ביאור:מ"ג שמות ד א
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי עריכה
ויען. הנה השם אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר ככה. כי ושמעו לקולך אולי לא יאמינו בלב:
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך (לעיל ג יח), והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. לשון ואלה שמות רבה (ג טו). ור"א אמר על דרך הפשט כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר שיאמינו העם, או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם. ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צואה, ושמעו לקולך כי ראוי להם שישמעו, ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. וכן ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ (במדבר יד יג יד), ראוי שיהיה ככה, וכן בזאת תדע כי אני ה' (להלן ז יז), ראוי, לא מתקיים. וכן והאמינו לקול האות האחרון בפרשה הזאת (פסוק ח), ורבים כן: והנכון בעיני, כי ושמעו לקולך לבא עמך אל המלך ולאמר לו אלהי העברים נקרא עלינו, כי מה יפסידו. והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה והן לא יאמינו לי אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את דברו. או שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת כי אינך גדול מהאבות, ולכן לא שמע פרעה, שאלו פרעה היה מאמין בדבריך היינו יוצאים על כל פנים, ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים:
ויען משה וגו'. צריך לדעת מה מקום לטענת לא יאמינו אחר שהבטיחו ה' ואמר ושמעו לקולך. עוד למה כפל לומר לא יאמינו ולא ישמעו בקולי. והיה אפשר לומר כי לצד שאדם בעל בחירה ורצון לא סמך לבו עליהם שיצדיקו באמונה. ואומרו ולא ישמעו וגו' פי' אפי' שמיעת קולו לא ירצו לשמוע. ואין דרך זה מספיק בכוונת הכתוב כי לא היה לו להרהר אחר מדותיו יתברך ולחשוד כל כך בישראל. עוד יש לדקדק אומרו הן ולא אמר אם לא וגו'.ויתבאר על נכון על דרך מה שכתב רמב"ם בפ"ז מהלכות יסודי התורה וז"ל אין נבואה שורה אלא על חכם גדול בחכמה וכו' שלם בגופו וכו' ע"כ, וכתב הכסף משנה וזה לשונו וצ"ע למה לא כתב שצריך שיהיה עשיר גבור ועניו ותירץ שאותם תנאים צריכין למתנבא בקביעות ורמב"ם לא נחת לפרש אלא על המתנבא שלא בקביעות. והנה אפי' אם נאמר שתחשב נבואה זו של משה אקראי מה שאינו כן אף על פי כן טוען טענה הנשמעת לצד ענותנותו כי הוא חסר תנאים שבהם יאמן נביא לישראל, והוא אומרו והן פי' וכן הוא הדין שלא יאמינו לי כי אין אני חכם גדול בחכמה ומלא מכל התנאים המאושרים ואין צריך לומר אם תחשב נביאת קביעות כמו שכן הוא כפי האמת כי הוא הולך ובא מהשם לישראל ולפרעה ולמצרים אם כן צריך שיהיה עשיר מה שלא כן היה, וזה לך האות שהיה רועה לחותנו צאנו ולא נתעשר אלא במדבר מהלוחות (נדרים ל"ח.) ואם כן אם יבואו ישראל לשאול לזקניהם המשפט הן לא יאמינו לי כפי הדין. ומה שאמר ולא ישמעו בקולי כאן רמז עוד טענה הנשמעת כי הוא כבד פה וכמו שגילה אחר כך בפירוש כי כבד פה. ודבר זה הוא אחד מתנאי המתנבא אפי' באקראי שיהיה שלם בגופו, וזה אחד מחסרוני הגוף, ולזה אמר ולא ישמעו לסיבת קול כי כבד פה וכבד לשון הוא, ואמר הטעם כי יאמרו לא נראה אליך וגו' פי' אינך ראוי שיראה לך כל עיקר ואפי' באקראי.
הן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקלי. אחר שיראו שלא יתן אותם מלך מצרים להלך. כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כי "הוא אמר ויהי".
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ז פסוק ה'] ולא יהיה כקרח ועדתו וגו'. פירש"י שלא ילקה בצרעת כמו שלקה משה בצרעת בידו (סנהדרין קי) ומלת לו שב אל החולק על הכהונה. וכאן הבן שואל מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה, ויותר היה נכון אם היה מביא לראיה צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על נבואתו של משה לא שלחך ה' ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים, לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח. ועתה שא נא עיניך וראה, כי הנני מקרב הענינים והיו לאחדים בידך וילקה הדומה בדומה ומשם תקח ראיה בריאה וטובה שהחולק על נבואתו של משה לוקה בצרעת וזה לפי שארז"ל (שבת צז) החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה כו', וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו. א"כ החושד נלקה באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת, ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים בנבואתו כמ"ש (שמות ד א) והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והיינו ממש דברי קרח שאמר לא נראה אליך ה' ואתה בודה הכל מלבך, מדהוצרך משה לומר כי ה' שלחני כי לא מלבי, כך חשד משה את ישראל שיכחישו נבואתו ויאמרו לא נראה אליך ה' ומלבך אתה בודה כדי לנהג שררתך עלינו. ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת על שחשדם במה שאין בהם ש"מ שאילו היה הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו אז היו ישראל לוקין בצרעת זה, ולפי שחשדם במה שאין בהם נלקה הוא באותה מכה שהיתה ראויה לבא עליהם, דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה וצריך להיות כאשר זמם לעשות לאחיו ומכאן ראיה ברורה שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת כי כל החולק על הכהונה חולק על נבואתו של משה ואומר לא נראה אליו ה' ליתן לו רשות שיתן הכהונה לאהרן דווקא וחושדו שמשה מלבו נתנה לאחיו וזה פירוש יקר. וטעם לצרעת דווקא, היינו לפי שמצינו (ערכין טז) שהצרעת בא על גסות הרוח, ועל לשון הרע. שכן עוזיהו נצטרע על שגבה לבו עד להשחית (דבה"י ב' כו יט) ומדברי קבלה ילפינן שנאמר גבר יהיר ולא ינוה. (חבקוק ב ה) שלא ישאר בנוה שלו לפי שסופו לישב בדד מחוץ למחנה. ואילו היו ישראל בלתי מאמינים בנבואת משה מסתמא היו חושדים אותו כי לבעבור השתרר עליהם הוא רוצה למושכם אחריו ואילו היו אומרים אליו לא נראה אליך ה' בלשון נוכח היו ודאי בכלל מספרי לה"ר ומב' צדדים אלו היו נלקין בצרעת וע"כ חזר הדין על משה שחשדם שלא כדין, וצרעת ביד דווקא כארז"ל (ערכין טו) כתיב מות וחיים ביד הלשון (משלי יח כא). וכי יש יד ללשון אלא מה היד ממית אף הלשון ממית שנאמר (ירמיה ט ז) חץ שחוט לשונם, שוחט כתיב כי הרי זה בא להיות שוחט לאחרים ונמצא שחוט כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה י) וכן קרח היה בכלל כת ליצים כדאיתא במדרש (שו"ט תהלים א) וסימן לדבר קרח ר"ת קשת רומח חרב על שם שנאמר (תהלים נז ה) בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ומה שלא נענש קרח בצרעת כמשה לפי שהיה קים ליה בדרבה מיניה, שהרי כפר בעיקר ובתורת משה ורצה לבטל השררה אשר מזה הצד נתן הדין שיהיה מן הבלועים, ועוד שכבר ראה מעשה ה' הגדול מה שלא ראו ישראל בשליחות ראשון של משה, וזה"ש זכרון לבני ישראל וגו' למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת. כי הזר הקרב מסתמא הוא חולק על נבואת משה. ומ"מ הזר הקרב לא יהיה כקרח ועדתו שוה בעונש כי קרח ועדתו היו בו חטאים גדולים זולת זה. אלא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמשה שלקה בידו בצרעת כך ילקה בצרעת כל החולק על הכהונה.
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"א פסוק י"ד] הן קרבו ימיך למות. ברבתי (ט ו) מסיק אמר משה להקב"ה בהן קלסתיך שנאמר (דברים י יד) הן לה' אלהיך השמים וגו'. ובהן אתה קונס עלי מיתה, א"ל הקב"ה זכור מה שאמרת והן לא יאמינו לי (שמות ד א). ומדרש זה צריך ביאור וכי נקנס עליו מיתה בעבור שאמר והן לא יאמינו לי. ונ"ל שאמת נכון הדבר שמה שאמר והן לא יאמינו לי. גרם לו שנקנסה עליו מיתה, כי מאחר שהעיד משה על ישראל שהם בנים לא אמון בם א"כ היה לו לדבר אל הסלע כדי לחזק ידים רפות באמונה, כי אילו לא אמר משה והן לא יאמינו לי הייתי אומר שהיו מוחזקים בעיני משה במאמינים ומאחר שהם חזקים באמונה אין חילוק אם ידבר אל הסלע או יכה בו, כי עיקר טעם ודברתם אל הסלע הוא כדי שילמדו ק"ו מן הסלע כו' וכמו שנאמר (במדבר כ יב) יען לא האמנתם בי. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם לשון מפעיל יוצא לשני שלא גרמתם לישראל שיאמינו בי ע"י הסלע כי ילמדו ממנו ק"ו, ואם היה משה מחזיקם בחזקת מאמינים לא היתה אשמתו גדולה כל כך שיהיה ראוי לקנוס מיתה אבל מאחר שאמר והן לא יאמינו לי, הרי החזיקם בחזקת בלתי מאמינים והיו צריכין חיזוק באמונה הנה עי"ז גדלה אשמתו מאד מה שלא דבר אל הסלע לחזק ברכים כושלות באמונה, לכך נאמר הן קרבו ימיך למות. אותו הן שאמרת והן לא יאמינו לי, גרם שקרבו ימיך למות. ד"א לפי שאמרו רז"ל (שבת צז) החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן ממשה שאמר והן לא יאמינו לי כו'. אמר הקב"ה למשה אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי. ואע"פ שפשוטו הוא שלקה בצרעת מ"מ נראה בעיני יותר נכון לפרש שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, ר"ל שילקה בגופו באותו חשד שחשד בו זולתו יהיה הוא נחשד בו כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע) וזהו בעצם ענין לוקה בגופו, וראיה ממשה שאמר והן לא יאמינו. ולסוף לקה בגופו באותו חשד עצמו שנאמר יען לא האמנתם בי. כי למדרש זה קאי לא האמנתם על משה א"כ אותו הן קרב קצו כי מאחר שאמר והן לא יאמינו לי גרם רעה לעצמו שנכשל במה שנאמר יען לא האמנתם בי. ועי"ז נקנסה עליו מיתה וזה"ש הן קרבו ימיך למות.
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"א פסוק י"ד] הן קרבו ימיך למות. אמר משה רבינו ע"ה רבש"ע בזה הלשון שבחתיך שאמרתי הן לה' אלהיך השמים (לעיל י, יד) ובדרך זה אתה מבשרני למות. אמר לו הקב"ה וכי לא אמרת הן לא יאמינו לי (שמות ד, א). וכן כתיב (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי:
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"א פסוק י"ד] הן קרבו ימיך למות. אמר משה לפני הקב"ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתיב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו' ובלשון הן אתה ממיתני אמר לו אף בלשון הן קראת תגר לפני דכתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי. ד"א אמר לו משה בהן שבחתי לפניך כדפירש"י ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד מדה רעה תחת מדה טובה אמר לו הקב"ה גם זו מדה טובה דכתיב הן צדיק בארץ ישולם. ועוד שלעה"ב אעלך בכבוד על כסא של מרגליות ואשימך ראש על נ"ה רבוא צדיקים כמנין הן. ד"א הן אין לו זוג כיצד א' אחד ט' תשעה הרי עשרה ב' שנים ח' שמונה הרי עשרה ה' אין לה זוג וכן נו"ן אין לה זוג כיצד יו"ד עשרה צ' תשעים הרי מאה מ' ארבעים ס' ששים הרי מאה נו"ן אין לה זוג ומשה אין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולפיכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהן ההשלכות של דברים אלו" וכו']
וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי עריכה
ויען משה וגו'. צריך לדעת מה מקום לטענת לא יאמינו אחר שהבטיחו ה' ואמר ושמעו לקולך. עוד למה כפל לומר לא יאמינו ולא ישמעו בקולי. והיה אפשר לומר כי לצד שאדם בעל בחירה ורצון לא סמך לבו עליהם שיצדיקו באמונה. ואומרו ולא ישמעו וגו' פי' אפי' שמיעת קולו לא ירצו לשמוע. ואין דרך זה מספיק בכוונת הכתוב כי לא היה לו להרהר אחר מדותיו יתברך ולחשוד כל כך בישראל. עוד יש לדקדק אומרו הן ולא אמר אם לא וגו'.ויתבאר על נכון על דרך מה שכתב רמב"ם בפ"ז מהלכות יסודי התורה וז"ל אין נבואה שורה אלא על חכם גדול בחכמה וכו' שלם בגופו וכו' ע"כ, וכתב הכסף משנה וזה לשונו וצ"ע למה לא כתב שצריך שיהיה עשיר גבור ועניו ותירץ שאותם תנאים צריכין למתנבא בקביעות ורמב"ם לא נחת לפרש אלא על המתנבא שלא בקביעות. והנה אפי' אם נאמר שתחשב נבואה זו של משה אקראי מה שאינו כן אף על פי כן טוען טענה הנשמעת לצד ענותנותו כי הוא חסר תנאים שבהם יאמן נביא לישראל, והוא אומרו והן פי' וכן הוא הדין שלא יאמינו לי כי אין אני חכם גדול בחכמה ומלא מכל התנאים המאושרים ואין צריך לומר אם תחשב נביאת קביעות כמו שכן הוא כפי האמת כי הוא הולך ובא מהשם לישראל ולפרעה ולמצרים אם כן צריך שיהיה עשיר מה שלא כן היה, וזה לך האות שהיה רועה לחותנו צאנו ולא נתעשר אלא במדבר מהלוחות (נדרים ל"ח.) ואם כן אם יבואו ישראל לשאול לזקניהם המשפט הן לא יאמינו לי כפי הדין. ומה שאמר ולא ישמעו בקולי כאן רמז עוד טענה הנשמעת כי הוא כבד פה וכמו שגילה אחר כך בפירוש כי כבד פה. ודבר זה הוא אחד מתנאי המתנבא אפי' באקראי שיהיה שלם בגופו, וזה אחד מחסרוני הגוף, ולזה אמר ולא ישמעו לסיבת קול כי כבד פה וכבד לשון הוא, ואמר הטעם כי יאמרו לא נראה אליך וגו' פי' אינך ראוי שיראה לך כל עיקר ואפי' באקראי.
כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק: עריכה
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך (לעיל ג יח), והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. לשון ואלה שמות רבה (ג טו). ור"א אמר על דרך הפשט כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר שיאמינו העם, או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם. ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צואה, ושמעו לקולך כי ראוי להם שישמעו, ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. וכן ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ (במדבר יד יג יד), ראוי שיהיה ככה, וכן בזאת תדע כי אני ה' (להלן ז יז), ראוי, לא מתקיים. וכן והאמינו לקול האות האחרון בפרשה הזאת (פסוק ח), ורבים כן: והנכון בעיני, כי ושמעו לקולך לבא עמך אל המלך ולאמר לו אלהי העברים נקרא עלינו, כי מה יפסידו. והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה והן לא יאמינו לי אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את דברו. או שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת כי אינך גדול מהאבות, ולכן לא שמע פרעה, שאלו פרעה היה מאמין בדבריך היינו יוצאים על כל פנים, ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים:
ומה שלא טען טענה זו משה עד עתה ולא שאל אלא ואמרו לי מה שמו מה אומר שזה יגיד שאינו חושש להם שלא יאמינו שאם היה חושש לזה לא היה מחזר אחר ידיעת השם שהוא דבר שתכף יאמר אליו זה שמי: ואולי כי נתכוון בשאלה ראשונה ואמרו וגו' שיגלה ה' שמו וסודו אשר יעשה בו נפלאות, כי שם המפורש יפליא עשות ובאמצעותו יקנה כל הקניינים בין מעלות המורגשות בין מעלות האושר והחכמה וישלים עצמו להיות ראוי לנבואה בסוד (תהלים צא) אשגבהו כי ידע שמי, גם יפליא בעיניהם נפלאות מדרכי השם. ובתשובת ה' אליו אפשר שלא הודיעו סודי השם וסגולותיו ונפלאות אשר יפליא בהם, לזה חזר וטען והן וגו' כמו שפירשתי: או אפשר שלא נתרגש משה לטעון טענה זו הן לא יאמינו אלא לצד שאמר ה' לו דבר חדש מה שלא שמע מקודם, והוא אומרו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, אמר מעתה משכחת לה שלא יחשיב פרעה שליחותו ולא ישלחם אם כן הן לא יאמינו לי, וכשיתרבה השליחות ולא ישלח יוסיפו שלא לשמוע בקולי, והטעם כי יאמרו לא נראה אליך וגו' שאם היו הדברים מאל עליון מי הוא זה שימאן לעשות דבריו ולא ישחית לו משתין בקיר (מלכים א' יד) אלא ודאי כי לא ה' שלחך ואפי' נבואה לא השגת:
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] אל משה במדין. כוונת הכתוב בהודעה כי הדיבור היה במדין, להגיד שבחו של משה שלא חש על שונאיו שהיו במצרים בעת שטען טענותיו הרבים כי לא היה חושש בכל טענותיו אלא לצד הורעת כח השליחות לא לצרת עצמו והראיה שלא טען כי ירא ממבקשי נפשו, ואם לא היה אומר הכתוב במדין תבא הסברא כי לא החליט בדעתו של משה ללכת בשליחות עד שהובטח מפי אל כי מתו מבקשי נפשו, לזה אמר במדין לומר שאחר שגמר בדעתו והסכים עם ה' ללכת הוא שנתבשר ולא היה דבר זה מעכבו:
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק א'] ומשה היה רועה את צאן וגו'. ונראה לו הקב"ה וציוהו לשוב למצרים ולא היה משה רוצה כי היה מתירא עד שאמר לו הקב"ה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך זה פרעה שמת. לכך הוא אומר וימת מלך מצרים. להעיד על מה שאמר הקב"ה כי מתו כל האנשים וגו' כמו וחם הוא אבי כנען: