ביאור:מ"ג ויקרא כא ד
לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: עריכה
לא יטמא בעל בעמיו להחלו. (ת"כ) לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהיא בתוך עמיו שיש לה קוברין שאינה מת מצוה ובאיזה שאר אמרתי באותו שהיא להחלו להתחלל הוא מכהונתו:
[מובא בפירושו לפסוק א'] וטעם לא יטמא. שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו. או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה, ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו". וטעם בעל בעמיו. כמו מבעלי יהודה (ש"ב ו ב), בעלי גוים (ישעיה טז ח), הנכבדים בהם, או האדונים, מלשון, בעליו אין עמו (שמות כב יג), בעל הבית (שם פסוק ז), כי הנכבדים יקראו אדונים:
לא יטמא בעל בעמיו. שום בעל בעם הכהנים לא יטמא לאשתו: להחלו. שהרי מתחלל מכהונתו (ולפי דברי חכמים. לא מטמא לאשתו פסולה וחללה אבל מטמא לאשתו כשירה:
וטעם בעל בעמיו. שלא יטמא הבעל באשתו וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו ושמו לשארו כדרך אסמכתא כאשר פירשתי במלת לעם נכרי ואמרו כי פירוש בעל גדול שהעם ברשותו כמו בעליו אין עמו בטל הפירוש הראשון.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו. פי' הרב בכור שור כמו לבעל בעמיו כלו' שאפי' לכהן גדול שמת שהוא בעל ואדון וקדושתו גדול' א"ה לא יטמא לו כהן אחר אם אינו מקרובין המוזכרים בפסוק:
לא יטמא בעל בעמיו. פירש רש"י ז"ל לא יטמא הבעל לאשתו פסולה שהוא מחולל בה מכהונתו: והרמב"ן ז"ל פירש בעל נכבד, כמו (שמואל ב ו) בעלי יהודה, הנכבדים שביהודה. אמר לא יטמא נכבד בעמיו להקל את כבודו, כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים, ודרשו רז"ל בעמיו במת שהוא בתוך עמיו, יצא מת מצוה:
להחלו. דגשות הלמ"ד להתבלע אחר והוא שם הפעל מבנין נפעל:
לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא, כי אמנם הכהן הוא "בעל בעמיו", להבין ולהורות, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ז). וראוי לאיש כזה לנהוג נשיאות, 'כי היכי דלשתמען מיליה'. ואין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים, כאמרם ז"ל (סנהדרין מו מז) שהקבורה וההספד הם 'יקרי דשכבי'. אמנם לקרובים התיר להטמא, כי כבודם הוא כבודו.
[מובא בפירושו לפסוק א'] וטעם לא יטמא. שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו. או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה, ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו". וטעם בעל בעמיו. כמו מבעלי יהודה (ש"ב ו ב), בעלי גוים (ישעיה טז ח), הנכבדים בהם, או האדונים, מלשון, בעליו אין עמו (שמות כב יג), בעל הבית (שם פסוק ז), כי הנכבדים יקראו אדונים: יאמר, לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו, יפרש הכתוב כי למעלת הכהן, בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו, יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים. ויתכוין הכתוב בזה, שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש. וכן בכל הפרשה יזהיר, כי הכל למעלתם, את אביה היא מחללת (פסוק ט), ולא יחלל זרעו (פסוק טו), וכן תרגומו של אונקלוס, לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה. ובת"כ (אמור פרשה א טו) נדרש בבעל באשתו, כמו שכתב רש"י:
[מובא בפירושו לפסוק א'] אמר אל הכהנים. אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזהיר בני אהרן שהם חייבים להשמר מדברים אחרים בעבור שהם משרתי השם ויתכן להיות פירוש אמור אל הכהנים כל הפרשה הנזכרת כי התורה בידם:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ויאמר ה' וגו'. צריך לדעת למה שינה מסדר הרגיל לומר בכל התורה דבר אל וגו'. עוד למה הקדים התואר למתואר שהיה צריך לומר בני אהרן הכהנים. ודרשות שדרשו חז"ל (תו"כ) במקומן עומדים הגם שידבר בסדר זה. ויתבאר על דרך מה שאמרו ז"ל (תנחומא כאן) וזה לשונם אמר הקב"ה למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת וכו' ע"כ, והוא אומרו אמור לשון מעלה, אל הכהנים פירוש לצד שהם כהנים משרתי פני מלך, ומה היא המעלה שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל שאין נאה ליוצא ונכנס וכו'. ומטעם זה הקדים התואר למתואר להסמיך המעלה לצד היותם כהנים מה שלא היה נשמע כן אם היה אומר אמור אל בני אהרן:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ואמרת אליהם. שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחילול הזרע, שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד.