ביאור:מגילת רות כיד המלך - פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- פרק ב - פרק ג - פרק ד - כל מגילת רות בדף אחד (להדפסה) - נספח 1 - נספח 2 - סוד היבום
מה שמודגש בסוגריים הוא פירוש מילולי, ומה שמודגש בלא סוגריים הוא פירוש של הפסוק לפי התרגום ושאר מפרשים.
לאלימלך בעל נעמי היו שלשה אחים: טוב (הגואל), ושלמון, ואבי נעמי (נעמי היתה נשואה לדוד שלה, אלימלך). לשלמון היה בן ששמו בועז. בועז הוא השופט אבצן המוזכר בשופטים פרק י"ב פסוק ח': "וישפוט אחריו את ישראל אבצן מבית לחם.
א וּלְנָעֳמִי מוֹדַע (=קרוב) לְאִישָׁהּ (=לבעלה), אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז.
ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר (=אחרי), אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי.
ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ (=ויזדמן המקרה) שלקטה בחֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז (=של בעז), אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.
ד וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה.
ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.
ו וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב (=הממונה) עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב.
ז וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא את השיבולים שנופלים מהקוצרים[1] וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים שנשכחים[2], אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה. זֶה (=רק עכשיו) שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט. (=ישבה לנוח בבית שבצד השדה קצת).
ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין (=תתחברי), עִם נַעֲרֹתָי.
ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת (=ואם תהי צמאה למים), וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מים מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.
י וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה. מבנות מואב שלא יכולים לבא בעם ישראל שכתוב "לא יבא עמוני בקהל ה.
יא וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי על ידי החכמים שה' אסר לבא בעם ישראל רק מואבים זכרים ולא נקבות, וגם הוגד לי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
יב יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ (=גמול טוב) בעולם הזה וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה (=שכרך בשלמות) לעולם הבא, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.
יג וַתֹּאמֶר רות אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה (=אין לי זכות שיהיה לי) חלק לעולם הבא, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.
יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם (=לכאן) וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בתבשיל שהתבשל בַּחֹמֶץ. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ (=ויושיט לה) קָלִי[3] (=לחם העשוי מקמח קלי), וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.
טו וַתָּקָם לְלַקֵּט שבלים, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם אם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט, וְלֹא תַכְלִימוּהָ לבדוק האם היא גונבת מהעומרים.
טז וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ (=תשכחו בשבילה), מִן הַצְּבָתִים (=עומרים קטנים).[4] ואפילו אם תראו שהיא מלקטת בטעות שלא כדין, וַעֲזַבְתֶּם[5] אותה וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ.
יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט (=ותדוש) אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים[6]. (21 קילו גרעיני שעורים).
יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא מתרמילה וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ.
יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ (=בעל השדה שעשה אתך הכרות), בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז.
כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים נעמי ורות, שע"י שפגשו בבועז שהוא ממשפחתם, יפרנסם בכבוד. וְאֶת הַמֵּתִים נפשות המתים, שבועז יעשה אתם חסד ע"י שייבם את רות. וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ[7] הוּא.
כא וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין (=תתחברי) עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי.
כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ (=יפגשו) בָךְ אנשים בְּשָׂדֶה אַחֵר.
כג וַתִּדְבַּק (=ותתחבר) בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים[8] וַתֵּשֶׁב אֶת (=עם) חֲמוֹתָהּ.
הערות שוליים
עריכה- ^ אחת או שני שבלים שנופלים בשעת קצירה מהקוצרים, הוא לקט ושייך לעניים.
- ^ אם שכחו לאסוף את העמרים הם שכחה, ושייכים לעניים.
- ^ "קלי" הוא קמח שעשוי מגרעיני חיטה או שעורה רכים שיבשו בתנור וטחנו אותם.
- ^ שכחה בעמרים הוא דווקא בעמרים קטנים פחות מסאתיים, אבל עמרים גדולים מסאתיים לא הוי שכחה, לכן בעז אמר לקוצרים לשכוח עמרים קטנים כיון שגדולים רות לא תיקח.
- ^ במלבי"ם מבאר "ועזבתם" תפקירו את העמרים הקטנים כדי שלא תתחייב בתרומות ומעשרות. שאע"פ ששכחה פטור מתרומות ומעשרות, זה דוקא בשכחה אמתית, ולא כאן ששכחו בכוונה.
- ^ רואים כן שבזמנם היה דרכם לאכול לחם שעורים, ואע"פ שהוא מאכל בהמה. עיין מאמר השֶעורים עמ' 23.
- ^ "גואלנו" הכוונה שהוא קרוב משפחה שיכול להתחתן אתך ולעשות טובה לנשמת בעלך, שזוהי "גאולה" לנשמת בעלך.
- ^ קציר שעורים קודם לקציר חיטים. השעורים ממהרות להתבשל מהחיטים. "יצא קציר שעורים ונכנס קציר חיטים, יצא קציר חיטים נכנס בציר יצא בציר נכנס מסיק" (תוספתא סוכות).