תא שמע דאמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב – כלומר, דהוה ידיע להו דרב הונא – אפילו בקמייתא קבע הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב; דאי לא, מאי מוכחא מדרב הונא דפליגי רבנן? דילמא אבתרייתא הוא דפסיק הלכתא כוותיה? כך פירשו רבותי.
ונראה בעיני שאין צורך לכך, אלא מעיקרא כי איבעיא אי פליגי רבנן עליה אי לאו, למיקם אקושטא דמילתא הוא דבעינן; דאי פליגי עליה, אפשר דלא קיימא לן כוותיה, דיחיד ורבים הלכה כרבים, וכדמסקינן בבעיין: אם תמצא לומר פליגי, הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה? אבל השתא דמקבע רב הונא הילכתא כוותיה במאי דאפליגו רבנן עליה, אפילו אם תמצי לומר דאברייתא קאי, אבל במתניתין מודו ליה רבנן, לא נפקא לן מינה מידי.
עוד נראה לי, דכיוון דאמר רב הונא סתמא: "הלכה כרבי אליעזר", משמע דאמתניתין קאי, שהמשנה היתה שגורה בפי הכל ולא הברייתא.
ולענין הלכה, כיוון דאפסיקא הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב, לפי אותו פירוש ראשון שפירשנו למעלה דהאי "יותר מכן" בא לומר דאף על גב דאיכא למימר "לאו כלבא אנא" אמר רבי אליעזר בן יעקב "נדרי זרוזין הוי", נקיטינן הכי; והדרינן ממאי דאמרינן לעיל בסוגיין דמודה רבי אליעזר דכל היכא דאיכא למימר "לאו כלבא אנא" דנדר גמור הוי, דלמסקנא ליתא וכדכתבינן.
ומיהו אף על גב דהדרינן מטעמא ד"לאו כלבא אנא", טעמא ד"לאו מלכא אנא" אכתי איתיה, ומודי ביה רבי אליעזר.
אבל לאידך פירושא דכתיבנא לעיל, דטעמא ד"לאו כלבא אנא" – משום דיהיב ליה מתנה מרובה הוא, במסקנא נמי, כי היכי דנקטינן טעמא ד"לאו מלכא אנא", הכי נמי נקטינן טעמא ד"לאו כלבא אנא", דבתרווייהו כל היכא דאיתנהו מודה רבי אליעזר דנדר הוי ולא זרוזין. ולזה נראה שהסכים הרמב"ן ז"ל בהלכותיו לפנינו בפרק קונם.
וכדבריו נראה לי, דאי לא תימא הכי, מתניתין דפרק קונם[2] ד"אם אי אתה בא ונוטל" – דלא כרבי אליעזר בן יעקב דבתרייתא ד"יתר על כן" אתיא; ואי הכי, היכי פסקינן כרבי אליעזר בן יעקב אפילו במאי דאמר בבתרייתא? הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא, והלכה כסתם! אלא ודאי כדאמרן.
נדרי הבאי, אמר: קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד – נראה לי דתנא תרי גווני נקט: חד דשייך ביה גוזמא, דהיינו "כעולי מצרים", דעביד איניש דכי חזי אינשי טובא, גזים ואמר "כעולי מצרים"; וחד לא שייך ביה גוזמא, דהיינו "נחש כקורת בית הבד", דכיוון דמפרשינן בגמרא דלא נחש גדול קאמר אלא טרוף, לא שייך למימר דרך גוזמא טרוף כקורת בית הבד, שאין שום נחש טרוף כלל.
ואשמועינן תנא דכי תלה איסור פירות בחד מהני, נדרו בטל. וכל חד וחד טעמיה לחוד; דכי אמר: "קונם עלי פירות אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים", בדין הוא דלא ליתסרו עליה, דקושטא קאמר, כיוון שראה עם רב, דעביד איניש דגזים בכי האי גוונא. וכי אמר "אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד" – נמי הפירות מותרין מטעמא אחרינא, דאף על גב דוודאי שיקרא קאמר, דאפילו בדרך גוזמא לא שייך למימר הכי, אפילו הכי הפירות מותרין, משום דאמדינן ליה לדעתיה שלא לאסור את הפירות נתכוון; שאם כן, לא היה לו לתלות איסורו בתנאי, אלא היה לו לאסרם עליו במוחלט, שהרי אף כשהתנה בכיוצא בזה אין לתנאו עניין, שהדבר ברור שלא ראה נחש כזה, שאין בין אוסר סתם למַתְנֶה בכיוצא בזה כלום. אלא ודאי אמרינן שלא לאסור פירות בא, אלא לומר דברי הבאי זה, כלומר שראה נחש כקורת בית הבד.
ומשום הכי ניחא האי דתנן בשבועות שתים בתרא (שבועות כט א) גבי שבועת שוא, "אם לא ראיתי גמל הפורח באוויר", "אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד", ולא תנא התם "כעולי מצרים"; משום דכהאי גוונא לא לקי משום שבועת שוא, דעל הגוזמא – קושטא קאמר.
והכא נמי לא חש תנא למתני "גמל הפורח באוויר"; דתרי גווני דבעי למיתני, דהיינו מידי דשייך ביה גוזמא ודלא שייך ביה גוזמא, הא תננהו.
כך שבועות הבאי מותרות – כלומר שהפירות מותרין, משום ההוא טעמא דפרישנא במתניתין. מיהו במידי דלא שייך ביה גוזמא, כגון גמל הפורח באויר ונחש כקורת בית הבד, כי תלי איסור פירות עלייהו – לקי משום שבועת שוא; דאיהו לא לאסור פירות נתכוין, מההוא טעמא דכתיבנא, אלא ודאי יצתה שבועה לשוא, לומר שראה דבר זה. והיינו מתניתין דשבועות[3], דתנן התם דכי האי גוונא לוקה משום שבועת שוא; מה שאין כן בנדרים, דבנדרי שוא ליכא מלקות.
ומקשינן: היכי דמי שבועות הבאי? אי נימא דאמר אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, מידעם קאמר? הרי יצתה שבועה לשקר. כלומר, שאין ללשון זה שום משמעות. ו"לשקר" לאו דווקא, אלא כלומר ללא דבר, כדכתיב קרא: "אך לשקר שמרתי" (שמואל א כה כא).
דאמר שבועה שראיתי – ונראה בעיני דסבירא ליה לאביי לפום אוקימתיה, דכי קתני כך שבועות הבאי מותרות – לאו אכולהו גווני דמתניתין קאי, דבמידי דלא שייכא ביה גוזמא ליכא למימר שתהא שבועתו מותרת, דשבועת שוא הויא. וליכא למימר מכל מקום הפירות מותרות, דהא אביי לא במַתְנִה באיסור פירות מוקים לה. אלא לאביי הכי קתני: כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי של גוזמא מותרות, דלא תימא כיוון דשבועה חמורה – לא גזים בה איניש ובדווקא קא משתבע, ולקי משום שבועת שוא; דליתא, אלא עביד איניש דגזים בשבועות כי היכי דגזים בנדרים.
ומקשי ליה רבא: אם כן למה ליה למימר. כלומר, דאי אמידי דשייך ביה גוזמא בלחוד קאי, פשיטא דשבועות נמי מותרות; דכיוון דגזים ואמר, קושטא קאמר. ועוד, דומיא דנדר קתני, כלומר, דכשם שנדרים מותרין בהנהו תרי גווני דמתניתין, כך שבועות מותרות בהנהו תרי גווני גופייהו; ואי "שבועה שראיתי" קאמר, אי אפשר שתהא מותרת דנחש כקורת בית הבד ודכוותיה,[4] דכיוון דמידי דלא שייך בה גוזמא הוא, ודאי שבועת שוא הויא.
אלא אמר רבא לעולם דאמר שבועה אם לא ראיתי, לאו אמר רב עמרם וכו' – כלומר דכי היכי דהתם (נדרים כח א) תנינן שאף בשבועה לא מחמרינן לאסור פירות עליו, כדאמרינן לקמן, הכא נמי דאמר "יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי" וכו'. כלומר, ואכולהו גווני דמתניתין קאי, ורבותא משום נחש כקורת בית הבד היא, דסלקא דעתך אמינא, נהי דבנדרים אמרינן דהפירות מותרין, התם הוא משום שאף כשלא נתכוון לאסור פירות – לא לקי משום שוא, דנדר שוא לא אשכחן, ומשום הכי בדין הוא שנאמר שלא נתכוין לאסור פירות; אבל בשבועה, דאי לא נתכוין לאסור פירות – לקי משום שבועת שוא, סלקא דעתך אמינא ודאי לאסור פירות עליו נתכוין כי היכי דלא לילקי, קא משמע לן דאפילו בשבועה סמכינן אהאי טעמא דכתיב במתניתין; דאי לאסור פירות נתכוון, לא היה תולה איסורן בתנאי כזה.
