אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: "רשע כגובה אפו בל ידרוש, אין אלהים כל מזמותיו". רבי ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח", וכתיב: "וכסיל יפרוש אולת". רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעוונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר: "ובעל חימה רב פשע".
אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא לא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, [מפני] שערכה של ארץ ישראל הוא. מאי טעמא? "כי ברוב חכמה רב כעס".
אמר רבי אסי: אין נזקקין לאלהי ישראל, חוץ מ"קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני", ונודע שלא גנבה ושלא הכתו.
ההיא דאתאי לקמיה דרב אסי, אמר לה: במאי נדרת? באלהי ישראל. אמר לה: אי נדרת במוהי, שהיא כינוי בעלמא, מזדקיקנא לך; השתא דלא נדרת במוהי אלא באלהי ישראל, לא מזדקיקנא לך.
רב כהנא איקלע לבי רב יוסף, אמר ליה: לטעום מר מידי. אמר ליה: לא, מרי כולא לא טעימנא ליה! אמר ליה: לא מרי כולא לא טעימת ליה.
הניחא לרב כהנא, דאמר "לא, מרי כולא"; אלא לרב יוסף, אמאי אמר "לא מרי כולא"?
הכי הוא דקאמר ליה: לא מרי כולא הוא דקאמרת? הלכך לא טעימת ליה.
אמר רבא אמר רב נחמן: הלכתא פותחין בחרטה, ונזקקין לאלהי ישראל.
משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא. אמר לו: כשיבא לידך הביאהו לידי. הוה ליה נדרא למישרא, אתא לקמיה דרב נחמן. אמר ליה: נדרת אדעתא דהכי? אמר ליה: אין; אדעתא דהכי? אין, כמה זימנין. איקפד רב נחמן, אמר ליה: זיל לקילעך. נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה: "רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"; והשתא דאיקפד רב נחמן, אדעתא דהכי לא נדרי, ושרא לנפשיה.
רבי שמעון ברבי הוה ליה נדרא למישרא, אתא לקמייהו דרבנן. אמרי ליה: נדרת אדעתא דהכי? אמר: אין; אדעתא דהכי? אין, כמה זימנין.
לא נתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע – שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח ישראל על עבירות שבידם, ואלמלא לא חטאו, לא הוצרכו לתוכחה.
מפני שערכה של ארץ ישראל היא – שבספר יהושע מפורשות עיירות שבארץ ישראל והנחלות אשר נחלו, ולפיכך אפילו לא חטאו היו צריכין ספר יהושע.
שנאמר כי ברוב חכמה רב כעס – ברוב דברי חכמות הנביאים יש סימן לרוב כעס שהכעיסו ישראל להקדוש ברוך הוא.
אמר רבי אסי אין נזקקין לאלהי ישראל – הייתי סבור לומר דאף על גב דאסיקנא לקמן (נדרים כז ב) דבית שמאי ובית הלל פליגי אם יש שאלה בשבועה או לא, וקיימא לן כבית הלל, דאמרי יש שאלה, רבי אסי הכי קאמר: נהי דיש שאלה, מיהו לכתחלה אין נזקקין אלא ב"קונם אשתי נהנית", משום שלום ביתו.
ואינו נוח לי, דבית שמאי ודאי מדרבנן בעלמא קאמרי, דהא "לא יחל דברו" – דמיניה דרשינן: "אבל אחרים מוחלין לו" – לאו אהשבע שבועה נמי קאי? ובית הלל אמרי דאפילו מדרבנן, ואם כן קם ליה רבי אסי כבית שמאי! אלא רבי אסי לית ליה ההיא אוקימתא דלקמן דביש שאלה פליגי.
אי נמי סבירא ליה דלבית שמאי אין שאלה מדרבנן, דאפילו התירוהו אינו מותר, ולבית הלל יש שאלה, ואם התירוהו מותר; מיהו לכתחילה אין נזקקין. זה נראה לי.
חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה – כך היא הגרסא ברוב הנסחאות. ואיכא מאן דאמר דטעותא היא, דאי נודע שלא הכתו ושלא גנבה, היכי קאמר "חוץ מקונם אשתי", והא נדרי שגגות הוא, ואסיקנא לעיל דאינו צריך שאלה לחכם, ואמרינן לקמן (נדרים כה ב): "כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות"!
אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפשר דגרסינן ליה, וכי תנן במתניתין דכי האי גוונא אינו צריך שאלה, הני מילי באומר שאם לא מפני כן לא היה מדירה; אבל במעמיד דבריו ואמר: אף על פי כן בדעתו היה שלא תהנה ממנו, צריך שאלה. והכא במעמיד מיירי.
ולפי פירושו נראה לי, דכי קאמר: "חוץ מקונם אשתי", משום דאיכא תרתי קאמר: שלום ביתו, ועוד דהוו כעין נדרי שגגות. אבל הוא ז"ל אומר, אפילו נמצא שגנבה – נשאל, ומתירים לו משום שלום ביתו; וכי נקט "נמצא שלא גנבה", לישנא דמתניתין (לקמן כה:) נקט, ולאו דווקא. ואינו נוח לי.
אי נדרת במוהי לא מזדקיקנא לך – ד"מוהי" כינוי לשבועה, כדאיתא בפרקין קמא, וסבירא ליה לרבי אסי דלכתחילה אין נזקקין לשבועה.
באלהי ישראל מזדקיקנא לך – בתמיה.
ואיכא דגרסי: "אי נדרת במוהי מזדקיקנא לך", כלומר דסבירא ליה דלשבועה גרידא נזקקין; אבל כיוון שהזכיר השם, חמיר טפי ואין נזקקין.
רב יוסף [אמאי] אמר מרי כולא – דהוה סלקא דעתין דרב יוסף אשבע עליה דרב כהנא דלא ליכול.
הכי קאמר [לא] מרי כולא קאמרת – בתמיה.
לא טעימת – דאין נזקקין.
אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל – פירוש, פותחין בחרטה בין בנדר בין בשבועה, ונזקקין נמי לכתחילה לאלהי ישראל. ולא שנא נקט חפצא בידיה או לא נקיט חפצא, ואפילו כי נקיט חפצא נזקקין, דלא חמיר נקט חפצא אלא לעניין שבועת הדיינין לאיומי עליה, אבל עיקר שבועה בשם או בכינוי הוא. ואף על גב דאמר גאון[1]: מאן דאשתבע בספר תורה או בעשרת הדברות אין לו הפרה עולמית, ליתא למילתא כלל. הדין הוא דינא דגמרא, דאפילו לשבועות נזקקים ופותחים בחרטה, ואין צריך לומר לנדרים.
אבל רבינו האי גאון ז"ל החמיר בנדרים שלא לפתוח בחרטה, ואמר דאנן השתא אי עבדינן – קרוב לדרב אסי עבדינן, דאמר: אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים, כלומר בפתח; אבל בחרטה לא. והחמיר עוד בשבועות, ואמר דלא מזדקקינן בהו כלל אלא כד מתרמיא מילתא דאית בה תקנתא או מצווה, כגון עשיית שלום בין איש לאשתו, וכגון שלמא דצבורא דכנישתא וכדומין לאלו מזדקקינן במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי; אבל פתח כי ההוא דאתא לקמיה דרב, וכדרבי שמעון בר רבי וכרבי ישמעאל ברבי יוסי וכדביתהו דאביי, וכי ההוא דאתא לקמיה דרבי אלעזר וכיוצא בה – לא עבדינן.
אבל הרב הנשיא אל ברגלוני ז"ל כתב בשם מר יהודאי גאון ז"ל, שהחמיר עוד בנדרים והשוה אותן לשבועות, שלא להתיר אותם אפילו בפתח אלא לדבר מצווה, שמתירין אותם בפתח ולא בחרטה. וכתב עוד, דדווקא בהתרת חכם החמירו, אבל בהפרת בעל לא החמירו, דבעל מיפר ביום שמעו בין בנדר בין בשבועה. עד כאן דברי הרב הנשיא ז"ל.
נדרת אדעתא דהכי – האי דלא פתח ליה בחרטה, אף על פי דרב נחמן גופיה פסיק הלכתא דפותחים בחרטה, לפי שרב נחמן היה מכיר בדרב ספרא דלא אתא לקמיה אלא כדי שימצא לו פתח, שהיה מחמיר על עצמו שלא להיות ניתר בחרטה.
ויש מפרשים שאותו נדר היה כעין דבר מצווה, כגון שנדר להתענות זמן ידוע והתענה מקצת אותו זמן; ואילו היה מתחרט על עיקר הנדר, יאבד שכר תעניותיו שהתענה אם היה תוהא על הראשונות, לפיכך לא היה מתחרט.
פתח פיתחא לנפשיה – לא שיתיר רב סחורה לעצמו, דהא קיימא לן: "לא יחל דברו", הוא אינו מיחל; אלא שמצא פתח שהיה יכול להיות ניתר בו.
כל שהיא תפארת לעושיה – שהיא מצד עצמה משובחת, עד שהיא תפארת לאדם העושה אותה; ותפארת לו מן האדם, שהכל מקלסין אותו בה. והא רתח רב נחמן, כלומר: לא נדרתי על דעת שיכעוס רב נחמן, שלא תהא דרך ישרה שאכעיס אותו. וכי האי גוונא לא מיקרי נולד, דשכיח דלירתח גברא רבה כרב נחמן על מי שנדר נדר חזק כל כך אדעתא דכל הני מילי.
