ביאור:מעומד/חזל/תלמוד/בבלי/פסחים/פרק ז
|
(ראו פרק זה במהדורה הרגילה ומהדורות אחרות |
פסחים פרק ז משנה א עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מתניתין משנתנו. ההלכות המשוננות בפינו - בית הנשיא הלל וצאצאיו, והועלה על הכתב ביוזמת צאצאו רבי יהודה הנשיא
- כיצד צולין את הפסח?
- מביאין שפוד של רמון ותוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו.
- ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו
- - דברי ר' יוסי הגלילי.
- ר"ע אומר: כמין בישול הוא זה!
- אלא - תולין חוצה לו.
- אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא.
- אמר רבי צדוק:
- מעשה תבנית:בר"ג שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא!
תלמוד על פסחים פרק ז משנה א עריכה
גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא
וניתי של מתכת דאיידי דחם מקצתו חם כולו וקמטוי מחמת השפוד ?
- רחמנא אמר (פרשיית משכו וקחו לכם) צלי אש - ולא צלי מחמת דבר אחר.
וניתי של דקל ?
- איידי דאית ליה שיבי מפיק מיא והוי כמבושל.
וניתי של תאנה ?
- איידי דמחלחל מפיק מיא והוה ליה כמבושל.
וניתי של אלון של חרוב ושל שקמה?
- איידי דאית ביה קיטרי מפיק מיא של
רמון נמי אית ביה קיטרי? שיעי קיטרי.
ואבע"א בנבגא בר שתא דלית ביה קיטרי.
והא איכא בי פסקיה
דמפיק לבי פסקיה לבר
מתני' דלא כרבי יהודה! דתניא:
רבי יהודה אומר
כשם ששפוד של עץ אינו נשרף
כך שפוד של מתכת אינו מרתיח
אמרו לו
זה חם מקצתו חם כולו
וזה חם מקצתו אינו חם כולו:
ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו עריכה
{{רן|1= ונותן את כרעיו דברי רבי יוסי הגלילי וכו': תניא:
- רבי ישמעאל קוריהו תוך תוך.
- ר"ט קוריהו גדי מקולס.
ת"ר:
- איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה?
- כל שצלאו כולו כאחד
- נחתך ממנו אבר, נשלק ממנו אבר - אין זה גדי מקולס.
השתא יש לומר נחתך ממנו אבר - דאף על גב דקא מטוי ליה בהדיה אמרת לא, נשלק מיבעיא?
א"ר ששת: ששלקו במחובר. אמר רבה: והאי מולייתא שריא. א"ל אביי: והא קא בלע דמא? א"ל כבולעה כך פולטה.
|
פסחים דף עד עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
נימא מסייע ליה?
- נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו
מ"ט? לאו משום דאמרינן כבולעו, כך פולטו אמרי? שאני התם. כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל - מידב דייבי.
נימא מסייע ליה?
- הלב קורעו ומוציא את דמו
- לא קרעו - קורעו לאחר בישולו ומותר
מ"ט? לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו? - שאני לב דשיע
(איני) והא?
- רבין סבא טפליה ההיא בר גוזלא לרב,
- ואמר ליה: אי מעלי טפליה הב לי ואיכול.
- ההיא בסמידא דמפריר
והא?
- רבא איקלע לבי ריש גלותא וטפלו ליה בר אווזא
- אמר: אי לא דחזיתיה דזיג כזוזא חיורא? - לא אכלי מיניה!
ואי סלקא דעתך כבולעו כך פולטו, מאי איריא כי זיג? אפילו כי לא זיג - נמי? - התם בחיורתא דשריר
והילכתא: דסמידא: בין אסמיק בין לא אסמיק שריא דחיורתא: אי זיג כזוזא חיורא שריא, אי לא - אסיר. דשאר קמחים: אסמיק אסור, לא אסמיק שרי.
האי מולייתא: מאן דאסר - אפילו פומא לתחת. ומאן דשרי - אפילו פומא לעיל. והילכתא: גמולייתא שרי אפילו פומא לעיל. אומצא ביעי ומיזרקי.
פליגי בה רב אחא ורבינא: בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והילכתא כרבינא לקולא, לבר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא. והלכתא כרב אחא לקולא.
האי אומצא
- דאסמיק:
- חתכיה ומלחיה, אפילו לקדרה - שרי.
- שפדיה בשפודא - שרי - מידב דייב.
- אחתיה אגומרי - פליגי בה רב אחא ורבינא.
חד אסר וחד שרי. מאן דאסר - מצמית צמית. ומאן דשרי - מישאב שאיב. והלכתא: מישאב שאיב.
וכן ביעי:
- חתכינהו ומלחינהו, אפילו לקדרה - שריין.
- תלינהו בשפודא - שריין - מידב דייב.
- אחתינהו אגומרי - פליגי ביה רב אחא ורבינא.
חד אסר וחד שרי מאן דאסר מצמית צמית. ומאן דשרי מישאב שאיב.
וכן מיזרקי:
- חתכיה ומלחיה, אפילו לקדרה - שרי
- תלייה בשפודא -
- בית השחיטה לתתאי - שרי, מידב דאיב
- אחתיה אגומרי - פליגי רב אחא ורבינא.
חד אסר וחד שרי. מאן דאסר מצמית צמית. ומאן דשרי מישאב שאיב. והלכתא מישאב שאיב.
האי אומצא
- דאסמיק חלייה - אסיר
- לא אסמיק חלייה - שרי
רבינא אמר:
- אפילו לא אסמיק נמי חלייה - אסיר.
- אי אפשר דלית בה שורייקי דמא!
אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא מגמע ליה גמועי. איכא דאמרי: רב אשי גופיה מגמע ליה גמועי.
|
פסחים דף עה עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא... והאי חלא דחליט ביה חדא זימנא - תו לא תאני "חליט ביה". מאי שנא מחלא מתמהא דחלטינן ביה התם איתיה לקיוהא דפירא בעיניה. הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה.
אין צולין את הפסח וכו': מעשה לסתור? חסורי מיחסרא והכי קתני ואם אסכלא מנוקבת מותר ואמר רבי צדוק מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא מנוקבת
בעא מיניה רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א"ל הפת מותרת
א"ל והאמר רב חיננא סבא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש שנאמר (שמות יב, ח) צלי אש (שמות יב, ט) צלי אש שתי פעמי' טעמא דגלי רחמנא צלי אש צלי אש שתי פעמים הא לא גלי רחמנא הוי אמינא צלי אש הוא א"ל גלי רחמנא התם וילפינן מינה
ואי בעית אימא התם טעמא דכתב רחמנא צלי אש שתי פעמים הא לא כתב רחמנא צלי אש שתי פעמים הוה אמינא אאש קפיד רחמנא, ואפילו גרפו - נמי צלי אש הוא אבל הכא אעצים דאיסורא קא קפיד רחמנא, - והא ליתנהו
ת"ר חתכו ונתנו על גבי גחלים רבי אומר אומר אני שזה צלי אש רמי ליה רב אחדבוי בר אמי לרב חסדא מי אמר רבי גחלים אש נינהו ורמינהו (ויקרא יג, כד) מכות אש אין לי אלא שנכוה באש. הנכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסיס רותח וכל דבר הבא מן האור - לאיתויי חמי האור מניין? ת"ל מכוה מכוה ריבה.
טעמא דרבי רחמנא מכוה מכוה הא לא רבי רחמנא מכוה מכוה גחלים לאו אש נינהו א"ל גחלת של עץ לא איצטריך קרא לרבויי כי איצטריך קרא לגחלת של מתכת
וגחלים של מתכת לאו אש הוא והא גבי בת כהן דכתיב (ויקרא כא, ט) באש תשרף ואמר רב מתנה ופתילה של אבר היו עושין לה שאני התם דאמר קרא באש תשרף תשרף לרבות כל שריפות הבאות מן האש וכ"ש אש עצמה
ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה אתיא שריפה שריפה מבני אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים
ונעביד לה חמי האור משום דר"נ דאמר ר"נ אמר קרא (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה
וכי מאחר דאיכא רב נחמן גזירה שוה למה לי אמרי אי לאו גזירה שוה ה"א שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא ואי משום דרב נחמן ניפוש לה חבילי זמורות טובא כי היכי דתמות בעגלא קמ"ל
ואלא באש ל"ל לאפוקי אבר מעיקרו
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא וכל היכא דכתיב באש תשרף לרבות כל שריפות הבאות מחמת אש הוא והא גבי פרים הנשרפים דכתיב בהו (ויקרא ד, יב) ושרף אותו על עצים באש ותניא באש ולא בסיד רותח ולא בגפסיס רותח א"ל הכי השתא התם כתיב באש והדר תשרף לרבות כל שריפות הבאות מחמת האש הכא כתיב ושרף אותו על עצים באש לבסוף אש
למימרא דאש אין מידי אחרינא לא התם נמי כתיבא שריפה לבסוף דכתיב
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פסחים פרק ז משנה יא עריכה
מתניתין משנתנו. ההלכות המשוננות בפינו - בית הנשיא הלל וצאצאיו, והועלה על הכתב ביוזמת צאצאו רבי יהודה הנשיא
- השובר את העצם בפסח
- הטהור - הרי זה לוקה ארבעים.
- השובר את העצם בפסח
- אבל המותיר בטהור והשובר בטמא
- - אינו לוקה את הארבעים.
תלמוד על פסחים פרק ז משנה יא עריכה
גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא
בשלמא מותיר בטהור דתניא
(שמות 12) לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר וגו'
בא הכתוב ליתן עשה אֲחַר לא תעשה - לומר שאין לוקה
-דברי רבי יהודה
רבי יעקב אומר:
לא מן השם הוא זה!
אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה - ואין לוקין עליו.
אלא שובר בטמא מנלן? דאמר קרא
(שמות 12) ועצם לא תשברו בו
בו בכשר ולא בפסול
|
פסחים דף פד עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
ת"ר
ועצם לא תשברו בו...
"בו" - בכשר ולא בפסול.
ר' אומר:
(שמות 12 פרשיית חוקת הפסח) "...בבית אחד יאכל. ועצם לא תשברו בו..."
כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם.
ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם.
מאי בינייהו?
א"ר ירמיה: פסח הבא בטומאה איכא בינייהו:
למ"ד כשר ועצם לא תשברו בו - בכשר - האי: פסול,
למ"ד רבי ראוי לאכילה שחייבים על שבירת עצם רק בקרבן ראוי לאכילה - האי: נמי ראוי לאכילה הוא!
רב יוסף אמר:
אכי האי גוונא דכולי עלמא - אין בו משום שבירת העצם.
-דר' דרבי לאקולי קא אתי! והאי - הא פסול הוא!!
אלא היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו:
למ"ד כשר - בהא כשר הוא.
למ"ד ראוי לאכילה - הא, השתא לאו ראוי לאכילה הוא.
אביי אמר כ"ע כל כי האי גוונא - אין בו משום שבירת העצם.
מאי טעמא? השתא מיהת הא פסול הוא.
אלא שבירת העצם מבעוד יום איכא בינייהו:
למ"ד כשר - הא כשר הוא.
למ"ד ראוי לאכילה - השתא לאו בר אכילה הוא.
מיתיבי:
רבי אומר -
נמנין על מוח שבראש,
ואין נמנין על מוח שבקולית.
על מוח שבראש מ"ט מאי טעמא? - הואיל ויכול לגוררו ולהוציאו
ואי ס"ד שבירת העצם מבעוד יום שפיר דמי?
קולית נמי?! נתבריה מבעוד יום, ונפקוה למוח דידיה, ונמנו עליה?!
אמר לך אביי
ולטעמיך: משחשיכה - נמי! נייתי גומרתא וניחות עליה,
ונקלה, ונפקה למוח דידיה ונימני עליה?! דהא תניא:
...אבל השורף בעצמות והמחתך בגידין
- אין בו משום שבירת העצם
אלא מאי אית לך למימר על הסיבה שאין להוציא מח מקולית בעזרת קליה?
אביי אמר משום פֶּקַּע מצליל הפקיעה והפצפוץ, שגורם לשבירת העצם.
רבא אמר משום הפסד קדשים,
דקא מפסיד ליה בידים, דילמא אכיל נורא ממוח דידיה.
מבעוד יום נמי : גזירה מבעוד יום אטו משחשיכה.
רב פפא אמר:
כל כי האי גונא כ"ע יש בו משום שבירת העצם.
מאי טעמא? לאורתא מיחזי לאכילה!
אלא: באבר שיצא מקצתו קמיפלגי
מ"ד כשר - והא כשר הוא
ומ"ד ראוי לאכילה - האי לאו בר אכילה הוא. כדתניא:
ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר:
אבר שיצא מקצתו ושברו - אין בו משום שבירת העצם.
רב ששת בריה דרב אידי אמר:
כל כה"ג דכולי עלמא אין בו משום שבירת העצם.
דהאי אבר הא פסול הוא!
אלא: שבירת העצם בנא איכא בינייהו.
מ"ד כשר - הא כשר הוא
ומ"ד ראוי לאכילה - השתא אינו ראוי לאכילה.
רב נחמן בר יצחק אמר:
כל כי האי גוונא יש בו משום שבירת העצם.
מאי טעמא? דהא חזי לאכילה, דמטוי ליה ואכיל ליה.
אלא שבירת האליה איכא בינייהו
למ"ד כשר - הא כשר הוא
למ"ד ראוי לאכילה - האי אינו ראוי לאכילה, דאליה לגבוה סלקא!
רב אשי אמר:
כל כי האי גוונא ודאי אין בו משום שבירת העצם.
דהא - ודאי אינו ראוי לאכילה כלל!
אלא: אבר שאין עליו כזית בשר איכא בינייהו.
למ"ד כשר - הא כשר הוא
למ"ד ראוי לאכילה - בעינן שיעור אכילה וליכא.
רבינא אמר:
כל כי האי גוונא לית ביה משום שבירת העצם,
דבעינן שיעור אכילה.
אלא: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה
ויש עליו כזית בשר במקום אחר איכא בינייהו.
למ"ד כשר - הא כשר הוא
למ"ד ראוי לאכילה - בעינן שיעור אכילה במקום שבירה והא ליכא
תניא ארבעה מינייהו. דתניא:
ר' אומר:
בבית אחד יאכל... ...ועצם לא תשברו בו
על הכשר הוא חייב. ואינו חייב על הפסול.
היתה לו שעת הכושר, ונפסל בשעת אכילה - אין בו משום שבירת עצם.
יש בו שיעור אכילה - יש בו משום שבירת עצם
אין בו שיעור אכילה - אין בו משום שבירת עצם.
הראוי למזבח - אין בו משום שבירת העצם
בשעת אכילה - יש בו משום שבירת עצם
שלא בשעת אכילה - אין בו משום שבירת עצם.
איתמר:
אבר -
שאין עליו כזית בשר במקום זה
ויש עליו כזית בשר במקום אחר:
רבי יוחנן אמר: יש בו משום שבירת העצם.
רבי שמעון בן לקיש אמר: אין בו משום שבירת עצם.
איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש:
ועצם לא תשברו בו
אחד עצם שיש עליו כזית בשר
ואחד עצם שאין עליו כזית בשר.
מאי אין עליו כזית בשר?
אילימא דאין עליו כזית בשר כלל? אמאי יש בו משום שבירת העצם?!
אלא לאו הכי קאמר?
אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה,
ואחד שאין עליו כזית בשר במקום זה - ויש עליו כזית בשר במקום אחר.
(קשיא לרבי שמעון בן לקיש)
|
פסחים דף פה עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
{{{1}}}
פסחים פרק ז משנה יב עריכה
מתניתין משנתנו. ההלכות המשוננות בפינו - בית הנשיא הלל וצאצאיו, והועלה על הכתב ביוזמת צאצאו רבי יהודה הנשיא
- אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם
- וקולף עד שמגיע לפרק וחותך
- ובמוקדשין קוצץ בקופיץ שאין בו משום שבירת העצם
- מן האגף ולפנים - כלפנים
- מן האגף ולחוץ - כלחוץ
- החלונות ועובי החומה - כלפנים:
תלמוד על פסחים פרק ז משנה יב עריכה
גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא
אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה.
- ופליגא דריב"ל. דא"ר יהושע בן לוי:
אפילו מחיצה של ברזל
- אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
הא גופא - קשיא!
אמרת: מן האגף ולפנים - כלפנים, הא אגף עצמו - כלחוץ.
אימא סיפא מן האגף ולחוץ - כלחוץ, הא אגף עצמו - כלפנים?!
- לא קשיא! כאן: בשערי עזרה, כאן: בשערי ירושלים.
דאמר רבי שמואל בר רב יצחק:
מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים?
מפני שמצורעין מגינין תחתיהן:
בחמה - מפני החמה,
ובגשמים - מפני הגשמים.
ואמר רבי שמואל בר רב יצחק:
מפני מה לא נתקדשה שער נקנור,
מפני שמצורעין עומדין שם ומכניסין בהונות ידם:
פסחים דף פו עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
החלונות ועובי החומה וכו':
אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו
איני?! והאמר רב משום רבי חייא:
כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא.
מאי? לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא!
לא! דאכלי בארעא ואמרי באיגרא.
איני? והתנן:
אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן
ואמר רב: ...שלא יעקרו מחבורה לחבורה.
- לא קשיא: כאן בשעת אכילה כאן שלא בשעת אכילה.
ת"ש:
אבא שאול אומר:
עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים
שבית קדשי הקדשים - כהן גדול נכנס לו פעם אחת בשנה
ועליית בית קדשי הקדשים - אין נכנסין לה אלא אפעם אחת בשבוע
ואמרי לה פעמים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל
לידע מה היא צריכה.
אמר רב יוסף: מהיכל ניקום וניתיב איניש?
שאני היכל: דכתיב (דברי הימים א 28)
ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו ואת גנזכיו ועליותיו
וחדריו הפנימים ובית הכפורת
וכתיב
(בהמשך) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל
ת"ש:
הלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול
- תוכן חול וגגותיהן קודש.
תרגמא רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה.
אי הכי אימא סיפא:
בנויות בחול ופתוחות לקודש
תוכן קודש וגגותיהן חול.
ואי ס"ד בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה -
הויא לה מחילות?!
וא"ר יוחנן: מחילות לא נתקדשו!
כי קאמר רבי יוחנן - בפתוחות להר הבית
כי תניא - ההיא בפתוחות לעזרה.
והתני'
ר"י אומר: מחילות מתחת ההיכל - חול.
כי תניא - ההיא שפתוחות לחול
ת"ש
וגגו קודש.
ותסברא? והא קתני
גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים
ואין שוחטין שם קדשים קלים
ואלא קשיא גגו קדש
אמר רב חמא בר גוריא: לאותן ב' אמות. דתנן
ב' אמות היה בשושן הבירה
אחת על קרן מזרחית צפונית
ואחת על קרן מזרחית דרומית.
זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע
וזו שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע
נמצאת יתירה על של משה - אצבע.
ולמה היו אחת גדולה ואחת קטנה?
שיהיו האומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה,
כדי שלא יבואו לידי מעילה
ותרתי למה לי?
אחת לכספא ודהבא ואחת לבנינא.
תנן
החלונות ועובי החומה כלפנים
בשלמא החלונות - משכחת לה, דשויה לקרקע עזרה.
אלא עובי החומה - היכי משכחת לה?
- משכחת לה בבר שורא. דכתיב (איכה 2)
ויאבל חיל וחומה
ואמר רבי אחא ואיתימא רבי חנינא שורא ובר שורא:
פסחים פרק ז משנה יג עריכה
מתניתין משנתנו. ההלכות המשוננות בפינו - בית הנשיא הלל וצאצאיו, והועלה על הכתב ביוזמת צאצאו רבי יהודה הנשיא
- שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד
- אלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין
- ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין
- והמיחם באמצע
- כשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו
- עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל
- והכלה הופכת את פניה ואוכלת.
תלמוד על פסחים פרק ז משנה יג עריכה
|
(פרשיית "משכו וקחו לכם") וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה? וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת. אִישׁ - לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה! ...שֶׂה תָמִים זָכָר... וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ מִן הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ... |
|
פסחים דף פו עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא {{רן| מתני' מני? רבי יהודה היא! דתניא:
- (שמות 12) "...על הבתים אשר יאכלו אותו בהם..."
- - מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות.
- יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות?
- תלמוד לומר (שם) בבית אחד יאכל.
- מכאן אמרו:
- השמש שאכל כזית בצד התנור
- אי פקח הוא? - ממלא כריסו ממנו.
- ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה? - באין ויושבין בצדו.
- - דברי רבי יהודה.
- רבי שמעון אומר: "...על הבתים אשר יאכלו אותו בהם..."
- - מלמד שהאוכל - אוכל בשתי מקומות.
- יכול יהא נאכל בשתי חבורות?
- ת"ל בבית אחד יאכל.
{{{2}}}
|
אם יש אם למקרא, הרי שצורת הקריאה היא הקובעת, ואין לשנות את אופן הקריאה אף שאפשר לקרא מלים רבות בשונה מהמקובל. אך אם יש אם למסורת ואין אם למקרא, הרי שהמסורה לפיה כתובים האותיות (חסרי הניקוד) היא הקובעת (ראו מסורה), ומותר לקרא את המילים באופן אחר מהמקובל. המחלוקת שלנו היא על רקע שתי חבורות נפרדות בתוך בית אחד במשנתנו. פשוטי המקראות היו יכולים להתפרש על קרבן פסח אחד לכל בית (ובו קבוצת אנשים אחת), באופן חד חד ערכי, אך נראה שלא רבי יהודה ולא רבי שמעון אוחזים בדרך זו. יסוד המחלוקת בקריאת שתי הפרשיוית. בפרשיית חוקת הפסח כתוב: "בבית אחד יֵאָכֵל סביל בבניין נפעל. ובעבר: נאכל" והוא נסב כפשוטו על הקרבן שאין לפצלו בין בתים. מצד שני יש הדגשה מקראית בפרשיית "משכו וקחו לכם" לפיה עליהם "לתת את הדם" של אותו קרבן, על המזוזות המשקוף של הבתים שבהם יאכלו. לפי פשוטו כל קבוצת אנשים אוכלת יחד את הקרבן שאין לפצלו. אבל האמוראים ראו בזה סתירה וניסו לפתור אותה. אכן נוצר רושם של ריבוי וריבוי הריבוי לגבי הקרבן היחיד: (על 1.הבתים אשר 2.יאכלו 3.בהם). לפי רבי שמעון בבית אחד יֵאָכֵל (הקרבן) - אומר שבתוך הבית לא נראה פיצול של חבורות. ריבוי הבתים שבהם אוכלים אותו בהם, מוסבר (באופן תמוה) בידי רבי שמעון כהיתר של האדם לעבור בין הבתים השונים (ולכן גם בין הקרבנות השונות). הראשונים התעלמו מהיבט זה של הסבר "בבית אחד יאכל" ומצאו מצבים הלכתיים מסובכים לפיהם מותר לסועד לעבור מחבורה לחבורה ומבית לבית, תוך שהם התעלמו מכך שרבי שמעון גם קבע שבתוך בית אחד לא נמצא שתי חבורות. לפי רבי יהודה, שלדעת הבבלי הוא "דעת משנתנו" שתי חבורות שונות בתוך בית אחד הוא היוצא מדברי התורה ונתנו את הדם... על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, שמשמעותו לדעתו: יאכלו את הקרבן האחד ביותר מ"בית" אחד! אבל מה יעשה עם האיסור מפרשיית חוקת הפסח: "בבית אחד ייאכל" - הוא ילמד שמדובר באיסור על פיצול האיש. הוא יקרא את מה שנאמר: "בבית אחד יואכל, שהרי יש אם למסורת ומה שחשוב הוא המסורה לפיה בכתיב חסר כתוב "יאכל". אין זה הקרבן שחייב להיאכל בבית אחד, אלא האיש שצריך לאכול בבית אחד. ומכאן שפרשיית משכו וקחו לכם, מרשה לפצל את הקרבן אף שהאנשים לא יכולים לעבור בין הבתים. הפתרון: הקרבן מפוצל בין חבורות (בתוך הבית, וכאן אנו יוצאים ידי כל הדעות לגבי נתינת הדם עך המזוזות והמשקוף), ומצד שני אינו מורשה לעבור לבית (או, לפי משנתנו המחמירה, אפילו לא לעבור לחבורה אחרת. )
|
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
במאי קמיפלגי?
רבי יהודה סבר יש אם למסורת ר' הערה משמאל
ור' שמעון סבר יש אם למקרא
היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהם
לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות אוכלין
לדברי האומר אין הפסח נאכל בשתי חבורות אין אוכלין
היו יושבין ונסתלקה מחיצה ביניהן
לדברי האומר האוכל אוכל - בשני מקומות אוכלין
לדברי האומר אין האוכל אוכל - בשני מקומות אין אוכלין
יתיב רב כהנא קא פשיט ליה מפשט
א"ל רב אשי לרב כהנא ותיבעי לך איבעיא
סילוק מחיצה ועשיית מחיצה מי הוי כב' מקומות וכב' חבורות דמי או לא אתיקו:
הכלה הופכת את פניה וכו':
מ"ט
א"ר חייא בר אבא
א"ר יוחנן מפני שהיא בושה
רב הונא בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן בר יצחק
אמרו ליה מה שמך. אמר להו רב הונא
אמרו ניתיב מר אפוריא. יתיב
יהבו ליה כסא. קבליה בחד זימנא ושתייה בתרי זימני ולא אהדר אפיה
אמרו ליה מ"ט קרית לך רב הונא
אמר להו בעל השם אני
מ"ט כי אמרו לך ניתיב אפוריא יתבת
אמר להו בכל מה שיאמר לך בעל הבית עשה (חוץ מצא)
מאי טעמא כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא
אמר להו מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול
מ"ט אשתיתיה בתרי זימני
אמר להו דתניא
השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן
שנים דרך ארץ
שלשה מגסי הרוח
מאי טעמא לא אהדרת אפך
אמר להו כלה הופכת פניה
תנן
ר' ישמעאל ברבי יוסי איקלע לבי רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא
יהבו ליה כסא קבליה בחד זימנא ושתייה בחד זימנא
אמרי ליה לא סבר לה מר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן
אמר להו דלא אמרי בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה
אמר רב הונא בני חבורה נכנסין בשלשה ויוצאין אפילו באחד
אמר רבה
והוא דעייל בעידנא דרגילי למיעל
והוא דרגש בהו דיילא
אמר רבינא ונותנין שכר דמים וצריך האחרון להוסיף דמים ולית הלכתא כוותיה: