ביאור:מ"ג ויקרא ז כ
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
עריכהוטמאתו עליו. בטומאת הגוף הכתוב מדבר, (זבחים מג: ת"כ) אבל טהור שאכל את הטמא אינו ענוש כרת, אלא אזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'. ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה (ת"כ). שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (דף ז.) אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו:
והנפש אשר וגו' וטומאתו וגו'. פסוק זה ושלאחריו בטומאת הגוף פירשוהו בתורת כהנים ובזבחים דף מ"ג אמרו כל קרא שלא פירשו רבי יצחק בר אבדימי וכו' לא מפרשא הכי אמר רבי יצחק בר אבדימי הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע בטומאת הגוף הכתוב מדבר ע"כ. ופירש"י הואיל וכו' פירוש פסוק נפש כי תגע שהוא פסוק ב' ושם בהכרח לומר שעל טומאת הגוף הוא אומר הגם ששינה באמצע גם בפסוק ראשון והנפש אל תתמה עליו שדיבר תחלה לשון נקבה והנפש ולבסוף ונכרתה ובאמצע וטומאתו שאין הכוונה על הבשר אלא על הגוף ע"כ. דבריו ז"ל הועילו שלא להכריח ממה ששינה באמצע לומר שנתכוון לומר שבטומאת בשר הוא אומר, אבל להכריח שעל טומאת הגוף הוא אומר הוא ממשמעות הכתוב, שנראה שכבר נגמרו הלכות טומאת בשר כמו שפירש"י שם בזבחים. ועוד בתורת כהנים למדו גזירה שוה טומאתו טומאתו האמורה בביאת מקדש (בפ' חוקת), אלא נתתי לבי למה שינה הכתוב בב' פסוקים אלו, בפסוק אחד שינה לכתוב וטומאתו וסמך ללמוד בגזירה שוה והיה לו לכתוב וטומאתה ולא היינו צריכין לגזירה שוה, גם בפסוק ב' למה לא אמר לשון ישר כל הכתוב בסדר אחד: ונראה כי טעם אומרו וטומאתו עליו בא להעיר ענין אחר, שהגם שעברו ז' ימי טומאה לטומאת מת או הערב שמש לטומאת שרץ כל עוד שלא טבל הרי הוא בטומאתו, ויש לך לדעת כי טומאה זו אינה בפנימיות הנפש אלא מסוה הטומאה המסכך על הגוף מבחוץ ולא בפנים, ולצד זה הוא שמועיל לו טבילה להסיר מסוכת הטומאה מה שלא יועיל לו במשך ימי הטומאה שהטומאה גם בפנים, וזה שיעור הכתוב נפש אשר תאכל וגו' וטומאתו עליו פירוש לא מבעיא וטומאתה עליה שהוא במשך ז' לטומאת מת ובמשך יום מגעו לטומאת שרץ, אלא אפילו טומאתו של גוף לבד היינו שעבר עליו שבעה ימי טומאה ואינו חסר אלא טבילה להעביר מעל גופו אפילו הכי ונכרתה. וטעם אומרו בפסוק ב' לשון זכר באמצע הגם שאין טעות בדבר לא היה לו לומר אלא סדר אחד בכל הכתוב. ונראה כי טעם אומרו ונפש כי תגע לשון נקבה ולא אמר איש כי יגע לשון זכר, שנתכוון לומר שצריך שיגע לדעתו ולא בהעלם, שאינו חייב כרת אלא בידיעת טומאה, וגם אומרו בפסוק אחד והנפש אשר תאכל שהיתה אכילת בשר בידיעה, כי הנפש יורה אל ההרגש ולמניעת ההעלמות, ולטעם זה תמצא שאמר בפרשת השגגות (לעיל ד וה') ונפש לומר טעם המחייב חטאת ואשם על השוגג הוא לצד היותה נפש שהיא בחינת ההערה והידיעה ושגגה, לזה תתחייב קרבן, ולעולם שם נפש יורה על בחינת שלילת ההתעלמות, ולזה אמר בב' כתובים נפש כי תגע הרי ידיעת הנגיעה, והנפש אשר תאכל הרי ידיעת המאכל, ומעתה אין מקום לקושיא למה אמר לשון זכר באמצע, שאין צורך לשנות סדר הרגיל לומר על העושה לשון זכר, וטעם אומרו ונכרתה הנפש ההיא, בא גם כן להשמיענו חידוש שגם נפש החוטאת תמות ולא גוף לבד:
(עיי' בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "האם וטמאתו עליו" וכו')
וטעם וטומאתו. להיותו טמא מעצמו כזב ומצורע גם בעבור מקרה לילה כי כן כתוב כי אמר מקרה הוא או שיהיה טמא בעבור אחר כטומאת אדם מת או חי והוא זב ומצורע או בבהמה טמאה שאינה נאכלת ושקץ טמא מהעוף והשרץ.
ופעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני אם האליה אסורה מן התורה ואען ואומר אמת כי האליה תקרא חלב כי כן כתוב חלבו האליה תמימה רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב אז ענה הלא כל חלב אסור מן התורה כי כן כתוב כל חלב וכל דם לא תאכלו ובתחלה כתוב חקת עולם לדורותיכם גם אני עניתיו כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים ואין מלת חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ראיה גמורה כי הנה כתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם ושם כתוב חקת עולם ואם כן לא נאכל לחם בגלות כי לא הקרבנו קרבן העומר וגם הוא השיב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו גם אני השיבותי כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים והעד כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים והכלל בשר חול על כן הזכיר בפרשה הזאת וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות והאסור הוא הבשר ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח שמא יחשוב אדם שהוא מותר על כן הזהיר ואכול לא תאכלוהו ובעבור זה לא הזכיר הדם ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קדש וכן כל דם הוסיף לעוף על כן חלב העוף מותר והראיה הגמורה שאמר בספר אלה הדברים בבשר תאוה שהוא חול שיאכלנו כלו ולא הוציא רק את דמו לבדו בשלשה מקומות ואין זכר לחלב כלל. אז פקח הצדוקי עיניו ופצה בשפתיו שבועה שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצות רק ישען על העתקת הפירושים:
וטמאתו עליו. בטומאת הגוף הכתוב מדבר, (זבחים מג: ת"כ) אבל טהור שאכל את הטמא אינו ענוש כרת, אלא אזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'. ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה (ת"כ). שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (דף ז.) אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו:
וחוץ מדרכם ז"ל נראה ליישב כפל הכתובים על דרך מה שאמרו בזבחים דף ק"ו במשנה, הטמא שאכל בין קודש טמא בין קודש טהור חייב ורבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טמא פטור, ואמרו בגמרא (שם קח) כל היכי דנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר דכולי עלמא לא פליגי דחייב, ולזה אמר ב' כתובים, האחד אשר תאכל בשר מזבח השלמים זה טמא האוכל בשר שלמים טהור, והב' אמר ואכל מבשר זבח וגו' זה כנגד טמא האוכל מבשר שלמים שנטמא. ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר בפסוק אחד תאכל בשר מזבח השלמים, פסוק הבשר הוא מזבח השלמים שהוא עדיין במדרגתו שלא נטמא, והב' אמר מבשר זבח השלמים פירוש ממין בשר שלמים הגם שעכשיו אינו בשר שלמים שבא בו יעוד האכילה, והוא אומרו מבשר ששם זבח שלמים עליו, כי לא קשר הבשר עם זכרון זבח השלמים לרמוז כי אינו בגדר סתם זבח שלמים הטהור ודו"ק ולא יפנה לבבך לטעות אחר המ"ם באופן אחר: