ביאור:מ"ג דברים כג י
כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ
עריכהכי תצא מחנה. זהו המחנה שיצא אל האויב ושם הארון והוא מחנה קטן ואיננו מחנה הגדול כי שם מחיצות עשויות ובצאתם אל המלחמה הם הקרובים סביבות הארון וברור כי טמא מקרה משחית
ונשמרת מכל דבר רע. אזהרה זו מפני קדושת הארון, וכן מצינו במלחמת מדין שהלך הארון עמהם:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ה' פסוק ב'] ופרשת כי תצא מחנה על מחנה קטן ידבר שאין שם אשה והארון ביניהם ואין (ס"א והם) סובבים כי במחנה ישראל השכינה באמצע ועוד אפרשנו במקומו:
וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע:
עריכהכי תצא וגו' ונשמרת. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה כלול ב- "דבר רע"?" וכו']
כי תצא מחנה וגו'. פירוש הגם שיש דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם ואם יעניש יהיה עונש קל, מודיע הכתוב שבשעת הסכנה שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם צריכין שמירה מכל דקדוקי עבירות כאומרו מכל דבר רע וגו',
ונשמרת מכל דבר רע. אזהרה זו מפני קדושת הארון, וכן מצינו במלחמת מדין שהלך הארון עמהם: [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה כלול ב- "דבר רע"?" וכו']
[מובא בפירושו לפרק כ' פסוק ג'] ואמר אליהם שמע ישראל, פירש"י אפילו אין בידכם אלא זכות ק"ש בלבד כו'. אטו ק"ש מילתא זוטרתי היא, ונ"ל שהעיקר הוא על התפילין שבראש כי הקורא ק"ש מסתמא אינו קורא כ"א ע"י תפילין שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד) וע"י תפילין שבראשו תפול אימתה ופחד על האויבים כמ"ש (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמרו רז"ל (ברכות ו) אלו תפילין שבראש ולדבר זה היו צריכין במלחמה שיראו השונאים וייראו מהם. ואף ק"ש של לילה כשם שמציל מכל מזיק ומחבל כך הוא מציל מן האומות אשר כחם מן שרים של מעלה, ולכך סמכו (במד"ר כ כ) ק"ש אל פסוק לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה (במדבר כג כד) כי פשוטו מדבר מסתמא בסתם מלחמה. ובמס' ברכות (ה) אמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר (תהלים ד ה) רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב אי לא יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אי אזיל מוטב ואי לא יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם, אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. וד' אלו נזכרו בפר' זו לפי שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. פירש"י לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה וקטרוג זה היינו שהשטן הוא יצר הרע המשתדל להחטיא את האדם במלחמה מקום הסכנה כדי להפילו ביד אויביו, על כן במלחמה צריך האדם יותר שמירה מן היצה"ר כי במקום מסוכן זה הוא מתגרה באדם יותר מבמקום אחר להטותו לדבר רע. ורז"ל (כתובות מו) למדו מן פסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. וכי דווקא בשעת מלחמה צריך להזהר ולא בזמן אחר אלא ודאי לפי שבמלחמה היצה"ר מתגרה בו ביותר הן בדבר ערוה הן בשאר עבירות כדי להפילו ביד אויביו, ע"כ למדם התורה שיהיו מזורזים במלחמה לעמוד כנגד יצרם שלא יביאם לידי חטא במקום הסכנה, ותדע שבעקידה ובשאר מפרשים ראיתי שפירשו כל המלחמות שבפרשה זו על מלחמות האדם עם יצרו ודבר זה רחוק מכליותי להוציא המקראות מפשוטם, ומה שכתבנו מסכים עם פשוטו מכל צד להורות הדרך אשר בו ינצחו האומות והוא כשיהיו שלמים במעשיהם במלחמה ולא נפקד מהם איש לעבירה. על כן נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה, עם האומות ואתם יראים מן העון שלא יכשיל אתכם היצר הרע כי הוא השטן המקטרג בשעת הסכנה אז יעסקו בתורה, זה"ש ונגש הכהן ודבר אל העם ובמס' סוטה (מב) אמרו ודבר אל העם בלה"ק וילפינן מן ג"ש של משה ידבר הנאמר במתן תורה (שמות יט יט) מה להלן בלשון הקודש אף כאן כן. ואני אומר אין ג"ש לחצאין מה להלן תלמוד תורה אף כאן הכהן מדבר אל העם דברי תורה, שהרי יהושע נענש על ביטול תלמוד תורה במלחמה שכן אמר לו המלאך עתה באתי (יהושע ה יד) על ביטול תורה (עירובין סג) וטעמו של דבר שת"ת מגין בעד היצה"ר השטן המקטרג ביותר בשעת סכנה, ואם באולי יש לך אדם שאינו בן תורה כי לא כולי עלמא תורה גמירי וא"כ אותן כיתות במה ינצלו מכף אויב פנימי זה במלחמה, לפיכך ואמר שמע ישראל דהיינו יקרא ק"ש אשר הכל יודעין לקרותו ובזה ינצלו כולם מראש פרעות אויב, ואם באולי יש לך עם הארץ שאפילו ק"ש אינו יודע או איזו איש קשה עורף אשר יצרו הרע חזק ממנו לא ישוב מפני כל תורה וק"ש ואז צריך להזכיר לו יום המיתה ואז ודאי אזיל, ע"כ השוטר משמיע מי האיש אשר בנה בית וגו' פן ימות במלחמה וגו', ובהזכרת המיתה של המלחמה יזכור אגב זה גם סתם יום המיתה ובזה ינצח יצרו ודאי כמ"ש (בראשית ד ז) אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ר"ל יזכור לו פתח קברו ואז אע"פ שאליך תשוקתו מ"מ אתה תמשול בו. ועל זה דרשו רז"ל (ברכות יח) כי החיים יודעים שימותו (קהלת ט ה) אלו הצדיקים כו', ור"ל שיודעים שימותו וע"כ זכרון יום המיתה תמיד לנגד עיניהם ודבר זה מצילם מן החטא, והמתים אינן יודעין מאומה. אלו הרשעים שבחייהן קרוין מתים שנאמר (יחזקאל כא ל) ואתה חלל רשע וגו' אשר בא יומו בעת עון קץ. ר"ל הרשעים אינן יודעים מאומה כי אין זכרון יום המות לנגד עיניהם כלל וז"ש אשר בא יומו בעת עון קץ ר"ל בעבור העון של הקץ שלו כי לא היה זכרון קץ שלו לנגד עיניו כלל, לא כדוד שהתפלל ואמר הודיעני ה' קצי וגו' (תהלים לט ה) אלא קרבם בתימו לעולם ועד וגו' (שם מט יב) וזה פירוש יקר.
מכל דבר רע. זהו ניבול פה:
ונשמרת מכל דבר רע. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, לשון רש"י. והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו, יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע. ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר: ובספרי (תצא קיט) ונשמרת מכל דבר רע, שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר, ת"ל ערוה, אין לי אלא ערוה מנין לרבות עבודת גלולים וגלוי עריות ושפיכות דמים וקללת השם, ת"ל ונשמרת מכל דבר רע, או יכול בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר, ת"ל ערוה. מה ערוה מיוחדת, מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה, אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה, כשהוא אומר "דבר" אף על לשון הרע. וגם זה מן הטעם שפירשנו, כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות, שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם, כאשר אמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך. והנה העושה העבירות הגדולות במחנה, כאותם שכתוב בהם (ירמיה ז ל) שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו. ועוד, שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו, וזהו "ולתת אויביך לפניך." (שם) והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים:
מכל דבר רע. לנפש ולגוף כמו הקרי:
וכלל בתיבת דבר גם סיבות שממנו יסובב הרע, והעיר במה שצוה סמוך לזה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור וגו' ואמרו רבותינו ז"ל (כתובות מ"ו.) שהרהורי עבירה ביום מביאין לידי קרי בלילה, ונתכוין הכתוב בסמיכות זה לומר שעל כיוצא בזה יצו במאמר ונשמרת מכל וגו':
ונשמרת מכל דבר רע. אזהרה זו מפני קדושת הארון, וכן מצינו במלחמת מדין שהלך הארון עמהם: וע"ד הפשט מכל דבר רע שאסרה תורה, לפי שמחנות הכנענים בצאתם למלחמה היו משולחים לעשות כל תועבה וכל נבלה ונוהגין בעצמן הפקר בכל הדברים כלן, לכך יזהיר הכתוב מחנה ישראל שישתמרו מכל הדברים הרעים ששאר הכנעניים נוהגים בהן ואינן חוששים עליהם בשעת מלחמה. ודרשו רז"ל, מכל דבר רע אלו עריות ולשון הרע. עריות, ממה שכתוב ולא יראה בך ערות דבר, וזהו שאמר מכל דבר רע. לשון הרע הוא שאמר מכל דבר רע כלומר דבור רע, וזהו לשון הרע. ורצה הכתוב להזהיר על שתים אלה לפי שהן עבירות חמורות והשכינה מסתלקת בשבילן. ועוד דרשו רז"ל במסכת עבודה זרה, ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. וזהו שסמך לו כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש. הזכיר החכם ז"ל בכאן עשר מדות, חמש גופניות וחמש שכליות, וכלן מביאות אל העשירית שהיא רוח הקודש:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] ויתד תהיה לך על אזנך. במס' כתובות (ה) דרש בר קפרא מ"ד ויתד תהיה לך על אזנך. אל תקרי אזנך אלא אזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו כי הם דומים ליתידות, ותנא דבי ר"י (שם ה) מפני מה אזן כולה קשה ואליה שלה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה שלה לתוכו, והאליה סוף האוזן ע"כ הוא רכה כי המשכיל ישמיע לאזנו סופו של המחלוקת כי כל המחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים וזכירת סופו מועיל לו לנטוש הריב ולעשות את עצמו כאיש לא שומע, אך דברי ב"ק צריכין ביאור כי מה ראה על ככה להוציא הפסוק מפשוטו מכל וכל ואין לו קשר לא למעלה ולא למטה ומה שדרש אזנך לשון אוזן הוא דבר שאין האוזן יכול לשמוע. והקרוב בעיני שראה לדרוש פסוק זה, אמה שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. ודרשו רז"ל (ספרי תצא קיט) דיבור רע דהיינו שישמור עצמו מלשון הרע ובילקוט מביא על זה פסוק בשוט לשון תחבא (איוב ה כא) וטעמו של דבר פירש הרמב"ן כדי שלא ירבה ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה יותר מן האויבים, והיה קשה לבר קפרא שנאמר ונשמרת מכל דבר רע. דיבור רע, ולא פירש במה יהיה נשמר ממנו ע"כ ראה לומר שפסוק ויתד תהיה לך מבאר מהות השמירה והיא כדרך שנאמר בשוט לשון תחבא. והיינו שיחביא ויסתיר את עצמו כמסתיר פנים ממנו ולעשות עצמו כלא שומע ולהיות מן הנעלבים ולא מן העולבין שומעין חרפתם ואינן משיבים, ובזה ישקיט הריב. כדרך שאמר חכם אחד מעולם לא חרפני אדם כי אם פעם אחד פירוש שלא השיב למחרפיו ועי"ז השתיקו שלא חזר לגלות על ערותו שנית ובזה כיסה את צאתו דהיינו חרפת קלונו שנמשל לקיא צואה בלי ספק וזה הוא עיקר כלי זיינו של אדם כי בשתיקה ינצח ולא כשישיב לו. ולהנחה זו יהיה אזנך כפשוטו כלי זיין, ובוי"ו של ויתד נרמז כל דרוש זה כי כל וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר לך שהשמירה מכל דיבור רע של לה"ר הוא שיניח אצבעו הדומה ליתד לתוך אזנו וזהו כלי זיינו המצילו משוט לשון, ואמר הכתוב שכדומה לו יש עוד יתד נוסף על סתם כלי זיינו אשר בו יחפור בארץ לכסות צאתו כך הוי"ו מרבה בכיוצא בו אצבע הדומה ליתד אשר בו יחפור באוזן לעשות עצמו כלא שומע ובזה יכסה קלונו וצאתו, כמ"ש (משלי יב טז) וכוסה קלון ערום. והאצבע הוא כלי זיינו נוסף על סתם כלי זיינו אשר בהם ילחם בסתם מלחמה שבידים, אבל במלחמה הבאה משוט לשון אין טוב כ"א להחבא באצבע וזהו כלי זיינו כנגד פי המדבר בלה"ר ויורו המורים בחץ שחוט לשונם ואין כתריס בעדם כי אם השתיקה, ובדרך זה אין צורך לשנות מילת אזנך כי היא כלי זיין כפשוטו וסמך הצלה זו לפסוק המדבר בכיסוי צואה כי שניהם ענין אחד.
ונסמכה זו הפרשה בעבור מלחמת מדין שהזכיר דבר בלעם כי צוררים הם בעבור אחותם והארון היה עם המחנה שיצא על מדין:
[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק י"ג] כי-יקח איש אשה. אחר הדבור בעניני הישוב, דבר באזהרות המחייבות לשריית השכינה בישראל, ולהישמר מגורם הסתלקותה בפסול הזרע מצד העריות (כב, יג עד כג, ג), ומצד תערובת האומות הפסולות (כג, ד-ט), ומצד טומאת המחנה (שם י-טו), כאמרו "והיה מחניך קדוש ולא-יראה בך ערות דבר ושב מאחריך".
[עיין בפירושו לפסוק י"ד, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מה כלול ב- "דבר רע"? מדוע" וכו']