ביאור:מ"ג שמות ד יב
וְעַתָּה לֵךְעריכה
ועתה. הנה לא הבטיחו שיסור כובד לשונו רק יורנו מה שידבר:
[מובא בפירושו לפסוק י'] והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק יב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה:ובאלה שמות רבה (ג כ) אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ. ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (בפסוק יב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" (פסוק יב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] ויאמר ה' אליו מי שם וגו'. ירצה לומר אליו שהיה לו לבטוח בו שהוא השם פה שישים גם אליו, וכיון שכן מנע ממנו הרפואה זולת לעת הצורך, והוא אומרו ועתה וגו' והוריתיך אבל לא לעקר ממנו העלגות.
[מובא בפירושו לפסוק י"א] עוד ראיתי לדקדק דברי ה' שלא רמז לו פרט הפעולה שמשה צריך לה שהיא שישים לו פה אחר היותו אלם או עין אחר היותו עור ולא אמר אלא תחילת הבריאה ומאורע שאחרי כן והוא אומרו מי שם פה וגו' והמאורע הוא או מי ישום אלם או חרש, וכן חלוקה ב' או פקח בתחלתו או עור אחר כך אבל לא הזכיר כי יעשה אחר כך לאלם פתוח פה וחרש שומע ועור פקח. ומעתה אין כונת התשובה ידועה. ויש להעיר עוד למה ה' לא מנע ממנו טענה זו בתחלה ובראשונה, ומה גם שראוי להיות כן: אכן נתכוין לומר אליו כי הוא האדון הוא הבורא והשכיל לעשות פה לאדם לשכלול הבריאה, והוא אומרו מי שם פה וגו', ואמר או מי וגו' פירוש שהגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו' גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא אלא ממני אנכי ה' הוא העושה הדבר ואני מסבב סיבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב ולזה לא הסיר ממנו עלגותו. או ירצה לומר כיון שהשם אלם וגו' הוא ה' ברוך הוא אם כן היה לו להשכיל בדעתו כי מה' יצא דבר מלכות שיעשה עלג וזולת גזרת מלך לא היה כן, ואפי' לדברי חכמים (שמו"ר פ"א) שהיה סבה לדבר זה גחלת שנתן לפיו בהבחנת פרעה אם לא היה ה' חפץ בדבר לא היה כן אחר שה' הכין ועשה פעולתו בהכנת הפה כאומרו מי שם פה וגו' דבר פשוט הוא שכשיעשה אלם יהיה הדבר לצד איזה תכלית הגון או למה שנתחייב כפי מעשיו, וכמאמר רבי אמי (שבת נ"ה.) אין יסורין בלא עון, וכבד פה ולשון נקראים גם כן יסורין ואם כן היה ראוי לו למשה לדעת סיבת דבר ולתקן ויתפלל לה' על הדבר אשר לא כן הוא עושה אלא אדרבה מראה כי הדבר הוא טבעיי ואינו תלוי מצידו, ולזה אמר אליו ועתה ואין ועתה אלא תשובה שיחזור בו מדעת זו:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] וטעם אומרו והוריתיך ולא אמר ואראך נתכוין לרמוז לו שיהיה לו צחות הדיבור כדרך הרגיל באדם בהורתו לא לפי שעה יהיה הדבר כמעשה ניסים אלא בדרך טבעיות גמור כאילו הורה גבר בלשון צח ורגיל ולא כמו שכתבתי בפי' ראשון שלא ידבר צחות אלא בעת הצורך:
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] והנה משה איננו ממאן ללכת רק בתחלה אמר לא איש דברים אנכי. כי קשה הוא לדבר לפני המלך מי שהוא כבד פה. וחשב כי השם יחדש לו אות להסיר כובד פה. וכאשר השיבו השם והוריתיך ידע כי כובד לשונו לא יסור. הנה תמה משה למה לא ישלח השם אהרן אל פרעה ובעבור זה אמר שלח נא ביד תשלח. ומתשובת השם הלא אהרן אחיך הלוי יתברר לנו כל זה:
וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָעריכה
ואנכי אהיה עם פיך. להכין כלי הדבור.
[מובא בפירושו לפסוק י'] והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק יב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה:ובאלה שמות רבה (ג כ) אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ. ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (בפסוק יב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" (פסוק יב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] וכנגד חשש שלא יאמינו ישראל לצד עלגותו אמר אליו אנכי אהיה עם פיך והוריתיך וגו'.
[מובא בפירושו לפסוק י'] איש דברים. יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (...) והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון. כי הוא אומר שני דברים כבד פה וכבד לשון. ועוד נלמוד מתשובת השם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם שאינו מדבר על לשון מצרים רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון. רק קצתם היה מוציאם בכובד וזה הוא טעם ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך. אמר שיורינו אשר ידבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו:
[מובא בפירושו לפסוק י'] ד"א מי שם פה כלומר פה חדשה אני בורא כ"ש שאני מתקן שלך שאינה צריכה אלא תקון מעט מה"ר יוסף.
וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:עריכה
[מובא בפירושו לפסוק י'] איש דברים. יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (...) והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון. כי הוא אומר שני דברים כבד פה וכבד לשון. ועוד נלמוד מתשובת השם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם שאינו מדבר על לשון מצרים רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון. רק קצתם היה מוציאם בכובד וזה הוא טעם ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך. אמר שיורינו אשר ידבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] עוד נראה שיכוין באומרו לך ואנכי אהיה עם פיך שהשיבו תשובה נצחת כי כל עוד שלא התחיל במצוה אין מקום להסיר עלגותו, ולזה אמר לך פי' לך בשליחות זה וכשתדבר תראה שיוסר כבדות פיך ולשונך, והוא אומרו והוריתיך אשר תדבר, לא אמר את אשר תדבר אלא אשר תדבר פי' אראך שתדבר בלשון צח והבן ונכון.
והוריתיך. לשון למודים.
[מובא בפירושו לפסוק י"א] וטעם אומרו והוריתיך ולא אמר ואראך נתכוין לרמוז לו שיהיה לו צחות הדיבור כדרך הרגיל באדם בהורתו לא לפי שעה יהיה הדבר כמעשה ניסים אלא בדרך טבעיות גמור כאילו הורה גבר בלשון צח ורגיל ולא כמו שכתבתי בפי' ראשון שלא ידבר צחות אלא בעת הצורך: