ביאור:מ"ג ויקרא כא יח
כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב עריכה
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב כמו (מלאכי א) הקריבהו נא לפחתך:
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. "לעמוד לשרת בשם ה'", כענין "כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד, ב).
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] דבר אל אהרן איש מזרעך. לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן. והטעם, כי שם צוה בפרשיות הקרבנות, זאת תורת העולה (לעיל ו ב), וזאת תורת החטאת (שם פסוק יח) והאשם, וכיוצא בזה, אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם", ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין, כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם: ובפרשת הטומאה בסמוך (להלן כב ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ, וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן, כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמר בסוף הפרשה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו, שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה, ואמר כן לבני ישראל, להזהיר ב"ד של ישראל על כך: ובת"כ (פרשה ג ה) מצאתי, כל איש מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק יח). וכן שנו שם (פרק ד א), זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע או זב (להלן כב ד). ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו, כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת, והוצרך לרבותו. או שתרמוז דין אהרן עצמו, כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס, אבל כסתה על אהרן לכבודו, ולרמוז לנו שלא יארע לו כן:
אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ: עריכה
חרם. (בכורות מד) שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת:
חרם או שרוע. כל שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת, לשון רש"י. ובתורת כהנים (פרשה ג ז) ובגמרא דבכורות (מג:) שנינו, חרום שחוטמו שקוע. חוטמו בלום, חוטמו סולד, חוטמו נוטף, מניין, תלמוד לומר או חרום, אבא יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת, אמרו לו הפלגת, אע"פ שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת: ולשון "חרום", מלשון כל חרם אשר יחרם (להלן כז כט), והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), ענין חרבן, ויקרא חרום, כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמרו (יבמות קכ.) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואשר אין חוטמו כתאר בני האדם צורתו חרבה: וטעם "או גבן" (פסוק כ) נמשך אל מלת "בעינו", או שהוא גבן בעינו או דק או תבלול בעינו, והוא שגבות עיניו שוכבות עליהן, מלשון גב המזבח (יחזקאל מג יג), על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג):
חרם ושרוע. מפורש בבכורות :
חרום. הפך שרוע והנה חרום מגזרת חרם:
שרוע. שאחד מאבריו גדול מחברו עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה או שוקו אחת ארוכה מחברתה (שם מ):
חרם ושרוע. מפורש בבכורות :
שרוע. מגזרת מהשתרע:
והזכיר תחילה המום בחסרון האברים, עור או פסח, ואחרי כן בקטנות כגון החרום, ובגודל, כגון השרוע. ואח"כ בשברון העצמות, אע"פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול. ואח"כ פסל אפילו בכיעור התואר, כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין. ואחר כך בבשר הגוף, כי צריך שיהיה נקי וחלק. ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו, אע"פ שהוא חולי נהוג בזקנים, ואינו מום בעצם או בבשר. ורבותינו ביארו (בכורות פרקים ו ז) מומים רבים נלמדים מאלה, כי הנזכרים בתורה אבות להן:
ורז"ל בארו מומים רבים הפוסלין, והזכיר תחלה המום בחסרון האברים, עור או פסח, ואחרי כן בקטנות כגון החרום, ובגדול כגון השרוע, ואחרי כן בשברון העצמות אע"פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול, ואח"כ פסל אפילו בכעור התואר כגון הגבן, ואשר בעיניו הגרעינין, ואחרי כן בבשר הגוף שצריך שיהיה נקי וחלק, ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו.
איש עור. והם המומים אשר בתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר.