ביאור:מ"ג ויקרא כא כ
אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק
עריכהאו גבן. שורצליול"ש בלע"ז שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב: או דק. (בכורות לט) שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א כמו (ישעיה מ) הנוטה כדוק:
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] וטעם "או גבן" (פסוק כ) נמשך אל מלת "בעינו", או שהוא גבן בעינו או דק או תבלול בעינו, והוא שגבות עיניו שוכבות עליהן, מלשון גב המזבח (יחזקאל מג יג), על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג):
או גבן. קרוב מגזרת הרים גבנונים והנו"ן שרש והוא שם התאר וכן דק והוא כמשמעו להיות דק קצר קומה:
אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ
עריכהאו תבלל. דבר המבלבל את העין כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא שהוא עוגל המקיף את השחור שקורים פרוני"לא והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלל חיליז לשון חלזון שהוא דומה לתולעת אותו החוט וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב (בכורות לח):
תבלול בעינו. יש אומרים מגזרת תבל עשו השחתה. ויש אומרים מגזרת בלולה בשמן והתי"ו על שני הפירושים נוסף גם גרב בעין על דעת רבים כן:
אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת
עריכהגרב וילפת. מיני שחין הם גרב זו החרס שחין היבש מבפנים ומבחוץ: ילפת. היא חזזית המצרית ולמה נקראת ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר (דברים כח) ובגרב ובחרס כשסמך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב כך מפורש בבכורות (דף מד):
תבלול בעינו. יש אומרים מגזרת תבל עשו השחתה. ויש אומרים מגזרת בלולה בשמן והתי"ו על שני הפירושים נוסף גם גרב בעין על דעת רבים כן: ילפת. כטעם דבק מגזרת וילפת שמשון. ויש אומרים עוות מגזרת ויחרד האיש וילפת והיו"ד נוסף כיו"ד יצהר:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ב פסוק י"ד] שלישית, מבנין אב וכתוב אחד, והוא שכתוב בחג המצות (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, שהתיר לנו הכתוב אוכל נפש בלבד בחג המצות ובשאר המועדים לא התיר אוכל נפש, ולכך אמרו רז"ל זה בנין אב לכל המועדים, ועוד ממה שכתוב (ויקרא כ) דמיו בו, ואמרו ז"ל כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דכתיב באוב וידעוני (שם) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, אינו אלא סקילה, זהו בנין אב וכתוב אחד. מבנין אב ושני כתובים, הוא שכתוב במומי אדם (שם כא) או גבן או דק או תבלול בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך, ולא הזכיר יבלת, ובמומי בהמה הזכיר יבלת שנאמר (שם כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת, ואמרו ז"ל כל מקום שנמצא בתורה מום סתם נותנין עליו מומי אדם ומומי בהמה, זהו בנין אב ושני כתובים.
אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:
עריכהמרוח אשך. לפי התרגום מריס פחדין שפחדיו מרוססין שביצים שלו כתותין. פחדין כמו (איוב מ) גידי פחדיו ישורגו:
מרוח אשך. מעוך ביצים:
אשך. הביצה ואחר שפרט אמר כלל כל איש אשר בו מום:
מרוח. שם התאר מגזרת רוח:
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] והזכיר תחילה המום בחסרון האברים, עור או פסח, ואחרי כן בקטנות כגון החרום, ובגודל, כגון השרוע. ואח"כ בשברון העצמות, אע"פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול. ואח"כ פסל אפילו בכיעור התואר, כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין. ואחר כך בבשר הגוף, כי צריך שיהיה נקי וחלק. ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו, אע"פ שהוא חולי נהוג בזקנים, ואינו מום בעצם או בבשר. ורבותינו ביארו (בכורות פרקים ו ז) מומים רבים נלמדים מאלה, כי הנזכרים בתורה אבות להן:
איש עור. והם המומים אשר בתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר. שבר רגל. והם מומים קורים מסבות מחוץ לגוף. או גבן. והם מומים באים ממקרה בלחות הגוף והפסדם.