ביאור:מ"ג דברים כג ה
עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם עריכה
על דבר. (ספרי) על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם:
(...) ופי' קדמו היא להוציא דורון לסעד לבם בלחם (...)
בדרך. כשהייתם בטירוף:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] לשמוע אל בלעם. וסמיך ליה לא תדרש שלומם כדאיתא בהנזקין (גיטין נז, א). וסמיך ליה לא תתעב אדומי לומר אע"פ שכתיב (בראשית כז, מא) וישטום עשו את יעקב, לא תתעב אדומי כי עמונים לא קדמו אתכם בלחם ובמים והוא קדמך שנאמר (לעיל ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל העניין"]
אשר לא-קדמו. שניהם לא קדמו. אבל מואב נתן לחם ומים בכסף, כאמרו "אכל בכסף תשברני, כאשר עשו-לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער" (לעיל ב, כח-כט), ולא כן עשו העמונים, אמנם מואב הוסיף על חטאתו פשע "אשר שכר עליך". ובכן לא-תדרש שלמם. ששניהם לא קדמו. ועמון לא נתן אפלו בכסף, ומואב שנתן, שכר את בלעם.
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. פירש"י על דבר העצה שיעצו להחטיאכם. ודבר זה אינו מפורש במקרא ועיקר חסר מן הספר, גם אין הדעת נותנת להרחיק ב' אומות בעבור שלא קדמום בלחם, אלא ודאי העיקר הוא בעבור שהחטיאום ודבר זה מבואר במקרא שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך ועי"ז בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור יין שלהם המרגילים לערוה, כדמסיק בסנהדרין (קו) כי כל עיף ויגע לא יבקר בין אסור למותר ואוכל ושותה מכל מה שנותנין לו והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן ע"כ נתרחקו, לכך נאמר על דבר אשר לא קדמו רצה לומר על אותו דבר נסתר אשר אליו כוונו במה שלא קדמום, ואע"פ שהנקיבות היו עיקר בזנות מ"מ עיקר האשמה תלויה באנשים שדרכן לקדם והאנשים התחילו בקלקלה והמה הכריחו בנותיהן לזנות, ומטעם זה החיו בני ישראל הנקיבות במלחמת מדין כי טעו בדין זה שנתרחקו דווקא הזכרים. וזה פירוש יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים והותרו כל הספיקות שהקשו.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ה פסוק י"ז] צרור את המדינים וגו'. ולא צוה לצרור המואבים לפי שנאמר (במדבר כה א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מהו ויחל (...)וי"א שלכך נאמר ויחל כי ההתחלה היתה בבנות מואב והגמר בבנות עמון, ולא פרסמם הכתוב כדרך שחיסך על הצעירה אשר אחרה בזנות וקראה שם בנה בן עמי כך לא פרסם כאן. וזה כדעת המדרש (ספרי כי תצא קיז) האומר שעמון ומואב ע"י שהחטיאו את ישראל נתרחקו ריחוק עולמית ופשוטו של הפסוק עומד כנגד מדרש זה להכחישו שהרי נאמר (דברים כג ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורוב המפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק על זה. ואומר אני שהדבר כפשוטו והא בהא תליא, כי אין הסברא נותנת להרחיק שני אומות על דבר שלא קדמום בלחם ובמים, אלא על דבר כוונתם, כי ידע ה' שלכך לא קדמום כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגילים לערוה, כי כך הדרך בכל הבא מן הדרך עיף ויגע מטורח הדרך והוא רעב וצמא שהוא שואף לאכול ולשתות מן הבא בידו, לא יבקר בין אסור למותר, וכל כוונתם היתה להכשילם בזנות ולהביאם על ידו למעשה פעור ע"כ לא קדמום בלחם, כדי להרעיבם ולהאכילם מזבחי אלהיהן ולא קדמום במים, כדי להשקותם כוס התרעלה ויין נסיכם וכל זה נכלי דתות וערמומית. ופירוש זה יקר לא ידעתי מאיזו טעם לא מצאוהו בשכלם מפרשי תורתינו אשר קטנם עבה ממתני.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל העניין"]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל העניין"]
אשר לא-קדמו. שניהם לא קדמו. אבל מואב נתן לחם ומים בכסף, כאמרו "אכל בכסף תשברני, כאשר עשו-לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער" (לעיל ב, כח-כט), ולא כן עשו העמונים, אמנם מואב הוסיף על חטאתו פשע "אשר שכר עליך". ובכן לא-תדרש שלמם. ששניהם לא קדמו. ועמון לא נתן אפלו בכסף, ומואב שנתן, שכר את בלעם.
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק כ"ט] והמואבים היושבים בער. אבל בשאר מואבים כתיב בהן אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וכן היושבים בשעיר כמו שפירשתי למעלה אבל בני עשו הקרואים אדום יצאו לקראתכם בחרב ויט ישראל מעליו ויסובו את הר שעיר ימים רבים:
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק כ"ט] כאשר עשו לי בני עשו. יש מפרשים כי פירושו על אוכל בכסף תשבירני א"כ הוא מה יעשו עם יושבי ער שהם מואבים והכתוב אמר על דבר אשר לא קדמו אתכם והוצרכו לפירוש זה בעבור שאמר מלך אדום לא תעבור בי ולפי דעתי שפירושו על טעם בדרך בדרך נלך כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך וכן כתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו דרך מדינתו כי משם היה מקום ארץ כנען קרוב ולכן עברו על ער כי כן כתוב ורבים אמרו הם לא קדמו רק ישראל קנו מהם:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל העניין"]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל העניין"]
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. מצינו (לעיל ב כח כט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם. וזה הבל, כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות. ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב, והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף, והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו, ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי: ור"א אמר (לעיל ב כט) כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים, על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כז), אבל לא מכרו להם לחם ומים. כי הם עברו בהר שעיר ובער, רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה, והוא מה שאמר (במדבר כ יח) לא תעבר בי: גם זה הבל, כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך, וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כא), הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום. וכן כתוב (שם כא ד) ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום, כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום, ולא באו בארץ אדום עצמה כלל. ויפתח אמר בביאור (שופטים יא טז-יח) כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה, וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש, וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב, הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב. ואלו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים, כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכר להם לחם ומים: והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער, וקרבת מול בני עמון. והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) אל תצורם ואל תתגר בם, והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים", אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם: והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים. ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו:
לא יבא עמוני וגו' על דבר וגו'. קשה אומרו אשר לא קדמו והלא מצינו שאמר הכתוב (לעיל ב' כ"ט) כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים, ופירשו רבותינו ז"ל (רש"י שם) שחוזר למאמר אוכל בכסף, ב' אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם, ואולי שאמר על דבר וגו' להעיר שעל סיבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל, ופי' קדמו היא להוציא דורון לסעד לבם בלחם וכו' שהם חייבים לעשות כן מכל האומות כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר לא קדמו אתכם פירוש להנאתכם: [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "איזו השלכה הלכתית" וכו']
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. דרך ארץ הוא לקדם את הבאים בדרך במאכל ובמשתה, לא שהיו ישראל חסרים במדבר, שהרי המן יורד להם והבאר הולך עמהם: וכתב הרמב"ן ז"ל, הרחיק הכתוב שני האחים האלה שהיו גמולי חסד אברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם הש"י מתוך ההפכה, והם חייבין לעשות טובה עם ישראל ועשו עמהם רעה, האחד ששכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחר שלא קדם אותם בלחם ובמים. והנה עמון הרשיע בזה יותר, כי המואבים ובני עשו כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בם הוציאו להם לחם ומים, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם אשר לא קדמו שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים, ולכך הקדים הכתוב עמון, והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו, ואחר כך הזכיר מואב וחטאתו, זהו ואשר שכר עליך, עד כאן,
וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ: עריכה
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל העניין"]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל העניין"]
ורבותינו דרשו (יבמות עו:) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ, וכן הזכירו בירושלמי (שם פ"ח ה"ג) ובמגילת רות רבתי (ד ח), מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור:
עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם ז"ל ביבמות דף ע"ו שאמרו מנא הני מילי שמואבית מותרת אמר רבי יוחנן וכו' דקאמר קרא וגו' אמר ליה אבנר תנינא מואבי ולא מואבית אמר לו דואג אלא מעתה ממזר וכו' מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא על דבר וגו' דרכו של איש וכו' ואין דרכה וכו' היה להם לקדם וכו' ונשים לקראת נשים בעו לאכרוזי עליה מיד ועמשא וגו' מלמד שחגר חרבו וכו' ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב מקובלני מפי בית דינו של שמואל מואבי ולא מואבית, מכל מקום קשיא תרגמא כל כבודה בת מלך פנימה, כתנאי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר על דבר אשר לא וגו' דרכו של איש לקדם וכו' עכ"ל, וכתבו התוספות בד"ה כתנאי וזה לשונם ואם תאמר לר' יהודה תקשי ליה מצרי, ואומר ר"י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך, והאי דכתב אדומי ולא כתב אדום אגב מצרי כתב אדומי עכ"ל: ואין דברי התוספות נראים כי לא מצינו שיאמר הכתוב לשון בתחילה אגב מה שעתיד לומר אחריו ומה גם במקום שיש לטעות בהלכות, ועוד בשלמא אם חלוקת מצרי עצמה היה צריך הכתוב לכתוב מצרי יש מקום לומר ששינה הכתוב בשלפניה לדבר כיוצא בה, ואם מצרי עצמה לא דיבר הכתוב כהוגן שהיה צריך לכתוב מצרים לכלול מצרית אלא שאנו אומרים שלא רצה להאריך איך נאמר שאמר אדומי אגב מצרי שמצרי גופה עליה אני דן: ולבא לעומק הדבר יש להעיר בדברי אבנר למה אחז החבל בב' ראשין מתחלה אמר דיוק מואבי כסברת רבי יהודה וחזר לתת טעם על דבר אשר לא קדמו וגו' כסברת ר' שמעון כי ממשמעות הלשון מוכח שכשאמר טעם שני לא חזר בו מטעם הראשון, והסברא נותנת כן שאם לא כן למה אמר אבנר טעם שסתירתו בצדו, בשלמא לר"י לדברי התוספות הגם שהקשינו עליהם לסברתם מיהא אמר דבריו מטעם שאמרו, אלא אבנר הרי גילה דעתו במה שחזר מקושית מצרי שאינו סובר לחלק כמו שחלקו התוספות: אכן נראה כי כונת אבנר לסברת ר' יוחנן היא שדורש מאומרו מואבי ומאומרו על דבר אשר וגו', שזולת על דבר יש לסתור הדרשה ממצרי, וטעם על דבר אשר וגו' לבד אם היה אומר מואב ועמון הגם שאומר על דבר וגו' היינו אומרים הגם שהטעם אינו צודק אלא באנשים באה הגזירה על כולו כאחת, ועוד שהנשים באים גם כן מזרע פסול שהם הזכרים שאסורין ובכיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר האב דכתיב למשפחותם לבית אבותם, ואם אמר עמוני ומואבי ולא היה לנו טעם על דבר היינו אומרים שאמר מואבי כמו שאמר מצרי ואדומי, ומשניהם דורש ולא עמונית ולא מואבית: ולזה אמר אבנר ב' טעמים הנזכרים, ומחלוקת רבי יהודה ור"ש היא על זה הדרך, כי ר"י סובר דטעם מואבי לבד יתחייב לומר ולא מואבית, ומאמר על דבר אינו מחייבני לא לרבות ולא למעט כאשר אבאר הטעם, וטעם מצרי ואדומי משום שהטעם שנתן הכתוב מחייבני לכלול גם מצרית ואדומית שכ"כ הם אחים האנשים כנשים, גם גרות הארץ שהיינו בה שוים בה אנשים ונשים, ולא חש הכתוב לומר מצרי ואדומי כיון שאין מקום לטעות כנזכר, ולא סבר כר' שמעון להוכיח מאומרו על דבר או מטעם שכתבנו בפירוש דברי אבנר או מטעם שיש לחוש לדחייתו של דואג: ומה שתרגמה בגמ' כל כבודה יש לצדד ולומר אפשר שלא אמר כל כבודה בת מלך פנימה אלא דוקא בכבודה לא בזונה אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו' ונשים לנשים, ויש פנים לומר שאין להביא ראיה מהפקרתם לזנות מב' טעמים, א' אנוסים היו מצד שהפקירום האנשים, ב' התורה לא תקפיד עליהם למה לא עשו דבר שאין דרך ארץ לנשים לעשותו משום כל כבודה הגם שהם זלזלו בעצמן בדבר אחר, ומעתה הדברים שקולים ואין הוכחה מעל דבר והוכיח מדקדוק עמוני ומואבי. ור' שמעון סובר בהכרעה כי לעולם ישנם בטענת כל כבודה ופטורים מהקדמת הלחם ודרשינן טעם הכתוב, ולדרך זה יתבאר אומרם בגמרא כתנאי שחוזר על מאמר כל כבודה בת מלך פנימה ולזה סמכה לה, כי לפי פירושינו כל עיקר מחלקותם של ר' יהודה ור' שמעון אינה אלא אם יאמר עליהם טענת כל כבודה או לא: נמצאת אומר ג' סברות באגדה זו, לפי שמועת ר' יוחנן דורש מאומרו מואבי ומאומרו על דבר, ולסברת ר' יהודה מאומרו עמוני לבד, ולסברת ר' שמעון עיקר הדרשה הוא מאומ' על דבר: ומעתה בשלמא לדברי ר' שמעון גם לשמועתו של ר' יוחנן יש טעם נכון למאמר על דבר, אלא לסברת רבי יהודה שאינו דורש אלא מתיבת עמוני ומואבי קושייתנו במקומה עומדת למה הוצרך לומר הכתוב על דבר, ויתישב כמו שכתבנו בתחילת הענין: שוב עמדתי אל תוכן ענין זה וראיתי שאין טענה על הנקבות לקדם לנשים כי הגע עצמך שירצו בלבם לקדם היכול ילכו עשות בלא רשות בעליהן ומה גם בראות בעליהן אויבים להם אנוסים הם הגם שלא יקדמו אותם, ומעתה אין טענת אשר לא קדמו אלא על הזכרים ועמד הדין עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וטענת דואג טענת מין, וכמו שאמר אחיה השילוני כשאמרו לפניו קושיא זו הפירה ואמר מינאה כאמור במדרש (מדרש שמואל כ"ב):
ודרשו רז"ל, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, כלומר שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ וזהו היתר רות המואביה שיצא ממנה דוד:
[מובא בפירושו לבראשית פרק ל"א פסוק נ"ב] אם אני לא אעבור אליך. פי' אשר אני. והעברה זו לרעה כמו שמוכיח סוף הכתוב כי כן מצינו לשון העברה בענין מלחמה (ויקרא כו) וחרב לא תעבור בארצכם. והברית שכרתו שניהם הוא שלא יעבור זה בגבולו של זה כי הגלעד גבול לארץ ישראל כענין שכתוב (דברים לד) ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן, וזהו שאמר לרעה כלומר ע"מ להזיק זה לזה. וכן אמרו רז"ל לרעה אי אתה עובר אבל אתה עובר לפרקמטיא. ובלעם הרשע שהיה מזרע לבן ומחרן ארצה בני קדם עירו, התחיל לעבור על הברית הזה הוא שכתוב (דברים כג) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'. ואחריו כושן רשעתים, הוא שכתוב (שופטים ג) ויחר אף ה' בישראל וגו'. וע"ז הותר לדוד להלחם בו בהצותו את ארם נהרים וכתיב (שמואל ב ח) וישם דוד נציבים בארם:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ה פסוק א'] לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.), לשון רש"י. ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים (להלן פסוק יח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור. ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ועל כן הרגוהו בחרב: אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן (להלן לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם, אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה. כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כד יד): ויתכן עוד על דרך הפשט, כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבא בגבולו כלל, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים, אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופתה אותם כאוהב להם, וזהו "בדבר בלעם" כי בעבור דבריו עשו כן. אבל מפני שהיה חפצו לקללם, ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה, על כן הרגוהו בחרב, כי השוכר והשכיר שניהם נענשו, כמו שאמר (דברים כג ה) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו':