ביאור:מ"ג בראשית לה ח
וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה
עריכהותמת דברה. מה ענין דבורה בבית יעקב אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם ומתה בדרך. מדברי ר' משה הדרשן למדתיה: ואגדה נתבשר שם באבל שני שהוגד לו על אמו שמתה (ב"ר). ואלון בל' יוני (אבל) [אחר] ולפיכך (ולפי ש)העלימו את יום מותה שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו אף הכתוב לא פרסמה:
ותמת דבורה מינקת רבקה. לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין "ויקרא למקום אל בית אל", ובין "וירא אלהים אל יעקב עוד" והפסיק בענין אחר שהיה בבת אחת ובמקום אחד, כי יעקב בבאו לוזה היא בית אל, בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל, ונראה לו האלהים שם ויברך אותו, ולמה הושם הכתוב הזה בתוך ענין אחד: והקרוב מה שאמרו רבותינו (ב"ר פא ה) שירמוז למיתת רבקה, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות, כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו. אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו האלהים וברך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם (לעיל כה יא). ובשניהם אמרו חכמים (סוטה יד.) ברכת אבלים ברכו. וסיוע לזה מה שאמור למטה (פסוק כז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע, ואלו היתה רבקה שם היה מזכיר "אל אביו ואל אמו", כי היא השולחת אותו שם והגורמת לו כל הטובה, ויצחק בעצתה צוה אותו ללכת שם: וכתב רש"י ולפי שהעלימו את יום מותה שלא יקללו אותה הבריות, כרס שיצא ממנה עשו, אף הכתוב לא פרסמה. ומדרש חכמים הוא (פסדר"כ זכור ד). והנה גם מיתת לאה לא יזכיר. אבל הכוונה להם מפני שהזכיר המיתה ברמז, ותלה הדבר במניקתה, וכיון שדבר בה למה הסתיר הענין ולא גלהו. וטעם הקללה אינו מחוור, שהרי הזכירו במיתת יצחק (להלן פסוק כט) ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. אבל יתכן לומר שלא היה לה כבוד במיתתה, כי יעקב איננו שם, ועשו שונא אותה ולא יבא שמה, ויצחק כהו עיניו ואיננו יוצא מביתו, ולכן לא רצה הכתוב להזכיר שיקברוה בני חת: וכענין הזה מצאתי (באלה הדברים רבה בפרשה כי תצא למלחמה) [תנחומא תצא ד] , אמרו אתה מוצא כשמתה רבקה אמרין מאן יפוק קמא, אברהם מת, יצחק יושב בבית ועיניו כהות, יעקב הלך לו לפדן ארם, יפוק עשו רשיעא קמא ויימרון ברייתא ליטין בזיא דהא כדין ינקין, מה עשו הוציאו מטתה בלילה. אמר רבי יוסי בר חנינה, לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרשו הכתובים מיתתה אלא מן הצד, הדא הוא דכתיב ויקרא שמו אלון בכות, שתי בכיות. הדא הוא דכתיב וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו, מה ברכו, ברכת אבלים ברכו, עד כאן. והנה בעבור שהיה עשו יחידי בקבורתה פחדו מן הקללה ולא ראו שיהיה לה לכבוד, וזה ענין הרמז:
ותמת דבורה מינקת רבקה. נכנס הפסוק הזה בין כי שם נגלו אליו האלהים ובין וירא אלהים אל יעקב עוד, וזה יאמץ דברי רבותינו ז"ל בפסוק ותמת דבורה מינקת רבקה שירמוז למיתת רבקה, ועל כן קרא שם המקום אלון בכות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל אין לבכות כל כך על המינקת הזקנה שיקרא המקום עליו, אבל יעקב התאבל ובכה על אמו אשר אהבתו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, והנה דבורה עם יעקב היתה. ועל הרמז הזה נגלה אליו השם יתברך לנחמו, וכך אמרו רז"ל ויברך אותו, ברכת אבלים ברכו, וכן דרשו בפסוק (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ומה שיחזק זה אמרו בסמוך ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע, ואילו היתה רבקה אמו בחיים היה לו לומר ויבא יעקב אל יצחק אביו ואל אמו, שהרי היא שלחה אותו שם ויצחק צוה לו כן בעצתה, אבל מפני שמתה שלא לכבודה העלים הכתוב מיתתה: וכך אמרו במדרש אתה מוצא כשמתה רבקה אמרו מאן יפוק קמה, אברהם מת יצחק יושב בבית ועיניו כהות, יעקב הלך לפדן ארם, מאן יפוק קמה, עשו רשיעא וימרון ברייתא לייטין בזייתא דהא כדין ינקין, מה עשו הוציאו מטתה בלילה. א"ר יוסי בר חנינא לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרסמו הכתובים מיתתה אלא מן הצד. הדא הוא דכתיב ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות, פירוש אחת על מיתתה ואחת שמתה שלא לכבודה:
[מובא בפירושו לפסוק ז'] ויבן שם מזבח. וסמך ליה ותמת דבורה, והקשה הרמב"ן מה ענין מיתת דבורה בין שני פסוקים אלו. ואומר אני שזה דומה למה שארז"ל (מו"ק כח) למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת, כמו כן כאן שמדבר מן מיתת רבקה ודבורה כמו שלמדו מן פסוק אלון בכות, והורה יעקב שמיתתם מזבח כפרה, על כן בנה מזבח במקום שנודע לו מיתתם, ויברך אותו אלהים. היינו ברכת אבלים כמו שבירך את יצחק אחרי מות אמו.
ותמת דברה. מה ענין דבורה בבית יעקב אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם ומתה בדרך. מדברי ר' משה הדרשן למדתיה:
והיתה דבורה עם יעקב, כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה, ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה. או נתעסקה בגדול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה והיתה בביתו. ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה (לעיל כד נט) וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה, אבל היתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל, ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו, כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות, כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו ליעקב כדברי רבי משה הדרשן:
ותמת דבורה. מדרש כי מה שכתוב גבי דבורה הנביאה והיא יושבת תחת תמר דבורה זהו אלון בכות דבורה דהכא:
וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן
עריכהמתחת לבית אל. העיר יושבת בהר ונקברה ברגלי ההר: תחת האלון. בשיפולי מישרא שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה ומישור של בית אל היו קורין לו אלון.
ומה שנאמר ותקבר מתחת לבית אל. רמז בזה שהספידה כראוי שהרי בית אל היה בהר, ואילו לא הספידה היה ההר גועש עליהם כמו שדרשו אצל הר געש (שבת קה) והגיד לנו עוד הכתוב שהספיד יותר מן הראוי שנאמר מתחת לבית אל תחת האלון. מהו מתחת, אלא שהתחיל תחת העיר, ומשם האריך בהספדה עד תחת האלון, וזהו הוראת מ"ם של מתחת כי היה נעתק ממקום למקום והספידה בכמה מקומות, וארז"ל (מו"ק כז) כל המתקשה על מת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, ע"כ נקרא מקום זה אלון בכות בכיה אחרת, כי הוגד לו שם מיתת רבקה אמו, או רמז למיתת רחל שהיתה ג"כ סמוך לזה.
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת:
עריכה[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה עניין מיתתה" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה עניין מיתתה" וכו']
[מובא בפירושו לבראשית פרק י"ד פסוק ו'] איל פארן. כתרגומו מישר פארן. ואני אומר שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן ככר שמו, ושל שטים אבל שמו, וכולם מתורגמין מישרא, וכל אחד שמו עליו, לשון רש"י. ואלו היה כן היה אונקלוס מתרגם בשמם "אילא דפארן", "אלוני דממרא", כמנהגו בשמות. ומי הגיד לו במקומות הרבים ההם, המישור הם כולם או הרים הגבוהים. ו"ממרא" שם האיש האמורי אחי אשכול ואחי ענר בעלי ברית אברם, והמקום ההוא שלו, כמו שאמר (להלן פסוק יג) אלוני ממרא האמורי, כאשר פרשתי (לעיל יב ו): אבל "איל פארן" מקום אילים, כי יבשו מאילים אשר חמדתם (ישעיה א כט), ו"אלוני" מקום אלונים, כאלה וכאלון (שם ו יג), אלונים מבשן (יחזקאל כז ו), והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות להיות לעיר כמו מגרש. וכן תרגום "אלון בכות" (להלן לה ח) "מישור בכותא", ושם איננו שם העצם למקום, רק הוא שם לאלון הנטוע שם, כמו שמפורש (שם) תחת האלון, אלא שהוא רודף הענין לא המלות: והתרגום הירושלמי אמר ב"איל פארן" ו"אלוני ממרא" "מישרא" כדברי אונקלוס, ואמר ב"אלון בכות" "בלוט בכותא", כי "אלון בכות" אצלו שם לאילן לא למקום, ואונקלוס סבר שהוא שם למקום, כי היו בו אלונים רבים כמו "אלוני ממרא", ולכך אמר "האלון". והנה כולם שמות תאר. אבל "ככר הירדן" לשון מישור ממש הוא, כי כן יקרא בלשון הקודש המקום שהנהרות מתפשטין בהם במרוצת המים הנגרים השוטפים שם, ולכן אמר (להלן יט יז) ואל תעמוד בכל הככר ההרה המלט, וכן כר נרחב (ישעיה ל כג), לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר (תהלים סה יד). פעמים יכפלו המלה ופעמים יסירו הכפל, כמו בת עין (שם יז ח), וזולתם רבים. ויקראו גם כן השלוחים המהירים בשם הזה, לכרי ולרצים (מ"ב יא ד), שרי המאות ואת הכרי (שם יט), וכן בכרכרות (ישעיה סו כ) שם לגמלים המריצין שהזכירום בתלמוד (מכות ה.) "גמלא פרחא", וממנו "מכרכר" כפולים. ואבל השטים (במדבר לג מט) וכן "אבל מחולה" (שופטים ז כב) תרגמו אותו "מישר", הוא המקום הנחרב אין בו נטע ולא בנין, כי הלשון אצלם לשון חרבה ושממה, כמו ויאבל חיל וחומה (איכה ב ח), אבל תירוש אומללה גפן (ישעיה כד ז):
אלון בכות. לא נכתב אלא מפני שכל המקומות שהלך יעקב בחזרתו הולך ומפרש:
אלון בכות. וזה הפסיק הגלות השכינה, כאמרם זכרונם לברכה: שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות (שבת ל, ב).