ביאור:מ"ג שמות טז לה
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה
עריכהארבעים שנה. והלא חסר ל' יום שהרי בט"ו באייר ירד להם המן תחלה ובט"ו בניסן פסק שנאמר (יהושע ה) וישבות המן ממחרת אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן:
את המן אכלו וגו'. הוצרך לומר פעם ב' את המן ולא סמך על הזכרתו בסמוך, להיות שיש שינוי בין אכילת המן שאכלו עד בואם אל ארץ נושבת למן שאכלו עד בואם לקצה ארץ כנען שהוא קודם העברת הירדן כי אותו שעד ארץ נושבת היה מהמן שבכלים לא שהיה יורד יום יום, לזה כשרצה להזכיר המן שאכלו עד בואם אל ארץ כנען זכר אותו בפני עצמו לומר כי ישתנה זה מזה, והשכל יכיר זה כי כל שיוסיף להתרחק זמן שהיה קרוב למקור שנתהוה ממנו יגשם יותר. עוד אמרו ז"ל (קידושין ל"ח.) וכי מ' שנה אכלו והלא חסרים ל' יום מט"ו בניסן עד ט"ז באייר אלא שהיו טועמים בעוגות טעם כמן.
ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. לפי הנראה לא היו מ' שלמים כי חדש אחד יחסר מהם שהרי המן התחיל לירד באחד בשבת וחצי אייר היה ובצק שהוציאו ממצרים הספיק להם חדש אחד ואם כן היה ראוי שישבות המן בחצי אייר וזה הכתוב מעיד ששבת בחצי ניסן כשהיו ישראל בערבות יריחו וכתיב (יהושע ה) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי וישבות המן ממחרת, על כן יש לומר כי טעם מ' שנה קרוב למ' שנה וכדי שלא תבין שהיו מ' שלמים לכך הוצרך לחזור סתם את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען כי כן תמצא כתוב וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא ולמדנו כי ישראל שירד להם המן כל ימי משה עוד ירד להם אחר פטירתו של משה והם ברשותו של יהושע ל"ח ימים שהרי בז' באדר מת משה ובכו אותו כל ישראל שלשים יום ועברו את הירדן בעשור לחדש הראשון כי כן מפורש ביהושע והמן לא פסק עד ט"ו בניסן וכאשר תחשוב מז' מאדר שמת משה עד ט"ו בניסן שפסק בו המן תמצא ל"ח ימים: אבל רש"י פירש כי היו מ' שנה שלמים וכתב בזה כי בז' באדר שמת משה בו פסק המן ואעפ"כ היו ארבעים שנה שלמים משני טעמים, האחד שהעוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן ואם כן לא יחסר חדש אחד, השני כי כשפסק המן בז' באדר שמת משה המן שירד מיום שלפניו הספיק להם עד שהביאו העומר בט"ז בניסן ויתקיים בכל זה את המן אכלו ארבעים שנה שלמים:
אכלו את המן. תמורת לחם חטים וזולתו, כאמרם "בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, ו).
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] ויהי בערב ותעל השלו וגו', ובבקר היתה שכבת הטל. השלו והמן התחילו לבא באחד בשבת ועמד להם השלו ארבעים שנה כשם שעמד המן ומה שכתוב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה הוא הדין בשלו שאכלו אותו ארבעים שנה זה בא ביום וזה בא בלילה, אבל מפני שהיה הפלא גדול במן יותר מאד שנוצרה להם יצירה חדשה בשמים לכך הזכיר הפלא הזה לבדו כי עמד להם ארבעים שנה אבל השלו שהיה בא להם כאלו בענין הטבע והמקרה כענין הרוח כענין שבאר במקום אחר (במדבר יא) ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים, לא חשש להזכירו:
ובני. זה הנס היה גדול מכל הנסים שנעשו על יד משה כי נסים רבים היו במן. ועמדו ארבעים שנה. ולא כל הנסים האחרים:
עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת
עריכהאל ארץ נושבת. לאחר שעברו את הירדן (קידושין לח) (ס"א שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה שנאמר (דברים ג) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ותרגום של נושבת יתבתא ר"ל מיושבת. רש"י ישן):
אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן:
עריכהאל קצה ארץ כנען. כדכתיב ביהושע וישבת המן ממחרת:
אל קצה ארץ כנען. בתחלת הגבול קודם שעברו את הירדן והוא ערבות מואב. נמצאו מכחישין זה את זה אלא בערבות מואב כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן שנאמר (יהושע ה) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח:
וטעם אל ארץ נושבת. כי היו במדבר בארץ לא עבר בה איש. והנה כשעברו הירדן היו אוכלים התבואה שמצאו. על כן הוצרך לומר את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. כי המן נמשך עמהם עד שבאו לגלגל. שהוא קצה ארץ כנען והנה התבואה חדשה עמהם אז שבת המן:
את המן אכלו וגו'. הוצרך לומר פעם ב' את המן ולא סמך על הזכרתו בסמוך, להיות שיש שינוי בין אכילת המן שאכלו עד בואם אל ארץ נושבת למן שאכלו עד בואם לקצה ארץ כנען שהוא קודם העברת הירדן כי אותו שעד ארץ נושבת היה מהמן שבכלים לא שהיה יורד יום יום, לזה כשרצה להזכיר המן שאכלו עד בואם אל ארץ כנען זכר אותו בפני עצמו לומר כי ישתנה זה מזה, והשכל יכיר זה כי כל שיוסיף להתרחק זמן שהיה קרוב למקור שנתהוה ממנו יגשם יותר. עוד אמרו ז"ל (קידושין ל"ח.) וכי מ' שנה אכלו והלא חסרים ל' יום מט"ו בניסן עד ט"ז באייר אלא שהיו טועמים בעוגות טעם כמן.
עד באם אל ארץ נושבת. זו ארץ סיחון ועוג, כי שם אכלו גם מלחם הארץ. את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען. ועם לחם הארץ אכלו מן אחר בואם אל ארץ סיחון ועוג עד שעברו את הירדן, כאמרם "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח.. וישבת המן ממחרת" (יהושע ה, יא יב).
וראיתי לדקדק הכתוב למה שינה לשונו בתחילה כתיב אכלו את המן הקדים זכרון האכילה לזכרון המן, וכשהזכיר המן פעם ב' אמר את המן אכלו הקדים זכרון המן לזכרון האכילה. הנה הכתוב ידקדק לשונו לומר כי ישתנה חשבון מ' שנה שמנה באכילת המן למה שמודיעך שאכלו המן עד בואם וגו' מלבד ההפרש שכתבנו של ירידתו יום יום או מהשמור, כי המן שנכנס בחשבון מ' שנה אינו אלא בערך מה שהיו טועמים באכילתן, והוא שהקדים זכרון אכילה קודם זכרון המן לומר כי לצד האכילה הוכר היותו מן שהיו טועמים בעוגותיהם מן אבל אין כל המ' שנה מן ממש שהרי ל' יום אכלו מה שהוציאו ממצרים עוגות, וכשרצה להגביל שיעור זמן אכילת המן הקדים זכרונו לומר אין זה נחשב מן לצד שטעמו כן אלא לפי מה שהוא כפי האמת ודו"ק: