ביאור:מ"ג ויקרא ז ט
וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַתעריכה
(ראה פירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. מיהם הכהנים הזוכים במנחה זו?")
וכל נעשה. שם התאר לשון נקבה כמו אין אבן נראה כי לשון זכר ואשר היה נעשה ליום אחד:
לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:עריכה
לכהן המקריב אותה וגו'. יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה. יכול לכולן, תלמוד לומר לכהן המקריב. הא כיצד, לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה (ת"כ):
וכל מנחה אשר תאפה בתנור. דרך הפשט ידוע בזה, שיצוה בנודר אחת משלש מנחות, מאפה תנור והמרחשת והמחבת, שיהיה לכהן המקריב אותם לבדו. ויאמר בכל שאר המנחות, כגון הנודר מנחה סתם שהוא מביא סלת, ובמנחת הבכורים, שהן בלולות, ובמנחת חוטא וסוטה שהן חריבות, שיהו מתחלקות לכל בני אהרן, כלומר לכל בית אב שלהם. ופירוש וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, מנחה שאין בה אלא סולת, בלולה או חרבה, לא מאלה הנזכרות. ויהיה טעם ההפרש ביניהן, מפני שטרח הכהן באפייתן וראוי להרבות שכרו: אבל רבותינו (מנחות עג.) לא רצו בכך, מפני שאמר, וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, שכל המנחות שבעולם יכלול זה, שהם כולם בלולות או חרבות. ולכך ראו שפירוש לכהן המקריב אותה, לכהנים הטהורים הנמצאים שם: וכן מה שאמר, (בפסוק הקודם), והכהן המקריב את עולת איש, והכהן אשר יכפר בו לו יהיה (פסוק ז), כולם לא באו אלא לומר שלא יהיו לבעלים, אבל יהיו בשכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם, שכלם הם מקריבים ביד או בצווי, כי היחיד מהם או השנים ושלשה המקריבים ברשות כולם הם עושים ובשליחותם, וכולם עומדים על הקרבן, כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו: ואחר שאמר שיהיו לכהנים בשכר עבודתם, חזר וביאר, וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, שהוא כלל המנחות, לכל בני אהרן המקריבים הנזכרים תהיה איש כאחיו, כלומר לבית אב הטהורים מהם, שכלם הם המקריבים הנזכרים. והזכיר הכתוב למנחות בשמותם, מאפה תנור ומרחשת ומחבת, ואחר כך חזר וכלל לומר איש כאחיו, שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו: ואמר הכתוב כי הדין הזה במנחות, וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין. והקבלה תכריע, ותקנת הכהנים היא ושלום הבית. ויתכן שיהיה שיעור הכתוב כפי הדעת הזו, וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה, וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כן, ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:
לכהן המקריב אותה. יכול לו לבדו, ת"ל לכל בני אהרן תהיה, יכול לכלן, ת"ל לכהן המקריב אותה, הא כיצד, לבית אב של יום המקריבין אותה, כלומר אנשי משמר, שהרי הכהנים היו נחלקין לעשרים וארבעה משמרות והיו מתחלפין בכל שבת ושבת, וכמאמר יהוידע (דברי הימים ב כג) באי השבת עם יוצאי השבת, וכל מה שיזדמן להם מן הקרבנות בכל שבת ושבת היו חולקים אותו ביניהם בשוה, הוא שאמר הכתוב (דברים יח) חלק כחלק יאכלו. והזכיר הכתוב כל המנחות בשמותם מאפה תנור ומרחשת ומחבת, ואח"כ חזר וכלל לומר איש כאחיו, שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו, ואמר הכתוב הדין הזה במנחות וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין שראוי להם לחלוק בשוה, כי שכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם, שכלם הם מקריבים ביד או בצווי כי היחיד מהם או השנים והשלשה המקריבים בשליחות כולן הם עושים ובשליחות כולן עומדים על הקרבן, (שמואל א ל) כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו, לשון הרמב"ן ז"ל:
וכל מנחה וגו'. אמר הכתוב זכרון ה' מנחות למעט ה' דברים א' שלא יחלקו בני אהרן פירוש בית אב זבחים כנגד מנחות אלא כל אחד יטול חלקו במנחה. ב' שלא יחלקו עופות כנגד מנחות הגם שישנם בהשוואה בענין אחד שמצינו שהעוף בא בדלות והמנחה קמה תחתיהם בדלי דלות. ג' שלא יחלקו עופות כנגד זבחים הגם ששניהם מיני דמים. ד' שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות הגם שהם מיני קמחים. ה' שלא יחלקו אפילו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת הגם שמעשיהם שוים, והגם שהמעוטים הם מנחות, דרשום באם אינו ענין. אלא שראיתי לרמב"ם (הל' מעשה קרבנות פ"י טו) שכתב באופן אחר, כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות ומנחת הסולת שהרי באפויות הוא אומר כל המנחה לכהן המקריב וגו' ובמנחת סולת הוא אומר וכל מנחה לכל בני אהרן וגו', לומר לך שאפילו מנחת סולת שהיה עולה על הדעת שיחלקוה מנחה כנגד מנחה לצד שאם יחלקוה ביניהם מגיע לזה מלא כפו וכו' שאינו ראוי לא ללוש ולא לאפות אף על פי כן לכל בני אהרן יחלקוה בפני עצמה, מכאן אמרו חכמים אין חולקין מנחה כנגד מנחה ע"כ. נמצאת אומר לדבריו שהלימוד הוא מאומרו לכל בני אהרן במנחת סולת מזה אנו לומדים לכל המנחות, ומן הברייתא אינו נשמע כן: ועוד דקדק הרב בלשונו שהלימוד הוא ממה שחלקם הכתוב, משמע שאם לא חלקם לא היינו שומעים זה, ודלא כהברייתא. ואולי כי סובר רמב"ם כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות וכו' בזה גילה לנו הכתוב כוונתו שבא לומר שלא יחלקו ביניהם אחת כנגד אחת אפילו במנחת סולת, ומזה למדו לכל המנחות, כי במרחשת ומחבת לא הוזכר בה חילוק לכל אלא שלא יטלוה זולת בית אב של אותו יום, ומנין אתה אומר שלא יטלו מחבת כנגד מרחשת אם לא הוזכר בה סדר חלוקתה אם לכולם יחד אם לאחד מהם. ומה שלמדו כל הה' פרטים מה' מיעוטים אסמכתא היא, ולעולם עיקר לימודם הוא ממה שחלק הכתוב. ומעתה צריך לדעת למה פרט הכתוב כל המנחות כיון שלימודנו הוא ממה שחלק לא היה לו לומר אלא כל מנחה לכהן המקריב וגו' וכל מנחה חרבה לכל בני וגו'. ואולי שאחר שירד הכתוב לפרט מאפה וחרבה חש שיטעה אדם לחלק ביניהם לבין שאר מנחות, גם מצינו שדרשו ז"ל (תו"כ מנחות סג) וכל נעשה במרחשת ועל מחבת שעל שם כליין נקראו ונפקה מינה האומר הרי עלי מרחשת כלי שרת נדר, והוא דבר שנחלקו בו (שם) בית שמאי ובית הלל לזה אמר הכתוב וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לגלות לך שעל שם כליין נקראו, ואומרו אשר תאפה בתנור דרש גם כן רבי יוסי ב"ר יהודה שבאה ללמוד על עצמו מהסמיכות של כל נעשה במרחשת ועל מחבת מה מרחשת ומחבת הם ב' גם מאפה תנור הם ב', ולא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, וגם ללמד על מרחשת ומחבת בא לומר מה תנור כלי גם מחבת ומרחשת כלי כאמור שם בתורת כהנים. ונשאר אומר כל מנחה בלולה בשמן וחרבה למה הוצרך לומר ב': ונראה כי כוונת רבי יוסי ב"ר יהודה שלמד כל מנחת מאפה שהוא ב' מיני מנחות לא למדה אלא ממה שאמר הכתוב ב' פעמים כל אחרי כן והם ב' ב', ולזה דייק בלשונו תלמוד לומר וכל מנחה וכל נעשה וגו' וכל מנחה בלולה וגו' מה כל וכל האמורים למטה ב' מינים וכו', ולזה אם היה אומר הכתוב וכל מנחה בלולה לבד או כל מנחה חרבה לבד אין מקום ללמוד ויש לבעל הדין לחלוק ולומר כל מנחה חרבה תוכיח שאמר כל ואין בה אלא מין אחד אף כל מאפה תנור מין אחד לזה הוצרך לומר כל האמור בכתוב: