ביאור:מ"ג שמות טז טז
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ
עריכהאיש לפי אכלו. פירוש לפי שיעור בני ביתו אם רבים אם מעטים. ואמר אכלו כי אכילת כולן תחשב אכילת האיש התלוי בו, והעד על זה מה שאמר אחר כך וימודו בעומר וגו' איש לפי אכלו וגו', וחזר לומר כמה יקחו לכל אחד עומר לגלגולת, וחזר לומר מספר וגו' לומר שלא יעשו הפרש בין קטן לגדול אלא מספר הנפשות כי כולם ישוו באכילת המן. ואומרו לאשר באהלו נתכוון לומר כי מי שיש לו באהלו איש או אשה שאין מזונותיהם עליו והם בשכונתו שגם להם יקח האיש. ודרשת רבותינו ז"ל (יומא ע"ה.) תאיר עינים בנפלאות ה':
זה הדבר אשר צוה ה' לקטו איש לפי אכלו. דרשו רז"ל אמר להם משה אל תאמרו שמא יבא נחשון בן עמינדב וכל הגבורים וילקטו הרבה ויבא עני שבישראל וילקט קמעא לכך נאמר איש לפי אכלו וכמה היה לפי אכלו עמר לגלגלת שאם יאכל כשעור זה הוא בריא פחות מכאן הרי זה מקולקל במעיו יתר על כן הרי זה הוא רעבתן, ומה שאמר מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, לאשר באהלו זו אשתו שהיא ראויה להיות נמצאת באהל כענין שכתוב (בראשית יח) הנה באהל וכתיב (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה וגו', ולמד הכתוב בדרך אסמכתא שחייב אדם במוזונות אשתו ובניו הקטנים וזהו שאמר מספר נפשותיכם כן פירש רבינו חננאל ז"ל:
לקטו ממנו. כל אחד כרצונו, אחד המרבה ואחד הממעיט. איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם איש לאשר באהלו תקחו. כי בכל ענין שתלקטו, הן שתרבו ללקט והן שתמעיטו, יהיה זה על כל פנים שיהיה הנלקט מזון לכל אחד כפי "אכלו", שישביע את הרגיל לאכל הרבה, ולא יתן מזון יותר מהראוי למי שהוא רגיל לאכל מעט, ושמה שילקט הן על ידי המרבה ללקט הן על ידי הממעיט יהי "עמר לגלגלת", לא פחות ולא יותר, ושמי שילקט בעד כל בני ביתו ילקט עמר לכל אחד, כמספר כל הנפשות אשר באהלו.
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא (יום) דבר יום ביומו כדכתיב וימודו בעומר. איש לפי אכלו לקטו:
זה הדבר אשר צוה ה'. באמרו "ובבקר תשבעו לחם" (פסוק יב).
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ודע כי מעת שהשיגו ישראל לזיו השכינה על הים מאותה השעה נתעלה נפשם להדבק בתולדותיו שהוא המן והיו ראויים להנתן להם המזון הזה במדבר, ע"כ כוונת הרב עם קצת לשונו: ונראה לומר כי מה שמצינו בפרשה לשון זה הוא שכתוב זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו' ירמוז אל זה אלי ואנוהו שאמר על הים כי מן העת ההיא היו ראוים לכך.
זה הדבר אשר צוה ה'. בזה הפסוק יש כל אלפא ביתא. לומר לך כל המקיים את התורה הקב"ה מזמין לו את פרנסתו בלא טורח כמו לאוכלי המן:
ודע כי הכתוב הזה כולל שני ענינים גדולים שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים, ואלו הם האותיות והפרנסה שאין לך דבר בעולם שלא יהא נכלל בצורות כ"ב אותיות וגם אין לך דבר נמצא בעולם בין העליונים בין התחתונים שלא יהא צריך פרנסה שכל מי שצריך קיום מזולתו הרי זה פרנסתו, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת המזמור תהלה לדוד שהאומרו ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב וגלו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה האותיות הוא מסודר באלפ"א בית"א והפרנסה שכתוב בו (תהלים קמה) פותח את ידך וגו', והנה הכתוב הזה יכולול את שניהם כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בענין הפרנסה, ומזה דרשו רז"ל אל נתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות:
עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם
עריכהעומר. שם מדה:
מספר נפשתיכם. כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו תקחו עומר לכל גולגולת:
אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:
עריכהומה שאמר מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, לאשר באהלו זו אשתו שהיא ראויה להיות נמצאת באהל כענין שכתוב (בראשית יח) הנה באהל וכתיב (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה וגו', ולמד הכתוב בדרך אסמכתא שחייב אדם במוזונות אשתו ובניו הקטנים וזהו שאמר מספר נפשותיכם כן פירש רבינו חננאל ז"ל:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] ומ"ש ויקראו בית ישראל שמו מן. ולא נאמר בני ישראל, לפי שבית ישראל היינו הנשים, כמו שפירש רש"י על פסוק כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים (שמות יט ג) ורצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כדאיתא מסכת יומא (עה) והמן כזרע גד שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו, אם נמצא המן בבית אביה אז ודאי בעלה סרח עליה וכן להפך כו', ע"כ היו הנשים מחבבין אותו כדי להודיע צדקתם, כי על הרוב הנשים מנוצחים מן האנשים, וזה"ש איש לאשר באהלו תקחו, לצורך אשתו שבאהלו כי אם נראה לו שאשתו מורדת עליו ואין עדים בדבר אזי יקח לו המן כי הוא יודיע כל הקורות שבאהלו. ובזה מדוקדק לשון לאשר באהלו, וסמיך ליה מיד והמן כזרע גד, כי זה תלוי בזה, ועפ"ז נ"ל לפרש לשון מן כמ"ש (שמות י ח) מי ומי ההולכים תרגומו מן ומן, כך כאן היה מודיע מי סרח על מי והיינו לשון מן, ולפי מה שמסיק שם בגמרא שהיה מגיד אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון, נ"ל מן מלשון מנין שעל ידו היו יכולין למנות אם בן ט' או בן ז'.
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. בעקידה כתב וכן מהרי"א כתב שזה מופת על שכל מזונותיו של אדם קצובים לו לכדי חייו, וכשיצא האדם מן העולם המרבה בנכסים לא העדיף כי לא במותו יקח הכל, והממעיט בנכסים לא החסיר כי ה' נותן לכל בשר די מחסורו, ומטעם זה נעשה נס במן במדידה שמצאו כולם בשוה והנותר ליום המחרת ירם תולעים, כי זה מורה שכל מה שהאדם רוצה להותיר ליום המחרת הוא דבר כלה ובלה וסופו לרמה ותולעה, וכל מה שעוזב מהונו הוא לאחרים ואולי לנושא אלמנתו כי יעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע, ולא לו יהיה הזרע אשר זרע בעמל ואון, לכך נאמר איש לאשר באהלו תקחו לצורך אהלו להביא שבר רעבון ביתו.
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] ונס גדול היה נעשה במן כשם שהנביא היה מגיד הדברים הנעלמים כך המן כשברח לו עבד ונמצא העבד ביד חברו זה אומר אתה מכרתו לי וזה אומר ממני ברח אם היה העומר שלו נמצא בבית רבו ראשון ידוע שהוא ברח ואם נמצא בבית חברו שהוא שם בידוע שהראשון מכרו, וכן האשה שברחה מבית בעלה זאת אומרת הוא סרח עלי והוא אומר היא סרחה עלי אמר להם משה רבינו לבקר משפט למחר נמצא העומר בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא העומר בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה והוא הוציאה מביתו כך דרשו רז"ל במסכת יומא מרמז הכתוב כזרע גד שהמן היה מגיד לישראל ענינים נעלמים ודין ומשפטים הרבה: