ביאור:מגילת רות כיד המלך - פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- פרק ב - פרק ג - פרק ד - כל מגילת רות בדף אחד (להדפסה) - נספח 1 - נספח 2 - סוד היבום
מה שמודגש בסוגריים הוא פירוש מילולי, ומה שמודגש בלא סוגריים הוא פירוש של הפסוק לפי התרגום ושאר מפרשים.
א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר של העיר[1] וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה טוב הַגֹּאֵל[2] אח אלימלך עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב.
ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר[3] וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ.
ג וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה (=רוצה למכור) נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה (=מארץ) מוֹאָב[4].
ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד העם הַיֹּשְׁבִים בשער העיר וְנֶגֶד עשרה זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל.
ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי היא מסכימה למכור לך את השדה בתנאי שוּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת תקנה ג"כ את השדה שלה, וגם קָנִיתָה אותה לאשה כדי לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ.[5] [6]
ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי (=זרעי, ילדי) שאני סובר שה' אסר לבא בעם ישראל גם מואביות ולא רק מואבים, והילדים שלי יהיו גויים. גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי שהרי אתה סובר שה' אסר לבא בעם ישראל רק מואבים זכרים ולא נקבות, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל.[7]
ז וְזֹאת המנהג לְפָנִים (=בזמן קדום) בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה (=על המכירה) וְעַל הַתְּמוּרָה (=על קניין חליפין)[8], לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ. וְזֹאת הַתְּעוּדָה (=ועל זה העדים היו מעידים), בְּיִשְׂרָאֵל.
ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ.
ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן[9] וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי.
י וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.
יא וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל (=ותצליח) בְּאֶפְרָתָה (=במשפחתך, ששמה "אפרת"), וּקְרָא שֵׁם (=ויתגדל שמך) בְּבֵית לָחֶם.
יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.
יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן.
יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בין הצדיקים בְּיִשְׂרָאֵל.
טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.
טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ (=ותשימהו) בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת.
יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד. {פ}
יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן.
יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב.
כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה.
כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד.
כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.
הערות שוליים
עריכה- ^ השער הוא, קודם-כל, המקום שדרכו נכנסים לעיר ויוצאים ממנה, אולם במקרא, לשער העיר יש תפקיד נוסף השער הוא גם המרכז של חיי הציבור. השופטים ישבו בשער דברים ט"ז פי"ח. ייבום נעשה בשער דברים כ"ה פ"ז. כל החדשות והפרסום נעשו בשער, השיירות שהגיעו מהעולם הגדול דרך השער הביאו חדשות ופרסום ממה שקורא בחוץ. עיין תורת תמימה אות ד' "השער שעלה לשם בועז היה מקום פרסום (דהיינו שער העיר) שאנשים רבים עוברים ושבים שם וכמו שכתוב בסמוך ויאמרו כּל העם אשׁר בּשער".
- ^ לשונות "גאולה" בפרק זה הכוונה לפעמים: גאולת השדה. ולפעמים: להתחתן עם רות ולעשות טובה לנשמת מחלון בעלה, שזוהי "גאולה" לנשמת המת.
- ^ עיין נספח למגילת רות 1.
- ^ וצ"ע מניין היה שדות לנעמי ורות? שהרי כשאלימלך מת נעמי לא ירשה את נכסיו, שהרי הדין הוא שאת נכסי המת יורשים משפחת האב? תשובה: אלימלך התחייב בכתובה, ונכסיו השתעבדו לפרוע את הכתובה. ונעמי רצתה למכור את הנכסים כדי לגבות כתובתה, והדין הוא שקרוב קרוב קודם לקנות את הנכסים, וכיון שהגואל (טוב) היה יותר קרוב לאלימלך מבועז לכן הוא קודם. והוא הדין לרות כשאלימלך מת, מחלון וכליון ירשו את נכסיו, חוץ מהחלק נגד הכתובה שהיה משועבד לנעמי. וכשמחלון מת השתעבד לרות חלק מהירושה כנגד כתובתה, ויכלה למכור אותו כדי לקבל את כתובתה. וצ"ע שהרי המדרש אומר בפרק א' שרות וערפה מחלו על כתובתם. (עיין שם הערה 4). אחרי כתבי את הנ"ל מצאתי בספר חסד למשיחו על מגילת רות (לר' אליהו עקיבא ראבינאוויץ אב"ד דפאלטאווא פולין) כותב הסבר נפלא ופשוט מהיכן היה לנעמי ורות נכסים. שהרי מבואר בחז"ל שלאלימלך בעל נעמי היה שלשה אחים טוב (הגואל) ושלמון ואבי נעמי. ונעמי היתה נשואה לדודה אלימלך. כשאלימלך מת ירשו אותו בניו מחלון וכליון, וכשמחלון וכליון מתו אביהם אלימלך ירש אותם בקבר והוריש את נכסיו לשלשת אחיו, טוב, שלמון, ואבי נעמי. את השליש שירש אבי נעמי הוא הוריש לבתו נעמי וכך היה לה נכסים. נעמי מכרה את נכסיה לרות תמורת הלקט שאספה לה. עיי"ש מהלך שלם מדוע. וזה מה שכתוב בפסוק "חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה (=מארץ) מוֹאָב". שהיא כבר מכרה את נכסיה לרות ויש מצווה לגאול את השדה מרות. (ולא כמו שהסברנו בפנים "מכרה נעמי" שרוצה למכור). ולפי דבריו מיושב מה ששאלנו שהרי רות וערפה מחלו על כתובתם.
- ^ מצות יבום בנעמי לא שייך אע"פ שאין לה ילדים, כיון שבשעת מיתת אלימלך היה לה ילדים. (רמב"ם-חליצה ויבום הלכה ה').
- ^ צ"ע מדוע בועז ערבב את גאולת השדה בלישא את רות, בועז היה צריך לשאול האם הוא מוכן לישא את רות כדי להקים את שם המת, ואת גאולת השדה להשאיר להזדמנות אחרת? ועוד מהו לשון הפסוק לקמן "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו" מה המשמעות של נחלת המת? ועוד למה בועז הציע למחירה את שדה נעמי, הרי המטרה היתה רות? ועוד במדרש תנחומא מוזכר שרות בקשה מבועז שיגאל את השדה ולא הזכירה שיגאל אותה, אע"פ שבפרק ג' היא אמרה "ופרשת כנפיך על אמתיך כי גואל אתה". ועוד שאלות. עיין במאמר "סוד היבום".
- ^ מדרש רבה: אמר רבי שמואל בר נחמן אלם היה הגואל מד"ת. אמר, הראשונים (מחלון וכליון) לא מתו אלא ע"י שנטלו אותן ואני הולך ליטלה חס לי ליטלה לית אנא מערבב זרעייתי (איני מערב פסולת בבני) ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
- ^ עיין בנספח נספח למגילת רות 2 ביאור פסוק זה.
- ^ צ"ע מה כליון עושה כאן, הרי כשכליון נפטר הנכסים השתעבדו לערפה כנגד כתובתה. ואחרי שהיא חזרה למואב וותרה על הכתובה, יורשי אלימלך זכו מיד בנכסים, ומה שייך לקנות אותם מיד נעמי.