ביאור:נדרים ד ב - מעומד

עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמראעריכה

...ואם גילח על אחת משלושתן, יצא, לא ליעבור עליה בבל תאחר; קא משמע לן.
  • ואיבעית אימא, מאי חידושיה? משום דלא מתפיסו בנדר.
והא דקא קשיא לך: חטאת חֵלֶב? חטאת חלב קאתיא לכפרה; חטאת נזיר למאי אתיא?
והרי חטאת יולדת, דלא אתיא לכפרה, ועבר עלה משום בל תאחר?
ההיא קא שריא לה למיכל בקדשים.
  • אמר מר: ומה נדרים, האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות, האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.
למה לי היקשא? תיתי במה מצינו מנדרים!
דילמא גבי נדרים הוא דמיפר, משום דלא אית ליה קיצותא; אבל גבי נזירות, דאית ליה קיצותא, דסתם נזירות שלושים יום, אימא לא, קא משמע לן:


  • האומר לחבירו מודר אני וכו':
  • אמר שמואל: בכולן עד שיאמר: "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך".
מיתיבי: "מודר אני ממך", "מופרשני ממך", "מרוחקני ממך", הרי זה אסור. "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך", הרי זה אסור!
הכי קתני: במה דברים אמורים, באומר "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך".
והתניא איפכא: "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך", אסור. "מודרני ממך" ו"מופרשני ממך", "מרוחקני ממך", הרי זה אסור!
תני הכי: וכבר אמר מודרני.
אי הכי, היינו רישא! ועוד, "אסור" –– "אסור" –– למה לי למתני?
  • אלא אמר שמואל: טעמא דאמר "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך", הוא דאסור וחבירו מותר;

ר"ןעריכה

(נדפס בעמוד הקודם)

  • הואיל ואם גילח על אחת משלושתן – חטאת ועולה ושלמים שהנזיר מביא. וכיוון דלא חמירי, אי לאו היקישא הוה אמינא דלא ליקום עלייהו בבל תאחר.
  • חטאת חלב אתיא לכפרה – ומשום הכי, אף על גב דאית בה קולא, דאינו יכול להתפיסה בנדר, כיוון דמצווה להביאה לכפר עליו, דין הוא שיעבור בבל תאחר.
אבל חטאת נזיר, אית בה קולא, דאין מתפיסה בנדר, ולא מיתסר בה מידי דליקום עלה בבל תאחר; ולמאי קאתיא? אי להתירו ביין, אין זו מצווה אלא רשות.
ואפילו למאן דאמר: נזיר חוטא הוא, אינו חוטא גמור, ועיקר קרבן לא אתי לכפרה.
  • וקשה בעיני: אכתי תיתי קרבן נזיר במה הצד מחטאת חלב ושלמים!
ונראה לי דאין הכי נמי, אלא כיוון דלאו מגופיה דקרא נפיק אלא במה הצד, היקישא עדיפא, דכל מה הצד – כל דהו פרכינן.
  • והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה – ואפילו לרבי שמעון, דאמר בפרק המפלת (נדה לא ב) דיולדת חוטאת היא, דבשעה שכורעת ויולדת – קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה, עיקר קרבנה אינו בא על חטא, שהרי אפילו יודעת בעצמה שלא הרהרה בדבר כלום, מביאה קרבן.

(עד כאן נדפס בעמוד קודם)

  • קשריא לה למיכל בקדשים – כדכתיב: "וכפר עליה הכהן וטהרה" (מ"ג ויקרא יב ח). ואכילת קדשים מצווה היא, כגון אכילת פסחים, דהאשה נמי מחייבא.
  • תיתי במה מצינו מנדרים – הא דאקשי הכא גבי הפרה, ולא אקשי לעיל גבי ידות הך פירכא, משום דידות – למלקות נמי מייתי להו, ואין עונשין מן הדין; אבל גבי הפרה, שייך למפרך: "תיתי במה מצינו".
  • משום דלית ליה קיצותא – הילכך דין הוא שיפר, שלא תצטער בביתו עולמית.
וכי תימא, כיוון דנזירות אית ליה קיצותא, נקיש נמי נדרים לנזירות ונימא סתם נדרים שלושים יום?
ליתא, דלשון נדר כולל נדרי הקדש ונדרי איסור; וכיוון דנדרי הקדש לית להו קיצותא, שהמקדיש בהמה למזבח – קדשה עולמית, נדרי איסור נמי דכוותייהו, דשפיר דמי לאקושי נדרים להדדי.


  • בכולן עד שיאמר שאני אוכל – בכולן, דהיינו "מודרני", "מופרשני", "מרוחקני" דמתניתין, עד שיאמר וכו'.
כלומר, דמתניתין חדא קתני, ו"שאני אוכל" – א"מודרני" "מופרשני" קאי, דאי לאו הכי – לא משמע איסור כלל, ואפילו יד שאינו מוכיח לא הוי.
  • מיתיבי מודר אני ממך וכו' – בשלמא מתניתין לא קשיא עליה דשמואל, דכיוון דלא תני בה אלא חד "אסור", איכא למימר דסיפא פירושא דרישא. אבל ברייתא, דקתני "אסור" –– "אסור" –– משמע ליה דמילי מילי קתני, דאי לא, לא לימא "אסור" עד סיפא.
  • ומתרץ: הכי קאמר, במה דברים אמורים, ומשום הכי שייך למיתני "אסור" באמצע דבריו.
ולקמן פריך: אם כן, "אסור" דסיפא למה לי. ובדין הוא דליקשי ליה הכי מיד, אלא דעדיפא מיניה מקשה ליה לפום סברא דמקשה.
  • והתניא איפכא – הך ברייתא לאו סיפא דברייתא דלעיל הוא, דאם כן הוה ליה למימר "והא קתני סיפא".
  • מודרני ממך וכו' הרי זה אסור – וליכא למימר דסיפא פירושא דרישא ובמה דברים אמורים קתני, דומיא דאידך; דב"שאני אוכל לך" ליכא מאן דפליג דמיתסר.
  • תני הכי וכבר אמר – כלומר, וקא משמע לן דאף על גב דכבר אמר "מודרני ממך", צריך לומר "שאני אוכל לך" דאי לא – לא מיתסר.
  • אי הכי היינו רישא – לאו רישא ממש קאמר, אלא כיוון דאייתי הך ברייתא קמייתא מקמי הך, קרי לה "רישא", כלומר ראשונה.
והכי פירושא: אי אמרת בשלמא דב"מודרני" בלחוד אסור, משום הכי שני האי תנא ונקט "מודרני" בסיפא, כי היכי דלא נטעי למימר דחדא קתני ובמה דברים אמורים קתני; ואף על גב דאידך תנא לא חש דנטעי בהכי, האי תנא רצה לבאר יותר. אלא אי אמרת דחדא מילתא קתני, הוה ליה להאי תנא נמי למיתני כאידך תנא, וטפי שייך למתני "במה דברים אמורים" מלמתני "וכבר אמר".
  • ועוד אסור אסור למה ליה למתני – כלומר, "אסור" דסיפא קשיא ליה.
  • אלא הכי קאמר שמואל – דוודאי שמואל גופיה מודה דהנך מתנייתא, מילי מילי קתני, דבכל חד מיתסר. אלא מיהו קאמר דמתניתין חדא קתני; דאי מילי מילי קתני, היכי תני בחד "אסור"? דלא שוו; דב"מודרני ממך" – שניהם אסורין, וב"שאני אוכל לך" – הוא אסור וחבירו מותר.
בשלמא מתנייתא, קתני "אסור" –– "אסור", ומשמע שפיר כל חד וחד כדיניה; אלא מתניתין, אי מילי מילי נמי קתני, "אסור" ––"אסור" הוה ליה למתני.
אלא ודאי חדא קתני, והוא אסור וחבירו מותר, ומשום הכי קאמר דהאי דינא ליתא אלא באומר נמי ש"אני אוכל לך"; אבל "מודרני ממך לחוד", שניהם אסורין.
  • ואיכא למידק, לפום סברא דמקשה דמתניתין מילי מילי קתני, היכי קאמר "שאני אוכל לך אסור"? דמה נפשך, אי דאמר בהדיא "קונם שאני אוכל לך", נדר גמור הוא ולא יד, ובמתניתין קתני לה גבי ידות. ואי דלא אמר קונם, דילמא דאכילנא משמע, ולא מיתסר כלל!
יש לומר, לעולם דלא אמר קונם. וכי תימא, נימא דאכילנא קאמר? אם כן, מאי לישנא ד"שאני אוכל לך"? "אוכַל לך" הוה ליה למימר! אלא ודאי, כיון דקאמר "שאני", הכי קאמר: מה שאני אוכל משלך יהא אי זה דבר, ומאי ניהו? קונם.
ומשום האי טעמא נמי ליכא לאקשויי אמאי אמרינן דהוי יד לנדר, ולא אמרינן דליהוי יד לשבועה. משום ד"שאני" משמע שהוא מזכיר החפץ, דהיינו מה שיאכל, וכי האי גוונא שייך בנדר ולא שייך בשבועה.
  • ואם תאמר: תינח למאן דגריס במתניתין "שאני" בלא יו"ד; אבל למאן דגרס "שאיני" ביו"ד, קשיא, דאי לא הזכיר קונם, נימא דיד הוא לשבועה ולא לנדר, דהאי לישנא דשבועה, מיסר נפשיה אחפצא. ואי בשהזכיר "קונם", נדר הוא ולא יד, והיכי תני ליה גבי ידות?
יש לומר, לעולם בשהזכיר קונם; ואפילו הכי, כיוון דאמר ליה בלשון שבועה, דהיינו "שאיני", דהוא מיסר נפשיה אחפצא, הוה ליה יד לנדר ולא נדר גמור; דנדר שאמרו בלשון שבועה הכי דיניה, וכמו שכתבתי למעלה (נדרים ב ב ד"ה איידי).