ביאור:מ"ג ויקרא ז טז
וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ עריכה
ואם נדר או נדבה. שלא הביאו על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לב' ימים כמו שמפורש בענין:
ואם נדר או נדבה. שאמר הרי עלי שלמים שזהו לשון נדר ותשלומים כמו שפירשתי למעלה. כלומר שאינו תודה אלא נדר:
ואם נדר. שבטא בשפתיו בצר לו: ונדבה. שנדבה רוחו אותו להביא זבח לשם לא לנדר ולא לתודה:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] וקרבן השלמים אינו באה על ההודאה והוא נדר או נדבה, כענין שכתוב ואם נדר או נדבה זבח קרבנו, ואין המביאו חייב להביא לחם.
[מובא בפירושו לפסוק י"א] ואמר, וזאת תורת זבח השלמים. והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם: שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם "לחם", בתוכו מין "חמץ". כי אמנם סבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא 'שאור שבעיסה', מכל מקום מיני המצות רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכלם נאכלים בזמן קדשי קדשים שהם ליום ולילה. אבל כשהם שלמים פשוטים, שלא לתודה, זמנן לשני ימים ולילה אחד (פסוקים טז יז). ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטמאה באוכלים ובנאכלים, וחיוב הכרת הוא בטמא שאכל את הטהור, הקרב לאכל מהקדש הטהור וטמאתו עליו, שהוא מחלל את הקדש.
בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל: עריכה
וממחרת והנותר ממנו. בראשון יאכל.
וממחרת והנותר ממנו יאכל. וא"ו יתרה היא זו, ויש כמוהו הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד), וכן תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח יג). לשון רש"י. וכן פירש ר"א: ולפי דעתי ענין הכתוב הזה, בעבור שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, והיה במשמע שתהא מצוה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר, ולפיכך חזר לבאר, והנותר ממנו בראשון יאכל וממחרת, לא שישאיר ממנו בכונה, ולא שיהא רשאי להניח כלו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר: והענין הזה מדברי רבותינו למדנוהו, אמרו בתורת כהנים (פרק יב יא יב) ביום הקריבו יאכל, מצוה להאכל ממנו יום ראשון, יכול כולו, תלמוד לומר וממחרת, יכול מצוה לאכלו בשני ימים, תלמוד לומר והנותר, אם הותיר הותיר, אי והנותר יכול אם הותיר כולו לשני ימים יהא פסול, תלמוד לומר יאכל אפילו כולו. ואם תעשה הוא"ו יתרה, גם כן יתפרש וממחרת הנותר ממנו יאכל, לא שיותיר לדעת. ולא ידעתי למה היתה הוא"ו בתת וקדש וצבא מרמס יתרה אצל רש"י, כי ענין הכתוב, שישאל עד מתי תת הפשע שומם, ועד מתי קדש וצבא מרמס:
ביום הקריבו. ביום שהקריב הוא כבר את זבחו יאכל לאחר הקרבה:
וי"ו זו יתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו, כד), תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג):
וי"ו והנותר ממנו. כפ"א רפ"ה בלשון ישמעאל וכמוהו ויעזב את עבדיו גם והארץ היתה תהו ובהו:
וממחרת והנותר ממנו יאכל. וא"ו יתרה היא זו, ויש כמוהו הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד), וכן תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח יג). לשון רש"י. וכן פירש ר"א: ולפי דעתי ענין הכתוב הזה, בעבור שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, והיה במשמע שתהא מצוה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר, ולפיכך חזר לבאר, והנותר ממנו בראשון יאכל וממחרת, לא שישאיר ממנו בכונה, ולא שיהא רשאי להניח כלו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר: והענין הזה מדברי רבותינו למדנוהו, אמרו בתורת כהנים (פרק יב יא יב) ביום הקריבו יאכל, מצוה להאכל ממנו יום ראשון, יכול כולו, תלמוד לומר וממחרת, יכול מצוה לאכלו בשני ימים, תלמוד לומר והנותר, אם הותיר הותיר, אי והנותר יכול אם הותיר כולו לשני ימים יהא פסול, תלמוד לומר יאכל אפילו כולו. ואם תעשה הוא"ו יתרה, גם כן יתפרש וממחרת הנותר ממנו יאכל, לא שיותיר לדעת. ולא ידעתי למה היתה הוא"ו בתת וקדש וצבא מרמס יתרה אצל רש"י, כי ענין הכתוב, שישאל עד מתי תת הפשע שומם, ועד מתי קדש וצבא מרמס:
ביום הקריבו. שם הפעל מהבנין הכבד הנוסף וממחרת אותו היום.