - נאמן


ראו משנה ו, יא.
המוכר ע"ה יכול להעיד שהפירות חייבים מע"ש בזמן מע"ש, אבל בשנת מ"ע אינו נאמן, כי הוא מיקל.



שהפה שאסר הוא הפה שהתיר
היה מוכר עם הארץ בא"י פירות בשנת מעשר שני, ואמר "משנת מעשר שני הן" - נאמן
היה מוכר פירות בשנת מעשר עני, ואמר "משנת מעשר שני הן" - אין נאמן .

(ו)

היה מוכר פירות בשביעית, ואמר "של ערב שביעית הן" - חייב במעשר וחייב בביעור
היה מוכר פירות בשביעית, ואמר "של ערב שביעית ומעושרין הן"
פטור מן המעשר ופטור מן הביעור
שכל ששתיקתו פטורה - נאמן להחמיר, לפיכך פירושו להקל פטור.

(ז)
פירות ארץ ישראל שרבו על פירות חוצה לארץ - הרי אלו חייבין


הולכים לפי רוב הפירות בשוק. וכעין זה ראו מכשירין ב, יא.
חכמים מסכימים לפטור רק דברים שבדרך כלל מיובאים. רבי מחייב רק דברים שבדרך כלל מיוצרים בארץ.



פירות חו"ל שרבו על פירות ארץ ישראל - הרי אלו פטורין, דברי רבי מאיר
וחכ"א: דברים התדירין, כגון האגוזים ודורמסקניות – פטורין, ושאר כל הדברים - חייבין
א"ר: נראין דברי רבי מאיר בדבר שאינו קבוע, ודברי חכמים בדבר הקבוע.

(ח)

הלוקח מן החמרת בצור ומן המוגירות הממגורות, המחסנים בצידן – פטור. מן המוגירות בצור ומן החמרת בצידן - חייב

ר' יוסי בר' יהודה אומר: הלוקח מן המוגירות בצור, ואין צריך לומר מן החמרת - פטור


חמרת מביאה תבואה ממרחק, ואם מכרו בצור כנראה באו מחו"ל. אבל בצידון, הרחוקה יותר – יתכן שבאו מא"י. חמר בודד וכן מחסן מביאים תבואה מהאיזור הקרוב, ולכן המצב הפוך.



מחמר אחד בצור - חייב
ר' יהודה אומר חמרת היורדת לכזיב מהגליל - חייב, מפני שחזקתו מן הגליל
וחכ"א: הרי היא בחזקתה: שהרי נמכרה בכזיב פטורה, עד שתיודע לך מהיכן היא.

(ט)
הלוקח מן הספינה ביפו ומן הספינה בקסרי - חייב


השורה הראשונה היא לשיטת חכמים בהלכה ח.
ר' יהודה מתיחס לשווקים של כותים, וראו לקמן ה, כו.



ר' יהודה אומר: כיפת הישוב וכיפת אנטיפרס ושוק של פטרוס שווקים באיזור הסמוך לשומרון
בראשונה היו דמאי, מפני שחזקתן מהר המלך שהיתה מיושבת יהודים עד מרד בר כוכבא.
עכשיו רבותינו אמרו: כל עיירות הכותים שעל יד הדרך
התבואה והקטניות שלהן דמאי, מפני שהן של ישראל; ושאר כל פירותיהן ודאי. טבל

(י)
אוצר שישראל ונכרים מטילין לתוכו


ראו מכשירין ב, י.
ר' יוסי מעיר שאם האוצר הוא מס של המלך יש סיכוי גבוה יותר שגם הישראל הטיל לשם טבל, ולכן הולכים אחר הרוב.
ר'יהודה ראה את הכותים כחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ולכן החמיר בהם יותר מאשר עם הגויים. אבל הוא חזר בו, כפי שניתן לראות מהטענה של תלמידיו על האוצר של יבנה.
אוצר בחו"ל, כגון האוצר ברגב (בעבר הירדן), אינו חייב אפילו כדמאי אלא רק לפי חשבון, כלומר הפרשת דמאי חלקית.
יהושע בן קביסאי מדמה את שיטת חכמים, שנהגה גם באוצר של יבנה, לדיני טהרה, וראו פרה יב,ב.



אם רוב נכרים – ודאי, ואם רוב ישראל – דמאי.
מחצה על מחצה – ודאי, ד"ר מאיר; וחכ"א: אפילו כולם נכרים, וישראל אחד מטיל לתוכו - דמאי
א"ר יוסי: בד"א? באוצר של יחיד, אבל באוצר של מלכים הולכים אחר הרוב
א"ר יהודה: בד"א? באוצר של ישראל ונכרים, אבל אוצר ישראל וכותים הולכים אחר הרוב
א"ל: אתה שהורית לנו על אוצר של יבנה שלפנים מהחומה, שהיא דמאי, ורובן כותים!
אבל אוצר שמטיל בו מחו"ל לארץ, כגון אוצרות של רגב - חייב לפי חשבון
א"ר יהושע בן קביסאי: כל ימי הייתי קורא מקרא הזה "והזה הטהור על הטמא"
ולא מצא אלא באוצר של יבנה בלבד.
ומאוצרה של יבנה למדתי שטהור אחד מזה אפי' על מאה טמאים.

טבלעריכה

(יא)
הלוקח פירות לאכילה ונמלך למכרן לפני שהפריש את הדמאי - לא ימכרנו לנכרי


אם קנה מתחילה כדי למכור לנכרי או להאכיל לבהמה פטור מהדמאי, וראו משנה א, ג. אבל אם חשב לאכול את הפירות התחייב בדמאי וגם כששנה את דעתו חייב להפריש אותו.
אם קיבל פירות בירושה או במתנה – דינם כפירות לאכילה וחייבים בדמאי.



ולא יאכילם לבהמת אחרים ולא לבהמת עצמו, אא"כ עישר
כיוצא בו, מי שנפלו לו פירות בירושה או שנתנו במתנה - לא ימכרם לנכרי
ולא יאכילם לבהמת אחרים ולא לבהמת עצמו, אא"כ עישר.

(יב)
לוקחין שדה זרועה מן הנכרי, בין משצמחה ובין עד שלא צימחה


למרות שהישראל זרע את השדה בשביעית, ולמרות שהגוי זרע אותה בטבל – מקילים במקרים אלו, וראו גם תוספתא שביעית ג, יא.



וכן מישראל במוצאי שביעית, ואינו חושש שמא נזרעה בטבל
לוקחין זרע, אחד דבר שזרעו כלה ואחד דבר שאין זרעו כלה.

(יג)
אין זורעין את הטבל ואין מחפין מכסים זרעים באדמה את הטבל ואין עושין עם הנכרי בטבל


ראו משנה א, ג. והשוו פאה א, ו. למרות שמותר להשתמש בדמאי לבהמה אין לעשות כך בטבל הוודאי, וראו הלכה יא.



ישראל ששכח וזרע את הטבל עד שלא צימחה חייב. ללקט אותו משצמחה פטור, שכבר אבדה
הלוקח לבהמה לחיה ולעופות פטור מן הדמאי.

(יד)
לא יקשור אדם ישראל בהמתו אצל בהמתו של נכרי


אמנם אסור להאכיל טבל לבהמה אבל אין איסור הנאה מהטבל ולכן אין להחזיר את הבהמה שהלכה לאכלו. כך גם בהלכה טו.



אם הלכה בהמתו מאליה אין מחייבין אותו להחזירה.

(טו)

משכיר ישראל בהמתו לנכרי, ופוסק עליה על מנת שהנכרי זנה
ובלבד שלא יאמר לו "כך וכך שעורין תהא מטיל לפניה, כך וכך עמיר תהא מטיל לפניה".

(טז)
נכרי שאמר לישראל "תן שמן ע"ג מכתי", בודאי – אסור, ובדמאי - מותר


אין להשתמש בשמן טבל לריפוי הגוי, אבל יכול להשתמש בדמאי, ואם נפל מעט שמן על היהודי – אין זה נקרא סיכה בשמן דמאי; כך גם בהלכה יז. וראו תוספתא תרומות י, י-יא.



נפל על גבי בשרו משפשפו ואינו חושש.

(יז)

נכרי שנתן שמן ע"ג טבלא של שיש להתעגל עליה, משעמד - מותר לישראל לישב אחריו.

מוצרים שאינם לאכילהעריכה

(יח)

הלוקח יין לתוך המורייס, ויין לעשותו אילנתות, וכרשינין לעשותן טחינין - חייב בדמאי, ואצ"ל בודאי

הן עצמן - פטורין מן הדמאי.


המורייס וכו' פטור מתרו"מ, אבל היין שבתוכו חייב גם בדמאי. הקילור והמלוגמא פטורים מתרו"מ וגם היין שבהם פטור מדמאי אבל חייב בודאי.



הלוקח יין ושמן ליתן ע"ג חטטין - חייב בדמאי, ור"ש בן אלעזר פוטר
וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר: הלוקח כרשינין לעשותן טחינין - פטור מן הדמאי
הלוקח יין ליתן לתוך הקילור, וקמח לעשותו מלוגמא
פטור מן הדמאי וחייב בודאי, והן עצמן פטורין מן הודאי.

(יט)
הלוקח קמח לעורות - פטור מן הדמאי וחייב בודאי


ראו משנה א, ג. אם עבר והשתמש בקמח טבל – מותר להוסיף עורות לקמח.



ושל ודיי שנתן לתוכו עורות מותר ליתן לתוכו עורות אחרים.

(כ)
שמן ערב ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין


ראו משנה א, ג. והשוו תרומות יא, א, שאסרו להכין מורייס ושמן ערב מתרומה, וכאן עוסקים במי שקנה אותם, האם עליו לחשוש מדמאי.
בסוף הברייתא מרחיבים את "המדומע ושיירי המנחות" שבמשנה, ומוסיפים שלדעת ר' שמעון גם בהם ב"ש חייבו בדמאי. גם הפוטרים מודים שאם הפריש וקרא שם – מה שעשה עשוי.



א"ר נתן: לא היו ב"ה פוטרין אלא בשל פלייטון בלבד
אחרים אומרים משום ר' נתן: מחייבין היו ב"ה בשמן ורד ואירינון, שמן שבו ורד או אירוס
תשלומי תרומה וחומשה וחומש חומשה
מותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ותוספת הבכורים
ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש: ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין
וכולן שקרא שם למעשר שני שלהן מה שעשה עשוי.

(כא)
כפת המרחץ שמן לשימוש במרחץ, שיש בו כפת הירדן פטורה מן הודאי, ואין צריך לומר מן הדמאי


כמו המורייס וכו' (לעיל הלכה יח), גם כפת המרחץ המוכנה פטורה מהדמאי.



ר' שמעון בן גמליאל אומר: אף אינו מטמא טומאת משקה

(כב)
שמן שהגרדי סך באצבעותיו - חייב


ראו משנה א, ד. כיוון שעבודת הגרדי כרוכה בסיכת ידיו ועבודת הסורק כרוכה רק בסיכת הצמר – הגרדי יכול להשתמש בשמן של שביעית והסורק לא, שהרי שמן שביעית ניתן לסיכת אדם ולא לסיכת בגדים. ראו שביעית ח, ב – ח.



שהסורק נותן לצמר - פטור מן הדמאי
לפיכך שמן של שביעית נותנין ממנו לגרדי ואין נותנין ממנו לסורק.