פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרק א

- פרק ב - פרק ג - פרק ד - כל מגילת רות בדף אחד (להדפסה) - נספח 1 - נספח 2 - סוד היבום


סוד הייבום

צ"ע מדוע בועז ערבב את גאולת השדה בלישא את רות, בועז היה צריך לשאול האם הוא מוכן לישא את רות כדי להקים את שם המת, ואת גאולת השדה להשאיר להזדמנות אחרת? ועוד-מהו לשון הפסוק (פ"י) "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו" מה המשמעות של נחלת המת? ועוד-למה הנשים אמרו לנעמי (פ"יד) לשון אחר "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל", ולא אמרו "אשר לא השבית לך גואל היום להקים שם המת על נחלתו"? ועוד: למה בועז הציע למכירה את שדה נעמי, הרי המטרה היתה רות? ועוד-במדרש תנחומא מוזכר שרות בקשה מבועז שיגאל את השדה ולא הזכירה שיגאל אותה, אע"פ שבפרק ג' היא אמרה "ופרשת כנפיך על אמתיך כי גואל אתה".
וז"ל המדרש תנחומא פרשת בהר: "ותגל מרגלותיו ותשכב, ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת (רות ג ז-ח). מהו וילפת, כמו דאמרת וילפת שמשון את שני עמודי וגו' (שופט' טז כט). התחיל אותו צדיק לצעוק. אמר לה, מי את. ותאמר אנכי רות אמתך (רות ג ט). אמר לה, ומה באתה לעשות כאן. אמרה לו, לקיים את התורה, שנאמר, וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. אלא עמוד וקיים את התורה. אמר לה, הואיל ובאתה לקיים את התורה, ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל (שם שם יג). שהיה לו אח גדול ממנו ושמו טוב. ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה', שכבי עד הבקר (שם). אמר רבי חנינא, אמרה לו, וכי בדברים אתה מוציאני. אמר לה, חי ה' איני מוציאך בדברים. ובועז עלה השער וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בועז (שם ד א). אמר לו, שב ונביט בתורה מה כתיב שם. לא כך כתיב, וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. אמר בעז לטוב, חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי, ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר קנה (שם שם ג-ד), שאתה גדול ממני לגאלה. אם תגאל גאל (שם). ויאמר הגואל אל בועז קנה לך (שם ד ח). באותה שעה, גאל בועז מה שמכרה נעמי. ומהיכן למד בועז. מן הפרשה הזאת, וכי ימוך אחיך ומכר".

ונראה ליישב כל זה על פי דברי המלבי"ם (פרק כ"ה פ"ו) בפרשת כי תצא בעניין ייבום, והמלבי"ם כאן. וז"ל הפסוק (שם) "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל" מבאר המלבי"ם שבייבום יש שני דברים. א. הקמת שם המת בנחלה. וזהו "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת". ב. הקמת שם ע"י זרעו. וזהו ולא ימחה שמו מישראל".
הקמת שם הראשונה של הקמת שם המת בנחלה, נעשית ע"י שהאח המייבם זוכה בנכסי המת ואשת המת נכנסת ויצאת בנכסי המת, שמו נזכר בפי הבריות שאומרים זאת אשת פלוני, אלו נכסי פלוני. ועל זה הפסוק אומר (שם) "והיה הבכור וכו' יקום על שם אחיו המת". הקמת השם השניה של הקמת שם ע"י זרעו, נעשית ע"י שאשת המת יולדת בן, שגורם הקמת שם הנפטר. ועל זה הפסוק אומר (שם) "ולא ימחה שמו בישראל". (ועיין שם במלבי"ם שהוא דבר רוחני, וכאן המלבי"ם כותב שנפש הנפטר חוזרת בבן הנולד מאשתו).

ולפי זה נראה לבאר: שהרי אצלנו לפי הפשטות לא היה שייך הדין של הקמת השם השניה שהוא הקמת שם ע"י זרעו, כיון שאם התורה חייבה ייבום דוקא באשת אחיו, משמע שהתיקון שנפש הנפטר חוזרת בבן הנולד שייך רק באשת אח. אבל הדין הראשון שהוא הקמת שם המת בנחלה, אע"פ שהחיוב רק באשת אח, כיון שרק אצלו התורה גלתה שהוא יורש את אחיו הנפטר, ולא בשאר קרובים. בכל אופן הוא שייך גם בשאר קרובים במקרה שהם קנו את נכסי המת, כמו במקרה דידן. כיון שמתוך שאשת המת נכנסת ויצאת בנכסי המת, שמו נזכר בפי הבריות שאומרים זאת אשת פלוני, אלו נכסי פלוני. ולכן אומר המדרש שרות בקשה דבר ראשון על גאולת השדה, והוסיפה "ופרשת כנפיך על אמתיך כי גואל אתה" שניתן לפרשו, שאז יזכר שם המת בנחלה כמו שכותב רש"י בפסוק י' "מתוך שאשתו יוצאת ובאה בנחלה, ומכנסת ומוציאה, אומרים זאת היתה אשת מחלון, ושמו נזכר עליה". ומדויק לשון הפסוק "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו, ולא יכרת שם המת מעם אחיו". שהוא הקמת שם הראשונה של הקמת שם המת בנחלה.

ומה שבועז הציע למכירה את שדה נעמי, הרי המטרה היתה רות? כיון שהוא רצה להרויח קצת הקמת שם הראשונה של הקמת שם המת בנחלה. שהרי אם אותו אדם יגאל גם את שדה אלימלך וגם את שדה מחלון ביחד עם רות. כיון שרות היא כלתו של אלימלך, יזכירו גם כן את שם אלימלך ויאמרו "זאת אשת מחלון כלתו של אלימלך".

וכל זה על פי פשט חיובי התורה, אבל לפי פנימיות התורה שייך ייבום בכל קרובי משפחת האב ומקיימים גם את הדין השני של הקמת שם ע"י זרעו. כמו שכותב הרמב"ן בראשית (פרק ל"ח פ"ח) וז"ל אבל העניין סוד גדול מסודות התורה בתולדות האדם, וניכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם ה' עיניים לראות ואוזניים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת. והנה נחשב לאכזריות גדולה ברח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל, כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל. וחכמי ישראל הקדמונים, מדעתם העניים הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל, לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה. וזהו עניין בועז וטעם נעמי והשכנות. והמשכיל יבין. וכן כותב כאן המלבי"ם (פט"ז) "והיה לך למשיב נפש, ר"ל שהוא השיב את נפש מחלון שנית אל העולם הזה, ונפשו הוא נפש מחלון בנך".

ולכן כיון שלהלכה אנו פוסקים ומחייבים לפי הפשט ולא לפי פנימיות התורה, כשרות באה לבועז שהוא מפוסקי הדור היא מתחילה עם הלכה לפי הפשט, גאולת השדה. ואח"כ מזכירה "ופרשת כנפיך על אמתיך כי גואל אתה", שיכול להתפרש תשא אותי כדי לקיים את הדין של הקמת שם המת בנחלה "שמתוך שאשתו יוצאת ובאה בנחלה, ומכנסת ומוציאה, אומרים זאת היתה אשת מחלון, ושמו נזכר עליה". אבל היא התכוונה בסתר גם לדין השני של הקמת שם ע"י זרעו. ולכן כשבועז אומר את הסיבה למה הוא קנה את רות הוא אומר לפי הפשט "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו". שהוא הקמת שם הראשונה של הקמת שם המת בנחלה. אבל הנשים שדברו אל נעמי בבית בנם לבין עצמם אמרו את הסיבה הפנימית "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל", שהוא הקמת השם השניה של הקמת שם ע"י זרעו. "ולא ימחה שמו בישראל".
וזה מה שהרמב"ן כותב "וזהו עניין בועז וטעם נעמי והשכנות".

וגם מה שענו העם והזקנים (פי"ב) "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה, מן הזרע אשר יתן לך ה' מן הנערה הזאת". מתפרש בשני פנים. לפי הפשט: כיון שבועז בא מבית פרץ הוא מקבל ברכה שזרעו יהיו צדיקים כמו בית פרץ. וכך מבאר רש"י הפשטן. לפי הפנמיות: "הגם שהבנים שיולדו לך מרות הם בני יבמה ויקראו על שם המת, בכל זאת הלא גם בית פרץ שילדה תמר היו גם כן מענין היבום ויצא ממנה פרץ והוא מתייחס ליהודה ועליו נתלה כל כבוד בית אביו".

יהודה נצטווה ביבום: ישנו מדרש מעניין בילקוט שמעוני שיר השירים פרק א' פסוק ב' שאומר שיהודה נצטווה ביבום. וז"ל אדם הראשון נתן לו הקב"ה שש מצות, נח נתוסף לו אבר מן החי, אברהם על המילה, יצחק חנכו לשמונה, יעקב גיד הנשה, יהודה יבמה, כיון שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" נעשו לו לאומה, נתנה להם כל התורה כלה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה. על הפסוק (בראשית ל"ח ח') "ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך" כותב המדרש רבה: יהודה התחיל במצות יבום.