ביאור:מ"ג שמות ד ט
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ
עריכהוהיה אם לא יאמינו. וכי יש ספק לפני הקב"ה, ועוד והלא כבר אמר ושמעו לקולך. ואולי ששיעור הדברים כך הוא והי' אם עדיין תחוש עוד ולא יספיק לך טעם זה לומר שבו ודאי יאמינו. עוד נראה כי נתכוון לומר לו להסיר גם ספק שאינו נראה, והוא דלמא לא יחליטו ישראל האמונה בלבם הגם שבפניהם לא יוכר העדר האמונה, לזה אמר אם לא יאמינו וגו' וספק זה אינו יוכל להתברר למשה לומר עליו מי איכא ספיקא קמי שמיא לומר אם לא, שהם דברים שבלב, ובא האדון להסיר ממנו ספק הכחשת האמונה בלב ישראל באמצעות שלש האותות:
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק ט'] תנו לכם מופת. המופת הוא להורות על גדל המשלח ושראוי לשמע בקולו, אמנם האות הוא עדות לשליח. לפיכך עשה 'אותות' לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גדל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פרעה שהיה מספק על המשלח או מכחישו, כאמרו "לא ידעתי את ה'" (לעיל ה, ב), שאל 'מופת' לאמת גדל המשלח, באפן שיורה שראוי לשמע בקולו. ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו, אות ומופת, ביחס לאנשים מתחלפים.
וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה
עריכהולקחת ממימי היאור. רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם (פירוש כשהקב"ה נפרע מן האומות נפרע מאלהותם תחלה שהיו עובדים לנילוס המחיה אותם והפכם לדם. ברש"י ישן):
והיו לדם. רמז שישפך דמן של מצרים בבכורות ועל הים:
והיה. ואם היו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות אחרון תעשה האות השלישי ויאמינו. וכתיב ויעש האותות לעיני העם. וזה האות השלישי שהוא והיו לדם ביבשת. הוא חלק מהמכה הראשונה בעשר המכות העתידות להיות:
וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:
עריכהוהיו המים וגו'. והיו והיו שני פעמים. נראה בעיני אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת שומע אני שבידו הם נהפכים לדם ואז כשירדו לארץ יהיו בהוייתן אבל עכשיו מלמדנו שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת:
והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת. "והיו" שני פעמים, נראה בעיני, אילו אמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם, ואף כשיהיו בארץ יהיו כהוייתן, עכשיו "והיו" האחרון מלמדנו שלא יהיו דם עד שהיו ביבשה. לשון רבי שלמה. ואין המשמעות הזה כן כדברי הרב. ואין צריך למדרשו, שכבר מצאו בעלי הלשון (הרד"ק בס' המכלול סא א) שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות לנחץ ולחזק, או בעבור מיצוע ארוך שבא ביניהם, וכמוהו והיה ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך הזכר חמשים שקל כסף (ויקרא כז ג). וכן וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו (דברים יח ו), החזיר ובא פעם שנית בעבור שהאריך בנתים. וכן ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה ויאמר בילדכן וגו' (לעיל א טו טז). ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (בראשית מו ב). וכענין הזה רבים:
והיו המים וגו'. כפולות כעין נשאו נהרות ה' קולם עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו:
והיו המים וגו'. מאור עיני ישראל רש"י ז"ל נראה בעיניו כי טעם אומרו והיו והיו הוא לומר שלא יהיו לדם עד שיהיו ביבשת. ודברי קדוש חן. ואני מוסיף בו טעם לשבח כי הוא מטעם עצמו שציוה ה' כי אהרן הוא יכה במטהו ביאור, ואמרו ז"ל (שמו"ר פ"ט) כי משה אינו יכול להכות היאור לצד שהגין בעדו, וכאן ציוה ה' שיקח ממימי היאור ויהיו לדם ונתחכם שלא תהיה המכה על ידי משה לזה אמר והיו בהוייתן כל זמן שיהיו בידו אלא אחר שיהיו ביבשת יהיו דם ובזה אין לקותם בא ע"י משה:
והיו לדם ביבשת. והיו והיו שני פעמים להורות שאחר שיראו המים ביבשה ויהיה הדבר מתברר לעין הכל כי הם מים יהפכו לדם וזה טעם והיו לדם:
ולקחת ממימי היאר. כי היות הפשוט נהפך כלו למרכב בלתי אמצעי לא יצוייר כלל
והיה אם לא יאמינו גם לשתי האותות האלה. כי יאמרו הלא הבטיח ה' את אברהם לאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ומה האות כי ידין בגוים מלא גויות, על זה אמר ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה וגו' והיו לדם ביבשת, וידוע שמכת היאור הוא מכת אלהי מצרים כי היו כולם מאמינים בו, כארז"ל (בר"ר פט ד) הרשעים מתקיימים על אלהיהם שנאמר והנה עומד על היאור כו', וכל מצרים לוקים כשהיאור לוקה כי כל הצלחתם תלויה ביאור ומכת היאור מופת גדול על שישלח ה' בהם עברה וזעם וצרה בהם ובאלהיהם וכן היתה מכה ראשונה ביאור, וזה היתה התחלה לנפילתם ע"י שנהפך היאור לדם, וכן מכה אחרונה היה במי ים סוף, ואחר שיראו כל המופתים הללו יהיו בטוחים שמאשפות ירים אביון בביטול הסבה והמסובב ובקיום הבטחת וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי.
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק א'] ומה שהזכיר אחר המדבר פתרונו שנכלל בו לשון הנהגה מלשון (תהלים מז) ידבר עמים תחתינו, והכונה כי מתוך המרעה נתן לבו בענין הפרנסה מאיזה מקום מתפרנס הכל, ונכנס מענין לענין ומחכמה לחכמה עד שהגיע אל האלהים חורבה, כלומר הר האלהים שהוא חורבה, היא מדת הדין שהיא מדה שניה לחסד שמשם באה הפרנסה לעולם שנאמר (תהלים קלו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ואמר הר האלהים שהוא אחד מן האבות, ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה', והוא מלשון הורים. והזכיר לשון חורבה על מדת הדין מלשון (דברים לג) ואשר חרב גאותך, שבארו על דרך הקבלה כי גאותן של ישראל אשור החרב שהוא מדת הדין, ומזה דרשו רז"ל לא הר חורב שמו אלא הר סיני שמו, ולמה נקרא שמו חורב שמשם יצאה חורבה לעכו"ם, וכן תמצא באליהו (מלכים א יט) בענין עוגת רצפים שמצא מראשותיו בדרך המדבר, וכתיב (שם) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב. ורז"ל הבינו מלת אחר כלשון ההולך אחר חברו, ומזה דרשו כל מקום שהיה משה הולך במדבר היה המדבר בורח ונעשה ישוב. וכונתם בזה כי הקב"ה היה פותח לו שערי חכמה והיה רואה שעדיין לא הגיע למה שהיה דורש עד שבא אל הר האלהים והוא חורבה, כלומר מדת הדין והיא האש האוכלת הקרבנות שנאמר (ויקרא ט) ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו', כנגדה באדם הנפש והיא האוכלת שנאמר (שם ז) הנפש האוכלת, ועל כן נראה לו המלאך בלבת אש כענין הראוי למדת הדין, ומתוך הסנה, ועל כן נהפך המטה לנחש וידו מצורעת, והמים לדם, ועל כן הזכיר בסוף הפרשה (שמות ד) ויחר אף ה' במשה, וכתיב אחריו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה, ונרמז בו השם למפרע, בשכבר הודעתיך בפרשת הפלגה שהוא מורה על מדת הדין בכל מקום שהוא רשום למפרע וענין הפרשה מוכיח כן באשר הוא שם: